הקדמה

הכלי היחודי ביותר במקדש היה ארון העדות, הוא מקום השראת השכינה בישראל, והוא עדות לישראל על השראת השכינה בתוכנו, ועל המקור האלקי של התורה הנתונה לנו. ארון העדות היה מונח בקודש הקודשים, על אבן השתיה ממנה הושתת העולם. בתוך ארון העדות נמצאים לוחות הברית שניתנו לנו מהקב"ה: שברי הלוחות הראשונים שנתן לנו ה', וגם הלוחות השניים, הכתובים באצבע אלקים, מצויים בתוכו. בנוסף, היה בתוך ארון העדות, או במדף שהונח אצל הארון, ספר התורה שכתב משה רבנו בעצמו, והיו שמורים שם, לפני ארון העדות, צנצנת המן, זכר לאוכל שאכלו אבותינו במדבר, ומטהו של אהרון הכהן, מטה שנעשו בו נסים ביציאת מצרים, ופרח והתמלא שקדים בדרך נס.
ארון העדות מכיל בתוכו את התורה ומסמל את התורה ואת מקורה האלקי, והוא מהווה מקום השראת השכינה וגילוי השכינה בישראל. הארון היה מלבני: "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו", והוא הכלי היחיד שכל מידותיו שבורות (ואינן אמות שלמות). ודרשו חז"ל, ומביאים המפרשים, שכל האמות שבארון היו שבורות בחצאי אמות, ללמד לתלמיד חכם שיהא נכנע, ולבו נשבר בקרבו, ומסביר הכלי יקר, שבשלחן לחם הפנים היו המידות שלמות, ובארון היו המדות שבורות, כדי להראות שבענייני העולם הזה, צריך אדם לשמוח בחלקי, ואילו בלימוד התורה, צריך האדם לראות שעדיין חסרה לו מהשלמות, וקנאת סופרים תרבה חכמה.

פרטי ארון העדות

מבנה ארון העדות

הארון: עשוי משלושה ארונות

הארון בנוי היה בעצם משלושה ארונות, זה בתוך זה, ארון זהב טהור, בתוכו ארון עצי שיטים, ובתוכו ארון זהב טהור פנימי, ועל כך מסביר בעל הטורים שהמילים "טהור מבית ומחוץ" הם בגימטריה "הנה החכם יהיה תוכו כברו". סביב הארון יש זר זהב, שנאמר (שמות כא יא) "ועשית עליו זר זהב סביב", ומסביר רש"י על הפסוק, שזר הזהב הוא כמין כתר מוקף סביב הארון, למעלה משפת הארון. ועוד מפרט רש"י, שהארון החיצון נעשה גבוה מן הפנימי, והכפורת שוכבת על עובי הכתלים, וזר הזהב, שנעשה סביב הארון, עולה למעלה מכל עובי הכפורת, והוא סימן לכתר תורה.
ואמר רבי שמעון בר יוחאי (אבות דרבי נתן מ"א): ג׳ כתרים הם, אלו: הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. ובניגוד לכתר כהונה, שנתון לאהרן ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ולכתר מלכות, שניתן לדוד ולזרעו, כתר תורה אינו כן: "עמלה של תורה, כל הרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. הוי עמל בדברי תורה ואל תתעסק בדברי בטילה."

הכפורת והכרובים

את פתח הארון מלמעלה מכסה הכפורת, שהיא עשויה זהב טהור, באורך שני אמות וחצי וברוחב אמה וחצי, שמקצותיו נעשו שני כרובי זהב, מעין מלאכים עשויי זהב, העשויים מקשה אחת עם הכפורת עצמה. וכפי שכתוב (שמות כה כ) "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו. אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".

בדי הארון

לארון היו ארבע טבעות זהב, לתוכם הוכנסו שני בדים עצי שיטים לנשיאת הארון. ומביא רבנו בחיי שהם רמז להמון, שעליהם להעמיד ולהחזיק את לומדי התורה כשם שהיו הבדים מעמידים את הארון. יש ציווי מפורש: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה טו), ומסביר הרב הירש, שהבדים לא היו רק מכשירי הובלה, אלא לא יסורו ממנו: בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד, לשאת את הארון ואת תוכנו בשעת הצורך, בכל מקום ובכל זמן.

הטמנת ארון העדות

בבית המקדש היה הארון מצוי על אבן השתיה, שממנה הושתת העולם, אך בימי המלך יאשיהו, כשנודע לו על החורבן המתקרב, הוא ציווה לגנוז את הארון בתוך מכילות מיוחדות מתחת למקדש, מכילות אותן הכין המלך שלמה למטרה זו. וכך בימי בית שני היה בית המקדש קיים ללא ארון העדות, שנותר מוטמן, עד הקמת בית המקדש השלישי, שם בעזרת השם נזכה לקודש הקודשים ובתוכו ארון העדות בתפארתו.

