סודות קרבנות מוסף, ועבודת המקדש בשבתות ובראשי חודשים
במדבר כ"ח ב
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
מדרש ספרי:
קרבני - זה הדם;
לחמי - אלו אמורים;
לאישי - אלו קומצים ולבונה;
ריח ניחוחי - אלו בזיכי לחם הפנים;
רש"י:
לאשי:
הניתנין לאשי מזבחי.
הרב הירש:
"קרבני" – ההתקרבות לה'. הדם: הנפש המתעלה אל ה'.
"לחמי" – אמורים: ע"י הכשרת כל השאיפות הארציות עד שתהיינה ראויות להשראת שכינה בתחתונים.
"לאשי" – אלו קמצים ולבונה: נכסי המזון, הרווחה ושמחת החיים,
"ריח ניחוחי" – הגשמת רצון ה' בעולם.
"תשמרו" - (ספרי) שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו מכאן למדו ותקנו מעמדות (תענית כז)
"במועדו" - בכל יום הוא מועד התמידים
כל החלק הארצי של בני אדם ואומות נהפך על ידי אש דת לנכסים של מלכות ה' עלי אדמות.
"ריח ניחוחי" – כלל אושרנו העליון, המושרש ביסוד מקדש התורה, עולה בתודה שה' מוצא בנו קורת רוח.
הרב אהרן שוואב שליט"א בספרו ביאור הקרבנות:
עיקר עבודתנו בעולם הוא חיבור הארץ אל השמים באמצעות קידוש החומר.
מהלך זה נעשה גם כן על ידי המזבח, שבו אנו מקריבים לפני ה' את החומר,
אותו אנו מקדישים לשם ה', בצירוף התוכן הפנימי של הכוונות שלנו המתלוות אל הקרבן.
בעל התניא:
מהות הקרבת הקרבנות: להקריב "קרבן אדם",
להקריב את נפש הבהמית שלנו,
את התשוקות ואת המאוויים שלנו,
לא לבטל או למחוק אותם –
אלא לרומם ולהקריב אותם לה.'
הרמ"א:
הנה הדמים הניתנין על המזבח, לפי דעת המקובלים האלקיים להמשיך רחמים אל הבעלים, כי בפעולות של מטה יתעוררו הכחות העליונים להשפיע שפע שבע רצון, וכן יפתחו ארובות שמי הספירות להריק ברכה, מחסד לרחמים, ומדין קשה לרפה, עד כי ישלחו מעיינות והיו לנחלים אפיקי מי החסד, ישקו כל המציאות, ומפרי מעשיהם תשבע הארץ. וע"י כן הכפרה באה לעולם.
והנה, מי אשר חטא חטאה גדולה... הוא יביא חטאתו, והכהן זורק את הדם באצבעו, להורות על הפסד העולם הטבעי אשר הויתו מיוחס לאצבע אלקים ככתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'.
אמנם העולה האשם והשלמים המורים להיות העולם מצד הצורה והפסדו ברצון ה' וחכמתו, באו לזה נתינת הדם בכלי שרת במזרק, להודות על התאחדות הצורות, אל הצורה האמיתית, היא התורה האלקית, כלי אומנתו של הקב"ה לעת ברא העולמים.
"ריח ניחוח לה'":
רש"י: "נחת-רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני".
הרבי מליובאוויטש:
ברור אפוא שמדובר בנחת-רוח רוחנית, על שבני-ישראל מקיימים את רצון ה'.
רש"י מדגיש, שנחת-הרוח כאן היא משום "שאמרתי ונעשה רצוני".
זו מהות הקרבן - שאדם יקריבו על המזבח אך ורק משום שזה רצון ה'. כשיהודי מקריב קרבן הוא יודע, שזו פעולה שכל מהותה לממש בעולם את רצון ה' - בלי שום תכלית ותועלת אנושית כלשהי.
לכן נחת-הרוח שקרבנות אלה גורמים גדולה ביותר, עד שמשום כך נקרא הקרבן "ריח ניחוח" - "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני". זו עבודת-ה' צרופה, נקייה מכל סיג של כוונה ותועלת אישיות, והיא גורמת תענוג גדול ונחת-רוח מיוחדת למעלה.
(מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 1)
משורשי מצוות קרבן מוסף – החינוך מצוה רצ"ט
משרשי המצוה כענין מה שכתבנו למעלה בעניין הקורבן. כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חומר אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה. ומזה השורש צונו ברוך הוא לעשות פעולה מיוחדת לשם היום. למען נתפעל מתוך כך, לתת את לבנו לגודל היום וקדושתו והנסים והטובות שגמלנו האל ברוך הוא באותו הזמן.
פר, איל, כבש, שעיר: מה משמעותם?
מתוך דברי הרב הירש בפרשתנו ובפרשת אמור:
פר: מבטא את האדם העובד את ה' במעשיו.
איל: מבטא את האדם העובר לפני רעיו ברוב אייל ומורה להם את הדרך.
כבש: האדם ההולך אחרי ההנהגה העליונה והתולה בה את גורלו.
שעיר עזים: עמידה בעוז מול הפיתויים
מה משמעות מספרי בעלי החיים שהוקרבו לקרבנות?
מתוך דברי הרב הירש בפרשתנו ובפרשת אמור:
1: ביטוי לעם ישראל כיחידה שלמה אחת: האומה ככלל אחד.
2: ביטוי לציבור בריבוי חבריו: אומה המיוצגת על ידי כל אחד מחבריה.
7: ביטוי לאומה כעדר המונהג ע"י ה' יתברך: מבטאים את האומה שהא-ל היחיד והנסתר קשור בברית לגורלה: הוא שולט ונוהג בגורלה, מתגלה בגורלה, וגורלה איננו אלא התגלות ה' באנושות.
מה טעם מצוות המנחות והנסכים?
הרב הירש:
יסוד המנחה:
יש להביא לתודעת האומה שרעיון העולה טעון השלמה על ידי מושג המנחה, כי אין די בהתמסרות כל האישיות, אלא יש להכיר ולהודות שכל נכסי האומה קנויים לה', והאומה משליטה את ה' על כל נכסי המזון והרווחה שקיומה ורווחתה תלויים בהם.
כל עשרון של מנחה יזכיר לתודעת האומה את הנסיון היסודי של המן, כי במן ראתה את השגחת ה' הזן ומפרנס את בריותיו.
יסוד הנסכים:
מסירה זו של כל ההוויה, כל הרצונות וכל הקניינים לאש דת של ה', לא תיעשה מתוך הכרח ובלא רצון, אלא ישראל ימצא את שיא אושרו בייעודו זה. ביסוד מקדש התורה, ש"הראל" מתרומם עליו ומציג את דרישותיו, שם גם השורש של אושר ישראל; וישראל מגיע לידי שמחת התפעלות כאשר הוא מנסח את הביטוי של ששון חייו בתוך המקדש לפני ה'.
מה משמעות שעיר החטאת בקרבנות המוספים של המועדים?
הרב הירש:
בשעיר, תבטא האומה את ההכרה, שהעבר וההווה טעונים כפרה:
ובעומדה נוכח חזון עלייתה, היא תכיר בחסרון מעשיה.
משום כך תידור להיות בבחינת "שעיר", ולעמוד בעוז מול כל הפיתויים;
ורק אם תידור כן, תהא זכאית לבטא את חזון ייעודה האידיאלי.
ממורה נבוכים
החכמים ז"ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד בשֹעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישֹראל היתה בשֹעיר עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: וישחטו שֹעיר עִזים [ויטבלו את הכֻּתֹנת בדם. וישַלחו את כתֹנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו. הכר-נא הכתֹנת בנך היא אם-לא] (בראשית ל"ז, 31-32).
אל יהיה טעם זה קל בעיניך, מפני שתכלית כל המעשׂים האלה שישתרש בנפש כל עבריין שהוא צריך להיזכר בעוונו ולזכור אותו תמיד, כמו שאמר: וְחַטָּאתִי נגדי תמיד, ושמוטל עליו לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, במצוָה שתהיה ממין אותה עבירה.
