סוד טהרת האיש
לִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת, הֶכְשֵׁר-כֵּלִים, הֲלָכָה ד, אוֹת טז:
בְּיוֹתֵר צְרִיכִים לִזָּהֵר בִּטְבִילַת הַמִּקְוֶה, לְטֻמְאַת קְרִי חַס וְשָׁלוֹם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הַטְּמֵאִים צְרִיכִין לִטְבֹּל לְקְרִי'. כִּי עִקַּר הַפְּגָם הַגָּדוֹל מִכָּל הַפְּגָמִים, הוּא פְּגַם הַבְּרִית, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה הוּא פּוֹגֵם בְּיוֹתֵר, בִּבְחִינַת פִּי שְׁנַיִם הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. כִּי כָּל מַעֲשֵׂה הָאָדָם, לְטוֹב אוֹ לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, הַכֹּל הוּא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכַת הַחַיִּים, שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְכֹל פַעָם, וּכְשֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עִם חִיּוּתוֹ, אֲזַי מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ, אֵיזֶה תּוֹסְפוֹת רוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה מִלְּעֵילָא, בִּבְחִינַת "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" (מִשְׁלֵי י, כז). וּבִפְרָט כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִמְסִירוּת נֶפֶשׁ, אֲזַי נִמְשָׁךְ עָלָיו הָרוּחַ חַיִּים דִּלְעֵילָא, בְּתוֹסְפוֹת מְרֻבָּה יוֹתֵר, וְאִם עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּקַטְנוּת – מַמְשִׁיךְ עָלָיו גַּם הָרוּחַ חַיִּים כְּפִי עֲשִׂיָּתוֹ, כִּי הַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן, וְכֵן הוּא לְהֵפֶךְ גַּם-כֵּן, בְּעִנְיַן פְּגָמֵי הָעֲבֵרוֹת, חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל-כֵּן בְּעִנְיָן זֶה שֶׁל מִשְׁגָּל, שֶׁשָּׁם נִתְעוֹרֵר וְנִמְשָׁךְ כָּל הַחִיּוּת וְהַכֹּחוֹת, שֶׁל כָּל הָאֵבָרִים, וְאִם הוּא בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, מַמְשִׁיכִין עַל-יְדֵי-זֶה חִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ וְעֶלְיוֹן מְאֹד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַנְּשָׁמָה, שֶׁנִּמְשֶׁכֶת עַל הַטִּפָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַהוֹלָדָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה קִיּוּם כָּל הָעוֹלָם, וְכָל הַדּוֹרוֹת, וְהַמְשָׁכַת הַנְּשָׁמָה הוּא עַל-יְדֵי, שֶׁעַל-יְדֵי הַזִּוּוּג הַתַּחְתּוֹן, נִתְעוֹרֵר כִּבְיָכוֹל זִוּוּג וְיִחוּד עֶלְיוֹן, וְכָל בְּחִינַת מְקַבֵּל מִבְּחִינַת הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה, וְגָבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ וְכוּ', כַּמּוּבָן בַּכְּתָבִים, שֶׁכָּל-זֶה הוּא בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם הַנַּ"ל, שֶׁמְּעוֹרְרִין וּמַמְשִׁיכִין בְּחִינַת הָרוּחַ דִּלְעֵילָא, מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ וְעֶלְיוֹן מְאֹד, "וְאֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹקִים" (קֹהֶלֶת ז יד). וְעַל-כֵּן מִתְעוֹרְרִין אָז, כְּנֶגֶד זֶה כָּל הַסִּטְרִין