הקדמה

המקדש הוא מקום השראת שכינה בעם ישראל. עם ישראל לענפיו עבר הסטוריה מורכבת של אלפיים שנות גלות, מלחמות, מצוקות, נסיונות של אומות רבות לפגוע בנו, והנה אנחנו כאן, שמרנו על זהותנו, על מורשתנו, ועל יחוסנו.
במקדש, יש תפקיד מיוחד לכהנים, שהם העובדים את עבודת הקודש, וכן ללוויים, המסייעים להם במלאכתם. כמו כן, הסנהדרין נמצאת בלשכת הגזית ובה נמצאים תלמידי חכמים מכל חלקי עם ישראל. נרצה גם לפרט על מלך המשיח, שהוא משבט לוי, מעמדו, תפקידיו, וחלקו בגאולה, וכן על האפשרות של אדם מכל שבט שהוא להתקדש ולהיות עובד ה' בדרגות הגבוהות ביותר, דרך נדר של נזירות, או דרך קשר רוחני של נבואה.
בעמוד זה נרחיב בעיקר על דרגתם של עם ישראל, עם קדוש, עם המפיץ את אור הקדושה.
"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. (רמב"ם הלכות דעות פ"ו, ה"ג).

הצטרפות לעם ישראל - תהליך הגיור

מתוך דברי הרמב"ם, איסורי ביאה, פרק י"ג הלכה ד-ה
... כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה,
• ויקבל עליו עול תורה,
צריך:
• מילה
• וטבילה
• והרצאת קרבן.
ואם נקבה היא:
• טבילה
• וקרבן,
שנאמר: "ככם כגר" (במדבר טו טו) –(מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן
ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה המקדש יביא קרבנו.

פירוט קורבן הגר:
• עולת בהמה: המביא בהמה, מביא סולת בלולה בשמן ויין, על פי סוג הבהמה, כמפורט ויכול גם להביא שתי בהמות, אחת לעולה ואחת לשלמים הנקראים "שלמי הגר".
• סוגי הנסכים מפורטים כאן.
• או שתי תורים או שני בני יונה; ושניהם עולה: המביא תורים או בני יונה, אינו מביא נסכים

מתוך דברי הרמב"ם, איסורי ביאה, פרק י"ג הלכה יד:
... שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".

תפקידים מיוחדים בעם ישראל

כהנים
כִּי בוֹ, בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ--מִכָּל-שְׁבָטֶיךָ:  לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם-ה' הוא וּבָנָיו, כָּל-הַיָּמִים. (דברים יח, ה)

לויים
וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. (במדבר יח, כג)

נביאים
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקיךָ:  אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. (דברים יח טו)

חכמים, סנהדרין, בתי דין, שוטרים
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ (דברים טז יח)

מלך, שרי צבא
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ (דברים יז טו)

תפקידים במקדש

התפקידים המיוחדים בעם ישראל מתוארים בטבלה הבאה:

שם התפקיד	מי מקבל תפקיד זה	מה תפקידיו המיוחדים	מה מצוותיו המיוחדות
לא יהודי			חייב בשבע מצוות בני נח, יכול להביא קורבן עולה
יהודי	כל מי שנולד לאם יהודיה, או שהתגייר כהלכה בבית דין	לקבל על עצמו לקיים את כלל מצוות התורה, עשה ועל תעשה	מצוות התורה, משתתפים במעמדות במקדש, יכולים להביא קורבנות עולה, שלמים, תודה, חטאת, אשם, פסח, בכור, מעשר בהמה
לוי	כל מי שאביו הוא משבט לוי ואינו חלל	תפקידים מיוחדים בבית המקדש: שמירה, נגינה; תפקידים מיוחדים בבית הכנסת: עליה לתורה אחרי הכהן, נטילת ידי הכהנים לקראת ברכת כהנים; מקבל מעשר ראשון.
כהן	כל מי שאביו הוא כהן ואינו חלל, ואימו מותרת לאביו	בבית המקדש: עבודת המקדש, בבית המקדש: ברכת כהנים, עליה ראשונה לתורה. מקבל תרומת גדולה ותרומת מעשר.	אסור לכהן להתחתן עם אישה גרושה, חללה, גיורת, או שנטמאה עם מי שאסור לה. האיסור להיטמא למת, פרט לשבע קטגוריות של קרובי משפחה ומת מצוה
כהן גדול	כהן שמונה לתפקיד זה	לובש את בגדי הכהן הגדול, כולל אורים ותומים. שואל באורים ותומים לבקשת המלך. עבודת יום הכיפורים	בנוסף למצוות של כל כהן, אסור להתחתן גם עם אלמנה, ואסור להיטמא למת, פרט למת מצווה
סנהדרין	בית דין של 71 חכמים	מקבלים הכרעות, פוסקים פסיקות דין בנושאים המורכבים ביותר	יושבים בחצי גורן בלשכת הגזית שבבית המקדש. ההכרעות נעשות על פי רוב
מלך	מנהיג צאצא של דוד המלך. מינויו נעשה על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא	כשמעמידין המלך, מושחין אותו בשמן המשחה. כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין.	אסור לו להרבות נשים, סוסים, זהב. מצווה לכתוב כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל. כותב לו ספר תורה שיהיה איתו בכל עת
נביא	אדם מישראל	להוכיח את ישראל	לא לכבוש את נבואתו. יש כללים לזהות בין נביא אמת לנביא שקר
נזיר	אדם מישראל	להתקדש בקדושה מיוחדת	אסור בתספורת, בשתיית יין, או באכילת או שתיית כל מה שיוצא מהגפן. במלוא ימי נזרו, מקריב קרבנות נזיר

סודו של עם ישראל

כותב הרב יוסף גרליצקי:
בתורת החסידות מבואר, שכל נשמות ישראל הם “קומה אחת שלימה”, עם ישראל כולו הוא גוף אחד. כשם שבגוף ישנם סוגים רבים של חלקים ואיברים – ראש, לב, ידיים, רגליים, ואף ציפורניים – הרי בסופו של דבר כל אלו יחד כוללים עניין אחד ויחיד – גוף האדם. יתירה מזו, כל איבר וכל חלק בגוף מחובר וקשור עם שאר האיברים, באופן מורגש יותר או פחות, אך לעולם הם קשורים וכלולים זה מזה, ואף מרגישים זה את זה. וכפי שהיה נהוג בעולם הרפואה להקיז דם מאיבר אחד, כדי לרפא איבר אחר. סיבת הדבר היא, משום שכל האיברים מאוחדים ומקבלים את חיותם ואת כוחם מהמוח, שכל כוחות האיברים כלולים בתוכו. לכן המוח מרגיש בכאב קל ביותר בכל חלק בגוף, גם כאב קל בציפורן קטנה – מורגש היטב במוח. משל איברי הגוף מתאים מאד למשל היותו של עם ישראל גוף אחד שלם: אכן, בעם ישראל ישנם סוגים רבים ושונים מאד של יהודים, שלעיתים גם רחוקים מאד זה מזה במעלתם, כמו המרחק בין איברי הגוף החשובים שהנשמה תלויה בהם ובין ציפורניו של האדם. אך עדיין כל אותם יהודים הם גוף אחד ממש, ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, שהרי כולם כלולים באותו חלק אלוקה ממעל ממש.

---

כותב האור החיים הקדוש - שמות יט:
עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה"א מלאפו"ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז"ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם…