סודות ארון העדות

ארון העדות הוא הכלי המקודש הנמצא בתוך בית המקדש, בתוכו לוחות הברית, ועל הכפורת שלו נמצאים שני הכרובים. וארון העדות מכוון כנגד כסא הכבוד, כאשר הכרובים הם כנגד כרובים של מעלה.
וכך מובא במדרש (במדבר רבה ד, יג):
"רבי אומר חביב הארון ככסא הכבוד של מעלה שנאמר (שמות טו יז) מכון לשבתך פעולתה השם שהמקדש מכוון נגד כסא כבוד והארון נגד הכסא עשה למעלה מהן כפורת נגד שרפים עומדים ממעל לו. עשה לו שני כרובים שהם חביבים כשמים וארץ שהיה בהן מושבו של הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות כה יט) כרוב אחד מקצה מזה וגו'.
וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ שנאמר (דברים כח יב) יפתח השם לך את אוצרו הטוב - כך השכינה נתונה למעלה משני כרובים שהם מכוונים זה לזה שנאמר (שמות כה כ) ופניהם איש אל אחיו, מכוון נגד כסא הכבוד שמכוון נגד הקדוש ברוך הוא שנאמר מציון מכלל יופי."

מסביר הרמ"א (תורת העולה, חלק א, פרק כה):
מתוך מדרש זה, שהכרובים הם נגד כרובים שלמעלה הנקראים 'שמים וארץ', כידוע מדברי המקובלים.
המפרשים מסבירים על כל אחד מפרטי ארון העדות והכרובים, אך הוא רומז על כסא הכבוד והעולמות העליונים, וכן, איך הוא רומז על מהות האדם:
וכותב רבנו בחיי (שמות כה כ) שארון העדות רומז על שלושה דברים שיש באדם: הגוף והנפש והשכל, ועל תכלית הגמול הטוב והשכר העצום אשר לשלושה דברים אלו בידיעת התורה:
הארון עשוי מעצי שטים שבמדבר - רמז לגוף האדם.
ארבע טבעות שבארון הם כנגד ארבע יסודות שבגוף האדם: שהם מעמידים ונושאים אותו.
שני בריחים בטבעות הם כנגד שני חוטים שבגוף האדם מראשו ועד רגליו: חוט השדרה וחוט אחד קרוב לצידו.
שני לוחות הברית שבו, הם כנגד שני איברים מיוחדים שבגוף האדם אשר בהם יקבל חכמת התורה, והם המוח והלב.
שני הכרובים הם רמז לנפש ולשכל.
והכפורת רומז על כסא הכבוד: כי שם שורש הנשמה החכמה.
וכפורת מלשון כפרה, ותשובת הנשמה לשורשה, שנעשית ע"י הכפרה ועל ידי ידיעת התורה. ועל הכרובים כתוב שהם סוככים בכנפיהם על הכפורת, לרמוז ששם שורש הנשמה. והם פורשי פורשי כנפיים למעלה, על שם ההתעלות שלהם למעלה למעלה.
ועוד מפרש רבנו בחיי, כי הארון רמוז לגן עדן. ושני הלוחות שבו, הלוח האחד עם מצוה שכליות והלוח השני עם מצות גופניות, הם כנגד עץ החיים ועץ הדעת, והכפורת רמז לערבות הוא הרקיע העליון הזך המכסה כל שאר הרקיעים, והכרובים שעל הכפורת הם רמז למלאכים שהם למעלה מערבות, שהנבואה יוצאת מהם אל נביאים. והכרובים פורשים כנפים למעלה לקבל שפע מאת הבורא יתברך, רמז לנבואת משה, שהיא בלא אמצעי ובא לו הדיבור ישירות מה' יתברך, לבין שני הכרובים.
וכן מוסיף רבנו בחיי הסבר נוסף בדרך הקבלה:
ועשו ארון: דוגמא לכסא הכבוד, ולכן במסעות היו פורשים על הארון בגד תכלת, שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. ומפני שכסא הכבוד עשוי משלשה יסודות בשלשה מראות, לכן היה ארון העדות עשוי משלושה ארונות, ארון זהב ובתוכו ארון עץ ובתוכו ארון זהב.

ועוד כותב הרמ"א (תורת העולה, חלק א, פרק כה):
הלוחות רומזות על עצמן, בגלל גודל מעלתן, שניתנו במעמד כל ישראל מפי השם יתברך.
ועניין הארון שהיו מונחים בו, הוא דוגמת השכל האנושי:
הארון עשוי שלושה ארונות, רמז לשלושה חלקי השכל, וכל השלשה ארונות ארון אחד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק שני משמונה פרקים, כי חלקי הנפש הם שלשה וכולן נפש אחת.
מימדי הארון הם: אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, מכאן לתלמיד חכם שיהא נכנע ולבו נשבר בקרבו, ועל כן היה כל שיעורו בחצאין.
אורך הארון: אמתיים וחצי שהם חמשה חצאי אמות, להורות על חמשה כחות הנפש הפנימיים שנתנו לשרת את השכל, כפי שכתב בעל העקידה בפרשת כי תשא, והם: השומר, והזוכר, והמדמה, והמחשב, והשופט. אלו חמשה כחות פנימיים הנרמזים בחמשה חצאי אמה שבארון.
רוחב הארון: שלשה חצאי אמות רחבו, נגד חלקי האדם ששכלו של אדם מתגבר ומתוסף בהן, וכמו שאמרו חכמים, כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה.
ולכן כל חלקי האורך שהם החמשה החצאין הנזכרים יש להם רוחב שלשה, שהם ימי העלייה, העמידה והירידה, ששכלו של אדם מתרחב בהן.
וקומת הארון שלשה חצאים, נגד חלקי העולם שבהם השכל מתגבר ועולה ממדרגה למדרגה, והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ששם מלאכי אלקים, והם דוגמת הכרובים שעל הכפורת.
והעובדה שמקום הארון אינו מן המידה, והכרובים בנס היו עומדים, רומזת על כך שנפשו של האדם אינה במידת הגוף, ובנס נקשר הכח השכלי בכח החומרי.
וכמו שהנשמה נושאת את הגוף הנושא אותה, ובלי הנפש אין שום תנועה וחיות בגוף, ואף על פי כן הגוף נושא את הנפש, כי ידוע כשאדם הולך ממקום למקום גם נפשו הולכת איתו -- כן היה הדבר בארון, שהיה נושא את נושאיו.

