סיפורים
הקיבוצניק שזכה לבנים צדיקים
מקור: 'אוצר הטהרה' הרב יעקב יואל וולף, אשדוד
נכתב על-ידי מתוך: 'אוצר הטהרה' הרב יעקב יואל וולף, אשדוד.
באזור המרכז שכב פעם יהודי חרדי מבני ברק בבית חולים ולידו שכב בן קבוץ שאינו שומר תורה ומצוות. והנה באו מבקרים רבים לבקר את הקבוצניק ובינהם אנשי קבוץ. ובעיקר הגיעו אנשים צעירים בעלי חזות חרדית ובני תורה וכן נשים חרדיות עם כסוי ראש ובגדי צניעות. היהודי החרדי נדהם כשראה שהרברכים הצעירים קשורים לאותו אדם ודואגים לו וכשנפרדים ממנו מנשקים את ידיו..וכשדבר זה חזר ונשנה כמה פעמים, לא יכל החרדי לעצור ברוחו ושאל את שכנו החילוני מי הם האברכם המנשקים את ידיך? השיב לו שכנו: אלו הם בני.. החרדי השתומם ושאלו כיצד ואיך זכית לבנים צדיקים כאלו?ואז השיב לו שכנו: דע לך שזכיתי בכך בזכות אשתי, ואסביר לך את פשר הענין. הגעתי מהשואה בגיל שתים עשרה והגעתי לעלית הנוער בקבוץ בצפון, תוך זמן קצר חיי הקבוץ מחקו אצלי את כל מה ששיך ליהדות, את כל מה שקיבלתי בבית הורי בחוץ לארץ. באותה תקופה הגיעה גם אשתי לעתיד, ילדה כבת שמונה, לעלית הנוער באותו קבוץ שלי, ברור שגם אצלה מחקו מהר מאד את כל מה שהיה לה מבית אבא ואמא וכך גדלנו באותו קבוץ.
והנה יום אחד הצעתי לה נשואין, והבחורה אמרה שהיא תתן לי תשובה בעוד זמן מסוים. כעבור חודש- חודשיים נגשה אלי ואמרה שיש לה תשובה בשבילי, אבל לפני זה היא רצתה לספר לי סיפור. היא ספרה שפעם אחרונה שראתה את אמא שלה זה כאשר שתיהן נסעו יחד למחנה ההשמדה והפגישה בינהן היתה ברכבת ההשמדה. אמא שלה עמדה לידה ליד דלת הרכבת ואז פנתה אליה ואמרה לה: עוד מעט אנו נפרדות לנצח, כנראה שאני אמות, אבל את בע"ה תחיי. בתחנה הבאה כאשר הגרמנים יעצרו את הרכבת ויעלו יהודים נוספים, אני אנצל את ההזדמנות ואדחוף אותך החוצה. תשתדלי להמלט, תגיעי לעירות ותינצלי באיזו צורה, כך אני מאמינה וזאת התחושה שלי. והאמא המשיכה ואומרת לה: דעח לך בתי, שהגוף שלנו נפרד אחד מהשני, אבל הנשמה – הרוח תשאר תמיד. אני תמיד אשאר אמא שלך וניפגש בעזרת השם. אני מבקשת ממך, אם את רוצה שיהיה קשר רוחני ביננו ואם את רוצה שאני אשאר אמא שלך, אני רוצה ללמד אותך שתי מילים. אמנם כעת לא תביני את שתי המילים, אבל אני מבקשת ממך יום יום לחזור על אותן שתי מילים כמה פעמים. אני רוצה שתגיעי לארץ ישראל בסופו של דבר ושוב שם תזכירי את שתי המילים האלה עשרות פעמים שלא תשכחי אותן. וכשמישהו יציע לך נישואין תגשי לרב ותאמרי לו את שתי המילים, ומה שהרב יגיד לך בדיוק זה מה שצריך שתעשי. במידה שכך תעשי אני אמא שלך, במידה שלא תעשי, הריני מודיעה לך שמעתה אני מתנתקת ממך גם מבחינה רוחנית. הילדה ידעה רק לבכות ולא הבינה מה האמא רוצה ממנה, אבל הבינה שהאמא עומדת להיפרד ממנה וכך נפרדה מהאמא בדמעות שליש..