---

כותב הרב יעקב עדס שליט"א בספרי דברי יעקב – פרקי מחשבה:
בעניני התפילה עבור בנין בית המקדש, פרק א' ענף ב'
...שמהות הנשמה של יהודי, פירש הרמח"ל בספר אדיר במרום, שהוא אור אלקי הבא מהשם יתברך.
[משל רחוק לדבר, קרני השמש הבאים מהשמש, שאין להם מציאות מצד עצמם, רק מה שמקבלים מהשמש].
ועיקר מהות ועצמות הנשמה, הוא הקשר שלה להשם יתברך,
ולכן זו תשוקת הנשמה בכל עת,
כמו שאמר דוד המלך בתהילים בפרק מ"ב: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים: צמאה נפשי לאלקים לקל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים".
וכמה שיותר מחוברת הנשמה להשם יתברך, וכמה שיותר מרגיש האדם את החיבור, על ידי זה מתרבה החיות והעוצמה של הנשמה, כמו שכתוב בפרשת ואתחנן, "ואתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום".
ובתוך נשמתו של כל יהודי יש השראת שכינה, וזה בכל הזמנים והמצבים.
אמנם, בזמן שיש בית המקדש, השראת שכינה זו שבתוך נשמתו של כל יהודי, הרבה יותר חזקה, והשראת שכינה זו מוסיפה עוד עוצמה וחיות בנשמת היהודי, וממילא גם נוסף בתשוקה העזה של היהודי להשם יתברך...
ואף על פי שנחסר הדבר על ידי החורבן, מכל מקום, כמובן, כמה שישתדל האדם להתקרב להשם יתברך, ירגיש יותר את חיות זו... אבל הסיוע שיש לזה על ידי בית המקדש, הוא סיוע עצום.
והתחנונים שלנו להשם יתברך על בניית המקדש, צריכים לכלול את שני הדברים הנזכרים לעיל:
גם רצון חזק ביותר לזכות לכל המצוות העצומות החסרות לנו כשאין בית המקדש.
וגם רצון לזכות להשראת השכינה בתוכנו על ידי בניית בית המקדש.

---

הציווי על עם ישראל: כבוד הכהנים
"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ, הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כ"א ח)
גיטין נ"ט ב':
תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
רש"י:
לפתוח ראשון - בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש
ולברך ראשון - בסעודה
וליטול מנה יפה ראשון - אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ב:
היא שציונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם,
זה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו.
והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב
ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
ולשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן.

האיסור להשתמש בכהן
אסור להשתמש בכהן כפועל או בעבודה כל שהיא, אפילו עבודה קלה.
סיבת האיסור: הכהן נחשב כקודש - ההשתמשות בו לעבודה של חול נחשבת כמעילה.
האיסור חל אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים.
יש דעה, שהרשות נתונה לכהן לוותר על קדושתו, בתנאי שהוא מוחל מרצון עצמו.
לפי פסק השולחן ערוך הרב הכהן רשאי למחול על ההשתמשות בו רק כשמגיע לו איזשהו תענוג או שכר בשימוש המבוקש (שו"ע, סוף הלכות נשיאת כפיים).
יש דעה, שהאיסור שימוש הוא אלא איסור דאורייתא, ובהתאם לכך אף להשתמש בכהן קטן (לפני בר מצווה) אסור.

מעלתם של הכהנים – בזכות אבות
מובא בגמרא במסכת יומא (ע"א ע"ב):
"ויום טוב היה עושה לאוהביו." (כהן גדול, במוצאי יום כיפור, בצאתו מבית קודשי הקודשים)
תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והיו הכל הולכים אחריו.
כיון שראו הציבור את שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין שהם הולכים, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם לחלוק להם כבוד.
לבסוף באו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן גדול טרם הליכתם לביתם.
אמר להן בכעס: יבואו בני העמים לשלום: כי שמעיה ואבטליון מבני גרים היו, ורצה להזכיר להם את מוצאם.
אמרו לו: יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום,
ואל יבוא בן אהרן לשלום, שאינו עושה מעשה אהרן, ועוברים על אונאת דברים,
שכתוב: "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה י"ז) – אם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.

