פרטי המנורה

מיקום המנורה

מנורת המאור נמצאת היתה בהיכל המקדש, מחוץ לפרוכת של קודש הקודשים, וכך הציווי בשמות כ"ו ל"ה: " וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה".

מקור התמונה: אתר לשכנו תדרשו

מבנה המנורה

גובהה שמונה עשרה טפחים ורוחבה מקצה אל קצה תשעה טפחים, והיא מורכבת משדרה אמצעות, וששה קנים היוצאים ממנה, קנה מול קנה, ולכן סך הכל יש בה שבעה קנים, ובראש כל אחד מהם יש נר זהב. יש במנורה בה 22 גביעים, 11 כפתורים, ו-9 פרחים, וניתן לראות את מקומם בציורו המפורסם של הרמב"ם.
אחת המחלוקות שצברו תאוצה רבה מאוד בתחום של כלי המקדש, היא המחלוקת לגבי צורתה של המנורה, והאם קניה הם מעוגלים או אלכסוניים. כאשר מצד אחד, רוב הראשונים שכתבו על כך, סוברים שקני המנורה הם באלכסון, ומצד שני, כמעט בכל המקורות הארכיאולוגים מתקופת בית שני ואחריו, המנורה מצוירת כאשר קני המנורה הם מעוגלים.

תרשים המנורה לפי הרמב"ם – מתוך האנציקלופדיה היהודית

הטבת המנורה והדלקתה

בבוקר, היה הכהן מיטיב את הנרות: כל נר שכבה, היה מסיר את הפתילה ואת השמן, מקנח את הנר, את השמן הנותר בנר הכבוי, היה מביא למקום הדשן, עם דישון המזבח הפנימי והחיצוני, והיה נותן בו פתילה חדשה ושמן אחר. וכל נר שלא כבה, היה מתקן אותו. כל נר ונר מקבל חצי לוג שמן, כדי לדלוק "מערב עד בוקר", כאשר שיעור זה של חצי לוג שמן אמור להספיק גם ללילות הארוכים ביותר. ובין הערביים היה הכהן מדליק את הנרות, את הנר המערבי, אם כבה, היה הכהן מדליק מחדש, מהאש שעל המזבח החיצון, ואת שאר הנרות היה מדליק זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפש בה, כי אין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ואחר הדלקת שאר הנרות, היה הכהן מכבה את הנר המערבי, מיטיב אותו, ונותן בו שמן, ואז מדליקו, מתוך שאר הנרות (רש"י ותוספות, מנחות פ"ו ע"ב). הדלקת הנרות: עד שתעלה השלהבת עולה מאליה (רש"י, במדבר ח ב).

מקור התמונה: אתר לשכנו תדרשו

מקור השמן והפתילות

לצורך ההדלקה, נדרש שמן זית זך כתית למאור: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (שמות כ"ז, ויקרא כ"ד ב). מסביר רש"י על המילה כתית, שהיה כותש את הזיתים במכתשת, והטיפה הראשונה שהיתה יוצאת מהזית, שהיתה זכה ונקיה לגמרי משמרים, היא שיכולה היתה לשמש להדלקת המנורה. שאר השמן, שהיה מתקבל מהזית כאשר היו טוחנים אותו בריחיים, היה פסול להדלקת המנורה, והיה כשר למנחות.
הפתילות עצמן היו עשויות פשתן, ובפרט היו נעשות מבגדי כהונה מפשתן שבלו, "שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד" (ירושלמי, סוכה, דף כ"ג, ע"ב), ועוד נאמר בירושלמי (ירושלמי, סוכה, דף כ"ג ע"ב), שמבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקים את הנרות במנורת המקדש, ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקים את הנרות שבחוץ.

פרטי הדלקת המנורה

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות": הנרות פונים היו אל עבר הנר המערבי – ישנן שיטות שונות מה הוא הנר המערבי: האם הוא הנר הימני ביותר, הפונה לצד קודש הקודשים, או שהוא הנר האמצעי, שהוא מופנה לכיוון הפרוכת, או שהוא הנר השני ממזרח.
מצות הטבת הנרות היא מצוות הכנתן להדלקה. מצווה זו נעשית בידי בוקר על ידי כהן, לאחר שטבל במקוה, קידש ידיו ורגליו, והוא לבוש בבגדי כהונה. עבודה זאת נעשית בשני שלבים: בשלב הראשון נעשית הטבת חמש נרות, כולל נר המערבי, אחריה דם התמיד והקטרת הקטורת, אחריה הטבת שתי הנרות הנוספים, ולדעת אביי ואבא שאול, בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות הנוספים היה דם התמיד ואילו הקטרת הקטורת היתה רק אחרי הטבת כל הנרות. (יומא ט"ו א').
הדלקת הנרות בערב היתה נעשית באמצעות הנר המערבי: הכהן היה מושך את הפתילה ממנו לנר הסמוך, מהנר הסמוך היה מושך את הפתילה לנר שאחריו, וכך הלאה. ולאחר מכן, היה הכהן מכבה את הנר המערבי, מטיב אותו, ומדליקו מחדש, עם כמות של חצי לוג שמן, כמו יתר הנרות. יש לציין שתהליך הדלקת המנורה עצמו, יכול להיעשות על ידי כל אדם מישראל, לאו דווקא כהן, וכדברי הרמב"ם (ביאת המקדש ט, ז): "הדלקת הנרות כשרה בזרים".

