הקדמה

בנוסף לקרבנות הציבור היומיומיים, שמקרבים את עם ישראל כולו אל ה' יתברך, ישנם קרבנות נוספים המובאים מהציבור כולו. חלקם מובאים על בסיס יומי, שבועי, חודשי או לפי מועד, כפי שפורט לעיל, חלקם במקרים של אירועים מיוחדים, לכפרה, וחלקם מסיבות מיוחדות נוספות.
עם ישראל כולו, מתקרב אל הקב"ה דרך קרבנות אלו, ולכן רכישתן נעשית מתקציב של העם כולו, כפי שנפרט בהמשך. את סוגי קרבנות אלו חלקנו לשלושה חלקים: קרבנות המוקרבים על מזבח החיצון כדי שתהיה עבודתו תמידית: קרבנות קיץ המזבח; קורבנות חטאת ציבור, החל משעירי חטאת המובאים בחגים ובראשי החודשים, ועד פרים ושעירים המוקרבים במקרים של חטאים חמורים ביותר; וקורבנות מיוחדים שעבודתם מחוץ למקדש עצמו: פרה אדומה, שאף היא סוג של קורבן שבאפרו אנו נטהרים, ועגלה ערופה, שנערפת על שפת נחל איתן, במקרה של מת שלא נודע מי
הרגו, וכדי לזעזע את הציבור כולו. בהמשך, נתאר את עיקרי סדר עבודתם של סוגי קורבנות אלו.
רוב רובם של קורבנות הציבור המובאים כאן, מטרתם לזעזע את העם בסיטואציות שבהן עליו לחזור בתשובה על חטא נורא שהציבור חטא בו בשגגה, או שלא נודע מי עשה אותו. קיץ המזבח שונה מבחינה זו, כיוון שהוא מביא דווקא בימי שגרה כשהמזבח ריק מקורבן ויש לדאוג שתהיה עליו עבודת תמיד. להשלמת הדיון, הבאנו כאן גם את שחיטת הפרה האדומה, אם כי דיניה מפורטים לעומקם בנושא של טהרה מטומאת מת, כיוון שגם הפרה האדומה נחשבת לסוג של קרבן חטאת.

ציורי תנ"ך/ הבאת קורבן ציבור לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל;
וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.
וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ—
וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת,
וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד"

קרבנות הציבור הנוספים - במספרים

12

פרים לעולה על עבודה זרה בשוגג של רוב העם

12

שעירים לחטאת על עבודה זרה בשוגג של רוב העם

7

הזאות על הפרוכת עבור קרבן חטאת פנימית

5

זקנים מהסנהדרין בירושלים מגיעים למדוד את מרחקי הערים בדין עגלה ערופה

פרטים על קרבנות הציבור הנוספים

נפרט בהמשך את סוגי קרבנות הציבור הנוספים, לסוגיהם.
קורבנות חטאת ציבור
קרבנות החטאת, של יחיד וגם של ציבור, הם משני סוגים: חטאת חיצונית וחטאת פנימית. חטאת חיצונית, דמה ניתן על מזבח החיצון, וחטאת פנימית, דמה ניתן בתוך ההיכל. שני סוגי חטאת אלו מבוטאים בתוך קרבנות הציבור.
שעיר החטאת מוקרב בראשי חודשים ובחגי ישראל, והוא חטאת חיצונית, שדמה ניתן על מזבח החיצון, אימוריה מוקטרים על גבי המזבח, ושאר בשרה נאכל על ידי הכהנים בקדושה בתוך העזרה, עד חצות הלילה של יום ההקרבה. אבל יתר קורבנות חטאת הציבור מוקרבים בעקבות חטאים חמורים שרוב העם חטא בעקבות שגיאה של הסנהדרין, ומהווים חטאת פנימית: מזים מדמם בתוך ההיכל, שבע פעמים על הפרוכת, ונותנים מדמה על מזבח הקטורת, ואת שארית הדם שופכים לתוך היסוד המערבי של מזבח העולה. לאחר מכן, נשרף קרבן החטאת הפנימית מחוץ למקדש.
בנוסף, במצב שבו נדרש פר עבודה זרה של ציבור, שהוא מצב בו הסנהדרין טעתה ובעקבות הוראה שגויה שלה, רוב העם עבד עבודה זרה בשוגג, במקרה זו מוקרב שעיר לחטאת פנימית, ופר לעולה, כאשר פר מוקטר לעולה כמו כל קרבן עולה, יחד עם מנחות ונסכים. ויש דעה שמוקרבים שעיר לחטאת פנימית ופר לעולה מכל שבט ושבט.