ומדוע אסור על הכהנים להיטמא למת?
מסביר ספר החינוך, מצווה רס"ג:
משרשי המצוה.
לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלקיהם, על כן הרחיקם מן המת,
וכבר כתבתי למעלה (מצוה קנט), שענין הטמאה דבר נמאס ונאלח,
וגוף האדם המת פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטמאה, כלומר שיש לו טמאה חזקה עד מאד למעלה מכל טמאה.
והענין הוא כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו ולא נשאר בו כי אם החומר הרע,
וראוי באמת למשרתי השם יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהתר להם, כי אחיהם בשרם הוא,
וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו.
וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטמאת המת, שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ''ג ה''א) כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין,
ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סייעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכן אור זרוע לעולם.
מדיני מצוה רס"ג – ספר החינוך
מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם טומאת מת פ''א ה''א):
שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטמאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחמר מטמאת נבילה.
וטמאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, ענינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא.
והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (טומאת מת א ג) שאפילו נגיעה בצפרן או בשניים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים.
וטמאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא.
ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא.
ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההסט?
כגון שיש בראש קורה טמאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד הואיל ומכחו הנידה, ואף על פי שהטמאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא,
וטומאה זו וכל כיוצא בה היא טמאת הסט האמורה בכל מקום.
וטמאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא.
ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים.

וטומאת אהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטומאות,
והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באהל,
והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אכלין ומשקין,
ואחד האדם שנכנס כלו באהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כלו (עי' נזיר מג א).
והנפלים, אף על פי שלא נתקשרו, אבריהם מטמאין,
וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל.
ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השיניים מן המנין.
עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צורת האדם מטמאין אפילו באהל.
ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל, השדרה, והגלגלת, ורב בנינו של גוף ורב מנינו, כלומר רב מנין העצמות ושדרה וגלגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חליא אחת, וגלגלת כסלע אין מטמאין באהל,
ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל.
ורב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמנה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רב בנין ורב מנין אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל.
וטמאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה, מבארים בסדר טהרות, וברב במסכת אהלות [יו''ד סימן שעב].
ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפרוש אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן.
וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת חוץ מששה מתי מצוה במזיד, לוקה.

קדושת הכהן הגדול: יתרה
ספר החינוך מצוה ער:
שרשי המצוה. מה שכתבתי למעלה במצוה רסו (רסג) בסדר זה, שענין הטמאה ראוי להתרחק מן הכהנים שהם קדושים עושי מלאכת השם יתברך תמיד,
והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף נפשו תשכן תמיד בתוך המשרתים העליונים,
על כן לא תחוש התורה עליו להתיר לו טמאה לעולם, ואפילו בקרובים כמו לכהנים הדיוטים שכתבתי למעלה (מצוה רסג) דחס רחמנא עליהם, שישפכו נפשם בבית המת כי יחם לבבם על קרוביהם,
מה שאינו כן בכהן הגדול, כי מרב דבקות נפשו למעלה יתפשט לגמרי מטבע בני איש וישכיח מלבו כל עסק עולם הזה הנפסד, ועל חברת הקרוב לא תבכה נפשו, כי כבר הוא נפרד ממנו בעודנו בחיים.
ובדיני טמאת המת ואהל המת דברתי מעט כמנהגי בסדר זה, אין ראוי להחזירו פן יכבד על הקורא. [הלכות אבל פג].
ונוהג אסור זה בזמן הבית שיש שם כהן גדול ובכל מקום שיהיה, ואפילו אם היה מקרה שיצא לחוצה לארץ מוזהר מהכנס באהל המת. ואם עבר
ונכנס שם במזיד - ואפילו אביו או אמו מתים בבית - לוקה.

מיהו הכהן הגדול מאחיו
רבנו בחיי:
על דרך המדרש (ספרא ב, א): והכהן הגדול מאחיו - שיהא גדול מאחיו בחמשה דברים: בנוֹי בכח בעושר בחכמה בכבוד.
ואם אין לו - אחיו הכהנים מעשירין אותו, שנאמר: והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו.
ומעשה בפנחס הסתת, שמנוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב (העשירו אותו).