מקור התמונה: אתר לשכנו תדרשו

סודות המנורה

רמזי המנורה

המנורה מרמזת על התורה הקדושה, המשולה לאור, שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור". (ראו רבנו בחיי), על חכמת התורה, ועל חכמינו שמעבירים את התורה מדור לדור. שבעת נרותיה על שבעה החכמות המרכזיות, וגם על שבעה חלקי ספר התורה (כאשר הפרשיה של "ויהי בנסוע אהרון" (במדבר י' לה-לו) נחשבת כחלק בפני עצמו). שבעת נרותיה גם מרמזים על השפעתה על העולם: כנגד שבעה כוכבי הלכת העיקריים (מדרש רבה), כנגד שבעה אומות שהכניע משה רבנו, ושבעים אומות עליהן משל שלמה המלך (ילקוט שמעוני), וכנגד שבעת הרקיעים ושבע ארצות. ששת קניה היוצאים לצדדים הריהם רומזים כנגד ששה קצוות של העולם, התלויים כולם בתורה. וגם לקישוטיה, גביעים, כפתורים ופרחים יש משמעות רוחנית: 22 גביעים היו בסך הכל: כנגד 22 אותיות התורה, וכנגד 22 חלקי גוף האדם. וכותב הרב דוד אגמון רמז נפלא על כך שמבנה המנורה מרמז על חמשת חומשי תורה. בפסוק הראשון של ספר בראשית יש שבע מילים, כנגד שבעת הקנים. בפסוק הראשון בספר שמות יש אחת עשרה מילים, כנגד אחד עשר כפתורים. בפסוק הראשון של ספר ויקרא ישנן תשע מילים, כנגד תשעת הפרחים. בפסוק הראשון של ספר דברים יש עשרים ושתים מילים כנגד עשרים ושנים גביעים. ובפסוק הראשון של ספר במדבר יש שבע עשרה מילים כנגד שבעה עשרה טפחים וקצת, שהוא גובה המנורה, וכך רמוזה התורה כולה בתוך מבנה המנורה. ועוד מוסיף הרב אגמון, שבסך הכל היו 49 חלקים במנורה (שבע קנים, אחד עשר כפתורים, תשעה פרחים ועשרים ושנים גביעים), כמניין ימי ספירת העומר, מיציאת מצרים ועד קבלת התורה בהר סיני, וכותב הארי ז"ל שקבלת התורה - היא קבלת המנורה שמאירה לכל אחד מעם ישראל. המנורה כולה היא כנגד עולם האצילות: שבעת קניה מרמזים גם על שבע הספירות שבעולם האצילות, ו-42 קישוטיה, מרמזים על שם ה' בן מ"ב אותיות, הרמוז בתפילת "אנא בכח". ובסיס המנורה מורכב מ-3 רגליים, מרמז על שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שהם הבסיס של העם היהודי כולו.

גם 42 מסעות של בני ישראל במדבר + 6 מסעות שחזרו + הכניסה לארץ ישראל
וגם: 42 תיבות ב"אנא בכח" + 6 תיבות ב"בשכמלו"
וגם: 42 ערי לויים + 6 ערי מקלט + ירושלים
וגם: יציאה ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי טהרה
וגם: 49 תיבות בפרק ס"ז בתהילים, מפסוק ב' והלאה. כסף מזוקק לר' יאשיהו פינטו פרשת אמור.

בנוסף, המנורה מרמזת על התורה: בסך הכל יש במנורה חמישה כפתורים בקנה האמצעי, ועוד שישה כפתורים נוספים, כפתור לכל אחד מיתר הקנים, וזאת כנגד חמישה חומשי תורה, שהם מרכז התורה כולה, ועוד ששה סדרי משנה, המסמלים את התורה שבעל פה ודברי החכמים כולם. כמו כן, הגביעים, הכפתורים והפרחים, מרמזים על חכמה, בינה ודעת: הכפתורים מרמזים על החכמה, שמתקבלת מלמעלה ומושפעת על העולם. הפרחים מרמזים על הבינה, על ההבנה של דבר מתוך דבר, ועל הצמיחה של רעיונות מתוך רעיונות, שכולם מקשה אחת מתוך המנורה, וכל מה שיחדש תלמיד עד סוף כל הדורות, הכל חלק מהמנורה, הכל מקשה אחת הוא, והכל הלכה למשה מסיני, והכפתורים מרמזים על הדעת, ההכרעה, שנעשית על ידי כלל החכמים, שכולם ביחד מכריעים על פי דעתם ובסך הכל נעשית הכרעה אחת קדושה: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן". ולכן בחיבור שבין הקנים הפונים לימינם ולשמאלם, נמצא כפתור, לרמז על כך שבמקום שבו יש דעות שונות, מסורות שונות, ענפים שונים שהסתעפו, ההכרעה נעשים על פי "המחול לצדיקים" – על פי הצגת כל הדעות והכרעה כדעת רוב סנהדרין – "אחרי רבים להטות", בכל המקומות שיש בהם דעות שונות, מסורות שונות, קבלות שונות מדור לדור. ולכן שם, בצמתים אליהם מתחברים הקנים, נמצא כפתור שצורתו עגולה – כמו שאנו אומרים בסליחות "טבור אגן הסהר נא אל יחסר המזג" ומסבירים שהכונה לסנהדרין שיושבים בטבורו של עולם ומושבם בחצי גורן עגולה כסהר. ומסביר התורה תמימה על הפסוק בשיר השירים "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" – דבר אחר, אל תחסר סנהדרין מזה שהוא ממזג את ההלכה. בבסיס המנורה נמצא פרח, כדי לרמז על תחילת חיי האדם (ראו הרש"ר הירש בפרושו על התורה), שם השלב הראשון בהתפתחותו הוא שלב של התפתחות טבעית, הבנת דבר מתוך דבר, ותהליכים טבעיים של צמיחה והבנה. אחר כך, בשלבים הבאים, הוא כבר לומד את אותיות הא"ב ואת התורה המסורה לנו מדור לדור, ואת אופן קבלת ההחלטות, ולכן בהמשך המנורה המרכזית נמצאים גביע, כפתור ופרח, כאשר הגביע, החכמה, הידע, הוא הבסיס, מעליו ההכרעות של הדעת, ומעליה הבינה: הפרח, הפריחה והרעיונות הנוספים, שעל בסיס הדעת הם מוצבים, והדעת היא שמייצבת אותם ומחברת בין החכמה לבין הצמיחה של ההבנות המחודשות. בהמשך, בכל קנה וקנה יש מסורות: יש שלושה גביעים, המתארים את המסורת של כל שביל ושביל בעבודת ה', מתוך שבעים פנים לתורה, ועם כל המסורות האלו, גם שם נדרשת הכרעה, הלכה למעשה, ורק אחרי ההכרעה, שמן הדעת היא מגיעה, מגיע שלב הדלקת הנר, שלב הפצת האור לכל רחבי העולם, כאשר כל הקנים פונים אל פני המנורה של מעלה, מנורה של נשמות עם ישראל, מנורה שראה יחזקאל הנביא ומאירה על העולם כולו, תמיד. בנוסף, רומזת המנורה על עם ישראל, העם שקיבל את התורה בהר סיני, ומעביר אותה מדור לדור, במשך כל הדורות וכל התקופות, וכך על פי הספורנו, מרמזים הנרות על חלקי עם ישראל, הקנים הימניים הם עוסקי התורה, והקנים השמאליים הם העוסקים בחיי שעה ועוזרים למיימינים, וכולם - שואפים לעשות את רצון ה' יתברך ולרומם את שמו, ולכן כל הקנים פונים אל עבר המנורה, הקנה האמצעי: כולם מאירים אל האור העליון, לעשות את רצון ה' יתברך (ספורנו, שמות כ א, ספורנו, במדבר ח ב-ד). על פי השם משמואל, מרמזת המנורה על כתר שם טוב, ועל פי הפרי צדיק, היא מרמזת על התורה שבעל פה. המנורה מאירה בלילה: ובכך רומזת היא על התורה, ועל חכמי התורה, שהאירו את העולם גם בשנות הגלות הארוכות, המרמזות לחושך. כי בניגוד למצוות אחרות של בית המקדש, שבימי החורבן לא היו איתנו, הרי המנורה היתה איתנו, ובכל חנוכה מחדש הדלקנו כולנו, כל עם ישראל, את נרותיה, על פי חכמי ישראל, ועל פי התורה שבעל פה שהאירה לנו, ועל פי החכמים שבכל מקום ומקום ובכל דור ודור ובכל עידן ועידן, כאשר כל שבעים אומות מקבלים את השראתם מעם ישראל ומקדושתו ומתורתו. אבל בבוא הגאולה, כשהעולם מואר, גם אז דולקת המנורה, גם בשעות היום, ממשיך האור המערבי של המנורה לדלוק דרך נס, רמז לאורו של עם ישראל, שממשיך להאיר גם אחרי בוא הגאולה. וכך דרך המנורה, שרומזת על התורה, על חכמיה, ועל העם שנחל אותה, מואר העולם כולו באור יקרות: גם בימי חשכת הגלות, וגם בימי הגאולה. והשם הטוב של המנורה, של עם ישראל, ושל חכמי ישראל, מאיר הוא על העולם כולו, בכל התקופות ובכל הארצות, והאור המערבי שלה, הדולק דרך נס גם בימים של אור, גם בימים של גאולה, גם בימים של התגלות, מעיד הוא, בגלוי ובנגלה, על השראת שכינה בישראל, באופן שיהיה גלוי וידוע לכל באי עולם.