כשהגיעה הילדה לקבוץ שננה לעצמה את שתי המילים ולא שכחה אותן גם כשהיתה בקבוץ. והנה אחרי שהצעתי לה נישואין, היא הלכה לרב וכשחזרה אמרה לי: דע לך שחזרתי עכשיו מהרב ואני רוצה לגלות לך את שתי המילים. שתי המילים היו " טהרת המשפחה", והנה אותו רב אמר לי בדיוק מה צריך לעשות. אם אתה מוכן לשמור על טהרת המשפחה, מוכנה אני להנשא לך, ואם לא אני מצטערת ואין על מה לדבר.
כששמעתי דבר זה ממנה, התפלאתי מאד עליה ואמרתי לה הרי כאן בקבוץ אוכלים חזיר ומחללים שבת ועוברים על כל האסורים ואיך נוכל לקיים טהרת המשפחה כל החיים. אולם היא עמדה בשלה ואמרה לי ששום דבר לא יעזור, כי זכרה של האמא שלה יקר בעיניה יותר מכל.
ואני כשראיתי שהיא עומדת על כך בכל תוקף, הסכמתי בלית ברירה לתנאי ונשאתי אותה לאשה. ובאמת שמרנו על טהרת המשפחה בדיוק כמו זוג שומר תורה ומצוות למהדרין. הייתי מוציא רכב פעם בחודש מהקבוץ כדי להוליכה לטבילה וכך כל ילדינו נולדו בקדושה ובטהרה. ולכן אל לך להפלא מדוע זכיתי לבנים שכולם ברוך ה' בני תורה ורודפי מצוות…
אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'
סיפורה של אשה חברת קיבוץ דגניה:
"גדלתי בעיירה בפולין בגבול פולין גרמניה. בהיותי בת 5 בת יחידה למשפחה ברוכת ילדים שהשאר בנים, אספו הגרמנים את היהודים לבית המדרש וחלקו בין גברים וילדים לבין נשים וילדות, ושמו מכונות יריה בינינו וירו בגברים ובילדים לעינינו. הגויים היו אחוזי הלם, מהם היו שאמרו לנו: "תברחו לשוחות שבסוף העיירה". אמא אחזה את ידי ואמרה: "אנו חייבות לחיות". רצנו אמי ואני ועוד אמהות עם בנותיהן לשוחות.
כשראו הגרמנים מהומות אצל הנשים החלו להעיף כדורים גם לעבר הנשים. אני ואמי הספקנו לברוח ונפלנו לתוך השוחות. ניסינו לשמור על נפשנו. שם חיינו שלוש שנים. הגויים העבירו את המזבלה לאזור השוחות, עם זאת היו גוים שהעזו לזרוק לנו תפוחי אדמה ולחם. אחרי שלוש שנים של בריחה כיתת גסטאפו תפסה אותנו, היא הוציאה את כל היהודיות שברחו והסתתרו בין השוחות וחילקה את הנשים לשתי קבוצות: אמהות מול ילדות ונערות. ידענו מה משמעות החלוקה!!! את הנערות והילדות זרקו לתוך משאית. כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'". כך הועפתי למשאית, האויבים הרשעים הורידו ברזנט והשאירו אותנו במקום כדי שנשמע את היריות. ידענו שאנו בלי אמהות, אבל דברי אמי נסכו בי כוח. אחר כך לקחו אותנו, כל בנות השוחות, לבית חרושת לנעלים, שם היינו חצי שנה. כשיצאנו משם התקבצנו, כל בנות השוחות, בהרגשת צורך לשמור על קשר ובהבטחה שלא נעזוב זו את זו. איו לנו לא אבות, לא אמהות ולא אחים, חשנו שאנו נכנסות לזרועותיו של ריבונו של עולם. ולפתע שמענו קולות בעברית: "בואנה בנות, אנו ניקח אתכן לארץ ישראל".
גם כשהגענו לארץ ישראל, כל בנות השוחות, נשארנו בקשר ולא נפרדנו, את כולנו לקחו לקיבוץ דגניה.