יחוס הכהנים - לצורך עבודת המקדש

יש מקום לדאוג שהכהנים יהיו מיוחסים, ממשפחות שהיו שומרות תורה ומצוות, למעט חוזרים בתשובה, עולים מבריה"מ לשעבר וכדו', שקיים חשש חללות, וכן אחרי שנמצא "גן הכהנים" בבדיקת DNA שלהם, שזה מה שאפשר לעשות בדור שלנו כדי להדר ביחוס של הכהנים ולמעט בחששות.
ניתן גם להקפיד שהכהנים העובדים במקדש יהיו כולם ממשפחות ששמרו על תורה ומצוות בלי הפסקה של דורות, עד כמה שידוע לנו, וכנ"ל להיות בן של אישה שאם היא כהנת, הרי היא ממשפחה ששמרו תורה ומצוות בלי הספקה, כדי להימנע מאיסור חלל, ואם היא ישראלית, לוודא שאין לה את גן הכהנים, אחרת שמא מדובר במשפחה של חללים.
ואפשר לבדוק 4 דורות אחורה, לעניין שמירת תורה ומצוות, ולעניין העדר גן כהנים אצל אמא שנחשבה ישראל ולא ממשפחת כהונה, וכמובא בקידושין ד, ד, לבדוק ארבע דורות אחורה.
וכך כותב הרב לעווין בספרו "טהרת הקודש" על הקרבת קרבנות בזמן הזה
• בעניין הקרבת קרבנות בזמן הזה, כתב הרב צבי הירש קלישר בספר "דרישת ציון", מהמניעה למצוא כהן מיוחס, שנסמוך על הכהנים שהם בחזקת כשרות, וכל שאין בו חשש, הולכים אחר הרוב והחזקה, וגם אליהו לא יבוא לפוסלו.
• ואין לשאול מהכתוב בספר נחמיה, "ויגאלו מן הכהונה", ששם היה לרוב הכהנים כתב יחוס, ואין לסמוך על הרוב במקום שיש את המידע הברור, וגם יש בו משהו חשש אם אבד ממנו כתב היחוס, ועוד שאז היה ברור שהתחתנו בגויי עם הארץ. אבל עכשיו, כשכבר התבררו בזמן הבית ע"י בית דין הגדול, ומי שלא הביא ראיה, פסלוהו מהכהונה, ממילא כל הנשארים שם בשם כהנים, הם בחזקתם בלי חשש.
• ומה שכתב הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה ה', שגם לתרומה מהתורה אנו מבקשים בדיקה עד הכהן ששימש על גבי המזבח, קשה כי מהגמרא בקידושין מוכח שעיקר הבדיקה היא רק ב-4 אימהות, אבל לא בדיקה עד הכהן ששימש על גבי המזבח.
• ורבנו תם כתב, שבדיקה זו היא להכשיר לעבודה, והרי להכשיר לעבודה גם מועיל בדיקה של 4 אימהות, והש"ס נקט רק לקולא, אין בודקים מן המזבח ולמעלה, שאם שימש זקנו על גבי המזבח, אין צורך בבדיקה זו. ואם כן, קשה על הרמב"ם: למה נקט כך לחומרה?
• לכן נראה שכוונת הרמב"ם, על פי מי שאמר, איזהו מיוחס בלי בדיקת 4 אמהות, אם יודעים ששימש על גבי המזבח, אבל בדיקת 4 אמהות בודאי מועילה. וזה אפשר גם בזמן הזה.
• עוד כתב, שהרי מהתורה, בודאי הולכים אחרי רוב וחזקה, וכפי שאמרו, כל המשפחות בחזקת כשרות, רק מעלה עשו ביוחסין. וזה ברור, שרבנן לא עשו תקנה, רק כאשר אפשר במיוחסין, אבל כשאי אפשר, שאין שום מיוחס, לא יעקרו עבודה דאורייתא בשביל דרבנן.
• ועוד, שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה קידושין ד ד, על כהן הנושא אישה כהנת, שצריך לבדוק אחריה ארבע אימהות שהן שמונה: "וכל זה מחויב במשפחה שקרא עליה ערעור, והוא שיאמרו שמשפחה פלונית יש בה פסלנות, אבל משפחה שאין בה חשד אין צריך לבדוק".
• והנה, על בדיקה זו שנינו, אין בודקין מן המזבח ולמעלה, מכאן, שכל זה נאמר רק כשיצא עליה ערעור, אבל בלי ערעור, אין צריך בדיקה באימהות ולא במזבח.
• והביא ראיה לזה, שקשה על הרמב"ם, מאחר ויחוסין חמור מתרומה, מדוע בפרק י"ט, לעניין נשואי אישה כהנת, שהוא יוחסין, כתב שצריך בדיקה רק אם יצא ערעור, וכאן בפרק כ', לעניין תרומה, כתב סתם שצריך להיות מיוחס? משמע, שגם בלי ערעור?
