ההשפעה השלילית של מאכלות טמאים: סילוק השראת שכינה
רבנו בחיי, פרשת שמיני, פרק י"א, פס' מג:
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו.
ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא,
וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי.
והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו,
כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים.
ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב,
ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני.
ההשפעה הרוחנית של הטהרה והקדושה
מסביר הרב הירש מה היא מטרת הקדושה:
(ויקרא י"א מ"ג-מ"ד)
כי אני ה׳ אלקיכם – תיבות אלו נותנות את הטעם לאזהרה הקודמת ״אל תשקצו״ ו״ולא תטמאו״: אני, ה׳, הוא האלוקים שלכם. הווי אומר: אני, המוליך את האנושות לקראת שלמות מוסרית בעתיד, והמתקרב אליכם עכשיו בהווה כדי להשיג את המטרה הזאת – אני הוא זה שאתם קנויים אליו בחייכם, במעשיכם, ובמה שאתם נמנעים מלעשות, ולכן אתם מחויבים לשמור על נפשותיכם ולמלא את ייעודכם.
והתקדשתם – ״קדשו עצמכם״; הפנו את כל כוחותיכם ומרצכם כלפי עצמכם – הכניעו את כל הכוחות המתנגדים – כדי להיות מוכנים לקיים את תורת ה׳ המוסרית.
והייתם קדשים, ״ואז תהיו קדושים״ – תצטרכו להיאבק פחות ופחות, ההתנגדות בקרבכם תיעלם שלב אחרי שלב. ולבסוף תקיימו את תורתי המוסרית ללא מאבק אלא בשמחה, וכל השפל והמושחת יימאס בעיניכם.
כי קדוש אני – שכן קדושה זו, במצבה האידיאלי המוחלט והבלתי-מוגבל, היא, המידה המובהקת של הווייתי; קדושה זו היא, הן היסוד לייעודכם להיעשות לקדושים, והן הסיבה ליכולתכם להשיג זאת. הואיל ו״קדוש אני״, לכן ״והתקדשתם״, ולפיכך ״והייתם קדשים״. קדושתי היא היסוד ל״והתקדשתם״: הואיל ואני ״קדוש״, לכן הקרובים אלי מחויבים להיעשות ל״קדושים״ כמוני. וקדושתי היא הסיבה ל״והייתם קדשים״: הואיל ואני ״קדוש״, יכולים אתם להיות ״קדושים״. הנשמה האלוקית שנפחתי בקרבכם, מרוממת אתכם מעל לכל כפייה גשמית, מאפשרת לכם ליטול חלק בקדושתי, ומעניקה לכם חירות מוסרית.
אשר על כן, צריכים אתם להיות כאלוקים: עליכם לשלוט בעולם הקטן של הכוחות שמסרתי לשלטונכם בטבע החושני שלכם; בדיוק כפי שאני, האל החופשי והעצמאי, מושל בכל הכוחות בעולם הגדול. אֵל עצמאי ואישי, הוא הערב לאדם עצמאי ואישי. הואיל ואני קדוש, לכן אתם מחויבים ויכולים להיות קדושים!
ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ – לגבי השלב הראשון של ״והתקדשתם״, כאשר תאוות החושים עדיין מגלות התנגדות, ויש להתגבר עליהן על ידי ההכרה בחובה המוסרית – על כך הוזהרנו (פסוק מג( ״אל תשקצו״ ו״ולא תטמאו״,
כש״אל תשקצו״ מתייחס אל תאוות החושים, ו״ולא תטמאו״ אל ההכרה המוסרית. הווי אומר: הימנעו מאכילת מאכלות אסורות, כדי שלא תתעורר תאווה שפלה על ידי פיתויים משחיתים, וכדי שלא ייבטל הכוח החופשי של הרצון המוסרי.
אך עתה, כאשר הושג השלב של ״והייתם קדשים״, חוזרת האזהרה ונשנית. לא יעלה אדם בדעתו, שהלכות אלו נוגעות רק לשלב נמוך יותר; שרק מי שעדיין קרוע בנפשו ונאבק להשיג שלמות מוסרית, נאסר באיסור מאכלות אסורות; שמשהושגה ההזדככות המוסרית והתאחה הקרע, והנפש – על תאוותיה החושניות – שואפת רק אל הקודש, איסור מאכלות אסורות אינו נוהג בו עוד.
