בית חדש־ישן

מונחים תורניים
שם המושג	מקום הופעת המושג	הסבר המושג
איפה	פרק יז	מידת נפח: שיעורה 144 ביצים. לדעת הרב חיים נאה: כ־25 ליטרים; לדעת החזון איש: כ־43 ליטרים.
אליתא	פרק ט	קיסם או עץ בוער שבאמצעותו מבעירים אש בעצי המערכה.
ארגמון כהה־קוצים	פרק ה	חילזון ימי המשמש להפקת צבע התכלת.
ארון הברית	פרקים כד–כה	נקרא גם ארון העדות; עומד בקודש הקודשים ובו לוחות הברית, ספר התורה שכתב משה, צנצנת המן ומטה משה. נגנז בסוף ימי בית ראשון בידי יאשיהו בהר הבית, ומקומו אינו ידוע.
בית המקדש	כמעט כל הפרקים	מקום השראת השכינה ומרכז עבודת ה' בעולם.
ברכת המזון	פרק א	ברכה הנאמרת בסיום סעודה שבה נאכל לחם בכמות של כזית.
ברכת כהנים	פרקים א, ג, י ועוד	ברכה שבה הכהנים נושאים כפיהם ומברכים את ישראל, בנוסח שניתן למשה רבנו. למנהג הספרדים – מדי יום; לחלק מהאשכנזים – בימים מיוחדים.
גניזה	כריכה, עמוד השער	שמירת חפצים מקודשים/ספרים שיצאו מכלל שימוש; כיום נאספים למכלים סמוך לבתי כנסת ומוטמנים.
ההיכל	פרקים ג, י, יח	החלק המרכזי בבית המקדש; בין האולם לקודש הקודשים (שמופרך בפרוכת). בו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הזהב.
הכיור	פרקים ט–י	מכל מים מנחושת בין המבנה למזבח בדרום; ממנו מקדשים כהנים ידיים ורגליים לפני העבודה.
המנורה	פרקים ג, ז ועוד	מנורת זהב בת שבעה קנים בהיכל; מבטאת את אור הקדושה וחכמת ישראל.
הטבת נרות המנורה	פרק ג	טיפול והכנת נרות המנורה להדלקה.
המעמדות	פרקים ו, י	24 קבוצות ישראל המייצגות את העם בעת קרבנות הציבור; חלקן עומדות בעזרה וחלקן מתפללות ומתענות בעריהן.
המערכה הגדולה	פרק ט	מערכת האש על מזבח העולה שעליה מוקרבים הקרבנות.
המשיח	פרקים ז, יח ועוד	מלך מבית דוד, שליח ה' להבאת הגאולה השלמה.
הנסכים	פרקים ג, כב	יין וסולת בלולה בשמן המצורפים לקרבנות; היין מנוסך לספלים בגג המזבח והסולת מוקטרת.
העזרה	פרקים ג, ט ועוד	חצר המקדש ובה מזבח העולה והכיור; נחלקת לעזרת ישראל ולעזרת כהנים.
הפיס	פרקים ג, טו	גורל בין כהנים לקביעת הזוכים בעבודות המקדש.
הקטורת	פרקים ג, ט, י ועוד	תערובת בשמים שמקטירים פעמיים ביום על מזבח הזהב ובהיכל; ביום הכיפורים – בקודש הקודשים.
חביתי כהן גדול	פרק ג ועוד	מנחה יומית של הכהן הגדול – בבוקר ובין הערביים.
חוט הסיקרא	פרק יז	חוט אדום המקיף את המזבח במחצית גובהו.
חולין	פרקים ה, ו ועוד	מאכלים ללא קדושה; נאכלים גם שלא בטהרה.
חללוּת	פרק כ	מי שנולד מכהן ואישה האסורה לכהן; חלל/חללה מוגבלים בדיני כהונה (חלל אינו עובד, חללה אינה נישאת לכהן).