• לכן נראה, או שבפרק כ' גם כן דן במצב של ערעור, או, יותר נראה, שכתב שתרומה של תורה לא יאכל אלא כהן מיוחס, וקשר, שהרי בזמן הזה אין תרומה דאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם, אלא: ודאי הרמב"ם עוסק בזמן הבית, כשהיתה אי וודאות לכל הכהנים שנשאו נשים נכריות. אבל, אחרי שהתלבנו ממש, אין צריך להיות מיוחס ממזבח, או בדיקה, שסומכין על החזקה, עד כאן מהספר "דרישת ציון".
• ורבי עקיבא אייגר השיב על כך, שהרשד"ם והריב"ש והמהרש"ל חוששים לספק כהנים, עיין שם.
• עוד מביא שם ב"דרישת ציון", בעניין בגדי כהונה, שתמה על דברי המשנה למלך, שבגדי כהונה צריכים להיות רק צמר ולא תכלת, ועוד, אפילו אם רוצים שיהיה תכלת, הרי כמו שבציצית תכלת אינו מעכב את הלבן, כך גם בבגדי כהונה אינו מעכב.
• עוד כתב, שלדעת הרמב"ם, עיקר התכלת: כל שדומה לרקיע ואינו משתנה. ועל זה כתב ר' עקיבא אייגר שם, שאם נדון שרמב"ם סובר שהוא משני מינים, והמשנה למלך מביא מתוספות שבת שסברו שהוא מארבע מינים, אם כן, באנו למחלוקת חכמים לגבי איכות האבנט ואיך נעשה.
• וכפי הנראה, לא ברור לו אם יש לסמוך על כהני זמנינו להקריב קרבנות, וגם על האבנט, אבל להיכנס למקום המקדש ע"י הפרה שנעשה, מסתבר שהוא יודה שמותר, מטעם ספיק ספיקא כמו שהבאנו לעיל.
• שדווקא לעבוד במקדש אסור לכהן ספק, שמא הוא פסול ואסור לו לעבוד, כי לכתחילה אסור גם לחלל לשמש, אלא שבדיעבד עבודתו כשרה.
• ואמנם, יש לומר על כך שהחתם סופר מתיר לכתחילה, כיוון שאי אפשר למצוא כהנים שאין בהם הספק הנ"ל, הרי יש כאן מצב של בדיעבד. מכל מקום החתם סופר לא רצה להתיר מטעם זה, כי הרי בזמן הזה אין חיוב להקריב קרבנות, עד שיהיו רוב ישראל שרויים על אדמתם, ובית המקדש בנוי, כמו שנכתב בספר "אבני הלבנון".
• ואם כן, לא שייך לומר שיש כאן דיעבד, כיוון שאין חיוב להקריב קרבנות, ולכן לא יקריב חלל לכתחילה.
• אבל, להיכנס למקדש ע"י עשיית הפרה, מותר. כי בשעה שבא לעבוד, אין איסור משום "זר ששימש", כמו שהסברנו למעלה, כי בפרה, הנעשית בחוץ, אין איסור לזר לשמש, אלא שהפרה פסולה. ואפילו אם נאמר שיש גם בזה איסור, מותר משום ספיק ספיקא, שמא הכהן כשר. ואם תאמר, פסול, שמא לא קידשה לעתיד לבוא, ואז אין זו פרת חטאת אלא חולין.
• ובהקרבת קרבנות בזמן הזה, אי אפשר להתיר מטעם הספק שמא לא קידשה לעתיד לבוא ואז הם חולין חולין, שאם כן, הרי לא יצא ודאי חובת קרבן פסח, כי אם לא קידשה לעתיד לבוא, אז אין זה פסח אלא חולין,
• וכל עיקר כוונת הגאונים שהשתדלו להקריב קרבן פסח, היתה כדי לקיים מצוות קרבן פסח, ואם נאמר שלא קידשה לעתיד לבוא, אז לא קיימו מצוות קרבן פסח, למרות שאינם מחויבים אם לא קידשה לעתיד לבוא, מכל מקום, כוונתם היתה כדי לקיים מצוה, ובזה לא קיימו, אלא אם כן, שמספק שמא לא קידשה לעתיד לבוא יקדשו מחדש, כלומר, אין כבר את הספק שמא לא קידשה, כי אחר הקידוש, בודאי המקום קדוש!
• אבל בעשיית הפרה, אין המטרה כאן לקיים מצוות עשיית פרה, אלא המטרה להתיר את הכניסה למקום המקדש, ולכן לא יקדשו קודם, ועדיין יש ספק, שמא לא קידשה לעתיד לבוא, וכך נשארים עם ספיק ספיקא שמאפשר את עשיית הפרה הזו.