שם הקרבן	סוג הקורבן	קורבן מן החי	סולת ושמן	יין	עבודת הדם	הערות
שעיר חטאת	חטאת חיצונית	שעיר	-	-	דמו ניתן על ארבע קרנות המזבח החיצון, ושארית הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.	מובא בראשי חודשים ובחגי ישראל, כמפורט בפרק "קרבנות ציבור – לפי מועד". לכפר על טומאת מקדש וקודשיו. האימורים מוקטרים על המזבח, ושאר בשר הקרבן נאכל ע"י הכהנים בטהרה עד חצות הלילה.
שעיר לה' ושעיר לעזאזל	חטאת פנימית	שני שעירים בעלי אותו מראה	-	-	חטאת פנימית: 7 הזאות לפני ולפנים, 7 הזאות על הפרוכת מבחוץ, הזאה על 4 קרנות מזבח הזהב.	חלק מעבודת יום הכיפורים, ובנוסף לפר חטאת של כהן גדול, עליו הוא מתוודה על חטאיו ועל חטאי אחיו הכהנים.
פר כהן משיח: כאשר הכהן הגדול חטא בחטא חמור	חטאת פנימית	פר בן בקר. דמו מוזה על הפרוכת 7 פעמים, וגם על 4 קרנות המזבח	-	-	חטאת פנימית: דם החטאת הפנימית מוזה 7 על הפרוכת, ועל 4 קרנות מזבח הזהב.	חטאת פנימית: אחרי הזאת הדם בתוך ההיכל, האימורים נלחמים ומוקטרים על המזבח, ושארית הבשר מוצאת אל מחוץ לעיר ונשרפת בבית הדשן.
חטאת נשיא: כשהמלך עבר בשגגה על חטא חמור שזדונו כרת ושגגתו חטאת: מביא שעיר עיזים: קרבן יחיד	חטאת חיצונית	שעיר עיזים	-	-	חטאת חיצונית: דמו ניתן על ארבע קרנות המזבח החיצון, ושארית הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.	זו חטאת חיצונית, ומדובר בקרבן יחיד ולא בקרבן ציבור. האימורים מוקטרים על המזבח, ושאר בשר הקרבן נאכל ע"י הכהנים בטהרה עד חצות הלילה.
פר העלם דבר של ציבור, כשהסנהדרין טעו בהוראתם והעם חטא בחטא חמור	חטאת פנימית	פר בן בקר. דמו מוזה על הפרוכת 7 פעמים, וגם על 4 קרנות המזבח	-	-	חטאת פנימית: דם החטאת הפנימית מוזה 7 על הפרוכת, ועל 4 קרנות מזבח הזהב.	חטאת פנימית: אחרי הזאת הדם בתוך ההיכל, האימורים נלחמים ומוקטרים על המזבח, ושארית הבשר מוצאת אל מחוץ לעיר ונשרפת בבית הדשן.
פר עבודה זרה לעולה, ושעיר עבודה זרה לחטאת, כשרוב הציבור או כולו עבד עבודה זרה בשוגג, כי הסנהדרין טעו והתירו	פר עולה, ושעיר חטאת פנימית	12 פרים ו-12 שעירים: פר מכל שבט, וכן שעיר חטאת	שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן לכל פר	חצי ההין יין לכל פר	דם הפר: שניים שהם ארבע על מזבח החיצון דם השעירים: מזים את דם השעירים על הפרוכת שבע פעמים, ועל 4 קרנות מזבח הזהב שבהיכל.	הפר מוקרב על המזבח החיצון כמו כל קרבן עולה. השעיר מוגדר להיות חטאת פנימית ובשרם נשרף מחוץ לירושלים, בבית הדשן.