אַחֲרָנִין, שֶׁכְּנֶגֶד כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, וּמִזֶּה בָּא הִתְגַּבְּרוּת תַּאֲוָה זֹאת, וּכְשֶׁאֵינוֹ מִתְגַּבֵּר כָּרָאוּי, עַד שֶׁבָּא עַל-יְדֵי-זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לְטֻמְאַת קְרִי רַחֲמָנָא לִצְּלָן, אֲזַי זֹאת הַטֻּמְאָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִפְגָּם חִיּוּתוֹ בְּיוֹתֵר, בְּכָל הַמַּדְרֵגוֹת, מֵחֲמַת שֶׁבְּתַאֲוָה זֹאת נִמְשָׁךְ בְּיוֹתֵר, הַחִיּוּת שֶׁבְּכָל הָאֵבָרִים, עִם כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי-זֶה הוּא מוֹצִיא חִיּוּתוֹ בְּיוֹתֵר. וְעַל-כֵּן צָרִיךְ טְבִילָה, כִּי עַל-יְדֵי הַטְּבִילָה בְּמִקְוֶה, חוֹזֵר וּמַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וְעַל-כֵּן אֲפִלּוּ מִזִּוּוּג שֶׁל הֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בִּקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה כָּרָאוּי, בִּשְׁלֵמוּת, הוּא צָרִיךְ טְבִילָה גַּם-כֵּן, מֵחֲמַת שֶׁמֵּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, נֶאֱחָז הַסִּטְרָא אַחֲרָא בְּיוֹתֵר בְּעִנְיָן זֶה, עַל-כֵּן צָרִיךְ טְבִילָה – לְהַשְׁלִים וּלְחַדֵּשׁ הָרוּחַ חַיִּים שֶׁלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת.
שורשי הלכות זב מתוך ספר החינוך, מצוה קע"ח:
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה)קידושין ב ב( דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטמאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מדת הישר וההשויה בכל דעתינו ובכל כחנו. ומזה הענין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך, והמעוט הזה איננו הוראה, להיותו מרגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחלי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי הענין הוא שיש לנו לבדק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהרגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא ( וזה לשונו וטעם טמאת הזוב מפני היותו חלי כבד מן החלאים הנדבקים, עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חלי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שניה, לפי שאין טמאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפרוש האמתי.
עוֹד אֵיזֶה לִקּוּטִים יְקָרִים מִדִּבְרֵי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע, אֲשֶׁר לְמַעֲלַת טְבִילַת מִקְוֶה בְּכָל יוֹם מְעוֹרְרִים:
א) אָמְרוּ עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע שֶׁזָּכָה לְכָל הַהֶאָרָה שֶׁהָיָה לוֹ, הַכֹּל מֵחֲמַת הַמִּקְוָאוֹת, שֶׁהָיָה תָּמִיד בִּטְבִילוֹת. וּמִקְוָאוֹת בִּתְמִידוּת טוֹב יוֹתֵר מֵהַתַּעֲנִית, כִּי הַתַּעֲנִית מַחְלִישׁ הַגּוּף מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ, וְטוֹב יוֹתֵר שֶׁהַכֹּחַ שֶׁמֵּנִיחַ בַּתַּעֲנִית יִתֵּן הַכֹּחַ הַהוּא בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבִתְפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ וְכַוָּנָתוֹ וְכוּ', וּבָזֶה יָבֹא לְמַדְרֵגָה, (אוֹר תּוֹרָה).