ההשפעה הרוחנית של המנורה

מנורת הזהב מרמזת על אור החכמה: "הרוצה להחכים – ידרים". קישוטיה משוקדים – לשון שקידה – כדברי שלמה המלך (משלי ח ל"ד) "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי.", המבנה שלה מרמז על הספירות הקדושות, וכלל חלקיה הוא כמניין אותיות הא"ב – וכולה מקשה אחת, רמז על התורה הקדושה, שכל חלקיה כולם קודש קודשם וכולם גוף אחד, וממקור אחד ניתנו לנו. היא הכלי היחיד שהיה עשוי זהב טהור, כולה, כל חלקיה, רמז לקדושה של התורה כולה, ולקדושת כל עם ישראל שקיבל את התורה ומפיץ את אור הקדושה בעולם כולו. וגם בגלות, מנורת הקנים, המודלקת בחג החנוכה כזכר למנורת המקדש, הודלקה על ידי עם ישראל בכל ארצות פזורינו. וגם בגלות היה איתנו אור התורה, ועם ישראל, בכל מקום שהיה, המשיך לשנן ולהעמיק וללמוד וללמד ולשמור ולעשות את דברי התורה הקדושה הזו. וכפי שמפרש הרמב"ן (במדבר ח, ב): "... וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן: אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם..." – כלומר, מנורת הזהב, והאור שלה, מלווים את עם ישראל במשך כל שנות הגלות, ועד הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.
"אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח ב): נרות המנורה מכוונים הם כנגד המנורה העליונה, היא המנורה שהראה ה' למשה רבנו, היא המנורה שהראה המלאך לזכריה הנביא (זכריה ד), והיא מנורת שבע הספירות, ממנה יורד השפע לעולם. מסביר רבנו בחיי (בהעלותך ח ב) שכאשר רשומה המנורה בתורה עם האות ו', הכוונה היא למנורה העליונה, וכאשר הכתיב הוא כתיב חסר, הכוונה היא למנורת הזהב שבמשכן. המנורה, שעשייתה פלאית היתה, משה רבנו התקשה בעשייתה, ונעשתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, וכך התורה, אומר החכם מכל אדם: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז כ"ג). המנורה עשויה ככר זהב בדיוק – וכך מסביר רבנו בחיי שהתורה אין להוסיף עליה ואין למעט ממנה, והיא עשויה מקשה, רמז לאחדות הגמורה של כל התורה כולה וכל חכמיה, והנר הדולק על שבעת הקנים הוא כנגד נר ה' שמשם נשמת האדם. כי אורות המנורה רוחניים הם, קשורים לאורות של מעלה, ומאירים מאורות של מעלה את העולם כולו, על כל יבשותיו ואקלימיו, על כל ההסטוריה שלו, ששת ימי המעשה והיום השביעי שבת, ששת אלפי שנות הבריאה והאלף השביעי ימות המשיח, ועל כל ברואיו, שבעים האומות ועם ישראל, על כל אלו מאירה המנורה באור של קדושה וטהרה, באור של תורה, באור של שלמות.

סוד אמירת מזמור התהילים "למנצח" (תהילים ס"ז) בצורת המנורה

מביא הרב זמיר כהן בספרו הצופן (הצופן, הרב זמיר כהן, הוצאת הידברות) על סודות אמירת מזמור התהילים "למנצח" (תהילים ס"ז) בצורת המנורה, שסגולתו ידועה לשמירה ולהגנה ואפילו לנצחון בכל מאבק. מזמור זה עוסק ביסוד האמונה באלקים, ובימות המשיח לעתיד לבוא, אז יכירו כל הלאומים במלכות ה', וישמחו בהנהגת משפטו. מזמור ס"ז מורכב מפסוק ראשון ועוד משבעה פסוקים, וכותב האבודרהם (אבודרהם, סדר תפילות החול, סיום התפילה) שפסוקים אלו רומזים לשבעת קני המנורה, המזמור מכיל 59 מילים כנגד 49 פריטי המנורה – 22 גביעים, 9 פרחים, 11 כפתורים, 7 נרות, סה"כ 49 – וכן כנגד מ"ט שערי חכמה, וכנגד מ"ט ימי ספירת העומר, . והפסוק הראשון מכיל ארבעה מילים, כנגד מלקחיה ומחתותיה של המנורה, והקורא את המזמור בכל יום, נחשב לו כאילו מדליק המנורה הטהורה בבית המקדש, וכאילו מקביל פני שכינה.

סודות אור המנורה

נאמר בגמרא: שבת כ"ב ע"ב
"מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. " (ויקרא כ"ד ג)
"מחוץ לפרוכת העדות יערוך: וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".