עברו שנים ובינתיים גדלתי והתבגרתי, עד שפגשתי עלם צעיר, כחודש לפני החתונה, כולי נרגשת זעה שטפה את גופי והנה אני חולמת את אמי. חברותי שהיו סביבי בחדר אמרו לי: "במשך 5 דקות את חוזרת וצועקת את המילה 'מקווה'!". הבנתי שזה הרגע לשתף את חתני בסיפור ילדותי!!! החתן עובד ברפת של קיבוץ דגניה, ואני מספרת לחתני את המילים האחרונות שאמרה לי אמי כשנפרדתי ממנה. שאלתי את חתני מה זה "מקווה"???… החתן אמר שאינו יודע, אך ינקל הוא ותיק יותר בקיבוץ והוא יכול להסביר לי מה זה "מקווה". הלכנו לינקל ושאלנו: "מה זה 'מקווה'"???…. ינקל אמר: "מקווה היה דבר חשוב ביותר בגולה, אך בארץ ישראל אפשר להיות יהודי גם בלי מקווה".
אמרתי לחתני: "אמי צוותה עלי את החיים רק עם מקווה!!! פה בדגניה אין דברים דתיים, נלך לשאול באחד הישובים הדתיים". הגענו עם הפרד לאחד המושבים הדתיים, לישוב כפר חסידים. בכפר חסידים, שאלנו את האשה הראשונה שפגשנו: "סליחה, אולי את יכולה להסביר לנו מה זה מקווה?". ענתה האשה: "במקום שאסביר לכם, יש לי את המפתחות, בואו ואראה לכם". אשה זו הסבירה לנו את המשמעות של מקווה, לא העזתי להביט בחתני והוא לא בי. האשה מכפר חסידים הפרה את השתיקה: "בדגניה אין מקווה, אם אתם רוצים לקיים את המצווה תבואו כל חודש ואני אעזור לכם". כל הדרך מכפר חסידים לדגניה לא דברתי עם חתני, וחתני לא דבר איתי, שקענו במחשבות. כשהגענו לדגניה חתני הפר את השתיקה ואמר: "אם את מחליטה לשמור על צוואת אמך, אני מוכן לעזור לך".
החלק השני של הסיפור התרחש בבלינסון
חלק שני של הסיפור: בבלינסון באחד החדרים במחלקת לב שכבו שני אנשים, אחד חרדי מבני ברק והשני חבר קיבוץ ש24 שעות לא עזבו אותו מבקריו. כך ישבו לצידו אנשים מהחברה הבוהמית תל אביבית לצד חרדים אברכים ונשים עם כיסוי ראש. בגלל קהל המבקרים הרב שהיו לצידו לא היה אפשר לתקשר אתו. וכהגיע זמן ביקור הרופאים והאורחים המבקרים חלפו הלכו להם, פנה האיש החרדי לחברו לחדר הקיבוצניק ושאלו: "מי אתה? חברה מעניינת יושבת סביבך". ענה הקיבוצניק: "אני חבר קיבוץ דגניה לשעבר. הקיבוצניקים הם חבריי מהקיבוץ, החברה הבוהמית שאתה רואה אלו אנשים שאני עובד אתם כיום בתל אביב, אני עוסק באומנות. והחרדים שאתה רואה הם או בניי או בנותיי או חתניי או כלותיי".
נדהם החרדי: "אני לא מבין! אתה יהודי חילוני, כך נראים ילדים בקיבוץ דגניה???"…
השיב הקיבוצניק: "אוי, אל תאשים את קיבוץ דגניה, ילדיי קבלו חינוך חילוני טהור בדגניה. הבן הגדול מפקד בטייסת, הבן השני נווט באותה טייסת והבן השלישי נמצא בטירונות בחיל האויר. באו רבנים מסרו שיעורים, הבן המפקד ששמע את ההרצאות הביא את הנווט והטירון. הבנות למדו בתיכון ולפני שהגיעו לצבא, העבירו הבנים לבנות את המסר. מכל ילדי הקיבוץ דווקא הילדים שלי שמעו וחזרו בתשובה".
שאל החרדי: "איך אתה מסביר שדווקא הם חזרו בתשובה?".