כך, כמו שאתה רואה, נעשׂה באהרון. כאשר נכשל במעשֹה העגל היה קורבנו - הוא וכל מי מצאצאיו שמילא את מקומו - פר ועגל. וכאשר העבירה היתה בשֹעיר עזים, היתה המצוָה בשֹעיר עזים. כאשר עניינים אלה משתרשים בנפש הם בלי ספק מחייבים שיראה האדם את העבירה כחמוּרה וייזהר ממנה, כדי שלא ייכשל בה ויזדקק לכפרה ממושכת וקשה. ויש שאין מחילה גמורה.
לכן ייזהר מן העבירה מתחילה ויתרחק ממנה. זאת תועלת ברורה מאוד. הבן אפוא גם נושׂא זה.
קרבן מוסף שבת
הרב הירש:
מוסף יום השבת: כולל שני כבשים: היחידים של כלל ישראל ניגשים אל בוראם ואדוניהם: כי ביום השבת הם שובתים מכל מלאכה, ובשביתה זו הם מניחים את עצמם ואת עולמם לרגלי ה', שהוא בורא העולם ואדוניו.
וכדרך שהם מקיימים את השבתון של השבת, כן הם מבטאים בעולת השבת, שרועה ישראל הוא גם הרועה של כל נפש מישראל. והרי הם מחדשים עתה את נדר הנאמנות והציות לא-ל שהוא רועה את כל בריותיו, והם מקבלים על עצמם מהתמסר למטרות שהוא קבע להם:
ישראל ניגש כריבוי לאומי, והרי הוא מייצג את כל הנפשות הכלולות באומה: ולפיכך הוא מביא שני כבשים עם שני עשרונים ועם שתי רביעיות של יין, ובמסגרת תודעת הכלל הלאומי הוא מבטא את יחסו של כל יחיד אל ה'.
קרבן מוסף ראש חודש
הרב הירש:
ראש חודש הוא יסוד מוסד של התודעה היהודית על ה', על העולם ועל האדם. בו החל ה' להניח את היסוד לאומתו שלו, ובו קבע את עובדת החידוש לעמוד של גאולת ישראל והאנושות.
חידוש עצמנו, תחיה חדשה לשאיפה טהורה ולחיים של שמחה, גאולה מכל רע מוסרי, חברתי ופיסי, זקיפת קומתנו ביד ה' הפשוטה לנו, למען נשאף לחזון המוסר והישע, התעלות חדשה לקרבת האור של אלקינו למען ניחלץ מן היגון של מחשכי המרחקים ששקענו בהם – הנה זו הקריאה היוצאת אלינו כל אימת שהלבנה מתחדשת.
קרבן ראש חודש מבטא בשלמות את חזון הייעוד שנקבע לנו בגורלנו ובמעשינו:
בעולה הרינו נודרים לשאוף לעלות לרום פסגת היעוד הזה
ובחטאת הרינו נודרים להתחזק בעתיד ולהישמר מכל ירידה.
קרבן ראש חודש מבטא את יעודו האידיאלי של ישראל:
פרים שניים: כל אחד מחברי האומה עובד את ה' ברעננות נעורים נצחית.
איל אחד: האומה תהיה מופת לשאר כל האומות ותעבור לפניהם בכח שנתברך בידי ה'.
כבשים בני שנה שבעה: כל דברי ימיה אינם אלא אצבע אלקים המעידה על ה' בקורות העיתים, וכעדר המונהג בידי ה' הם מתהלכים ברעננות נעורים בת אל-מוות.
העולה טעונה השלמה על ידי מנחה ונסך: והללו מבטאים שכל נכסי המזון, הרווחה ושמחת החיים קנויים לה' ומסורים לו בהכנעה.
שעיר חטאת: מביע את התודעה שהמציאות שעד כה איננה עונה על דרישות השלמות האידיאלית.