טבילה	פרקים ט, יד–טז ועוד	טבילה במקווה/מעיין כחלק מתהליך טהרה מטומאות שונות.
טהרה	פרקים ה, טו ועוד	מצב של היטהרות מכל טומאה.
טומאת ארץ העמים	פרקים ה, לא ועוד	טומאה מדרבנן לבאים מחוץ לארץ, המחייבת תהליך היטהרות כטמא מת.
כהני המשמר	פרק ג	קבוצת הכהנים בתורנות השבועית באותו שבוע.
לוג	פרק י	יחידת נפח לנוזלים: 1 לוג = נפח 6 ביצים.
לחם הפנים	פרק ג	שתים־עשרה חלות קדושות המסודרות על שולחן הפנים בכל שבת.
לשכת הגזית	פרקים ט, י, לד ועוד	מושב הסנהדרין במקדש; לה שני שערים – לעזרה ולחיל.
מְלֶכֶת השמיים	פרק ו	עבודה זרה בסוף ימי בית ראשון ואף לאחר החורבן.
מגילת איכה	פרק יג	קינות על חורבן בית ראשון מאת ירמיהו; נקראת בתשעה באב.
מזבח / מזבח העולה	פרקים ג, י ועוד	המזבח בעזרה שעליו מקריבים הקרבנות.
מזבח הזהב / מזבח הקטורת	פרק ג	מזבח זהב בהיכל (אמה על אמה, גובה שתי אמות) שעליו מקטירים קטורת.
מנחת חינוך	פרק י	מנחה שמביא כהן הדיוט בעת עבודתו הראשונה במקדש.
מנחת קרבן התמיד	פרק ג	סולת בשמן המוקטרת עם קרבן התמיד ונסכיו.
מניין	פרקים א, ג ועוד	עשרה גברים לפחות לתפילה בציבור.
מסכת יומא	פרק כו	מסכת במשנה על יום הכיפורים – עבודת הכהן הגדול ודיני התענית.
מערכות העצים	פרק ג	קבוצות עצים על המזבח: המערכה הגדולה לקרבנות, מערכה לקטורת, ואש התמיד (ועוד פרטים).
מעשר בהמה	פרק יד	מצווה להפריש אחת מכל עשר בהמות שנולדו בשנה – להקרבה ואכילה בקדושה בירושלים.
מעשר שני	פרקים י, יז, כב ועוד	עשירית מהיבול לאכילת הבעלים בקדושה בירושלים; ניתן לפדות בכסף ולקנות בו מאכלים קדושים. בשנים א', ב', ד', ה' לשמיטה.
מקווה	פרקים ג, ו, טו, יט ועוד	מאגר מים כשר לטבילה לפי כללים הלכתיים כחלק מטהרה.
נותר	פרק יט	קרבן/חלקו שעבר זמן אכילתו/הקרבתו; מצווה לשרפו, ואסור לאכילה/הקרבה.
נטילת ידיים	פרק א	טיהור הידיים בעירוי מים מכלי – בבוקר, לפני אכילת לחם ועוד.
נטלה	פרק א	כלי המשמש לנטילת ידיים.
נסך יין	פרק י	יין הננסך לספל בגג המזבח ויורד לשיתין בעת הקרבת קרבנות מסוימים.
סליחות	פרקים יד, יח, כא	תפילות ותחנונים (עם י"ג מידות) באלול, בעשי"ת, ביום הכיפורים ובתעניות ציבור.
סנהדרין	פרקים ב, לד ועוד	בית דין עליון של 71 חכמים לפסיקת הלכה ומשפט.
עזרת הנשים בבית המקדש	פרקים יז, כב, כה, לא	השטח המזרחי בין החומה הפנימית לעזרת ישראל; בשמחת בית השואבה – מרפסות לנשים.
עזרת ישראל	פרקים יז, כב ועוד	חלק העזרה מערבית לעזרת נשים ומזרחית לעזרת כהנים.