והיו מצווים לשאת את הארון בכתף, שנאמר (במדבר ז ט) "בכתף ישאו", ואסור היה לנשאו על עגלה או על בהמה, לרמז על כך שהנושא לנפש השכלי הוא חומר האדם ולא חומר הבהמה ולא העגלה.
וארבע טבעות שבארון, נגד ארבע יסודות שהגוף מורכב מהן הנושא הנפש שהוא הארון והבריחים שנושאים אותו בו הם שני החומרים שבו שהם החומר הפשוט והחומר המורכב המוכן לקבל הצורה.
וכיוון שידוע כי אי אפשר שיסור החומר מן הצורה בעוד שהוא הנמצא ההוא כי הצורה משלמת מהותו, על כן לא יסורו הבריח מן הטבעות.
והכפורת שעל הארון בא להורות על מחיצה המפסקת בין השכל הפועל ובין שכל האדם המשכיל בו ובאורו רואה אור והמחיצה הוא החומר שהוא המחיצה הגדולה המפסיק ביניהם....
והיה הכפורת כדמות לוח חלק מונח על הארון כי כן קראו הפלוסופים שכל ההיולי בדמות לוח מוכן לקבל החכמות ושלמה עליו השלום אמר כתבם על לוח לבך. הנה התבאר עניין הכרובים על דרך שהסכימו כל המפרשים והרב המורה מכללן כתב כן חלק שלישי פרק חמשה וארבעים שהכרובים היו מורים על השפלים הנפרדים.

---

ומסביר הרב שמשון רפאל הירש (שמות כה י):
על ידי הארון ישראל מקבל את התורה על מנת לשומרה...
ארון עצי שטים – ישראל מקבל את התורה בכח יכולתו להתפתחות ולזיכוך עצמי מתמידים [כפי שמסמלים ״עצי שטים״ – עיין פירוש לעיל (סוף פסוקים ג–ח)], יכולת שנשארת ברעננות נצחית למען התורה.
התורה ניתנה לישראל בצורה קבועה ושלימה, ולוחות העדות הם לוחות אבן. שני הלוחות ביחד יוצרים קוביה שלימה של אבן. כל לוח אורכו ששה טפחים, רוחבו ששה טפחים, ועוביו שלושה טפחים;
לכן ביחד הם יוצרים קוביה של ששה טפחים מכל צד – היינו אמה על אמה על אמה (עיין בבא בתרא יד.).
לא התורה משולה כאן לעץ אלא אנחנו: על ידי התורה, אנו יכולים וחייבים להתקדם, להזדכך, להתפתח, ולהתעלות מעלה מעלה ללא גבול.
ישראל מקבל את התורה על מנת להעשות, על ידי התורה, ״כְּעֵץ שָׁתוּל עַל⁠־פַּלְגֵי מָיִם״ וגו׳ (תהילים א, ג).

---

ומביא הכלי יקר רמזים ממבנה הארון על התורה וקניינה: (שמות כה י יא)
ברוחניות - תמיד יש לשאוף ליותר:
3 ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח: רז״ל אמרו (יומא עב:) שהם כנגד 3 כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות 3 כלים אלו היו חלוקים במדות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.
והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות, הבט למעלה ממך כי עי״ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה אבל בעניני העה״ז, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים.
וכמו שאמרו המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות קה:) זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה׳ להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים
שכן שלמה לא שאל מעם ה׳ כ״א שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר שכן שלמה אמר (משלי ל׳:ח׳) רש ועושר אל תתן לי.
וע״כ היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב כ״ח:י״ב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה
כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד׳:א׳) החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד, וכן בידיעת מציאת הש״י אמרו (בחינת עולם י״ג:מ״ה) תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וע״כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג׳ דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם, קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות. וכמ״ש (איוב י״א:ח׳) עמוקה משאול מה תדע וכתיב (שם י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים.
אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה שכן יעקב אמר יש לי כל (בראשית ל״ג:י״א) אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל ולא יתן אל החומר כל אות נפשו אלא צריך שישבור תאותו כי מטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם כמ״ש (שם מ״ג:ב׳) שברו לנו מעט אוכל. וכתיב (ויקרא כ״ו:כ״ו) בשברי לכם מטה לחם. ויתבאר זה עוד בסמוך בפר׳ השלחן.
אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע״י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע״כ היו כל אמות ההם שלמות ואחר הצעה קטנה זו נבאר בפרטות ענין המשכן וכליו.