ריח ניחח: רומזת לעשיית נחת רוח לה' בחיי המעשה
אישה לה': מבטאת התקרבות לה' על ידי התמסרות לכוחה המזקק והמחיה והמעצב של תורתו
ומשמעות חטאת ראש חודש:
ה' ברוך הוא הוא אלקי החסד המחנך את האדם ואת האנושות, ובחליפות האור של תקופות הלבנה הוא הראה לנו "דוגמא" של עצמנו. כל אימת שהלבנה מתחדשת הוא קבע לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שאנחנו מסוגלים להתחדש כמותה ולזכות באור אחרי כל אופל, וכך הורה לנו את האמת הגדולה שגם ה"חוטא" עודנה "לה'", ולא עוד, אלא גם ה"חטאת" היא "לה'", כי החטאת היא היכולת לחטוא, הצורך להתחטא, והאפשרות להתחטא ולהתעלות ממעמקי החטא.
חטאת זו היא "לה'": היא מתנת חסד עליונה שה' העניק לבחיר יצוריו, לאדם.
שכן יתרון האדם ומעלתו העיקרית היא החירות: בכח רצונו החופשי הוא מסוגל להישאר בפיסגת הטוב והמוסרי; הוא יכול להתרחק מן הרע ולעשות את הטוב בחירות, אך חירות זו מתקיימת רק באדם שיש לו גם היכולת לחטא, אך הוא ניחן בכח להתנגד לה בהחלטת רצונו החופשי.
חזון יעודנו המוסרי בא לידי ביטוי במקדש וקדשיו, והיפוכו - השקיעה בחוסר חירות מוסרית – מיוצג על ידי מצבי הטומאה.
לפיכך טהרת הרעיון של מקדש וקדשיו מתעמעמת על ידי מגע בטומאה.
החטאת של קרבנות המועדים מבטלת את הניגוד שבין המציאות שבהווה לבין חזון ייעודנו המיוצג על ידי העולות.
משום כך אפשר לומר שהחטאת מביאה כפרה על טומאת מקדש וקודשיו.
ולפיכך אמרו במסכת שבועות ב ע"א ט ע"א: שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
המדרש על קטרוג הלבנה
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב
רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש א-לוקים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול... ואת המאור הקטן"! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשלי ביום ובלילה, אמרה ליה: המאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", זיל, ליקרו צדיקי בשמך: "יעקב הקטן" "שמואל הקטן" "דוד הקטן". חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו " לה'"? - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.
רבנו בחיי:
ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. על דרך הפשט: לשם ה'. כמו: "עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (ויקרא טז ט). או יאמר: "חטאת לה' " על החטא שהאדם עושה לה', כי כן לשון חטאת בלשון הקודש הבא עם למ"ד. אין החטא דבק כי אם באדם החוטא, כמו: "וחטאתי לאלהים" (בראשית לט ט), "וחטאתי לאבי" (בראשית מד לב).
ולפי מה שדרשו בו רז"ל (שבועות ט א) הוא בהפך, והענין מסתרי תורה. … כן דרשו במסכת שבועות (ט א) … אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש דכתיב בו: "חטאת לה'", אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה עלי שמעטתי את הירח.
ועוד אפשר שיכלול ענין אחר: כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ומהם יראו התחתונים ויקחו מוסר שאם ישובו אחר שחטאו שהקב"ה יתפייס להם כשם שנתפייס ללבנה, וקבע קרבנות כפרה ביום חידושה, וקבע גם כן ראש השנה שהוא יום תשובה ביום חידושה, וכל זה להודיע שהקב"ה מקבל תשובת הרשעים כשם שקבל הלבנה ונתפייס לה מעון הקטרוג … ולשון "עלי" כתב הרב הגדול ר' יצחק אלפס ז"ל בהלכותיו שהוא כמו "אלי", וכן פירשו רוב המפרשים.
דעת זקנים:
על שעיר חטאת ראש חודש
בר"ח כתיב לחטאת לה' מה שלא נאמר בכל המוספין
ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח.
ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה.
והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על האסכרה שלא תפול בתינוקות
וגם רש"י פי' בפרשת בראשית שלפיכ' כתיב יהי מארת חסר לשון מארה וכ"ש ביום חדוש הלבנה שיש לדאג על התינוקות
וקרבן זה של ר"ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרים במוסף של ר"ח. זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות:
הרמ"א, תורת העולה: משמעויות של סוד למדרש הלבנה:
א. נבראת חסרה ויתרה: רמז גדול לצדיקים שיעמדו בעולם שהם כדמות הלבנה ועתידים להתחדש כמוה.