עזרת נשים בבית כנסת	פרקים יג, כא, כד–כה	המקום בבית הכנסת המיועד לנשים.
עישרון	פרק י	עשירית האיפה = 14.4 ביצים.
פרה אדומה	פרקים ב–ג, יד–טז ועוד	פרה אדמדמה שנעשית בה עבודת טהרת טמא מת – שריפת הפרה ואפרה מעורב במי מעיין ומוזה על הטמא ביום ג' ו־ז'.
פרחי כהונה	פרק ג	כהנים צעירים העובדים במקדש.
פרשת השבוע	פרק ג	הפרשה הנקראת בשבת; בשמחת תורה משלימים ומתחילים מחדש בבראשית.
צום גדליה	במקום הקדמה	תענית בג' בתשרי, לציון רצח גדליהו בן אחיקם לאחר חורבן בית ראשון.
צנצנת המן	פרק כה	דוגמית מן שנשמרה בצד ארון העדות; נגנזה עם הארון בימי יאשיהו.
צרעת	פרקים ו, כ, לז	נגע על בית/בגד/בשר בעל משמעות רוחנית; תהליך הטהרה מפוקח ע״י כהן בשלבים מדויקים.
קרבן התמיד, תמידים	פרקים ב, ג ועוד	קרבן ציבור פעמיים ביום: כבש בבוקר וכבש בין הערביים עם מנחה ונסכים.
קרבן חטאת	פרק כב	קרבן לכפרה על חטאים שונים – של יחיד או ציבור (מוסף בראשי חודשים ומועדים).
קרבן מוסף	פרקים ג, כה	קרבן ציבור בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים.
קרבן עולה	פרקים י, כא, כב	קרבן המוקטר כליל על המזבח; של ציבור (בהמה) או יחיד (בהמה/עוף). כולל מנחת נסכים (סולת בשמן ויין).
קרבן של ספק זבה	פרק כב	אישה במצב "ספק זבה גדולה" מביאה שני עופות (עולה וחטאת); חטאתה אינה נאכלת במקרה של ספק.
קרבן שלמים	פרקים ג, י ועוד	קרבן נדבה לרוב; אמורים מוקטרים, חזה ושוק לכהנים, ושאר הבשר לבעלים – בטהרה בירושלים.
קרבן תודה	פרקים ה, טו–יז ועוד	סוג של שלמים כהודאה לה'.
קרבנות	פרקים א, כא ועוד	התקרבות לה' ע״י הקרבה (בעלי חיים/מנחות/נסכים) במחשבה, דיבור ומעשה.
קרנות המזבח	פרק י	ארבע פינות המזבח.
רביעית	פרק א	יחידת נפח נוזלים: רבע לוג.
שיר השירים	פרק יג	אחת מחמש המגילות; מאת שלמה המלך, מבטאת את אהבת ה' וישראל.
תחיית המתים	פרק ז	באחרית הימים יקומו המתים לתחייה; נחלקו הדעות על עיתויה בתהליך הגאולה.
תנופה	פרק יז	הנפת קרבן/מנחה ע״י כהן ובעלים: מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
תפילת השחר / שחרית	פרקים ג, ח ועוד	תפילת הבוקר – הראשונה ביום.
תפילת מוסף	פרק ג	נאמרת אחרי שחרית בשבתות/ראשי חודשים/מועדים – כנגד קרבן מוסף.
תפילת מנחה	פרק א ועוד	תפילת אחר הצוהריים מדי יום.
תפילת ערבית	פרקים ה, יג ועוד	תפילת הלילה לאחר צאת הכוכבים.
תרומות ומעשרות	פרק יד	הפרשת חלקים מן היבול לכהנים, לויים, עניים ולאכילת הבעלים בקדושה בירושלים.
תרומת הדשן	פרק ג	סילוק יומי של מעט אפר ממזבח העולה והנחתו בעזרה, סמוך לעלות השחר.