לכל ישראל יש חלק בתורה:
ועשו ארון – מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו, אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהיה לכולם חלק בתורה כי כתר תורה הפקר לכל דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה רמז למחזיקים ידי לומדי תורה ובהיות שלא כל אדם מוכן לת״ת ומ״מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ״מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי עץ חיים היא למחזיקים בה ע״כ הכל יכולין לעשותה לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר במסכת (יומא עב:) מכאן לת״ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.
ואחר כך אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו – בעשיית עצי שטים אמר ועשו, ובצפוי הזהב אמר וצפית, כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר, וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ״ש (משלי כ״ז:י״ח) נוצר תאנה יאכל פריה.

אזהרה על טהרת הלב:
וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו לכך נאמר וצפית. והנה הצפוי נזכר ב״פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית. ואח״כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ אע״פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ״מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים, ועל כן לא הוצרך להזכיר זהב טהור כ״א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם כן מן זהב כי ק״ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה׳ לבדו אבל על חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני אדם.
ד״א לכך לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ, כדי שנלמוד מזה שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלהים הוא ודאי טהור בהחלט אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים ולבו בל נכון עם ה׳ ד״א לפי שנקיון פנימי הקב״ה מקבלו כשהוא טהור המחשבות, אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד, כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר. ד״א מבית ומחוץ רמז לנגלה ונסתר שבתורה וידוע שהנסתר יש בו יותר טהרה וקדושה מן הנגלה על כן לא הזכיר טהור כ״א אצל מבית.
והנה מקום אתי לפרש עוד מבית ומחוץ, ע״ד שמצינו במסכת (מו״ק׳:ט״ז) רבי גזר לתלמידיו שלא ישנו בשוק כו׳ ומסיק שם והכתיב (משלי א׳:כ׳) חכמות בחוץ תרונה אמר רבא כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, ולפי זה יש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ על כן הזכיר זהב טהור מבית ולא הזכיר זה אצל החוץ, ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ כי התחיל בזהב טהור מבית ומשם נלמד גם אל החוץ כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות.

התורה - שייכת לכולם:
ועשית עליו זר זהב סביב – ארז״ל (יומא עב:) שזה רמז לכתר תורה ובשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו לפי, שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים כי אין כהונה כ״א למי שהוא מזרע אהרן ומלכות לזרע דוד לכך נאמר לו אבל כתר תורה הפקר לכל לכך לא נאמר לו, ונקט לשון זר להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר י״ח:ז׳) והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר וכתר לזרע דוד וזר לזרים.

הדרך לקניין התורה - מידת הענווה:
ומה שנאמר אמתים וחצי ארכו וגו׳ – כבר אמרנו שהיו כל האמות שבורות כדי שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר ולא בא עד תכלית החכמה, ורז״ל אמרו (אבות ו׳:ו׳) שהתורה נקנית במ״ח מעלות רמז לדבר ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי סוף תיבות עולה קנ״ו ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ס״ת עולה מ״ח כאילו אמר קנו התורה במ״ח דברים, ובא הרמז באמות שבורות לפי שרוב הדברים שקנין התורה תלוי בהם תלוין במדת הענוה כי הוא יסוד ומקור לכל אותן מ״ח דברים וכן האמות שבורות מורים על לב נשבר ונדכה והוא עניו ושפל ברך, ויכול להיות שמטעם זה גזר רבי שלא ישנו בשוק כו׳ כדי שלא ירגילו את עצמם ללמוד מחמת יוהרא כדי להתהדר בפני הרואים כמנהג דורינו שרוב הלומדים דרכם להתפאר ולמען הרבות חריפתם ופלפולם ברבים.

---

עיקרי ההלכות והנהגות מעשיות

מתוך הלכות כלי המקדש והעובדים בו, משנה תורה לרמב"ם, פרק ב
י [יב] בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה, ולא על העגלות; ולפי ששכח דויד ונשאו על העגלות, נפרץ פרץ בעוזא. אלא מצוה לנוטלו על הכתף, שנאמר "כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).
יא [יג] כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ, ופניהם לפנים. ונזהרין, שלא יישמטו הבדים מן הטבעות: שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות--לוקה, שנאמר "בטבעות, הארון, יהיו, הבדים: לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).