ב. רמז לעם ישראל.
ג. עיקר תכלית מיעוט ותוספת הלבנה: רצון ה' יתעלה, ושנעמוד על ידי זה על חידוש העולם.
ד. המאור הגדול: משיח בן יוסף, המאור הקטן: משיח בן דוד.
קרבן מוסף ראש חודש: רומז למלכות בית דוד שיתחדש כמו הלבנה.
ה. שתי השעירים בעבודת יום הכיפורים: רמז לטוב ולרע.
המאורות: הטוב והרע:
החמה מורה על הטוב ועל המציאות, הלבנה ממשלתה בלילה המורה על ההפסד.
הרמ"א, תורת העולה: הלבנה אמרה: אי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד: אי אפשר לטוב ולרע שיצאו ויבואו מהתחלה אחת. ולכן אמר הקב"ה ללבנה: לכי ומטעי את עצמך. כי כל הרעות המגיעים מצד חומר ואף הפסדו, אינו מכוון רק לטוב.
ועולם חסד יבנה: לכן ה' מאריך אפו ומשלם הרעה הראוי לחול על בני אדם בעולם הבא: העולם הזה דומה ללילה ועולם הבא דומה ליום, ועל ידו נתמעטו הרעות בעולם, לולי הרעות שמביא האדם על עצמו מצד הנהגתו, או עם אנשי דורו.
והעונש: מכוון שיקחו המאמינים מוסר ויראו העונש ויעשו הטוב ולכן ישראל מונים ימים ושנים ושובתים בשביעי, שהכוונה בכל להורות על אלף השביעי שכולו שבת והוא יום הדין הגדול.
וכן צדיקים יקראו על שמך: ובו רמזו עניין התשובה. כי טעם הרעות הם לכוונת הטוב הנמשך.
ואמר לבסוף: הביאו עלי כפרה: חטאת לה'. להורות על כת רוחניים הממציאים הטובות והרעות (מלאכים מול ס"א), ששניהם כלולים בשעיר ראש חודש, להורות כי השם בראן בשעת חידוש העולם, ושניהם היו בידו, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ושניהם הם הנהגה אחת נאצלת מה' יתברך.
ודע שבעניין מיעוט הלבנה נברא הרע. כי במיעוט הירח נעדר האור, ואחיו נמשך החושך הנקרא רע. ולכן אמר: אני הוא שמיעטתי את הירח.
הרבנית פנינה נויבירט:
המדרש מנציח את סיפור נפילת האשה בתיאור נפילת הלבנה: "אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך…" (ילקוט שמעוני בראשית, פרק א, רמז ח).
כבר בעבר הרחבתי על כך שהאשה משולה באגדות חז"ל ללבנה. הלבנה ביקשה להתבלט ולשבש ההרמוניה בינה ובין השמש, ומשכך נאלצת להתבטל.
בדומה אף האשה אינה חלילה נבראת בנחיתות דרגא. מיעוטה הינו פועל יוצא מבחירתה להתבלט ולפגום בהרמוניה הזוגית.
תיקונה של האשה בחטא העגל דווקא, שוב שבו בני ישראל למעמד גן עדן, שוב עומדים הם בפני ניסיון, כעת הגברים הם יוזמי החטא, הם הדומיננטיים והם מבקשים לסחוף אחריהם את הנשים. ברם הנשים בתושייתן בולמות את הסחרור, הן לא נותנות את תכשיטיהן לשם עבודה זרה.
כפי שהלבנה ביטאה את שורש נפילת הנשים בגן עדן, הלבנה מבטאת אף את שורש התיקון של הנשים בחטא העגל: " ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים".
הנשים אכן הצטמצמו כלבנה, אך כלבנה נשים אף נולדו מחדש, מחזור חייהן קשור במחזור הלבנה, הן שחוו רגעי נחיתות ויאוש – תדענה להעריך רגעים של גדולה, תדענה להתחדש.