מונחים טכנולוגיים, גאוגרפיים או מדע בדיוני
שם המושג	מקום הופעת המושג	הסבר המושג
בּרט (BERT)	פרקים כט–ל	שפה שבה משפטים מיוצגים כרצפים מספריים; משפטים דומים מקבלים ייצוגים דומים.
הגל האוניברסלי	פרקים ג, ד ועוד	סמל חברת טילדה – מסמל התאמה מושלמת לכל לקוח.
הגטו	פרקים א, ז, ח ועוד	כפר יהודי קטן בארה״ב (וכמותו נוספים) החי בניתוק מהטכנולוגיה.
הכותל	פרקים ה, י ועוד	מקום תפילה על הגאולה; נותר מרכז תפילה קדוש גם כשהמקדש בנוי.
המתג	פרקים כט, לא, לג, לה	יחידת שליטה מרכזית במערכות המחשוב; הורדתו משביתה את כולן.
הפס האלקטרוני	פרקים יד, טו ועוד	כביש נע המסיע יחידות מן שדה התעופה למתחמי הטהרה.
הר הבית	פרקים ג, לא ועוד	המתחם שבו בית המקדש.
חברת טילדה	פרקים ג, ד, כח ועוד	חברת הייטק שפיתחה רובוטים חכמים, ומנסה באמצעותם להשתלט על האנושות.
חוצות היוצר	פרק טז	מתחם אמנים סמוך לשער יפו בירושלים.
ישיבת פורת יוסף	פרקים כה, לב	ישיבה ספרדית גבוהה ברובע היהודי בירושלים.
לשכת המנחות	פרקים י, יז	לשכה במקדש השלישי שבה מכינות נשות כהנים את המנחות.
מהנדסי תודעה	פרק יא	מקצוע של השפעה על חשיבת האנשים ותודעתם.
מועצת העולם	פרקים ב–ד ועוד	מועצה קשורה לטילדה, משמשת מנגנון להשתלטות על העולם.
מיזוגניות	פרק לז	מילה שנוצרה נגד הפרדה ושמירת צניעות.
מעיין חנה	פרקים טז, לא	מעיין/מקווה בקרבת מתחם שמואל הנביא.
מתחם שמואל הנביא	פרקים ה, ח ועוד	מתחם טהרה סמוך לקבר שמואל הנביא לשהות העולים לרגל עד תום הטהרה.
עמק האגמים	פרק ב ועוד	עיר ההייטק שבה חברת טילדה וקהילה יהודית קטנה.
שדה התעופה חמול	פרקים ה, ח, יד, יז ועוד	שדה תעופה בדרום לבנון – שער כניסה עיקרי לארץ ישראל בעידן המתואר.
שדרוג	פרק ל	עדכון מערכת (למשל מערכת ההפעלה של הרובוטית) לגרסה חדישה יותר.
שער המוגרבים	פרק יז ועוד	שער כניסה להר הבית ממערב, מדרום לכותל.
שערי חולדה	פרק ג	שערי הכניסה הראשית להר הבית מדרום.
תחנת טהרה	פרקים יד, טו ועוד	מתחם למשפחות העולים לרגל לצורך תהליכי הטהרה וההכנה לעלייה למקדש.