---

מתוך ספר החינוך מצוה קפ"ד: שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים
שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, [וכן יכנס באזהרה [זו] כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה ע''פ ד''ו] ויהיה באור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא דאוי להכנס בו, דהינו בשעת העבודה. ולשון ספרא, ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (כז, ב) על ההיכל בארבעים.
משרשי המצוה. שיקבעו המשרתים בנפשותם גדלת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ''א מ''ט) שכהן גדול אינו נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חיב מיתה בידי שמים וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום, וכל הנכנס להיכל שלא לצרך עבודה בין כהן גדול בין כהן הדיוט כגון שיכנס אפילו להשתחוות לוקה, ואינו חיב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב''ם (ביאת מקדש פ''ב ה''ד) זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קמט, קנ) דעת הרמב''ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואסור זה דאל יבא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להכנס בו חנם. ויתר פרטיה מבארים במנחות ובספרא [הלכות ביאת מקדש פ''ב].
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדשתן עליהן אפילו כשהן שוממין וכיון שכן, יש לי למנות אסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.

---

סיפורים

ארון הברית - מבנייתו ועד הגעתו לבית המקדש
מלאכת עשיית הארון הוטלה על אמן המשכן בצלאל בן אורי, על פי ציווי ה' והוא הוצב בקודש הקודשים. בתוכו היו הלוחות הראשונים והשניים, מעליו היתה הכפורת ועליה הכרובים, וממנה היתה השראת השכינה בישראל. הארון ממוקם היה בקודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר במשכן, ומאוחר יותר, בבית המקדש.
בזמן שהיו ישראל במדבר, ארון הברית היה נמצא במרכז מחנות השבטים, ובני משפחת קהת היו נושאים אותו ואת שאר כלי המשכן בידיהם על ידי מוטות על כתפיהם בדרך חיבה וכבוד, קדושה וטהרה. הלוים היו משוררים בקולם בעת נשיאת הארון, ורוח הקודש היתה שׁורה עליהם.
כשהגיעו בני ישראל לארץ ישראל, היות הארון בגלגל ארבע עשרה שנה, ומשם עבר למשכן בשילה, שם שהה שלוש מאות ששים ותשע שנה.
בעת מלחמת ישראל בפלשתים הוצא הארון ממשכן שילה והובא למחנה ישראל השוכן באבן העזר. העם ניגף בקרב והארון נשבה בידי פלשתים. כאשר שמע על כך עלי, הכהן הראשי של משכן שילה, עוצמת הבשורה הקשה, יחד עם מותם של שני בניו, חפני ופינחס, הוא נפל מכסאו ומת.
הפלשתים הביאו את הארון אל אשדוד, שם הוא מונח בביתו של דגון, אל פלישתי, כמחוות ניצחון על היהודים. למחרת בבוקר הגיעו כוהני דגון אל ומצאו את הפסל על הרצפה, כשהוא נופל בתנוחת השתחוויה אל ארון הברית, והחזירו אותו למקומו. בבוקר שלאחר מכן מצאו שוב את דגון נופל מול ארון הברית, ראשו וכפות ידיו כרותות ומונחות על סף הדלת, ובאשדוד פרצה מגפה. אנשי אשדוד מחליטים להעביר את הארון לעיר פלישתית אחרת, גת, וגם שם פרצה מגפה, והוא מועבר לעיר הפלישתית עקרון. אנשי עקרון פחדו שייענשו גם הם, וראשי הפלישתים החליטו להשיב את הארון אל עם ישראל.
דוד, מלך ישראל, החליט להעלות את ארון הברית מן בית אבינדב אל ירושלים. על הארון מופקדים עוזא ואחיו, בניו של אבינדב. הארון מונח על עגלה חדשה, ומורכב מגבעה אל ירושלים. לפני העגלה עברה תהלוכה גדולה שבראשה דוד המלך ואחרי כל עם ישראל רוקדים, שרים ומנגנים. כאשר עברו במקום בשם גורן נכון הארון, כמעט ונשמט מן העגלה, ועוזא שלח את ידו להחזיק בו - ומשום קדושת הארון והאיסור להתקרב אליו, הוא מת. התהלוכה נפסקה מיד, והמקום נקרא על שמו "פרץ עוזא".
דוד המלך עצר את החגיגה ואמר שביום כזה לא יכול ארון הברית להגיע לירושלים, ולכן נשלח הארון לבית עובד אדום הגתי לשלושה חודשים.
שלושה חודשים לאחר ההעלאה הראשונה, שומע דוד המלך כי משפחתו של עובד אדום הגתי התברכה, ומבין שה' סלח להם. תהלוכה נוספת יוצאת מבית עובד אדום הגתי אל ירושלים, והפעם נישא הארון על כתפי הכוהנים, כפי שמצווה בספר במדבר. הפעם התהלוכה עוברת בשלום והארון הגיע אל ירושלים, תוך שירים וריקודים וקרבנות לה' יתברך. בהגיע ארון הברית אל ירושלים, הביא אותו דוד המלך אל אהל מיוחד שהוקם לכך, שם היה הארון עד השלמת בניין בית המקדש בידי שלמה בנו, אז הוכנס ארון הברית למקומו לקודש הקודשים.

---

גניזת ארון הברית עם חורבן בית ראשון - הרב יהודה זולדן
כבר כמה עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון, גנז יאשיהו המלך את ארון הברית. "ומה ראה שגנזו? ראה שכתוב: 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך' (דברים כח, לו). עמד וגנזו, שנאמר: 'ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל' (דברי הימים ב לה, ג) (יומא נב ע"ב). לדברי הרמב"ם, שלמה המלך המוזכר בפסוק, ידע על כך מראש: "בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה" (רמב"ם הל' בית הבחירה ד, א).