כותב הכלי יקר - שמות כ"ז
מה שאמר להעלות נר תמיד. היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כי אם מערב עד בקר... כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים
ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל,
והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג.) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו,
האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פ. שבועות הדיינין יג.) על כן הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה.
ולהצעה זו נאמר, שכל פרשה זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כי אם בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אף על פי שהפרוכת מכסה על ארון העדות מכל מקום יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה.
וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג.כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה.) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס,
והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס.
ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד,
ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו.

אור המנורה - נצחי: המלבי"ם - התורה והמצווה, במדבר ח
אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש,
וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור,
וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה,
וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים,
וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה,
כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה,
והיא אורה הקים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן.

אור המנורה לעתיד לבוא - המלבי"ם על זכריה ד ב
"מה אתה רואה", ר"ל שבזה תראה פי' המראה הראשונה, "ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה" על ראשה יש מעין שהוא ספל גדול שממנו ימשך מעין השמן אל קני המנורה, וראה על המנורה שבעה נרות שהם הבזיכין שבתוכם השמן הפתילה, "ולכל נר יש שבעה מוצקות", שהם צינורות שהשמן זב בהם מן הגולה אל הנר, והנה המנורה רומזת על אור ה' המאיר לעולם כולו בכבודו ובעת שיזרח כבוד ה' והלכו כולם לאורו, וראה את המנורה שהיא כולה בשלימות והיא כולה זהב, שכבוד ה' יתגלה בהוד והדר לכבוד ולתפארת, וראה גולה על ראשה, הוא המעין העליון שמשם יריק ברכת ה' ושפעו אל שבעת הנרות, ששבעת הנרות אשר במנורה הם שבעת המדות העליונות אשר באצילות האלהות שבם ינהיג את העולם, ודרך המדות ישגיח וישפיע ויריק השמן הטוב דרך המעין העליון הידוע שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, והשמן יורד לכל נר דרך שבעה צינורות. כי כ"א מן המדות כלול מכולם אם לחסד אם לשבט אם לרחמים, והראה לו בזה שלעתיד לא תמשול המערכת שהם ג"כ מנורה בשבעה נרות, שהם שבעה כוכבי לכת שצ"ם חנכ"ל כי מנורה זאת אינה של זהב כי היא פחותה במדרגתה, ואין הגולה על ראשה כי רחוקה היא ממנה ולכן מקורה מקור אכזב ושמן שעל ראשה יחסר המזג, אבל לעתיד תאיר המנורה הטהורה מנורת הזהב, וה' יופיע בהיכל קדשו להאיר ולהשפיע שמן הקדש, כי אז יפתח פתוחה שבעה עיני ה' שהם שבעת הנרות העליונות על האבן הראשה והארץ תאיר מכבודם:

וכותב הכלי יקר
ועל צד הרמז יש לומר:
אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם,
יאירו שבעת הנרות. כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים.
ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה'
כי ג' שותפין באדם (נדה לא, א) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (תרומה כה.לא)
והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.

הההשפעה הרוחנית של הדלקת המנורה

נאמר בזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו ע"א)
פתח רבי יוסי ואמר (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". "כי נר מצוה" – כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא.
"ותורה אור" – מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא נהורא עלאה דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא.
תרגום:
"כי נר מצוה" – כל מי שמשתדל בעולם הזה במצוות התורה, נסדר לפניו בכל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם הבא. "ותורה אור" – מי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון שמדליקים ממנו את הנר, שהרי נר בלא אור לא כלום, אור בלא נר גם כך אינו יכול להאיר. נמצא שהכל צריך זה לזה. צריך מעשים לתקן נר, וצריך לעסוק בתורה להאיר את הנר. אשרי מי שעוסק בה באור ובנר.
דרך התורה אנו מאירים את האור הגנוז בעולם, ומתחברים להשראת השכינה ולמנורה הקדושה המאירה עלינו מלמעלה. ועל כך מוסיף
כותב הספורנו לפרשת בהעלותך:
בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות: אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז: יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:

ומביא רבי שמשון מנחם הירש בפירושו על התורה (תצוה שמות כז) בזו הלשון: להעלות נר – לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא ע"א) הווה אמור: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח. הדלקת המנורה כשרה בזר: וכותב הרב הירש (שמות כ"ז כ) על כך: לימוד התורה יהיה עניינה הכללי של האומה כולה ולא עניין מיוחד של כת כהנים. "שמן" האומה כולה יוקרב למאור התורה, והמנורה מסמלת את עץ החיים של רוח האומה כולה, ולא של רוח הכהנים. תדע: רק הטבת הנרות היא עבודת כהונה, כלומר אספקת צורכי המאור יום יום והדאגה למצבם התקין של הנרות, למען יאירו באור בהיר וצלול; ואילו ההדלקה עצמה "לאו עבודה היא", ובשעת הצורה יכולה להיעשות גם על ידי זר (יומא כד ע"ב, רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"ז). ויקחו אליך: גם לאחר שיגיע לידיך – שלהם הוא. אתה אינך אלא גזבר לדבר, והשימוש בו נעשה בשמם.
ולסיכום:
המנורה מנורת נשמות ישראל היא, והתורה היא של כולנו. נשקיע אנחנו, כל עם ישראל, כל אחד בשביל שלו, במסילה שלו, בקנה שלו בעבודת ה', כל אחד בשקידתו, כל אחד בהתמדתו, כל אחד בפריחתו – וכל אחד מתוך ענווה והבנה שאינו אלא גזבר בחלק שלו, שאינו אלא שליח להכין את הכלי להשראת שכינה. ומתוך כל אותה השקעה, ומתוך המאמץ, ומתוך טוהר המידות, גם האור הגנוז סופו שיגיע, והשראת השכינה של מעלה תבוא, ותאיר את העולם כולו באור של קדושה: "אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו איתנו..." (תהילים ס"ז). ומתוך כך, יקבל העולם כולו את מלכות שמים: "יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם... יברכנו אלקים ויראו אותו כל אפסי ארץ".