לפיכך אחרי מאמר ״והייתם קדשים״ – לאחר שהנפש כבר קידשה עצמה – חוזרת ונשנית האזהרה, ועתה היא באה בלשון: ״ולא תטמאו את נפשתיכם״ וגו׳. גם אחרי שהגעתם למדרגת ״קדושים״, הישמרו שלא לאכול מאכלות אסורות, פן תטמאו שוב את נפשותיכם, ותאבד מהן שמחתן בקדושה! קדושה כזו יכולה להתקיים רק על ידי שמירת אותו סדר הנהגה שבאמצעותו הגעתם לקידוש חיי החושים.
איך פוגעים המאכלות האסורים והטמאים במושג הקדושה?
על כך כותב הרב הירש, בפירושו על ויקרא יא מג:
הוכחנו בפירושנו לפסוקים י–יא שהשם ״שקץ״ מורה על הפכם של הדברים המוסריים. נמצא, שאם אנו מוזהרים כאן שלא לאפשר לנפשותינו להיעשות ל״שקץ״, על כרחנו שאנו מחויבים להידמות להוויה מוסרית נעלה יותר. הווי אומר, שטבענו חייב לאפשר לנו להפוך לדומים לאותה הוויה ולהיות שייכים אליה. משום כך הוזהרנו שלא להביא את עצמנו לידי ניגוד להוויה זו; שאם לא כן, היא לא תראה אותנו כקרוביה הראויים להשתייך אליה, אלא תדחה אותנו מפניה בתיעוב. אנו חייבים לשמור על הדמיון שלנו אליה, כדי שנהיה ראויים לבחירתה, לאהבתה, לכיסופיה ולשביעות רצונה. אל לנו להיות ל״שקץ״ בפניה, אלא נזכה שתשכון בקרבנו ולא תמאס בנו )עיין להלן כו, יא(. הוויה נעלה זו אינה אלא ה׳. הוא עצמו מציין – בפסוקים מד–מה – את הדמיון, כביכול, בינו לביננו; ומדגיש שדמיון זה הוא היסוד לייעודנו המוסרי והסיבה ליכולתנו להשיגו.
פסוקנו מזהיר אותנו על שתי תוצאות מאכילת מאכלות אסורות: שקץ (״אל תשקצו את נפשתיכם״) וטומאה (״ולא תטמאו בהם״). אך שתי תוצאות אלה אינן פועלות על דבר אחד – ״ולא תטמאו״ מתייחס אל כלל האישיות, ואילו ״אל תשקצו״ מתייחס אל ״נפשתיכם״.
ה״נפש״ אינה אלא הרצון, אשר על ידי קבלה או דחייה מבטא את עצם כוח החיים (עיין פירוש, בראשית א, כ. (״שיקוץ נפש״ הוא הכוונת תשוקות אדם למטרות המנוגדות בתכלית לתורת ה׳ – המהווה את הביטוי לרצון ה׳.
נמצא ש״שיקוץ נפש״ הוא תשוקת האדם למשוקץ ולמתועב בעיני ה׳. אכילת מאכלות אסורות מגבירה את התשוקה להנאות אסורות.
במקביל, אכילת מאכלות אסורות מביאה טומאה לכלל האישיות. ביארנו כבר כמה פעמים שטומאה מציינת חסרון חירות מוסרית (עיין פירוש לעיל ה, יג; ז, יט–כא). היא מורה על ביטול הרצון המוסרי החופשי, המופקד על השליטה בכוח התאווה. רצון חופשי הוא תנאי יסודי לקדושה, אשר היא תכליתה הסופית של השלמות המוסרית; ואין ״קדוש״ אלא מי שמוכן ומזומן לקיים – בשמחה וללא עוררין – את ציוויי הרצון האלוקי. רצון חופשי חייב להתנגד לתאווה שפלה, המוליכה את האדם בדרכים בלתי מוסריות; אך אכילת מאכלות אסורות מחלישה רצון זה.