ב) עִנְיַן כַּוָּנַת הַמִּקְוֶה שֶׁנִּתְעַלֵּם הָאָדָם בְּמִקְוֶה שֶׁהִיא הַבִּינָה שֶׁהִיא הַתְּשׁוּבָה וְאוֹר הַלֹּבֶן הַמַּדִּיחַ כָּל הַפְּגָמִים וְהוּא שֵׁם אֶקְיֶ"ק בְּמִלּוּאוֹ כָּזֶה: אָלֶ"ף הֵ"ה יוּ"ד הֵ"ה, גִּימַטְרִיָּא מִקְוֶה. וְאַחַר-כָּךְ יוֹצֵא מִשָּׁם וְנוֹלָד בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, יב): "לֵב טָ'הוֹר בְּ'רָא לִ'י" וְכוּ' רָאשֵׁי תֵּבוֹת 'טָבַל', "וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (שָׁם), וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, (יוֹמָא, פֶּרֶק ח, מִשְׁנָה ט): "אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִים" וְכוּ', "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מָה מִקְוֶה מְטַהֵר" וְכוּ', כִּי עִנְיַן טָהֳרַת יוֹם כִּפּוּר וְטָהֳרַת הַמִּקְוֶה עִנְיָן אֶחָד, וְהַכֹּל בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ בְּהִתְבּוֹנְנוּת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִקְרָא "מִי" לְרֹב הֶעְלֵם הִתְבּוֹנְנוּת הַזֶּה וְאֵינוֹ מִתְגַּלֶּה כִּי אִם בְּיוֹם כִּפּוּר וּבִשְׁעַת הַמִּקְוֶה, (לִקּוּטֵי יְקָרִים).
ג) אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'הָרוֹחֵץ יָדָיו לִתְפִלָּה כְּאִלּוּ טָבַל'. כִּי נוֹדַע סוֹד הַמִּקְוֶה הוּא מִלְּשׁוֹן אֲסִיפָה וְהַכְנָסָה, כִּי מִקְוֶה הוּא סוֹד בְּחִינַת עוֹלַם הָאַחְדוּת עוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה, כִּי נוֹדָע שֶׁעִקַּר הָאָדָם הוּא הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְמָקוֹם שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁב שָׁם הוּא כֻּלּוֹ, וּכְשֶׁחוֹשֵׁב אָנֶה וָאָנָה נִקְרָא פִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ, כִּי הַנֶּפֶשׁ הִיא הַמַּחֲשָׁבָה כַּנּוֹדָע, וּכְשֶׁבָּא לַמִּקְוֶה הוּא סוֹד שֶׁבָּא לְעוֹלַם הָאַחְדוּת שֶׁשָּׁם נֶאֱסָפִים וְנִקְוִוים כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, כִּי בִּתְחִלָּה הָיָה בְּעָלְמָא דְּפֵרוּדָא מְקוֹם הַשְּׁבִירָה, וּכְשֶׁבָּא לְעוֹלַם הָאַחְדוּת אֵין שָׁם אֲחִיזָה לַקְּלִפּוֹת, לָכֵן הַצַּדִּיק הַמְקֻשָּׁר בְּעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֱמַר עָלָיו, (מִשְׁלֵי יב, כא): "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" וְכוּ', וְעַל-כֵּן כָּל הָרוֹחֵץ יָדָיו שֶׁמְּטַהֵר מִדּוֹתָיו שֶׁהֵם הָאַהֲבָה וְיִרְאָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶן לִכְלוּךְ וְזֻהֲמָא שֶׁל אַהֲבוֹת וְיִרְאוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, עַל-יְדֵי-זֶה בָּא גַּם-כֵּן לְעוֹלַם הָאַחְדוּת, וְעַל-כֵּן הוּא כְּאִלּוּ טָבַל וְכוּ', (מְאוֹר עֵינַיִם).
[אָמַר הַמַּעֲתִיק: מוּבָן מִזֶּה שֶׁמִּקְוֶה מְסֻגֶּלֶת לְטָהֳרַת הַמַּחֲשָׁבָה].
ד) כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס וְנִתְעַלֵּם וְנִתְכַּסֶּה בְּמִקְוֶה, הוּא כְּעֻבָּר בְּבֶטֶן אִמּוֹ וְכוּ', וְנוֹלָד בְּרִיָּה חֲדָשָׁה וְכוּ', (עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל).