השיב לו שכנו לחדר: "היינו אנשים חילוניים לכל דבר, אולם אתה יודע מה זה לילות של מלחמה? אתה יודע מה זה לילות של מסירות נפש? לעולם לא נגעתי באשתי עד שלקחתי אותה למקווה במקומות הקרובים לדגניה. אם הילדים שלי שמעו את ההרצאות וזה נכנס ללבותיהם זה בזכות המקווה של חמותי".
אשריהם ישראל!!!
הברכה שנתאחרה - סיפור על טהרת המשפחה
עודד מזרחי, בשבע
לביתו של הרב לוי ביסטריצקי, רבה של העיר צפת, נכנס אברך צעיר, חרדי. לדבריו , הגיע לאיזור במסגרת שירות מילואים. בפיו היה סיפור עצוב: הוא נשוי מספר שנים וטרם זכה לפרי בטן. הוא פקד את בתי כל הרבנים והמקובלים עליהם שמע; נשא תפילות בקברי צדיקים שונים - אך תוצאות אין. גם הטיפולים הקשים שעברו הוא וזוגתו לא הועילו. כמעט הם אמרו נואש. אחד הרבנים יעץ להם לפנות אל הרבי מליובאוויטש. "רק הוא יוכללהושיעכם", אמר. "יודע אני כי אתם משתייכים לזרם שונה, אך לרבי פונים יהודים מכל גווני הקשת. הוא עוזר לכולם. להפסיד - וודאי לא תפסידו ".
האיש התלבט ממושכות. הוא נמנע מלהשיח את לבטיו עם איש ידידיו, כי בחוג שלו , פנייה אל הרבי מליובאוויטש, לא היתה מקובלת, בלשון המעטה. בסופו של דבר, כאבו הרב ותקוותו לזכות לילדים גברו על היסוסיו. וכך, במסגרת נסיעת עסקים תמימה לניו-יורק , בלי ליידע איש פרט לאשתו, קבע תור ל"יחידות" אצל הרבי .
"יחידות" הינה פגישה בה מגיעים לשיא של התחברות אל הרבי. הרבי ואתה ביחידות . בארבע עיניים. פצעי הלב החבויים ביותר, מתגלים ונודעים לפני הרבי. גם מבלי להשיח עמו מילה עליהם. מ"יחידות", אפילו של דקות ספורות, יוצאים תמיד אחרת. מנוחמים , מבורכים, עם עצה מכוונת בכל תחום מבוקש, מעסקים ורפואה ועד למצוקות נפשיות ורוחניות. כל אחד בעניינו .
בשעת לילה מאוחרת, מצא מיודענו את עצמו ממתין בתור להתקבל ל"יחידות". הוא לא ידע הרבה אודות ההכנות המקובלות אצל חסידים, על המשמעות העמוקה אותה מייחסים ל"יחידות ", אך הוא ראה גם ראה את האנשים הממתינים ברצינות וכובד-ראש, ואת ההקלה ושמחה שהביעו פניהם בצאתם מן הקודש .
התור התקדם במהירות. הנה, הגיע זמנו להיכנס. מי יודע, הרהר, אולי אחרי שנים כה רבות של המתנה וציפיה, יתחולל הנס ...
הרבי הביט בו במבט רך ואוהב. הוא גולל את סיפורו העצוב: השנים הארוכות, הצער הרב, הריצה בין הרופאים, המקובלים, האדמו"רים, קברות הצדיקים. כשסיים, נשא את עיניו אל הרבי. קיווה כי תהיה בידו ברכה, אולי איזו סגולה מיוחדת שעדיין לא הוצעה לו .
אבל בפיו של הרבי היו מילים ספורות: "הקפד בצורה מלאה ומדוייקת על הלכות טהרת-המשפחה !".
הרבי השפיל את מבטו והאיש הבין כי פגישתו הסתיימה. הוא מצא את עצמו מחוץ לחדרו של הרבי, מאוכזב ונדהם. להקפיד על הלכות טהרת-המשפחה? - הרי אנחנו שומרי מצוות ומקפידים על קלה כבחמורה! האם הרבי רמז לי כי אינני מקפיד מספיק ?!