סיפורים על עם ישראל

בזכות מה היו ישראל נוצחים במלחמות? מתוך דברים רבה ה,י:
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: על ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ואלו הן:
למחות זכרו של עמלק, ולמנות להם מלך, ולבנות להם בהמ"ק.
ומינו להם מלך, ומיחו זכרו של עמלק, ולמה לא בנו להן בהמ"ק?
שהיו ביניהם דילטורין.
תדע לך, דאמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין.
ולמה כן?
שלא היה ביניהן דילטורין. לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין.
תדע לך, כשבקשה איזבל להרוג כל נביאי ה', מה עשה עובדיה?
הטמין אותן במערות, שנאמר (מלכים א יח): ואחביא מנביאי ה' חמשים איש במערה, ולא היה אדם שאמר לאחאב כך וכך עשה עובדיה.
אבל דורו של שאול כולן היו דילטורין. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו הכל אומרים עליו לשון הרע לשאול, שנאמר:
(תהלים נב): בבוא דואג האדומי וגו'.
(תהלים נד): בבוא הזיפים ויאמרו לשאול.
לפיכך היו נופלים במלחמה.
אני פה בזכות קריאת שמע
אתר אש התורה
סיפור על ילדה קטנה אשר מוסתרת בזמן השואה במנזר, ועל קריאת שמע שהחזירה אותה אל חיק העם היהודי

כדאי לך ?
כדאי לך להגיד "שמע-ישראל שעל המיטה "
זאת תפילה מאוד יקרה
נכדתי.
בזכות התפילה הזאת אני פה ליד מיטתך.
אספר לך סיפור מחיי.

זה היה לפני שנים רבות. בזמן השואה.
הייתי בת 4
אימי החביאה אותי
במינזר "סאן-פטר" שליד ליטא.
"עד שאחזור "
היא אמרה.

"בנתיים זיכרי !
את יהודיה.
בת לעם נבחר.
בת לעם ישראל

הם מקנאים. הגויים.
הם רוצים להשמיד אותנו.
צריך להסתתר אין ברירה.
שמרי על עצמך. הקשיבי לנזירות.
ילמדו אותך פה דת אחרת.
הסתירי במשך היום את יהדותך.
את נישמתך הטהורה.
ובלילה.
אחרי כיבוי האורות.
התפללי לאבינו שבשמיים
שישמור ויגן עליך
ושישלח את מלאכיו הטובים
גבריאל. מיכאל. רפאל. ואוריאל.
שילוו אותך. ושישמרו עליך. גם מחר.

"אני הולכת ילדתי
וכשאחזור אני רוצה לראות אותך ילדתי
כמו שעזבתיך. יהודיה. בת ישראל חזקה "
היא עזבה ללא שוב. חיכיתי לה.
עשיתי את מה שביקשה.

לימדו אותי דת אחרת.
ניסו.
לא הצליחו.
ואת יודעת למה.
כן...
בזכות
"שמע-ישראל שעל המיטה "
שכל ערב הייתי מתפללת מתחת לשמיכה.

ואז.
ערב אחד.
לפני כיבוי אורות.
הוא הופיע.
לקח כיסא קטן. ועמד עליו באמצע החדר.
הוא היה גבוה עם זקן ארוך לבן וכובע שחור.
כמו סבא שלך.
הוא עמד על הכיסא. הסתכל עלינו ושתק.
שתק.