ה) עִנְיַן הַמִּקְוֶה שֶׁנִּכְנָס בָּהּ הַבַּעַל תְּשׁוּבָה, לְהוֹרוֹת כִּי נִתְבַּטֵּל מִמְּצִיאוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל-יְדֵי שֶׁנִּתְכַּסֶּה בְּמַיִם, וְאַחַר-כָּךְ חוֹזֵר וְהֹוֶה כִּבְרִיָּה חֲדָשָׁה. וְטַעַם הַטְּבִילָה בְּמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְהַוֶּה הַכֹּל מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְכוּ', וְיִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ אַחַר הַטְּבִילָה כְּאִלּוּ נִבְרָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ בְּדִמְיוֹן כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ, כָּךְ יְחַדֵּשׁ גַּם-כֵּן פְּעֻלּוֹתָיו לְטוֹב, וְיַכְשִׁיר מַעֲשָׂיו בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ, וְכֵן אַחַר מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּדל"ת דְּאֶחָד, וְהָרְאָיָה מִן הַגֵּר שֶׁבָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל עַל-יְדֵי טְבִילָה בְּמִקְוֶה דַּוְקָא, כָּל שֶׁכֵּן אִישׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַטְּבִילָה גּוֹרֶמֶת לוֹ טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה, (אוֹר הַגָּנוּז).
ו) "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד", (תְּהִלִּים יט, י) – אִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּשִּׂיג תַּכְלִית יִרְאַת ה', לִלְמֹד תּוֹרָה בִּרְתֵת וְזִיעַ, וּבְאֵימָה וּבְיִרְאָה כִּנְתִינָתָהּ מִסִּינַי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְכֵן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה, וּלְהִתְפַּלֵּל בִּרְתֵת וְזִיעַ, כִּי אִם עַד שֶׁיִּהְיֶה נִזְהָר בִּטְבִילַת עֶזְרָא וְכוּ', וְרַבּוֹתֵינוּ חַכְמֵי הַשַּׁ"ס לֹא בִּטְּלוּהוּ – אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ וְכוּ', אֲבָל אוֹתָם הָאֲנָשִׁים הָרוֹצִים לְהַשִּׂיג גּוּפֵי הַתּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְרוֹצִין לִלְמֹד פְּשָׁטֵי תּוֹרָה בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְכוּ', כָּרָאוּי, בִּפְרָט אִם רוֹצִים לִלְמֹד סִפְרֵי קַבָּלָה, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה אַחֲרָיוּת גָּדוֹל וְכוּ', וּבִפְרָט הַלּוֹמֵד עִם אֲחֵרִים, וְרוֹצֶה לְהַכְנִיס בְּלִבָּם יִרְאַת ה', וּלְקָרֵב אוֹתָם לְהַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ, ושֶׁיִּהְיֶה אוֹר תּוֹרָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ מוֹפִיעַ עַל תַּלְמִידָיו, וְתַלְמִידֵי תַּלְמִידָיו וְכוּ', עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הֵן הֵם צְרִיכִים לִזָּהֵר בְּיוֹתֵר בִּטְבִילָה זוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת, "יִרְאַת ה' 'טְהוֹרָה' עוֹמֶדֶת לָעַד" (שָׁם), טְהוֹרָה דַּיְקָא. (מָאוֹר וָשֶׁמֶשׁ, פָּרָשַׁת אֱמֹר).
[וְעַיֵּן שָׁם שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע וְהָרַבִּי ר' אֱלִימֶלֶךְ זי"ע הִזְהִירוּ עַל זֶה מְאֹד מְאֹד עַיֵּן שָׁם בְּפָרָשַׁת אֱמֹר].