המוסר הנלמד מן המנורה

המנורה מסמלת את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שמאירים את העולם כולו, דרך עם ישראל כולו, שכל אחד בתפקידו ובדרכו הוא חלק מהתורה. כאשר אנו לומדים על האופן שבו נעשתה המנורה, על קישוטיה, על היותה מקשה אחת, לומדים אנו על חכמת התורה, שמאירה את העולם כולו באור הגנוז מששת ימי בראשית, וכל חלקיה הם מקשה אחת. כאשר מבינים אנו את זאת, מבינים אנו שכל עם ישראל, לשבטיו ולתפוצותיו ועל כל חכמיו, כולם משורש אחד הם, ושבעים פנים לתורה אך כולם מקשה אחת, וכל חילוקי הדעות סופם שיתבהרו, ויאירו באור יקרות. המנורה גם רומזת לנו על שלבי התפתחות האדם, ומכוונת היא כלפי מנורה של מעלה, מנורת ההשפעה הרוחנית על העולם כולו, מנורה רוחנית אותה ראה משה רבנו, ואותה ראה זכריה הנביא, וכאשר מתחברים אנו למראה של המנורה, יכולים אנו לברוח מכל המחלוקות, להשכין שלום כמו אהרן הכהן שהעלה את אורות המנורה, ולהאיר את העולם כולו באור של תורה, באור של שלום, באור של שלמות, שהרי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות ס"ד א).
וכאשר מתחברים אנו דרך מראה המנורה של מטה למנורה הקדושה של מעלה, מתחברים אנו למסר האלוקי שהועבר לנביא זכריה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת." (זכריה ד' ו'). רוח ה' היא שמוצפנת בתורה הקדושה. אור השכינה הקדושה הוא ששורה על לומדיה. וכל ענפיה וכל חלקיה וכל הלכותיה הם אור יקרות ששורה על העולם – וכשזוכרים את המסר הזה, מתחברים לשמחה גדולה, "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש" (משלי כז, ט), ומשמחים את הקב"ה (ראה רבנו בחיי שמות כ"ז), וזוכים להשראת שכינה.
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח.
כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.

הלכות הטבת והדלקת המנורה
דישון המנורה והטבת נרותיה היו נעשים באופן הבא:
כל נר שכבה: היה הכהן מסיר את הפתילה שלו ואת כל השמן שנותר בו, היא מקנח את הנר, והיה נותן בנר פתילה חדשה, ושמן חדש במידה של חצי לוג, שיספיק עד הבוקר, ואת השמן שהוסר היה הכהן משליך במקום הדשן עם דישון המזבח הפנימי והחיצון.
השמן המשתמש להדלקת המנורה צריך להיות שמן זית זך כתית למאור (ויקרא כ"ד ב'), והוא השמן הראשון המופק מן הזית: אחרי מסיקת הזיתים, כותשים אותם, ושמים אותם בסל, והשמן הראשון הזב מהם, הוא השמן הכשר להדלקת המנורה.
שמן שיוצא מאוחר יותר, כאשר הזיתים נתחנות בקרה בבית הבד, הוא שמן זית שאינו זך, ויכול לשמש למנחות אך לא להדלקת המנורה. ( ראו עוד בתיאור השמן באתר מכון המקדש
דישון והטבת הנרות נעשו בבוקר בשני שלבים: בשלב הראשון נעשתה הטבת חמש נרות, כולל נר המערבי, אחריה דם התמיד והקטרת הקטורת, אחריה הטבת שתי הנרות הנוספים, ולדעת אביי ואבא שאול, בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות הנוספים היה דם התמיד ואילו הקטרת הקטורת היתה רק אחרי הטבת כל הנרות. (יומא ט"ו א').
הדיון בשאלה אלו חמש נרות יש להיטיב בשלב הראשון, ואלו שני נרות יש להיטיב בשלב השני, יפורט אי"ה בפרק "נושאים לדיון נוסף".
וכך מתאר הרמב"ם את תהליך הדישון והטבת הנרות: (משנה תורה, תמידין ומוספין ג, י):
"כיצד סדר ההטבה? - זה שזכה בדישון המנורה, נכנס וכלי בידו ושל זהב היה…
מדשן בו את הפתילות שכבו… והיטיב חמשה נרות… ויוצא.
ואחר כך נכנס ומיטיב שני הנרות… ומשתחוה ויוצא".
מצות הטבת הנרות נעשית בידי כהן, לאחר שטבל במקוה, קידש ידיו ורגליו, והוא לבוש בבגדי כהונה.
לפחות נר אחד היה צריך לדלוק גם בשעות היום: נר המערבי, הוא הנר הסמוך ביותר לקודש הקודשים, ושאר הנרות היו מאירים לכיוונו. על פי הדעה שהמנורה נמצאת ממערב למזרח, זהו הנר הימני ביותר המכוון לצד מערב, ועל פי הדעה שהמנורה נמצאת מצפון לדרום, זהו הנר האמצעי, והנרות משמאל ומימין מופנים אליו.

בתקופות של גילוי פנים, כגון בימי שמעון הצדיק, היה הנר המערבי מקבל אותה כמות של שמן (חצי לוג) כמו יתר הנרות, אך היה דולק עשרים וארבע שעות, עד שהיה הכהן מגיע להטיב אותו ולהדליקו מחדש בערב. ואם היה הנר המערבי כבה כבר בשעות היום, היה הכהן מיטיבו ומדליקו מחדש כבר ביום, כדי שידלק גם ביום.
משנכנס הכהן בבקר, אם מצא שהשמן בנר המערבי מתמעט – יוסיף שמן. אם מצא שהפתילה מפוחמת – מדליק פתילה חדשה מהפתילה הישנה, ומחליף ביניהן. ואם מצא שהנר המערבי כבה, היה מדליק אותו מחדש מהאש שעל המזבח החיצון.
לרוב הדעות, רק הנר המערבי דלק גם בלילה וגם ביום, ואת שאר הנרות היה הכהן מיטיב בבוקר, אבל מדליק רק בין השמשות כך שידלקו "מערב עד בוקר". (שמות כ"ז כ"א).

אבל לדעת הרמב"ם (ראו בפרוש הרמב"ם למשנה, תמיד ג ט), כל הנרות היו דולקים גם ביום וגם בלילה, ולשיטתו הטבת הנרות היא גם הדלקתם. וכך גם לשיטת הזוהר (ח"ג פ"ח סע"ב).

ועל פי הדעה שההטבה היא הכנת הנרות, וההדלקה היא פעולה נפרדת, היה זמן הדלקת הנרות בין הערביים, אחרי הקרבת קרבן התמיד, ובזמן שבו היתה הקטרת הקטורת של בין הערביים.

ברכת הדלקת המנורה:
"אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נרות במנורה".
(ראב"ד הלכות ברכות יא, טו).