נמצא שאכילה כזו משחיתה את הווייתנו הרוחנית בשתי בחינות: היא מביאה לשיקוץ נפש, ומעוררת ומגבירה תאוות בלתי מוסריות; ובנוסף היא מביאה לידי טומאה, ונוטלת את כוחו של הרצון החופשי המוסרי המופקד על השליטה בתאוות אלה. ייתכן גם שהטומאה היא התוצאה מהשיקוץ.
והנה, כאשר שתי השפעות משחיתות – אחת חיובית ואחת שלילית – יוצאות לפעול את פעולתן, אנו נתונים בסכנה שבסופו של דבר –ונטמתם בם –
כבר עמדנו לעיל (ז, יט–כא) על קירבת ההגייה של שורש ״טמא״ ל״דמע״ ו״טמע״. בלשון חכמים, ״דמע״ מורה על תערובת; ואילו ״טמע״ מציין שהדבר נבלל ונבלע לחלוטין עד שלא נשאר ממנו זכר – כאשר דבר מתבטל בכמות גדולה יותר של דבר אחר. הזכרנו שם גם את שורש ״טמה״, אשר – בלשון חכמים – נגזרת ממנו תיבת ״טמיון״, היינו חורבן גמור.
כאן, ״ונטמתם״ נגזר מ״טמה״ ולא מ״טמא״. לדעתנו, ״טמא״ מציין את תחילתו של ביטול היכולת המוסרית, ו״טמה״ את הגמר שלו. ״טמה״ מציין אפוא את השלב האחרון באבדן החירות המוסרית. במקום שהאדם ישלוט, הוא בטל כלפי הכפייה הגשמית. האדם נכנס לשלב הראשון של הטומאה מרצונו החופשי; משום כך: ״תטמאו״, בבניין התפעל. אולם השלבים האחרונים הם תוצאות הבאות מאליהן, והאדם אינו פועל דבר לגביהם; לכן: ״ונטמתם״, בבניין נפעל.
הטהרה המוסרית, אליה מגיעים דרך שמירת הלכות טהרה
מסביר הרב הירש (ויקרא ז יט-כא):
...מכאן אנו למדים פרק אודות מושגים של טומאה וטהרה. מושגים אלה מושרשים בעומק ההוויה האנושית בעצם מהותה ותכליתה. ההלכה נותנת לכך ביטוי סמלי – בקודשים בלבד; אך מה שמלמדים בקודשים כסמל, צריך לבוא לידי ביטוי מעשי בחיי האדם.
ואכן, היו אנשים בישראל, אשר בבקשם להגיע לטהרה מוסרית, הנהיגו את הדינים הסמליים של טהרה – שעליהם התורה מצווה רק לגבי קודשים – בחיי היומיום, והיו אוכלין גם את חוליהן בטהרה. כבר בימים קדמונים, כימי שאול ודוד, אנו מוצאים שדרך הנהגה זו נשמרה בכל תפארתה (עיין שמואל א׳, כא, ו).
בהזדמנויות שונות הגדרנו כבר את המושגים המסומלים על ידי טומאה וטהרה. ברור שטומאה מציינת חוסר חירות. שכן האדם נועד לחיות בחירות מוסרית; אך כל אימת שיצור חי נכנע לכוחות גופניים כופים, הדבר עלול לעורר את הרעיון שהאדם חסר חירות. ואין לך דבר המעודד ומחזק רעיון זה יותר מאשר גופת מת.
מבחינת חקר שורשי המילים נראה, ש״טמא״ יכול להתבאר על יסוד קִרבתו ל״טמע״, ״דמע״ ו״טמה״ (השווה מליצת לשון חכמים ״יורד לטמיון״ (עיין סוכה כט), אשר כולם מורים על אבדן עצמאותו של חפץ, שקיעתו והתבוללותו לתוך דבר אחר. מושג זה קשור גם למשמעות ״דמה״ – ובייחוד ללשון הנפעל ״נדמה״: להיות שווה, להיות שותק. נמצא ש״טמא״, במובן הממשי, מורה על דבר שאיבד את החירות של קיומו החי והעצמאי (בארמית, ״טמיא״ פירושו למעשה עצם של מת).