פרק א — באגם הלבן

הסיפור הזה הוא סיפורה של שובי, ילדה אחת קטנה, ותחילתו בטיול על שפת האגם הלבן, טיול משפחתי ספונטני שנחרת בזכרונה. בטיול הזה השתתפה כל משפחת לוינסקי, וגם היא עצמה. שובי כבר היתה בת עשר באותו זמן, ואף על פי כן הזכרונות מהגיל הזה נותרו אצלה מעט מעורפלים. רצפים של משפטים, סדרות של תמונות, ולא תמיד ברצף. והתמונות עליזות הן, מוארות בשמש של קיץ. אגם בוהק, דווקא לא לבן אלא בצבע תכלת, שמש מאירה על ברבורים שובבים השטים בתוך המים, ציפורים מצייצות ושיחי דובדבנים מסביב. הפארק שופע היה ירק ופרחים צבעוניים, והאוויר מלא בניחוח מתוק של ורדים.

המשפחה חיפשה מקום שקט ומוצנע לשבת בו ואכן מצאה מקום כזה. הבנים העמידו את כסאות הפלסטיק קלי המשקל שהביאו איתם, ודודה נחמה החלה לארגן את הארוחה. היא פתחה מכל פלסטיק גדול והוציאה ממנו מפת תחרה וכלים מיוחדים עבור ארוחה בחיק הטבע. היא גם הוציאה כמה מארזים קטנים יותר, ובהם מטבלים וסלטים. בקופסה אחרת, גדולה יותר, היו לחמניות בייגל.

דוד שמואל שאל אם הביאו נטלה לנטילת ידיים, וכשהתברר שלא, הוסיף שנוכל ליטול ידיים בכוס הפלסטיק, כי יש בה שיעור רביעית, הנצרך לנטילה. כולם נטלו ידיים לפי סדר, דוד שמואל, דודה נחמה, ואחריהם כל הילדים, בדיוק כמו בסעודות השבת, כשכולם מתיישבים לאכול ביחד סביב שולחן השבת המהודר.

דודה נחמה הכינה חצי בייגל לנעמי ולגיטי הקטנות, והכניסה בהם גם סלט. שובי לא אהבה שום ממרח כמעט. רק מרחה מעט גבינת קרם על הבייגל, והוסיפה זיתים.

הזיתים הם מארץ ישראל, אמר שעיה. חבר שלנו הביא אותם משם.

ומי החבר הזה? שאל הרב שמואל.

הוא אחיין של משפחת בן שלום, ענה שעיה. הוא אורח שלנו בכיתה והוא הביא איתו מארץ ישראל את הזיתים. הוא סיפר לנו על ארץ ישראל ועל בית המקדש.

ארץ ישראל, ארץ ישראל, המהם הרב שמואל לעצמו. ארץ אשר אבניה ברזל, ארץ חיטה ושעורה, והחל לשיר לעצמו בלחש.

אולי נעלה לארץ ישראל גם אנחנו? שאל שעיה. נעלה אל בית המקדש, נקריב קרבנות?

עוד אין לנו בית מקדש, אמר הרב שמואל, בית המקדש צריך לרדת מן השמים, בית מקדש של אש.

אבל פנחס כהן, האורח מארץ ישראל, סיפר שיש להם בית מקדש.

כן, אבל הוא לא בית המקדש של הגאולה השלמה, אמר הרב שמואל. כשישלח ה' בית מקדש של אש, כבר נדע על כך, וגם נעשה עליה.

בינתיים שיחקה שובי עם נעמי וגיטי הקטנות בכדור שהביאה. פתאום הכדור החל להתגלגל הרחק משם, לכיוון האגם הלבן.

דודה נחמה, תשמרי רגע על נעמי וגיטי, טוב? ביקשה שובי, אני רצה להביא את הכדור.

אבל תיזהרי, אמרה דודה נחמה, את רואה את החבורה הזאת שרצה שם? חלקם בני אדם וחלקם רובוטים, מכונות, הם עלולים לפגוע בך, חלילה!

לא צריך לפחד מהם, אמר מנחם, הם איתי בחוג כדורסל, והם תמיד כל כך נחמדים!

נחמדים נחמדים אבל מסוכנים. כל הזמן הם נעלבים וכל החוקים לטובתם.

טוב, אני נזהרת, אמרה שובי, ומיהרה לכיוון הכדור. היא התבוננה בחבורת הרצים, מי מהם בני אדם ומי מהם מכונות? קשה כל כך להבחין ביניהם! הרובוטים דומים כל כך לבני האדם, הפרצופים, תנועות הגוף סגנון הלבוש וקצב הריצה. איך אפשר לדעת מי אדם ומי מכונה? הם רצים ביחד, מתואמים, קבוצה אחת גדולה. הרובוטים הם המדריכים, הסביר לה מנחם פעם, הם מאמנים את בני האדם הרצים, עושים להם תרגילי כושר. הם רצים יחד כחבורה אחת סביב הפארק כולו, בחולצות לבנות ועליהן סמל נבחרת הספורט שהם משתייכים אליה ומעליו סמל של גל כפול.