גם כאן היתה נעשית הדלקת חמש נרות, ואז הקטרת קטורת של בין הערביים, ואז הדלקת שתי הנרות הנוספים.
הדלקת הנרות בערב היתה נעשית באמצעות הנר המערבי: הכהן היה מושך את הפתילה ממנו לנר הסמוך, מהנר הסמוך
היה מושך את הפתילה לנר שאחריו, וכך הלאה. ולאחר מכן, היה הכהן מכבה את הנר המערבי, מטיב אותו, ומדליקו מחדש, עם כמות של חצי לוג שמן, כמו יתר הנרות. יש לציין שתהליך הדלקת המנורה עצמו, יכול להיעשות על ידי כל אדם מישראל, לאו דווקא כהן, וכדברי הרמב"ם (ביאת המקדש ט, ז): "הדלקת הנרות כשרה בזרים".

סיפורים

איך נעשתה המנורה?
במדרש תנחומא, בהעלותך ג
נתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע...
מקשה זהב, מהו מקשה? כלומר, מה קשה היא לעשות.
שהרבה יגע משה עד שלא עשה המנורה שכן הוא אומר מקשה תיעשה המנורה. כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה טול ככר זהב והשליכהו לאש והוציאהו, והיא נעשית מעצמה...
מה עשה משה, נטל את הככר והשליכו לאור, ואמר משה: רבונו של עולם הרי הככר נשלך בתוך האש. כשם שאתה רוצה תיעשה לפניך.
מיד יצאת המנורה עשויה כתיקונה. לכך כתיב: "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה". כן עשה משה אין אומר כאן אלא כן עשה סתם. מי עשה? הקדוש ברוך הוא.
ואילו במדרש במדבר רבה טו, י כתוב כך:
ר' לוי בר רבי אומר: מנורה טהורה ירדה מן השמים, שאמר לו הקב"ה למשה "ועשית מנורת זהב טהור".
אמר לו כיצד נעשה אותה? אמר לו מקשה תיעשה המנורה. ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה.
עלה ואמר רבוני כיצד נעשה אותה? אמר לו מקשה תיעשה המנורה.
ואעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח. עלה ואמר רבוני שכחתי אותה.
הראה לו למשה ועוד נתקשה בה.
אמר לו "וראה ועשה" עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה.
אמר לו הקב"ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. אמר לבצלאל ומיד עשאה.
התחיל תמה ואמר: אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך! בצלאל, בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה.

ומסביר בעל המזבח אליהו (מדרש בהעלותך) כך:
בשעה שהושלך הזהב אל האש על מנת להתיכו כהכנה ליציקה לתוך התבנית, מיד יצאה מאליה המנורה כדמות המנורה שלמעלה. משה רבינו ראה זאת והבין שעלה כך בזכות בצלאל שכיוון בעת עשייתה, ומיד אמר לו "בצל אל היית" ועל כן ראית את 'המנורה העליונה' וכיוונת בעשייתה כמותה.

שלך גדולה משלהם
דבר אל־אהרן ואמרת אליו בהעלתך את־הנרת אל־מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות: (במדבר ח ב
כותב הרמב"ן:
למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? - כשראה אהרן חנוכת הנשיאים , חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה , לא הוא ולא שבטו;
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך , שלך גדולה משלהם , שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב. לשון רבנו שלמה ממדרש אגדה (תנח' בהעלותך ה).
ולא נתברר לי למה נִחמוֹ בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטרת בקר וערב , ששבחו הכתוב: "ישימו קטורה באפך" (דב' לג , י) , ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין , ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו , ונכנס לפני ולפנים , ושהוא קדוש ה' (ע"פ תה' קו , טז) , עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו (ע"פ דב' י , ח) , ושבטו כולם משרתי אלהינו?! [(תוספת רמב"ן עצמו:) ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו , והלא קרבנו גדול משל נשיאים , שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים? ואם נאמר שהיו חובה ונצטוה בהם , וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמותם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמוֹ בה חובה ונצטוה עליה!?
אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו - רצוני לומר: חשמונאי כהן גדול ובניו.
ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים של רבנו נסים , שהזכיר ההגדה הזו ואמר:
ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב לוי וכו' , אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: דבר אל אהרן ואמרת אליו - יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות , ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם , והיא חנוכת בני חשמונאי; ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח; עד כאן לשונו.
וראיתי עוד ב'ילמדנו' (תנח' בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (במ"ר טו , ה): אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לאהרן: אל תתירא , לגדולה מזו אתה מוכן! הקרבנות - כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין; אבל הנרות - לעולם אל מול פני המנורה , וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע , שכשאין בית המקדש קים והקרבנות בטלין מפני חרבנו , אף הנרות בטלות! אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי , שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו; וכן ברכת כהנים (ראה במ' ו , כד - כו) , הסמוכה לחנכת הנשיאים , נוהגת לעולם; דרשו סמוכין לחנוכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה - לכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.]

משל למלך שבא אל אוהבו
מביא רבנו בחיי (רבנו בחיי, במדבר, ח') מהמדרש:
משל למה הדבר דומה:
למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך הוי יודע שאצלך אני סועד, התקן לי מקום, הלך והתקין כפי כחו, כיון שבא המלך בא עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו,
א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת לי כלום,
א"ל אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי,
א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך,
כך הקב"ה כולו אורה והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, מיד (ויקרא א) ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו,
ומהו הדבר, בהעלותך את הנרות, אמרו ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות.
כמו שדרשו רז"ל שנתקשה משה במלאכתה וצוהו המקום שישליך ככר זהב לתוך האש ויצתה עשויה מאליה שנאמר (שמות כה) תיעשה המנורה, מאליה, וכתיב (שם) מקשה כלומר מה קשה עשייתה.