קרבנות נוספים – כשנדרשת כפרה מיוחדת
בסיטואציות מיוחדות ביותר, ישנם קרבנות ציבור המוקרבים מחוץ למקדש. הכוונה לקרבן חטאת פרה, היא פרה אדומה, הנשחטת מחוץ לעיר במקום ממנו רואים את ההיכל, ודמה מוזה לכיוון ההיכל, ואפר שריפתה משמש לטיהור טמאי מת, כפי שפירטנו בפרק על טהרה מטומאת מת, וכן עגלה ערופה, כשחלל נמצא הרוג ולא נודע מי הרגו, וזקני הערים מודדים מה העיר הקרובה ביותר, מביאים עגלה שלא עבדו בה אל נחל איתן, עורפים שם את ראש העגלה, ואומרים נוסח וידוי מיוחד "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים מבקשים מה' כפרה על החטא. מפרשים רבים מציינים שדרך מצוות עגלה ערופה, מתפרסם דבר המעשה, והדבר יכול לסייע לאיתור הרוצח מחד, וליידוע בני משפחת הנרצח מאידך.

שם	מתי	סוג	מן החי	סולת ושמן	יין	הערות נוספות
פרה אדומה	אפר הפרה, כשהוא מעורב במים חיים, משמש לטהרת אדם שנטמא למת: ביום השלישי וביום השביעי אחרי שנטמא למת, ולאחר ההזאה ביום השביעי האדם טובל במקווה, ונטהר בערב.	אפר של פרה אדומה	אפר של פרה שצבאה אדום-חום, שלא נעשתה בה מלאכה, ואין בה מום, והיא בת שנתיים ומעלה	-	-	מקום הטהרה – מחוץ לעיר. ההזאה ע"י כלי שבתוכו מי מעיין ומעט מאפר הפרה. כהן טהור לוקח אזוב בידו, טובל בכלי, ומזה על המיטהר מעט מהמים. פירוט: באופן ההיטהרות מטומאת מת.
עגלה ערופה	כאשר נמצא חלל מחוץ לעיר ולא ידוע מי הרגו	עגלה	עגלה	-	-	קוברים את החלל במקום בו נמצא. חמישה דיינים מהסנהדרין בירושלים מודדים את המרחק של הערים הקרובות אל מקום הימצאו של האדם ההרוג. מבית הדין של העיר הקרובה ביותר למקום מציאת המת, מביאים עגלה אל נחל איתן, עורפים את ראש העגלה בגרזן, וקוברים אותה שם. זקני העיר רוחצים את ידיהם במים במקום עריפת העגלה, ואומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". והכהנים אומרים: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה’ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". ורוח הקודש אומרת: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".

קיץ המזבח
קיץ המזבח: קורבנות המוקרבים בכדי שעבודת המזבח תהיה מתמשכת ותמידית: אלו קרבנות עולה, של בהמות המוקטרות על גבי המזבח כאשר אין מוקטרים בו קרבנות אחרים. קרבנות קיץ המזבח נקנים מכספי ציבור ממקורות שונים. חלקם, מקורם ממותר הלשכה: כספים שמקורם בעודפי מחצית השקל, וחלקם, מעודפי כספים הקדישו לקניית קרבנות.

