משמעותם הרוחנית של אבות הטומאה
מביא בעל ספר החינוך על שורשי מצוה קנט - לפסוק טומאת שרץ
משרשי המצוה. הקדמה, לא יספק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע"ה אמרו זכרונם לברכה (ר"ה כא, ע"ב) חמשים שערי בינה הן, וכלן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז, כג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכן לא יספק כל מי שיש בו מח בקדקדו כי השם יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כלה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר את בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה.
וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא, ע"ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח, ע"א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועמק חכמתן וחזק בינתן ורב קדשתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן כי יכסף להציץ מן החרכים להתענג בזהר מראיהן וללקט מעליהן לחגר בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם.
ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדלה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל אסור המאכלות והרחקת הטמאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומשג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטמאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטמאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבד מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם ונטמתם כתיב כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בענין הטמאה.
ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטמאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצות הטמאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחדוש פרה אדמה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בענין בעזדת השם לקבל שכר ביגיעה למצא דברי חפץ.
ומסביר הרב שמשון רפאל הירש את משמעותם של דיני הטהרה השונים, בפירושו לתורה, ויקרא י"א
ההבדל בין אב הטומאה לוולד הטומאה הוא כך: אב הטומאה מייצג בעצמו את רעיון הטומאה – כגון נבילה, שרץ וכו׳; לכן על ידי הנגיעה בו, נטמאים אדם וכלים. אולם ולד הטומאה אינו מעורר בעצמו את רעיון הטומאה, אלא רק נטמא על ידי מגע עם טומאה. לכן הוא מטמא אוכלין ומשקין בלבד אך לא אדם וכלים.
והנה, אב הטומאה – המוליד והמעורר את רעיון הטומאה – יכול להיות אחד משני דברים: א. נבילה או שרץ וכדומה, המייצגים בעצמם גוף אדם מת. ב. חפץ שהוא כשלעצמו שייך לתחום האדם החופשי, אך מגעו במת מעורר את הרעיון המנוגד בתכלית של הטומאה.
הנציג העיקרי של התחום האנושי החופשי, הוא האדם החי עצמו; ומצטרפים אליו כל אותם החפצים שהם המוצרים והאמצעים לקיומו ויצירתו – המייצגים אפוא את אישיותו העצמאית החופשית. חפצים אלה הם כלים – כלי קיבול, כלי מלאכה, ובגדים. הם חתומים בחותם האדם ויצירתו, ובכל מקום שהם נמצאים הם מכריזים מאליהם על הימצאות האדם.
חפצים אלה, בבואם במגע עם גופת אדם מת, פוגשים באדם – שאת תחום פעילויותיו הם בעצמם מייצגים – הנכנע לכוח הכפייה הגופנית. כל תכליתם היא להיות טהורים – בחירות מוסרית; אך מציאות המוות, שעתה פגשו בה, זעזעה תכלית זו, ועתה מציאות זו באה לידי ביטוי בהם. מבחינה זו הם דומים לנבילה ולשרץ. נבילה ושרץ אינם גופות אדם בעצמם, אך הדמיון בין גופם לבין גוף האדם מעורר את רעיון גופת האדם המת, ומשום כך הם אבות הטומאה. וכן הדבר גם באדם וכלים שנגעו במת: הם עצמם אינם דומים למת, אך עובדת נגיעתם במת, מעוררת את הרעיון המנוגד בתכלית של המוות; לפיכך הם נעשים אבות הטומאה.
יתירה מכך, כלים משתווים כל כך עם רעיון אישיות האדם, עד שלפי הכלל ״חרב הרי הוא כחלל״ (שבת קא:), אם נגעו במת או בטמא מת, הם מקבלים לגמרי את אופי הטומאה שלו: הם נוטלים מהמת את אופי אבי אבות, ומטמא המת את אופי האב. ליתר פרטים בעניין, עיין פירושנו לבמדבר (יט, טז והלאה). (הלכנו כאן בשיטת הר׳ יצחק מסימפונט, אשר נתקבלה גם על ידי הרמב״ם [בהלכות טומאת מת ה, ג]. לפי שיטה זו, דין ״חרב הרי הוא כחלל״ נוהג בכל הכלים. אולם לשיטת רבינו תם ורש״י, הוא נוהג רק בכלי מתכות [עיין ר״ש אהלות א, ב; רש״י חולין ג. ד״ה חרב]. לעיל ביארנו שכלי מתכות הם כלי מלאכה, ומייצגים את האדם בפעולתו היוצרת. הדבר מסייע בידינו להבין מדוע דין ״חרב הרי הוא כחלל״ מוגבל אולי לכלי מתכות. שכן כלי מלאכה – יותר מאשר בגדים ושאר כלים – מייצגים את האדם החושב והיוצר, והחופשי מכפייה גופנית עיוורת.)