בסופו של דבר מצאה שובי את הכדור ליד אחד השיחים בשפת האגם, די רחוק ממסלול הריצה של הספורטאים המתאמנים. שובי אספה אותו בזרועותיה, וחזרה לשחק עם נעמי וגיטי.

אולי תזמין את החבר שלך אלינו לשבת, הציע הרב שמואל לשעיה, הוא כהן מארץ ישראל. בשבת הוא יוכל לברך אותנו בברכת כהנים.

טוב, אשאל אותו אם הוא רוצה, אמר שעיה, הוא טס בחזרה לישראל בתחילת השבוע הבא.

אחר כך בירכו כולם את ברכת המזון. דוד שמואל ארגן זימון עם שעיה ומנחם, שנעשה בר מצווה לפני חצי שנה.

אחרי ברכת המזון, הביט דוד שמואל אל השמים. השמש נטתה מערבה, עוד מעט שקיעה.

אולי נארגן כאן מניין לתפילת מנחה? הציע.

לא כדאי לך אפילו לנסות, אמרה דודה נחמה, יש כאן את הרובוטים הספורטאים, ואולי חלקם החליטו להגדיר את עצמם כיהודים? אולי הם ירצו שתצרף גם אותם למניין? הם עוד עלולים להיעלב אם תגיד להם שאי אפשר, ואז יגישו נגדך תביעה – ומה נעשה?

נכון, את צודקת, אמר דוד שמואל, הרי לא מזמן קרה סיפור כזה עם משפחת יעקובסון והם נאלצו לעבור דירה לגטו!

נעלבים, לא נעלבים, רטן שעיה, בארץ ישראל אין את כל הטרלול הזה, שם אין רישיון לרובוטים עם תודעה להיכנס.

מה זאת אומרת רובוטים עם תודעה? שאלה שובי את דודה נחמה, על מה אתם מדברים?

אלו דיבורים של מבוגרים, אמרה דודה נחמה, זה לא בשבילך.

אבל עוד מעט שקיעה! אמר הרב שמואל, הנה, אנחנו פה שלושה אנשים, ויש פה עוד שתי משפחות מהקהילה שלנו. אולי נשאל אותם בשקט?

שעיה פנה לבסוף אל שתי המשפחות, והבנים נעמדו להתפלל במקום מוסתר, מקווים שאף רובוט לא ייעלב ואף אדם לא ילשין. בינתיים אספה דודה נחמה את הכלים המלוכלכים לתוך שקית בד גדולה, והכניסה את שאריות האוכל בחזרה לקופסאות. במרחק לא גדול הבחינה שובי ברובוט מאיכות הסביבה, עוקב אחריהם לוודא שאין הם זורקים שום קופסה לפח.

כבר הולכים הביתה, אמרה שובי לקטנות, בואו נשטוף את הפנים!

אל תתרחקו יותר מדי, אמרה דודה נחמה בדאגה.

הרב שמואל והבנים חזרו לאחר התפילה, וסיפרו על רובוט אחד שראה אותם אך לא אמר מילה.

שלוחי מצווה אינם ניזוקים, אמר הרב שמואל.

אז איך קרה מה שקרה להורים של שובי? שאל שעיה.

שלוחי מצווה אינם ניזוקים. אומנם, אנחנו לא מבינים חשבונות שמים, אמר הרב שמואל, אבל הכל הכל לטובה. כל מה שקורה בעולם הוא על פי חשבונות מלמעלה. בואו ואספר לכם מעשה מופלא על עניית אמן ועל שכרה...