ככל שעברו הדקות, גאוותו הפגועה השתלטה עליו. הוא החליט לשמור על התקרית המביכה בסוד. `כמה טוב שלא סיפרתי לאיש על תוכניתי לפגוש את הרבי מליובאוויטש. הייתי עושה עצמי ללעג ולקלס`, חשב .
האיש חזר ארצה. השנים נקפו והוא טרם נפקד בילדים. כעבור זמן, היה בו האומץ לספר לקרובי משפחתו, כבתור בדיחה, על הביקור אצל הרבי שלא הועיל לו .
"וכך", מספר הרב ביסטריצקי, "הוא הגיע אלי. היתה זו שנת שמיטה ודרישות הכשרות המיוחדות מנעו ממנו לאכול במטבחו של הבסיס בו שרת. שלוש ארוחות ביום, כדבריו, מזונו כלל לחם יבש. בוקר, צוהריים וערב הוא ראה לנגד עיניו את הכיתוב על שקיות הכיכרים , `בהשגחת הרב לוי ביסטריצקי, רב העיר צפת`. רגליו הביאוהו אליי מתוך מחשבה שמא אוכל לעזור לו .
"שמעתי את סיפורו עד תום", המשיך הרב לספר. "שאלתי אותו האם באמת החל להקפיד יותר על הלכות הטהרה. הלה התפלא: `הרי למדתי את הנושא כאברך צעיר, בצורה יסודית , כמה וכמה פעמים. מן ה"שולחן ערוך" על מפרשיו ועד לספרי הפוסקים בני זמננו. מה כבר יכול להיות שאינני יודע? על מה ייתכן שאינני מקפיד?!`.
"עניתי לו כי הרבי יודע מה הוא מדבר. `אם הרבי אמר לך הוראה כה ישירה, ברור לי כי על אף לימודיך הרבים, קיימים פרטים בהם הנך נכשל. תן לי חמש דקות`, אמרתי , `ואמצא לך לפחות שלושה דברים בהם אתה מועד`.
"הייתי זקוק לשבע דקות", סיפר הרב בדייקנות אופיינית. "בסופן, הגענו לשנים-עשר (!) פרטים מפורשים ב`שולחן ערוך`, בהם נכשל "...
האיש היה המום! הוא פרץ בבכי עז. הרבי צדק בכל מילה! מה יעשה כעת? האם יוכל לתקן את המעוות? האם קיימת תקווה ?
"מילותיו של הרבי נצחיות", אמרתי לו בנועם. "תוקפן לא פג לעולם. בטוחני כי לאחר שתקיים את הוראתו של הרבי, אכן תזכה להתברך בילדים. אני מבקש", סיימתי בנימה בוטחת , "כי תודיע לי כשברכתו של הרבי תתקיים!".
כעבור מספר חודשים, קיבל הרב ביסטריצקי טלפון נרגש. "הברכה מתקיימת", אמר האיש באושר. "בבוא היום, אשמח לכבד את הרב להיות סנדק בברית-המילה !".
כיום האיש ורעייתו הינם הורים מאושרים לכמה ילדים, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי .
אנרגיה הידראולית - סיפור על טהרת המשפחה
עודד מזרחי, בשבע
בחודש אלול לפני מספר שנים נסע הרב דוד אברהם ספקטור, מנהל מחלקת מקוואות ורב שכונת גבעת שרת בבית שמש, מירושלים לעירו. בדרך הרגיש עייפות ועצר בתחנת דלק במסילת ציון כדי להתרענן - לקנות שתייה ולנוח מעט.
הוא נכנס לקיוסק בתחנת הדלק, וערבי-נוצרי בשם שריף בא לקראתו ושמח מאוד לפגוש אותו. שריף הוא קבלן מסאסה הבקי בשיטות השונות של כשרות המקווה. הוא הזמינו לשולחן היחיד שהיה בקיוסק. הרב התיישב והחל לדבר עמו.
כעבור כמה דקות נכנס לקיוסק יהודי בגיל מבוגר למדי שהרב לא הכיר. שריף הכירו והזמין גם אותו לשולחן הקטן שלהם בקיוסק לשבת על הכסא הפנוי שנותר. שריף שאל לשלומו, ואז אותו יהודי התחיל לתנות את צרותיו בפניהם: אשתו חולת לב ויש לה בעיות רפואיות נוספות, ובנוסף לכל אין ביניהם שלום בית. הוא דיבר ללא הרף על צרותיהם עד שהערבי הצליח לעצור אותו ואמר לו:
"תשמע, יש כאן רבי, הוא יברך אותך!"