שם	מתי	סוג	מן החי	סולת ושמן	יין	עבודת הדם	הערות נוספות
קיץ המזבח	כאשר המזבח ללא קרבנות אחרים	קרבן עולה, על המזבח	כל סוגי הבהמות	V	V	שניים שהן ארבע	מביאים עימה נסכים אך אין אומרים עליה שירה כי אין לה זמן קבוע.

ההשפעה הרוחנית

מתוך דברי ר' שמשון רפאל הירש על קרבן העלם דבר של עבודה זרה:

ואכן ההלכה מלמדת שפסוקנו עוסק בשגגת עבודה זרה. דבר זה נלמד מתוספת תיבות ״ולא תעשו״ וגו׳ בפסוק: ״אמר קרא ׳וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה׳, איזו היא מצווה שהיא שקולה ככל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה״. איסור עבודה זרה הוא היסוד הגדול לכל מצוות התורה, וכל התורה עומדת או נופלת על ידי שמירת או אי־שמירת איסור זה. בספרי זוטא, הלימוד מפסוקנו הוא כך: ״יכול שהוא מדבר בכל המצות? אמרת ׳אם מעיני העדה נעשתה בשגגה׳, באחת מכל המצות דיבר ולא דיבר בכל המצות. אי אפשר לומר ב׳כל המצות׳ שכבר נאמר ב׳אחת׳, ואי אפשר לומר ב׳אחת׳ שכבר נאמר ב׳כל המצות׳, הא מה מצוה שכל המצות תלויין בה, זו עבודה זרה״. ולדעת ספר באר שבע על הוריות שם, פירוש זה בפסוקנו הוא גם היסוד לפירוש הגמרא שם.
לפי זה, אפשר ש״ולא תעשו״ וגו׳ אכן מתאר את הטעות העיונית של ״וכי תשגו״. ומכיוון שזו טעות עיונית, אין לפרש את ״ולא תעשו״ – שהם אינם מקיימים את כל המצוות במעשה, אלא פירושו: הם סבורים שהמצוות כבר לא מחייבות אותם. והפסוק ״והיה אם מעיני העדה״ דן לאחר מכן במקרה שנגרם משגגת הוראה של הסנהדרין: כתוצאה מעזיבה עיונית זו של כל המצוות, הם חטאו במעשה. פירוש פסוקים כב–כד הוא אפוא כך: אם תבואו לכלל טעות של מחשבה שאינכם מחויבים עוד לשמור אף אחת מהמצוות האלה שה׳ דיבר אל משה; אם תהיו סבורים שהינכם פטורים מעשיית כל מה שה׳ ציווה אתכם ביד משה, מן היום שהוא נתן מצוות והלאה לדורותיכם; ואם אחר כך יגרמו ״עיני העדה״ שייעשה מעשה שגגה, אזי וכו׳...
מעשה שגגה זה, מייצג את הביטול העיוני של כל המצוות, ואין זה אלא שגגת מעשה של עבודה זרה. והנה, אין להעלות על הדעת שעיני העדה יתירו מעשה של עבודה זרה, שכן הם מורי האומה ואנשי החזון שלה, ולא ייתכן שאנשים כאלה יתירו כיבוד של לא־אלוה – אלא אם כן כל הכוח המחייב של התורה נתבטל תחילה בדעתם. מאחר שההכרה שה׳ לבדו מנהיג את גורלנו ומכוון את מעשינו היא היסוד והבסיס לכל התורה כולה, וההכרזה על יסוד גדול זה הייתה ההתחלה של התגלות ה׳ בסיני; הרי שעזיבת יסוד זה כמוה כעזיבת כל התורה, ועזיבת התורה במזיד ובעיקרון הרי היא עזיבת היסוד הזה.
כפי שהרמב״ן מעיר בפירושו , היו זמנים בדברי ימי ישראל שציבור המייצג את כל העם היהודי בא לידי טעות כזאת. הבנה מוטעית של התקופה הטעתה אותם לחשוב שהתורה הפכה למיושנת. מדיניותם של מנהיגים נגד שמירת התורה, או אסונות נוראים, הביאו לידי כך שהתורה כמעט שנשתכחה. היו אלה ״זקני ישראל״ אשר נגשו אל הנביא יחזקאל לדרוש את ה׳ אודות הזמן החדש, שכן התעורר בלבם הספק אם הם עדיין מחויבים לשמור את התורה. הם סברו שמאחר שה׳ נטש את עמו, הוא פטר אותם מעבודתו ושחרר אותם מעול מצוות התורה. לפיכך היה אפשר לקרוא אל ״זקני ישראל״: ״וְהָעֹלָה עַל־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲ־דֹנָי ה׳ אִם־לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. בהשפעת ירבעם והבאים אחריו, הוסרו עשרה מתוך שנים־עשר חלקים של העם היהודי מלימוד התורה ושמירתה. תחת העול הכבד של גלות בבל, היה החלק הגדול יותר של המעמדות הנמוכים של העם כה רחוק מידיעת התורה, עד שהיה צורך ללמד את התורה מחדש לאותם ששבו מן הגולה עם עזרא.
והאם איננו עדים לתופעה דומה בזמננו אנו? בחוגים רחבים, גדל ונתחנך דור של עמנו ברוח אותם זקני ישראל של ימי יחזקאל, דור שאינו יודע את התורה, הסובר שמצוות התורה כבר אינן נוגעות לזמננו!
העזיבה העיונית של התורה, הבאה לידי ביטוי במעשה של עבודה זרה, אינה מתוארת רק בתיבות ״ולא תעשו את כל המצות האלה״; אלא הכתוב מפרט ומבדיל בין המצוות, לפי דרך ההתגלות וזמן ההתגלות: ״אשר דבר ה׳ אל משה, את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ה׳ והלאה לדרתיכם״. פירוט זה בא כנראה לתאר את עזיבת ה׳ ותורתו בכללותה המקיפה. אם נפרש ש״אשר דבר ה׳ אל משה״ הוא משפט זיקה הבא לתאר את תיבות ״כל המצות האלה״ שקדמו לו, אזי ההתייחסות היא למצוות הכתובות בתורה, ״תורה שבכתב״, ואילו ״את כל אשר צוה ה׳ אליכם ביד משה״ מתייחס למה שנמסר למשה כדי שיעביר אותו בעל פה: ״תורה שבעל פה״