במובן הסמלי, ״טמא״ מציין אבדן חירות מוסרית למי שבא עמו במגע; ה״טמא״ גורר גם אותו אל תהומות אבדן החירות.
״טהור״ לעומת זאת, נראה כהרחבה של ״טור״, שורה (השווה היחס שבין ״בהן״ ל״בון״, ״כהן ל״כון״, ״קהל״ ל״קול״, ״רהב״ ל״רוב״ וכיוצא בזה). הוא מציין מצב שבו הקשר בין החלקים המרכיבים את הכלל, נקבע על פי תכונותיהם שלהם.
החלקים מצטרפים יחד, על פי הקשר הזה, ללא הכרח חיצוני, והעיקרון השולט בכלל הוא גם העיקרון היחיד השולט בחלקים (השווה ״תור״ ו״תואר״). נמצא ש״טהור״, במובן הממשי, מציין דבר החופשי מהכרח חיצוני, והיכול להתפתח בחירות תחת העקרון השולט שלו עצמו.
במובן הסמלי, מייצג ה״טהור״ מצב של חירות מוסרית, שאינו כבול על ידי שום הכרח חיצוני...
הלכות טומאה נועדו להגביר את הכרתנו באֵל אישי ועצמאי ובאדם אישי ועצמאי. הכרה זו היא היסוד לכל אמונה יהודית, ומטרת המקדש וקודשיו היא להוביל אותנו אל האמונה הזאת. לפיכך שכחת ההלכות האלה מחייבת את האדם לבקש כפרה על ידי קרבן מיוחד. גם כאן אסור ליהודי בר דעת לאכול קודשים, אלא אם כן ברור לו – מעבר לכל צל של ספק – שהוא נקי מכל טומאה. וכן גם, כל חפץ שנגע בו אדם בר דעת, או כל חפץ אשר אדם כזה גרם לו נגיעה, לא יכול להיקרא ״טהור״ אלא אם כן טהרתו ברורה לו לחלוטין.
ולסיום, מדוע ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור, ומדוע כשרוב הציבור טמא, עושים פסח בטומאה?
על כך כותב הרב הירש, בפירושו (ויקרא ז יא-כא):
דין זה (טומאה דחויה בציבור) מורה באופן ברור ומוחשי על שיעור קומתו הרוחני והמוסרי של הכלל האנושי. ״אין ציבור מת״, האומה איננה יודעת מוות מה הוא. גם היחיד, על ידי הקדשת מעשיו לטובת הכלל, גואל את הפרי הרוחני של עמלו הארצי ומושיעו מציפורני המוות. גם הוא – בעודו בעולם הזה – זוכה בחיים נצחיים.
השקפה כזו, כמובן שאינה תופסת את הכלל כאיחוד של יחידים המשתפים פעולה כדי להשיג כוח חומרי. אילו היה כן, הרי שהאומה אף היא הייתה נתונה לכוחו של המוות; האומה ושאיפותיה היו דבר חולף – לא פחות מאשר היחיד ושאיפותיו. אלא האומה היא נושאם הנצחי של ערכי הנצח של האנושות; הכלל מייצג את נצחיותו של האדם על כל ערכיו הרוחניים והמוסריים.
ערכים אלה מהווים את תמצית הדבר המאחד את היחידים והופכם לעם.
נמצא שעצם רעיון הכלל מייצג את חירותו המוסרית של האדם. משום כך טומאה דחויה בציבור. שכן רעיון הכלל מפיג את הסכנה להכרת-החירות המוסרית; אין צורך לפחד שהשעבוד הגופני של הטומאה יעבור אל התחום המוסרי. הטהרה המיוצגת על ידי רעיון הכלל משפיעה השפעה חיובית. לפיכך אם יתעורר ספק טומאה תחת חסות הכלל – ברשות הרבים, בפני שלושה – הרי שרעיון הכלל יטה את כף המאזניים לטובת הטהרה. משום כך, כלשון הירושלמי, ״ספק טומאה דחויה בציבור״ – הווי אומר: ״ספק טומאה ברשות הרבים טהור״.