מכל הבחינות האלו, אוכלין ומשקין הם הניגוד הגמור לכלים. הם אמצעי המזון וההנאה. נמצא שהם מייצגים את הצד המשותף בין האדם לכל יתר בעלי החיים, אשר גם הם צריכים לספק את צרכיהם הגופניים. האדם, הזקוק למזון והמסוגל ליהנות הנאה חושנית, קשור לטבע גופני חושני. נמצא שאוכלין ומשקין כשלעצמם אינם מייצגים את החירות המוסרית של האדם, אלא את שעבודו הגופני. בחינה זו אינה מנוגדת עד כדי כך למת, כמו שמנוגדת הבחינה המיוצגת בכלים; לפיכך מגע אוכלין ומשקין במת אינו יוצר אב טומאה חדש.
מאידך, בגלל החושניות המיוצגת באוכלין ומשקין, נתון האדם בסכנת איבוד חירותו המוסרית. הדרישות העיקריות של המקדש וקודשיו מכוונות בראש ובראשונה אל האדם בנוגע לחושניותו: בסיפוק צרכי חושיו, הוא חייב לשחרר עצמו מהשעבוד לגופניות, ולהתעלות לחירות מוסרית; עליו להפוך את עצם סיפוק צרכי הגוף למעשה מוסרי של עבודת ה׳.
החושניות המיוצגת באוכלין ומשקין – דווקא משום ריחוקה מהתחום הייחודי האנושי – היא התחום שבו יש הכנה ביתר שאת לקבלת טומאה מוסרית; העשבים השוטים של הטומאה המוסרית צומחים ועולים שם. על אף הסתירה שבדבר, אותו היסוד המונע אוכלין ומשקין מלהיות אב הטומאה, מחזק את הכנתם לטומאה. בעוד שאדם וכלים נטמאים רק מאב הטומאה, הרי אוכלין ומשקין נטמאים גם מראשון ושני; אך כוחם לטמא אחרים מוגבל יותר (עיין פירוש פסוק לד).
מטעם זה עצמו, שונים אדם וכלים מאוכלין ומשקין גם לעניין טהרה במקווה. רק לאדם וכלים יש טהרה במקווה; שכן הם משתייכים מעצם מהותם לתחום האדם החופשי והמוסרי; ולפיכך טבילה במקווה מחזירה להם את אופיים הטבעי של החירות המוסרית. לעומת זאת, אוכלין ומשקין הם מוצרים פיזיים גרידא. בתכליתם הם מייצגים את צדו החושני הגופני של האדם. בעוד שהאדם המוסרי החופשי מחויב להעלותם אל תחום החירות האנושית, הרי שהשעבוד הגופני הוא אופיים הראשוני, ומגע טומאה מחזיר להם את טבעם הבסיסי. לפיכך טבילה במקווה אינה מועילה עבורם. רק זריעה – הסרה ממשית מעולם האדם, והַחְזָרָה אל עולמה של הארץ שממנה הכל בא ואליה הכל ישוב – יכולה להביא לידי הווייה חדשה בעלת טהרה, וניתן לעשות זאת רק במים וזרעים (עיין פירוש פסוק לז).
כפי שאמרנו קודם לכן, כלי חרס מייצגים אותה בחינה של האדם המיוצגת על ידי אוכלין ומשקין, הווי אומר, הם מייצגים אדם בפעילות בקשת המזון וההנאה. אנו מבינים אפוא מדוע שתי הלכות אלה נוהגות גם בכלי חרס: אין להם טהרה במקווה, ואינן נעשין אב הטומאה. רק בבחינה אחת, נידונים כלי חרס כדין כלים (מכיוון שגם הם תוצר של שכל אנושי יוצר): הם אינם נטמאים מוולד הטומאה, אלא רק מאב הטומאה.
חשיבות מיוחדת ישנה להלכה, שנזכרה קודם לכן, שאפילו מאכלות אסורות – הנאכלים רק לנוכרים – מקבלים טומאה. מכאן למדנו שהתורה היוצאת ממקדש ישראל, מ״מקדשו וקדשיו״, מתייחסת גם לאכילת מזון על ידי נכרי. תורה זו ומקדשה רואים כל אדם ברוממות ייעודו המוסרי; וטומאת מאכליו – שפלות הנאתו החושנית – מנוגדת בתכלית לתורה הזאת, אשר תכליתה הסופית היא קידוש כל המין האנושי.
סוג מיוחד לעצמו הוא ה״מפץ״, מחצלת המיוחדת לשינה. מכיוון שהוא ראוי ומיוחד למשכב, הוא מקבל טומאת מדרס, וממילא הוא מקבל גם שאר טומאות; שכן הכלל הוא: ״כל המטמא מדרס מטמא טמא מת״ (נדה מט.). לפיכך הוא נעשה אב הטומאה כמשכב ומושב, אך אין לו טהרה במקווה (עיין שבת פד:, רמב״ם הלכות מקואות א, ד, ופירושנו להלן סוף פרק טו).