מה דיברתם על ההורים שלי? שאלה שובי את דודה נחמה, איזו מצוה הם עשו? על מה שעיה דיבר?

פעם אספר לך, כשתגדלי יותר, אמרה דודה נחמה. עכשיו תראי, התלכלכה לך החצאית!

כל מה שקורה הוא לטובה, הוסיף ואמר הרב שמואל, ושתדע, מנחם, שמשפחת יעקובסון דווקא שמחה שם, בגטו. הייתי שם לפני שבוע, העברתי שיעור בבית המדרש בגטו והם היו נראים מאושרים. הילדים השתלבו במוסדות החינוך, והם חיים שם אחרת לגמרי, בלי מעקבי רובוטים וכל מה שיש לנו פה!

אבל אין להם מכוניות, אין להם טלפונים, אין להם אפילו מסכים דיגיטליים!

וטוב להם כך, אמר הרב שמואל. לפעמים אני שואל את עצמי, אולי כדאי שנעבור גם אנחנו לשם, לגטו, ולא נהיה חשופים לכל הדברים המוזרים שסובבים אותנו פה.

אולי כבר נעלה לארץ ישראל, אמר שעיה.

כשתגיע הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן, אמר הרב שמואל, בינתיים אנחנו כאן כי הפרנסה שלנו כאן. ועכשיו נגיד תודה לאמא שארזה וארגנה הכל, כל ילד ייקח כסא אחד, אני אקח את הצידנית ונחזור למכונית שלנו. גם היא סוג של רובוט, בעצם! ובכלל, כדאי שנלמד להגיד תודה להקב"ה על כל הטוב שיש, ויש לנו על מה להודות!

פרק ג — אש בבית הכנסת

בירושלים עיר הקודש, רגיל פנחס לקום בשבת בבוקר שעה לפני עלות השחר, לקראת יום מלא וגדוש בפעילויות. עם עלות השחר הוא צועד עם חבריו הכהנים ופרחי הכהונה אל המקווה שבשערי הר הבית, ומשם הם נכנסים דרך שערי חולדה אל הר הבית, ומשם אל עבר העזרה. בכניסה, מברכים הם לשלום את הלוויים ואחרי ברכות השחר מתארגנים כולם לצוותים, על פי הפיס, וכבר מתחילים בעבודות היום: בתרומת הדשן, בארגון העזרה לקראת היום החדש, בהכנת מערכות העצים שעל גבי המזבח ובהטבת נרות המנורה ומזבח הזהב. הזוכים בהכנת קרבן התמיד כבר עסוקים בהבאת הכבש של קרבן התמיד ובארגון מנחת קרבן התמיד, חביתי כהן גדול והנסכים.

הכהן הזוכה בהקטרת הקטורת מתארגן אף הוא עם בזיך הקטורת בידיו לקראת ההקטרה, וכבר נכנס הכהן הזוכה בהטבת נרות המנורה אל ההיכל. עם הזריחה, עבודת המקדש נמצאת כבר בעיצומה. אחרי הקרבת קרבן התמיד, מתפללים הכהנים במניין של המקדש את תפילת השחר וקוראים בתורה את פרשת השבוע, וכהני המשמר היוצא מברכים את כהני המשמר הנכנס: "מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות".

מיד לאחר מכן מוקרב קרבן מוסף של שבת, לחם התמיד מוחלף, ועם הקרבת בזיכי הלבונה, מחולקות החלות של לחם התמיד לכהני המשמרת, שסועדים את סעודת השבת עם חלות אלו, חלות נוספות ומאכלים ערבים שהוכנו בקדושה ובטהרה מקרבנות השלמים של יום שישי. ואז, מיד אחרי הסעודה, כבר מתארגנים הכהנים לשיעור תורה בהר הבית. חלקם יוצאים להעברת שיעורי תורה ברחבי ירושלים, בה בעת שכהני המשמר של אותו שבוע כבר מתחילים בהתארגנות לקראת התמיד של בין הערביים, שאיתו מסתיימת עבודת השבת במקדש.