ארון הברית, היה הכלי הראשון מכלי המשכן שנצטווינו לבנות, הוא עמד בראש המחנה היוצא ממצרים, ויצא לפני עם ישראל במלחמות. משהוקם המקדש בירושלים "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים" (מלכים א ח, ו). משם לא יצא הארון עוד, ומסוף ימי בית ראשון, הוא גנוז במעמקי הר הבית. הוא הכלי היחידי שלא נלקח לגלות מעולם. מה פשר הדבר?

הרמ"מ מלובביץ' (חידושים וביאורים בהל' בית הבחירה סי' י) מסביר שגניזת הארון הוא חלק מבנין הבית. בבית ראשון עמד הארון בצורה גלויה בקדש הקדשים, אם כי כבר בבנינו הוכן מקום לגניזת הארון, ובבית שני לכתחילה תוכנן מראש שמקום הארון יהיה בגניזה, ובכך יובטח נצחיותו של מקום המקדש. הארון ומקומו, הוא חלק מהותי מבנין המקדש, "ואין בו שום חורבן והפסד, וממנו נבנה המקדש השני והשלישי. חורבן הבית לא היה לשם החורבן עצמו ח"ו, אלא כדי שעל ידי זה תתוסף עליה נעלית יותר, ירידה לצורך עליה, עד לבנין הבית השלישי שיהיה בית נצחי, ואז תהיה השלמות בבנין המקדש, כי הוא יהיה 'בנינא דקודשא בריך הוא' – 'מקדש ה' כוננו ידיך' ".