הנזירות היו בפתח. גם הם הסתכלו.
ופתאום
בשקט
התחיל לבכות. ולבכות.
הדמעות ירדו לו על הזקן.
הם הזכירו לי יהלומים.
ואז
בשקט הוא התחיל לשיר

"שמע-ישראל השם אלוקינו...
"המלאך הגואל אותי...
המלאך הגואל אותי מכל רע..."
הצטרפתי גם אני
לשירת הנצח של המלאך הזה
לשירת הנצח שלי.
ושל העם שלי.
הצטרפתי לבכי
גם המלאכים בכו
המלאך גבריאל ואוריאל
בכי של תקומה. תקווה. וגאולה.

קמנו מהמיטות
אני. ואנט. פטריסיה. ומרים.
וכל מי שהיתה לה נשמה יהודית.
רצנו אליו. סובבנו אותו.
כמו המלאכים שסובבו אותנו תמיד

וכך
יד ביד.
בבכי ובשירה.
עזבנו את המנזר
עם המלאך שבא להחזיר אותנו
הביתה.
לעם ישראל.
מבינה עכשיו נכדתי ?
אז ביחד.
עם היד על העיניים.
"שמע ישראל השם..."
המלאך הגואל אותי מכל רע..."

הרקע ההסטורי :

במלחמת העולם השנייה מאות ילדים יהודים נמסרו ע'י הוריהם לשכניהם הגויים שהבטיחו להם תמורת תשלום לטפל ולהחביא את הילדים מפני הצורר הנאצי.
הרבה מהילדים הללו מהר מאוד נמסרו למנזרים ברחבי אירופה ,
שם התבוללו ולמדו את אורך החיים הנוצריים.למעשה לא ידעו מאומה מיהדותם !!
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הרב הרצוג החל במסע חיפושים אחר הנשמות המפוזרות,הוא קיבל מידע על מינזר שאמורים להיות בו כמאה ילדים יהודיים.הוא נפגש עם ראש המנזר וביקש ממנו למסור בידו את הילדים ע'מ להחזירם הביתה.ראש המנזר סירב בכל תוקף וטען שמדובר בילדים שהגיעו בגיל צעיר מאוד ואין זכר ליהדותם. הוא הראה את הילדים ענודים בצלבים ושאל האם הוא מבחין בילד יהודי ?
הרב הרצוג ביקש מראש המנזר דקה אחת על מנת להבדיל בין הילדים היהודים לגוים.
בזמן הארוחה הסכים ראש המנזר אך לדקה אחת בלבד.
נעמד הרב הרצוג פתאום וזעק מעמקי נשמת: "שמע ישראל..."
מיד כמאה ילדים רצו לעברו וזעקו כל אחד בשפתו... "אמא..."

קישורים נוספים

מעלת עם ישראל

2. מקורות על עם ישראל
3. שלושה סימנים בעם ישראל
4. רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים (אתר וידעת היום)
5. ליקוטי תפילות צ | תפילה לדון לכף זכות | מאת רבי נתן מברסלב

אהבת ישראל

1. לימוד סנגוריה על עם ישראל - הבן איש חי
2. אהבת ישראל – חב"דפדיה
3. אחדות ישראל – חב"דפדיה
4. אהבת-ישראל כמוך – מושגים בחסידות
5. ימי הספירה ואהבת ישראל על פי תורת החסידות / הרב יוסף גערליצקי
6. קונטרס אהבת ישראל – הרבי מליובאוויטש

כללי הגיור

1. רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג
2. כללי הגיור – מאת מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א (KlaleiGyur.pdf)
3. גיור כהלכה – חוברת
4. הראשל"צ הרב יצחק יוסף: אין גיור בלי קבלת מצוות. מיהו יהודי

קידוש הכהנים

1. ספר החינוך מצוה רסט. מצות קידוש זרע אהרן
2. הכהן כמורה הוראה – ויקיפדיה
3. אהרן הכהן לאור החסידות