הרב שאל אותו מהיכן הוא, והלה סיפר שהוא מתגורר באזור הישן של בית שמש.
"אם כך", אמר הרב, "יש שם הרבה בתי כנסת, תיכנס לאחד מהם ותתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח לאשתך רפואה שלמה ושיהיה שלום ביניכם".
ענה אותו יהודי:
"אני לא דתי וגם אשתי לא דתייה. אמנם אבי היה רב במרוקו והוא קבור בבית העלמין של בית שמש, אבל זה לא מתאים לנו להתפלל".
הוא המשיך לספר על צרותיו. אחרי כמה דקות לפתע אמר לו הקבלן הערבי:
"שאשתך תלך למקווה! תשאל את הרב, הוא יגיד לך שזה טוב!"
היהודי היה קצת מופתע מדברי הערבי, אבל אחרי כמה שניות התעשת וחזר בתוקף על עמדתו שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.
השיחה התפתחה לכיוונים אחרים. לפני שנסע הרב לבית שמש התלבט בנפשו אם כדאי לחזור לנושא המקווה, ולבסוף התגבר ואמר:
"ביחס לצרות של אשתך. שמעת מה שאמר לך שריף. גם אני אומר לך שאשתך תלך למקווה החדש והמודרני שבנינו לאחרונה לידכם, והכל יהיה בסדר, גם מחלת הלב, גם שאר הבעיות הרפואיות שלה וגם שלום הבית ביניכם".
הם נפרדו בחום והרב שכח מכל המפגש המקרי ולא תאר לעצמו שיצא מזה משהו.
בחודש כסלו בשנה הבאה ניגש הרב ספקטור לאתר בניה של מקווה חדש בבית שמש כדי לדבר עם המהנדס. הלה רצה מיד להתחיל לדבר על המשך הבניה. הרב אמר לו: "מה קרה, כבר לא אומרים בוקר טוב?!", וניגש לעבר כל הנמצאים שם וברכם אחד-אחד ב"בוקר טוב". לבסוף הגיע לאדם שלא זכר מנין הוא מכירו ושאל אותו:
"מה תפקידך כאן?". האיש ענה:
"אתה לא זוכר אותי?! נפגשנו בתחנת הדלק במסילת ציון! ישבנו יחד עם שריף בקיוסק".
"אה! עכשיו נזכרתי", אמר הרב. לאחר מכן שוחח הרב עם המהנדס על העניינים שלשמם הגיע, ואותו איש עמד בצד והמתין בסבלנות לסיום שיחתם. לבסוף הרב נפנה אליו ושאל:
"מה שלומך ומה שלום אשתך?!", וכעבור רגע שאל ישירות: "האם היא הלכה למקווה?"
"בוודאי!", השיב האיש להפתעת הרב.
"האם היא הלכה פעם אחת?", הוסיף הרב לשאול.
"מה פתאום פעם אחת?!", קרא האיש, "היא הולכת מדי חודש! מאז שהיא הולכת למקווה אין לה עוד מחלת לב והרופאים לא מבינים מה קרה, וגם שאר הבעיות הרפואיות נעלמו ויש בינינו שלום ואהבה!"
"איך הצלחת לשכנע אותה?", התעניין הרב.
"בתחילה היא התנגדה", הודה האיש, "הלכתי לקברו של אבי הרב ז"ל ושפכתי את הלב במשך כמה שעות על צרותינו. יצאתי משם אדם חדש, וכאשר חזרתי פתאום היא הסכימה".
הרב נפרד מהאיש בהתרגשות והניגון "וטהר לבנו לעבדך באמת", התנגן בלבו. הוא הרהר לעצמו: כל זה בא מכוח הטהרה של מי המקווה, ובאמת גם היום, רוח א-להים מרחפת על פני המים, וכנראה ניתן לקבל אנרגיה חיובית אפילו מתחנת דלק וכל שכן ממקווה טהרה...