---

מעשה בגביר אחד - משל המובא בעוד יוסף חי, דרשות הבן איש חי לפרשת תרומה
בדרשתו על ארון העדות, מביא הבן איש חי משל נפלא:
מעשה בגביר אחד, שהיה חכם גדול ועשיר מופלג, והיה לומד בביתו בחדר מדרשו מהבוקר עד הצהריים, ואחר ארוחת הצהריים היה יוצא לשוק לבית המסחר שלו. כל בוקר, היה לומד בחברותא עם חכם אחד גדול בחכמה, והיו לומדים יחד גמרא עם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ונושאי כליו, חוק ולא יעבור.
לגביר זה, היתה בת חכמה וחריפה מאוד, ואביה שכר לה מלמד תלמיד חכם חשוב, שיבוא כל יום לבית אביה, וילמד אותה קריאה, ואת התנ"ך עם רש"י ורד"ק, וגם חכמת הדקדוק שיש במקרא. הוא לא רצה שבתו תלמד את התורה שבע"פ, שהיא תלמוד בבלי וירושלמי, ולכן שכר את התלמיד חכם לתקופה של שנתיים, כדי שבזמן הזה ילמד אותה ללמוד את התנ"ך עם מפרשיו ואת כללי הדקדוק, ואת שכרו קיבל המלמד מראש, בתנאי שיבוא כל יום וילמד אעם הבת בתוך ביתה.
אותו תלמיד חכם עשה את מלכתו באמונה, והיה בא כל יום ומלמד את הבת תורה, אבל מכיוון שהבת הזו היתה חכמה מאוד והיה לה רצון נפלא ללמוד, היא השלימה את לימודי המקרא וביאוריו ואת חכמת הדקדוק שבו במשך שבעה חודשים מתוך תקופת השנתיים עליה הוחלט. והמלמד, שכבר קיבל שכר לתקופה של שנתיים מראש, החל ללמד אותה את התורה שבעל פה: משנה וגמרא. והבת, שהיתה חכמה וחריפה מאוד, היתה קולטת את לימוד הגמרא והתוספות. ואז, אחר שעברו שנה ואחד עשר חודש מאז החלה ללמוד, החליט אביה לבוא למקום הלימוד כדי לראות אם השלימה כראוי את לימוד המקרא, כפי שהתנה עם המלמד מראש, ופתאום מצא בידיה גמרא ושהיא לומדת סוגיה עמוקה מתוך אחת המסכתות. האב התפלא מאוד על הדבר הזה, ושאל את המלמד מה זאת, ואיך הגיעה למדרגה זו.
ענה המלמד, שמחמת חידוד שכלה וחריפותה, השלימה את לימוד המקרא בשבעה חודשים, ולכן בשאר הזמן לימד אותה גמרא, וגם את הגמרא היא קולטת בדרך נפלאה.
אמר לו האב, עד כאן תחום שבת. אמנם שכרתי אותך ל-24 חודשים, וקיבלת את שכרך מראש, ועכשיו נשאר לך חודש אחד נוסף, אבל אני מוחל לך, לך לביתך לשלום, ואל תטרח לבוא עוד ללמד את בתי. הסכים המלמד והלך לדרכו.
שאלה הבת לאביה: למה עשית זאת? אני חשבתי שכשתראה איך הצלחתי בלימוד, תשכור אותו לעוד שנתיים נוספות, ואתה עשית להיפך?
אמר לה אביה, בתי חמדת לבבי, למה את צריכה ללמוד תורה שבעל פי, וכי את בן שיושב בבית המדרש ועוסק בתלמוד עם חכמים? והלא אישה את, ועוד כמה שנים תגיעי לפרק הנשואין, ואז תהיי תחת רשות בעלך, ותטפלי בעסקי הבית והריון ולידה וגידול בנים, ולא יהיה לך פנאי ללמוד תורה שבע"], ומה שאת לומדת עכשיו ישתכח ממך, והלואי שיהיה לך פנאי ללמוד מקרא ביום שבת!
הבת שתקה ולא אמרה דבר, אך חשקה נפשה בתורה, ואמרה בלבבה: אני אהיה כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר, שהיתה בעלת תורה כאחד התנאים שהיו בזמנה.
לכן, תכננה לבוא כל יום אל חדר הקרוב אל החדר בו לומד אביה בחברותא עם החכם, ודרך חלון שהפריד בין החדרים היתה שומעת את דברי התורה, והחזיקה בידה את אותה גמרא שלמדו הם בחדרם, והקשיבה לקול הלימוד שלהם, ושמעה את התירוצים וההיקשים והפלפולים והפירושים, והיתה קולטת את הדברים כולם, עד שנתחכמה יותר מהם, ואיש מבני הבית לא היה יודע על כך. ובזמן הסעודה היתה באה ויושבת לאכול עם כולם, והוריה לא ידעו על כך כלל.
אחרי ארבע שנים שהיתה רגילה בדבר זה, יום אחד בעת ארוחת הצהריים, הגיע אורח אחד לבקרם בעת הסעודה.
שאל אותו הגביר: מה שמך.
וענה לו: חיים חיים בן שלום.
חשב הגביר: איך קראוהו חיים חיים? שמא נפטר אביו קודם שנולד וקראו אותו חיים על שם אביו כנהוג.
שאל אותו: איזה עיר אתה, וענה לו, מעיר מולדתך.
שאל אותו: שלום פלוני בן פלוני החונה שם?
ענה לו: ראה אחר הרימונים.
והיו בשלחן שלפניהם קערות עם רי
מונים ותמוכים וענבים ועוד פירות רבים, אבל קערת הרימונים היתה מונחת בסוף השורה שבשולחן, ובאחוריה קערה של תפוחים. חשב בעל הבית שהאיש רומז לו שאותו אדם כבר נפטר, ולכן רומז דרך תפוחים אלו, כלומר, תפחה רוחו של אותו פלוני, וכבר נפטר. אחר כך אמר הגביר: למה באת אצלי ומה
תבקש? וענה לו האורח: עתה באתי מן הדרך ואין לי מעות לקנות אכילה, כי כיס המעות שלי נפל ממני בדרך, ולכן בא לבקש שניים או שלושה דינרים כדי לקנות בהם אוכל לצורך היום ומחר.
ארנקו של הגביר לא היה באותו חדר, ולכן אמר לבתו בלחישה שתפנה לחדר בו נמצא הארנק, ותיתן לאותו אורח דינר אחד של כסף. ושתשים לב לתת את דינר הכסף ולא את דינר הזהב שנמצא שם.
הלכה הבת ובמתכוון נתנה את דינר הזהב לאורח העני, ובאה וחזרה אל השולחן.
אחר כך, כשהתברר שהבת נתנה לאורח את דינר הזהב, כעס עליה אביה, וחשב שטעתה ואינה מבינה בכספים.