סיפורו של יוסף משיתא
מובא במדרש בראשית רבה סה כב:
בזמן חורבן בית שני, באו הרומאים ורצו להיכנס אל הר הבית לבזוז את אוצרות המקדש, אך חששו, ולכן רצו שהיהודים יתחילו בביזה תחילה.
ראו שם יהודי בשם יוסף משיתא, והבטיחו לו שכל מה שיוציא מבית המקדש, יוכל לקחת לעצמו.
נכנס יוסף משיתא לבית המקדש והוציא מנורת זהב.
ראו הרומאים את המנורה ואמרו ליוסף משיתא: "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו; היכנס שוב וקח לך חפץ אחר".
אך עכשיו: סירב יוסף משיתא להיכנס שוב.
הציעו לו אויבי ישראל כי יקבל כספי מכס של שלוש שנים, והוא עמד בסירובו, ואמר: "לא דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שנייה?!".
הענישו הכובשים את יוסף משיתא בעונש אכזרי של מוות ביסורים, ותוך כדי שהיו מייסרים בו, היה צווח: 'ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי'".
ועל כך אומר המדרש רבה (פרשה ס"ה) על דברי יצחק אבינו "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – אמרו חז"ל: אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, אפילו על בוגדים כמו יוסף משיתא.
ושואל הרב מרדכי אליהו שצ"ל, כיצד התהפך אותו רשע לחזור בתשובה שלמה, ואפילו בעת הייסורים הנוראים לא לצעוק על היסורים אלא לצעוק "וי לי שהכעסתי את בוראי? הרי לפני זמן קצר הסכים להיכנס לבית המקדש, מקום שהרומאים עצמם פחדו להיכנס אליו?
ומסביר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהמהפך הזה שעבר יוסף משיתא היה תוצאה של מגע המנורה הטהורה: אותן דקות ספורות שבהן נשא יוסף משיתא את המנורה, החיו את נשמתו והפכו אותו לאדם שמסר את נפשו על קידוש ה'.

רבי יצחק חי בוקובזה רואה את כלי המקדש בותיקן
רבי יצחק חי בוקובזה זצ"ל היה רבה הראשי של טריפולי שבלוב. בחודש אייר 1928 למניינם הגיע לביקור בטריפולי מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי. וכך מספרת נכדתו של הרב זצ"ל:
בחודש אייר שנת תרפ"ט, ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה, ששלט בין היתר על לוב, ערך ביקור במספר מדינות אשר תחת חסותו, ביניהם מדינת לוב והעיר טריפולי. יהודי העיר הרבים ערכו קבלת פנים מפוארת בראשות רבם, רבי יצחק חי בוקובזה זצ"ל, שהיה גאון בתורת הנסתר וחיבר ספרים רבים בתורה ובהלכה בש"ס ובקבלה. בשיאו של הביקור הגיעה הפמליה המלכותית לבית הכנסת המפואר של הקהילה. מתוך שלושים ושלושה בתי כנסיות שהיו בקהילה, הרב הישיש, שהתקרב לגבורות, יצא לקבל את פני המלך יחד עם כל מנהיגי הקהילה ויהודי העיר. המחזה של הרב הלבוש בגלימה לבנה כשעל כתפו עטויה טליתו ומצנפת שחורה לראשו, פניו מאירות והוא מוקף בבני קהילתו עשה רושם כביר על המלך.
הפמליה המלכותית נכנסה לבית הכנסת, המלך עלה לבימה שליד ארון הקודש, ההיכל נפתח וספרי התורה שבתוכו הבהיקו בכל הודם והדרם, המלך היה מוקסם מהמראה. הרב בוקובזה פתח את פיו בסלסול ובניגון בברכת 'הנותן תשועה למלכים', כאשר מתורגמן מתרגם למלך את דברי הרב ואת תוכן הברכה, הקהל הרב ענה 'אמן' בהתרגשות מהברכה הנדירה והמעמד המיוחד. המלך נראה מרוצה ביותר מהכבוד הרב שקיבל מהקהילה היהודית, ובמיוחד הוקסם מרב הקהילה, לחץ את ידו והודה על הברכה שיצאה מעמקי לבו, וכאות הוקרה העניק לרב אות כבוד מלכותי. כשנפרד, ביקש להזמין את הרב לרומא לביקור גומלין לחתונת בנו יורש העצר, ואף הציע שיגיע לרומא באניה המלכותית, עם רעייתו ותלמידיו, כדי שלא יצטרך לבטל מתלמודו. הרב בוקובזה נענה למלך.
לקראת החתונה הכין את עצמו הרב בוקובזה לנסיעה, ואכן בהגיע המועד נשלחה אליו אוניית המלך שלקחה את הרב ותלמידיו. בבואו, התקבל הרב בכבוד גדול כאחד משרי המלוכה. הוא נלקח לארמון המלך, שם עמדה להיערך החתונה המפוארת. ליד השולחן הסבו כל גדולי רומא ושריה ומוזמנים רבים שבאו לשמוח בשמחת לבו של המלך בנישואי בנו יורש כס המלוכה.
כעבור יום החתונה נקרא הרב לראיון אצל המלך. שוב התקבל בכבוד מלכים, מתורגמן מיוחד תירגם את דבריו, וכל בקשותיו לטובת קהל בני עדתו התמלאו. לבסוף, שאל אותו המלך אם הוא מבקש ממנו בקשה אישית, בתחילה סירב הרב בוקובזה ואמר שאינו מעונין בשום דבר, אך לאחר הפצרות רבות מהמלך אמר לו שיש לו בקשה אחת, והיא לבקר בוותיקן כדי לראות את כלי המקדש. המלך התקשה בתחילה למלאות את בקשתו ואמר לו שהמקום אינו תחת שיפוטו, ואינו רשאי להתערב בנעשה שם. אך כשראה המלך שהרב בוקובזה לא מעונין בשום דבר אחר מלבד זה, דיבר על כך עם האפיפיור ולחץ עליו, עד שאישר לרב בוקובזה להיכנס לשם ביחידות למחרת היום.
במשך הלילה טיהר עצמו הרב בוקובזה בסילודין וישב ועסק בתורה בנגלה ובנסתר, לאחר שהתפלל שחרית, ובהגיע השעה היעודה, שם פעמיו לעבר המקום שנקבע לו, וכך נכנס בגפו כשתלמידיו ממתינים לו מחוץ לשער בכליון עינים, ומשרת מתוך הוותיקן מלווה את הרב פנימה. כשהגיע למרתף הוותיקן ששם הכלים, הסיט המשרת את הוילון אשר מאחוריו היו מונחים כלי המקדש. הביט הרב בוקובזה לרגע בכלי המקדש, ומיד ביקש לצאת מהמקום. בספרו שו"ת בית הלחמי יכתוב לאחר מכן "ראיתי די".
תלמידיו שהמתינו לו מחוץ לשער מתארים שיצא עם פנים מאירות ביותר אך לא אמר דבר. מיד לאחר מכן חזר באונייה לטריפולי שבלוב ושם עלה לביתו כשהוא שומר על תענית דיבור כארבעים יום ולא פוסק מלעסוק בתורה, לאחר ארבעים יום השיב את נשמתו לבוראה כשהוא בן שבעים ושבע שנים והסוד מה ראה נגנז יחד איתו.