משמעות דין עגלה ערופה – מאת הרש"ר הירש:
מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת: 'משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה' (סוטה מז ע"א). כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות: 'כי ימצא' – פרט למצוי [סמוך לספר (ליד גבול הארץ) או לעיר שרובה עכו"ם]…".

"ויצאו זקניך ושפטיך: הזקנים והשופטים של האומה, הווה אומר: בית הדין הגדול, 'מיוחדין שבשופטיך'…ונצטוו על כך 'הן ולא שלוחיהן'…ואף על פי שבדרך כלל 'שלוחו של אדם כמותו'…הרי המדידה האמורה כאן חייבת להיעשות על ידי חברי בית הדין הגדול עצמם. העשייה האישית רמוזה בלשון 'ויצאו'. התפקיד המוטל על חברי בית הדין הגדול כופה עליהם נוכחות מתמדת בעיר המרכז, אך עתה חובה עליהם לצאת ולבוא אל מקום המעשה, והביטוי שולל כל מילוי מקום. נמצא שתפקיד זה יכול להיעשות רק על ידי חברי בית הדין הגדול עצמם ולא על ידי באי כוחם, והלכה זו מוסברת על ידי עצם משמעות המעשה…אותו מאורע עורר כלפיהם את הקטרוג שהתרשלו במילוי חובתם, ועליהם לטהר את עצמם מן הקטרוג הזה במעמד כל הציבור. אולם הקטרוג חוזר בעקיפין על חברי בית הדין הגדול אישית, ולפיכך עליהם לפתוח אישית את מעשה הטיהור הפומבי".