ענתה לו הבת ואמרה לו: שבכוונה ומתוך ידיעה שלמה לקחה את דינר הזהב לאותו איש, ואם היתה רואה בכיס עוד דינרי זהב היתה נותנת גם אותם. כי אין מדובר באיש עני פשוט מההמון, אלא תלמיד חכם גדול, שראוי לפי כבודו לתת לו לפחות עשרה דינרי זהב!
קרא הגביר לאורח, והתברר שאמנם הוא חכם גדול, שעולה בחכמה עליו ועל חברו כפלי כפליים. נתן לו הגביר עוד תשעה זהובים להשלים לעשרה, וביקש את מחילתו על שחשבו לאדם פשוט, והלך לו לדרכו.
שאל הגביר את בתו: עתה הגידי לי איך ידעת את שהוא חכם גדול.
אמרה לו:
תחילה וראש שאלת אותו מה שמך, ואמר לך חיים חיים בן שלום. אתה חשבת שאביו חיים ונקרא על שם אביו מפני שנולד אחר פטירת אביו, וזה לא יתכן, שאם כן היה צריך שיאמר לך חיים בן חיים. על כן, מוכרח לומר שהוא בן שלום והוא שמו חיים, ואמר לך אני חיים חיים, כלומר, אני חכם חיים, כי שני אותיות י' של המילה חיים, הם בגימטריה כ', ומכאן שהוא חכם חיים בנו של שלום, כי לא רצה לומר בפירוש שהוא חכם, אלא אמר ברמז.
אח"כ שאלת אותו מאיזו עיר אתה, והשיב לך: ממקום מולדתך, ואתה חשבת דברים כפשוטן, ולכן שאלת אותו על שלום אדם אחד הדר שם, אך אני הבנתי שכוונתו: ממקום מולדתך, רוצה לומר על התורה, כי כל איש חכם, נקראת התורה מולדתו, דכתיב "אספרה אל חוק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך", וכוונתו לומר, כמו שאתה בנה של תורה, גם אנכי בנה של תורה.
וכשענה על שלומו של פלוני בן פלוני, ראה אחר הרימונים, הרי אחרי הרימונים לא היתה קערה אחרת! אלא כוונתו היתה לומר: לא ידעתי, ולכן אמר: ראה אחר הרימונים, כי בשיר השירים כתוב "הפרחה הגפן הנצו רימונים לא ידעתי נפשי שמתני", נמצא, אחר תיבת הרימונים, מופיעות התיבות: "לא ידעתי". וזו כוונת תשובתו: לא ידעתי משלום זה האיש שאתה שואל עליו.
שמח אביה שמחה גדולה על דברים אלו של בתו ועל חכמתה, והסכים עם דביה, ואז שאל אותה: הגידי לי, מהיכן באה אליך החכמה הזאת?
ענתה לו: מן החלון.
שאל אותה: מאיזה חלון?
וסיפרה לו על החלון שיש בחדר הלימוד שלו ושל חברו, הפתוח לחדר אחר, וסיפרה לו את כל מה שעשתה במשך ארבע השנים שעברו מאז עזב המלמד שלה, והמשיכה ללמוד.
שאל אותה אביה: איך אנחנו, שיש לנו עשרים שנה שאנו יושבים ישיבת קבע, ולומדים בכלן יום גמרא וספרי הראשונים שיש עליה, והרמב"ם ונושא כליו בפלפול עצום, לא הגענו לשלוש חכמתך שלמדת את בארבע שנים בלימוד שלנו?
השיבה לו הבת כך:
אתם, משנים החכמה ומקבלים אותה בגלוי ופרסם, בישיבתכם שהיא יודעה לכל. אבל אני קיבלתי החכמה בהצנע, שאין שום אדם מכיר בי, ולכן השגתי אותה בגודש רב ועצום, כי מאחר שלמדתיה בצניעות, דלא מבעיא אדם אלא אפילו זבוב לא ראה אותי בעת שאני יושבת ללמוד, לכך הצלחתי בה והשגתיה, ונתחכמתי בה עשר ידות מן הלימוד שלמדתם בעשרים שנה!
וכן שלמה אמר: ואת צנועים חכמה, ללמדנו כי יסוד של השגת החכמה הוא לימוד הצניעות.
מסיים הבא"ח ואומר: "וכן העניין כאן בארון הקודש, שבו הלוחות שבהם כלולה התורה שציווה השי"ת לתת הלוחות תוך הארון להצניעם בו, ועוד הוסיף צניעות יותר, שציווה לכסות את הארון בכפורת, ועוד הוסיף צניעות יותר שציווה להשים פרוכת מבדלת בין הקודש ובין קודש הקודשים, והרי זו צניעות שלישית, ללמדנו שהתורה שהיא החכמה המשולשת בשלושה דורות, כמו שנאמר: מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, תתקיים בשלושה דורות אלו על ידי הצניעות, דהיינו שילמדו אותה בהצנע כל מה דאפשר להם, וכאשר אמר הכתוב, ואת צנועים חכמה, וכמו שאמרה אותה הבת לאביה, שהיה דבר זה אצלה בנסיון...
ובא ללמדו יסוד גדול לבניין החכמה וקיומה, שיהיה הצניעות בכל אופן שאפשר לעשות, ולכן אמר לו, עתה תיתן, לשון עתיד, כי בא ללמדו על העתיד בהשגת החכמה שהיא העדות, שיתנהג בלימודה וצניעות, וכתוב, ואת צנועים חכמה, כי הצניעות היא יסוד חזק ואמיץ לקיום החכמה ולהשגתה."

קישורים נוספים

הקדמה ומושגי יסוד

1. ארון הברית - אנציקלופדיה יהודית
2. ארון הברית - ויקיפדיה
3. ארון הברית - מיקרופדיה תלמודית
4. ארון הברית - חב"דפדיה
5. ארון הברית - ויקימקדש

הרצאות ושיעורים

1. מדוע נאסר להסיר את הבדים מהארון? מאת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
2. ארון הברית - הרב מנחם רקובר
3. ארון הברית - הרב ינון קלזאן
4. מה לומדים ממבנה ארון הברית? - הרב זלמן מלמד
5. סיפורו של בית המקדש : סיור נדיר בקודש הקודשים • הרב שניאור אשכנזי
6. בענין ארון העדות, - הרב אריאל וינברג
7. גלגוליו של ארון הברית
8. פרשת במדבר: איסור ראיית ארון הברית - ד"ר אלכס קליין
9. פרשת תרומה – מעלת ארון הברית - עולמות

סרטונים וחומרי הדרכה

1. רגע של חכמה - קודש הקודשים
2. סרטון לימוד על ארון הברית
3. סודותיו של ארון הברית - מגלים