גילוי השכינה בנר המערבי
הנר המערבי של המנורה, דולק היה גם ביום וגם בלילה, ודליקתו ביום היתה דרך נס, עדות לישראל על השראת שכינה בישראל,
וכך מובא בתלמוד (שבת כ"ב ב') על נר המערבי:
"מחוץ לפרוכת העדות יערוך (ויקרא כ"ד),
וכי לאורה הוא צריך?
והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו!
אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.
מאי עדות?
אמר רב:
זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה
וממנה היה מדליק ובה היה מסיים."
היו תקופות שבהן דלק בדרך נס, והיו פעמים בהם היה צריך להדליקו בבוקר מחדש, אחרי שכבה.
אבל כל הנרות קיבלו את אותה כמות של שמן כדי לדלוק: חצי לוג שמן לכל נר. ובתקופות של מאור פנים, דלק אורו של הנר המערבי מעמד 24 שעות עד זמן ההדלקה הבא, בדרך נס.

וכך מובא במסכת יומא (יומא, ל"ט ע"א)
על תקופת כהונתו של שמעון הצדיק בבית המקדש:
"תנו רבנן: ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין.
מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל.
והיה לשון של זהורית מלבין.
מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין.
והיה נר מערבי דולק.
מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה."
אבל בתקופה הסמוכה לחורבן הבית, כבר לא היה נר מערבי דולק באופן נסי בשעות היום, ובבוקר בעת הטבת הנרות היה צריך להדליקו מחדש:
" תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית
לא היה גורל עולה בימין,
ולא היה לשון של זהורית מלבין,
ולא היה נר מערבי דולק."
והיה נסו של נר המערבי עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כ"ב ע"ב): כאשר הנר המערבי קיבל היה שמן כמו כל הנרות, אך המשיך לדלוג גם כל היום.

ומסביר הרב אלחנן סמט:
"השכינה השורה בישראל מעצימה את מעשי האדם ומאצילה על מעשיו אור אלוקי שאינו מותנה במגבלות חומריות. עדות זו על שכינה השורה בישראל תלויה במצבם הרוחני של ישראל: וכשאינם ראויים, אין האור האלוקי, המשחרר את מעשי האדם ממגבלות חומריות, מופיע על מעשיו."

נס פח השמן
מספרים חז"ל על ימי החנוכה (שבת כ"א ב):
"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל
וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום
בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול
ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

תמונה אחת ששווה אלף מילים: תצלום בשחור לבן שמופץ בימים האחרונים ברשת, מציג חנוכייה דולקת מתקופת השואה, כשברקע – דגל המפלגה הנאצית. את התמונה צילמה רחל פוזנר, אשתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר, שחי באותה התקופה, כשהמסר חי וחד.
התמונה הישנה, שצולמה בשנת 1932, ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, מציגה את החנוכייה, כשהיא דולקת במלוא תפארתה בחלון הבית, אולם מעבר לחלון, נראה תלוי ברחוב דגל הנאצים עם צלבי הקרס. בגב התצלום, נראה כתב ידה של רחל, בו היא כותבת בגרמנית את המילים המצמררות: "'יהודה התפגרי', כך אומר הדגל. 'יהודה תחיה לעד', כך עונה האור".
הסיפור מאחורי התמונה, על פי אתר יד ושם, נוגע לבני הזוג פוזנר. הרב פוזנר, כיהן כרבה האחרון של הקהילה היהודית בקייל, בין השנים 1924- 1933. בשלב כלשהו, פרסם הרב מכתב גלוי בעיתונות המקומית, המוחה נגד המודעות שנתלו בעיר, הקובעות כי "ליהודים הכניסה אסורה". המכתב, שעורר את זעמם של הנאצים, הביא לזימונו של הרב לויכוח פומבי בידי יו"ר סניף המפלגה הנאצית בעיר. הויכוח הפומבי התקיים, אולם תחת משמר משטרתי כבד ואף זכה לפרסום נרחב בעיתונות המקומית ביום המחרת.
מאוחר יותר, שעה שהתגברו המתיחות, האלימות וגילויי האנטישמיות, נענה הרב להפצרת בני קהילתו וברח יחד עם רחל אשתו ושלושת ילדיהם, ששמו פעמיהם לארץ ישראל. לפני שעזב את העיר, שכנע הרב פוזנר גם את בני הקהילה לעזוב אותה, ובחסדי שמיים מרובים מרביתם אכן הקשיבו לו וברחו לארצות הברית ולארץ ישראל, ובכך ניצלו חייהם של מרביתם.
בסופו של דבר, אף הובאה החנוכייה המדוברת מהתצלום מגרמניה לארץ, ושמונים שנה אחרי, בחנוכה שנת תש"ע, כשצאצאי הזוג פוזנר עדיין מקפידים להדליק את נרות החג בחנוכייה, הקריא הנין, עקיבא מנסבך, קטע בחרוזים אשר נכתב בהשראת סיפורה של רחל עם החנוכייה, משנת 1932, אשר מהווה סגירת מעגל מצמררת לסיפורו של הזוג שומר המצוות שברח מציפורני הנאצים.
וכך הוא כותב:

"בתרצ"ב החנוכייה בגולה, בחלון ניצבת
אל מול דגל המפלגה שעדיין לא שלטת.
'יהודה תימוט' אומר ומכריז השיר -
אך סבתא לא נרתעת ובשפתו חורזת -
'כך אומר הדגל', אך הנר שלנו משיב וקורא
'יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור'
בתש"ע החנוכייה שוב בחלון ניצבת
אל מול הדגל של המדינה שלטת
הנין, עקיבא שעל שם הסב נקרא
בחלון מצדיע ומדליק המנורה
סבתא במרומים תני תודה ושאי תפילה
שלציון יבוא גואל במהרה!"

המנורה

הקדמה

המנורה במספרים

7

9

11

22

פרטי המנורה

מיקום המנורה

מבנה המנורה

הטבת המנורה והדלקתה

מקור השמן והפתילות

פרטי הדלקת המנורה

סודות המנורה

רמזי המנורה

ההשפעה הרוחנית של המנורה

סוד אמירת מזמור התהילים "למנצח" (תהילים ס"ז) בצורת המנורה

סודות אור המנורה

הההשפעה הרוחנית של הדלקת המנורה

המוסר הנלמד מן המנורה

תפילות ושירים

פרק ט"ז

שירי חנוכה

מנורה

אנא בכח

מנורה

סיפורים

קישורים נוספים

הקדמה ומושגי יסוד

דישון והדלקת המנורה

צורת המנורה

דברי תורה ומאמרים

הרצאות ושיעורים

סרטונים וחומרי הדרכה

על האתר

קישורים חשובים

צרו קשר