חֶסֶד לְאַבְרָהָם, לְהָרַב אַבְרָהָם אֲזוּלַאי:
ז) דַּע כִּי מָסֹרֶת קַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ מֵחַכְמֵי הָאֱמֶת, שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת כִּתּוֹת הַטֻּמְאָה שׁוֹרֶה עַל הַטָּמֵא, וּכְדֵי לְהַעֲבִיר אוֹתָן הַכִּתּוֹת שֶׁל רוּחַ הַטֻּמְאָה, צָרִיךְ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְכוּ'. וְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם הוּא מֻרְכָּב מִד' יְסוֹדוֹת, אֵין טָהֳרָתוֹ אֶלָּא בְּמַיִם, וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה הוּא רוּחַ, כְּאָמְרוֹ (זְכַרְיָה יג, ב): "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ", וְהָרוּחַ אֵין בְּטִבְעוֹ לִכְנוֹס בְּתוֹךְ הַמַּיִם, וּכְשֶׁהַטָּמֵא נִכְנָס בְּתוֹךְ הַמַּיִם נִשְׁלָךְ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ רוּחַ הַטֻּמְאָה. וְלָכֵן הִצְרִיכוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְטָמֵא, לִכָּנֵס בְּמַיִם כָּל גּוּפוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִשְׁאַר רֹאשׁ שֵׂעָר אֶחָד חוּץ לַמַּיִם, לֹא נִטְהַר, שֶׁשָּׁם נֶאֱחֶזֶת כָּל הַטֻּמְאָה וְחוֹזֶרֶת וְשׁוֹרָה עַל הַגּוּף וְכוּ'. וְעַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד מַיִם רוֹמְזִים לְמִדַּת הַחֶסֶד, וְשָׁם הוּא סוֹד הַטָּהֳרָה מֵהַפְּגָם, כְּאָמְרוֹ (מִשְׁלֵי טז ו): "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן", וּמֵימֵי הַחֶסֶד מִמִּדַּת הַחָכְמָה נִשְׁפָּעִים וְכוּ'.
ספר "ראשית חכמה" – אודות הטבילה במקוה - שער האהבה, פרק יא, דף צא, עמוד ד (בדבריו התיחסות לטבילת גברים, בבוקר, קודם תפילת שחרית):
"הטהרה על ידי הטבילה הוא סיוע גדול לידבק האדם נפשו באלוקיו ועבודתו, שבהיותו טמא הטומאה מטמטמת לבו של אדם כו', עיקר האהבה והדביקות תלוי בטהרת הלב מהמחשבות הזרות, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום" "לב טהור ברא לי אלוקים" כו', ובהיותו טמא בוודאי תתבלבל כוונתו כו', ובהיותו טובל כו' הרי הפשיט מעליו כל צד רוח טומאה כו' וטהר גופו ונפשו: גופו – במים, ונפשו – ברוחניות השם השורה שם (במקוה).
כשיכנס במקוה כר צריך האדם לכוין בטבילתו שהוא נכנס כר במים העליונים כר שהם בסוד עולם־הבא כו', ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה כו', ורוחו ונפשו נטהרים מכל פגם כו'.
ועוד טעם הטבילה במקוה הוא:
כעין חזרת הכלים אל הכבשן, כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים. גם האדם – הכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו. שאין עין החיצון שולט בו והוא שמור מכל פגע כו', וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצוני חלק בו וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.
ועל דרך הרמז והסוד:
"מקוה הוא ארבעים סאה, וכן (בשמו של הקב"ה) "י־ה־ו־ה" בו ארבע אותיות כל אות כוללת עשר (סך־הכל ארבעים, כמניין ארבעים סאה של המקוה) כו', נמצא הטובל הוא דבק ב"י־ה־ו־ה" ממש".
מכאן אנו למדים דבר חשוב בקשר לטבילה במקוה:
"אפילו יהיו המים קרים כו', לא יזיקהו כו', כי מאחר שהוא דבק בי־ה־ו־ה אי אפשר שיבוא לו היזק, כמו שכתב המשורר: "אומר לה' מחסי ומצודתי גו' כי הוא יצילך מפח יקוש", דהיינו צנים ופחים (כלומר שהקב"ה יצילנו מהקור, וכן ממי מקוה הקרים, שלא ינזק).
הזהיר לעשותו טבילה בזמנה, בוודאי לא ישיגהו שום מזיק, כי "שומר מצוה לא ידע דבר רע" וכו'".