תפילות ושירים

סלחתי

ארי היל, מוטי ויזל, שייע גרוס, איציק פילמר ומקהלת נשמה

אמת כי אתה הוא יוצרם

מתפילת ימים נוראים

אמת כי אתה הוא יוצרם
ואתה יודע יצרם
כי הם בשר ודם

מחרוזת סליחות

סיפורים ומדרשים

הרמז של יוסף
מובא באתר חב"ד כשהתוודע יוסף אל אחיו ושלח עמם הזמנה ליעקב אביו לבוא למצרים, הורה להם: "קחו לכם מארץ מצרים עגלות". אחר-כך, כשהגיעו אחיו ליעקב וסיפרו לו כי יוסף חי, אומרת התורה שבתחילה "לא האמין להם". רק לאחר שראה את העגלות ששלח לו יוסף - "וירא את העגלות" - או-אז "ותחי רוח יעקב אביהם".
חז"ל מסבירים את הרמז הטמון בעגלות הללו. זה היה רמז ששיגר יוסף לאביו: "בשעה שפרשתי ממך... בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק". הנושא האחרון שלמד יוסף מאביו היה בדיני עגלה ערופה, והוא היה היחיד שידע מה למד עם אביו באחרונה. יוסף רמז זאת באמצעות משלוח העגלות, ולכן כשראה יעקב את העגלות, אמר: "עוד יוסף בני חי".
מוסיפים חז"ל ומסבירים, ששמחתו של יעקב הייתה כפולה - גם בשל עצם העובדה שבנו יוסף חי, וגם על שלא התבולל בין המצרים, אלא נשאר נאמן ליהדותו ולתורה שלמד מאביו. ברמז על העגלות ראה אישור לשני הדברים גם יחד.
העניין הזה של 'עגלה ערופה' אינו מקרי. כשאנו מתעמקים בתוכנה של מצווה זו, אנו מגלים עד מהרה את הקשר בין הנושא הזה לבין המצב המיוחד שבו עמד יוסף. לכן דווקא עניין זה שימש סימן ליעקב ש"יוסף בני חי".
מצוות עגלה ערופה היא, שכאשר מוצאים חלל בשדה ואין יודעים מיהו הרוצח, יוצאים זקני העיר אל מחוץ לעיר, ושם הם מכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הדבר מסמל את האחריות של זקני ושופטי ישראל לכל מה שמתרחש באזורם, והם מצהירים: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות".
במובן הרוחני, יש כאן ביטוי לאחריותם של הזקנים לחיי הרוח של כל יהודי. אם מוצאים יהודי שהוא בבחינת "חלל נופל בשדה" - נטול חיות יהודית, והוא נופל תחת טרדות ה'שדה', המסמל את חיי העולם הזה - צריכים הזקנים לדעת שהדבר באחריותם. הם היו צריכים לצייד את היהודי הזה ב"מזונות" - בתורה ובמצוות, כדי שיעמוד מול קשיי החיים ב"שדה".
דבר זה רמז יוסף ליעקב: ציידת אותי בתורה ובמצוות, עד שגם לאחר שירדתי למצרים, "ערוות הארץ", ונשביתי בין הגויים, בכל-זאת עמדתי ביהדותי ובצדקתי ולא נעשיתי "חלל נופל בשדה".
כשראה יעקב את העגלות, שמח שמחה עצומה, עד ש"ותחי רוח יעקב" - הוא כאילו קיבל חיים חדשים. שכן כאשר דואגים לחייו הרוחניים של יהודי שני, לבל ייפול מול קשיי העולם, זוכים לתוספת כוח ולתוספת חיים רוחניים גם במובן האישי.
(מאת הרבי מליובאוויטש מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות, כרך ל, עמ' 222)

"משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה" – סיפור מסוף ימי בית שני
מתוך עלון נעם הארץ, נכתב ע"י חגי עמיצור

בקרבת הכפר גנה (=ג'נין) עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחוג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרונים. ... ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, ... ובקרב ההמון התערבו גם ליסטים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס, הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.
חילול ה' שבהרג יהודי ובחילול המקדש נענה בהתקוממות עממית שבראשה עמד בן דינאי. חז"ל יודעים לומר שבימיו פסקה מצות עגלה ערופה 'כי רבו הרצחנין'. שפיכות דמים כחלק מהמאבק הלאומי הפכו להיות דבר יום ביומו ולכן אין עוד טעם במצות עגלה ערופה 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'.
אלעזר בן דינאי הוא מנהיג מחתרת המתחבא בהרים. איזכור דומה מופיע בימיו של הורדוס לגבי המורדים המסתתרים בהרים ושם הכוונה לארבל ואולי גם כאן הכוונה לארבל. זה יכול להסביר את מערכת המצור הרומית שנתגלתה על הר ניתאי המתוארכת לאותה תקופה.
הרומאים צרו על בן דינאי, ובסופו של דבר תפסו את מנהיג המחתרת היהודית – את לוחם החופש, והובילו אותו למשפט ברומא שם הוצא להורג.
מענין לראות את הקשר בין ארבל – המקום בו הסתתרו המורדים בתקופה הרומית, לעובדה שהמסורת היהודית ציינה בארבל את מקום קבורתם של שמעון ולוי, ואת העובדה שמשם תתחיל הגאולה.
סיפורו של בן דינאי שלפי חז"ל היה אחד מארבעה שביקשו לקרב את הקץ אך כשל, הונצח לדורות בקינה שחוברה על ידי רבי אליעזר הקליר שנאמרת עד היום בתשעה באב :
עַל הַר צִיּוֹן צָדוּ שְׁאוֹנֵי מְדָנַי.
צָפוּ עַל רֹאשִׁי זְדוֹנַי.
צָמְתוּ בְנֹב לַעֲמֹד זְדוֹנַי.
צֹד נָצַרְתָּ לְעוֹרֵר מְדָנַי.
צָעַק עַמִּי בִּימֵי בֶן דִּינַי.
צַדִּיק הוּא ה':

קבורתם של לוחמי האצ"ל ביישוב שבי ציון:
מספרת מרים נויגבאור מורדוף:
ברצוני לשתף במעשה היסטורי שנסמך על " עגלה ערופה" .
בימי סיום המנדט הבריטי בארץ ישרא'ל, עת המערכה בין הישוב ובין הבריטים היתה בעיצומה, אירעה ה" פריצה לכלא עכו" , בי"ד אי'יר התש"ז פרצו חיילי האצ"ל ושחררו את כל אסירי כלא עכו תוך מערכה קשה ומרה.
נהרגו במערכה מעל עשרה מאנשי אצ"ל.באותה תקופה המצב לא היה פשוט והיה צורך לקבור את החללים.
מסתמא החשש מהאנגלים היה גדול ובנהריה לדוגמא שסמוכה לעכו לא היה ניתן לקברם: הגליל המערבי היה מנותק מהמדינה, ובמושב שבי ציון כשבעה ק"מ צפונית לעכו התחוללה ישיבת מועצה סוערת בענין, האם ניתן לקבור את החללים בבית העלמין.
הדעות היו לכאן ולכאן מתוך פחד מהאנגלים, עד שקם סבי ז"ל, הרמן היידלברגר, ובתקיפות אמר: "הרי זה כמו דין עגלה ערופה, אנו, שבי ציון, הישוב היהודי הקרוב ביותר לעכו, ועלינו מוטלת החובה והזכות לקבור את החללים אצלנו."
וכך היה, והם טמונים בבית העלמין בשבי ציון.
יהא זכרם ברוך, הי"ד, זי"ע !