וכאן, בגלות, סדר היום שונה כל כך. כמו חלל ענק, חור שחור עצום, שהמצויים בו כלל אינם יודעים שהם נמצאים בתוכו, אינם משערים כלל שתיתכן מציאות אחרת, מציאות מוארת באור מוסף. מציאות של נר תמיד.

גם כאן, באדמת הנֵכר, התעורר פנחס בבוקר יום השבת שעה לפני עלות השחר, כהרגלו. לאחר שהתארגן, נכנס אל חדר המגורים של משפחת לוינסקי והתיישב לומר ברכות השחר. מיד אחר כך ישב לקרוא פרקי תהלים, יודע שיש לו את האפשרות להשלים ספר שלם עד לשעת התפילה. אט אט התעוררו גם בני המשפחה. קולות של מים זורמים נשמעו ברקע, ילדות קטנות מדברות בקול שקט, הרב לוינסקי נכנס גם הוא אל הסלון, עובר על פרשת השבוע. נעמי הקטנה בפיג'מה ניגשה וביקשה גם היא לבוא אל בית הכנסת.

אי אפשר לבוא היום, אמר לה הרב לוינסקי, התפילה ארוכה.
אז שובי תבוא איתי.
אבל שובי עוד ישנה.
אז אני אעיר אותה.
לא, תני לה לישון.
אבא, משעמם לי!

ההמולה הביתית הזאת מתוקה כל כך, חשב פנחס לעצמו. מחשבתו קופצת לירושלים, שם הוא גר עם אמו, גברת כהן, בבית קטן שקט ומאופק, יחד עם חיים ציבוריים תוססים ומרתקים, וכאן, בעמק האגמים, הבית עצמו הוא התוסס ואין בו רגע דל.

תוכל להעביר דרשה היום בבית הכנסת? שאל אותו הרב לוינסקי.
אשמח להעביר דרשה על ירושלים, ענה פנחס.
תביא בחשבון שהקהילה שלנו היא מאוד בורגנית, מאוד עירונית, אמר הרב לוינסקי. אנשים עובדים בעסקים, בהיי טק. יהיה קשה לך מאוד להעביר מסרים על ארץ ישראל.
בשביל זה אני פה, קיבלתי הדרכה מחברי הסנהדרין, אמר פנחס.
שליחות מטעם רבני ירושלים זה דבר גדול מאוד, אמר הרב לוינסקי, אבל תביא בחשבון שהשיחה הזו, דבר התורה שלך, יכול להיות מאתגר. אני מכיר את הקהילה הזאת, אנשים טובים אבל עם חלקם לא קל. יש התמודדויות לא פשוטות כאן, התמודדויות רוחניות לא קלות עם כל אתגרי הטכנולוגיה. השאלות הסבוכות שאחר כך מגיעות אלינו, והתשובות שהן לא פשוטות כלל.

*

שעיה ומנחם נכנסו לחדר המגורים, עטופים בטליתותיהם, מאורגנים לקראת התפילה. הדרך לא קצרה, רבע שעה של הליכה עד לבית הכנסת המרכזי של עמק האגמים, "אור ציון וירושלים". כאן, בבית הכנסת, נהוג להעביר דרשה קצרה אחרי הקריאה בתורה וההפטרה ולפני תפילת מוסף. פנחס קיבל עליה ראשונה, עליה שבה מוזכר שמו: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. הרב שמואל לוינסקי, שהוא לוי, קיבל את העליה השניה, ובה מניין פקודי בני ישראל, כולם אהובים וכולם ברוכים. לאחר סיום קריאת ההפטרה, עלה פנחס השליח אל בימת בית הכנסת, לשאת את דברו.

קראנו עכשיו בתורה, כך אמר פנחס, על קרבנות התמידים והמוספים, ובהפטרה קראנו על ירמיהו הנביא, "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה".

עם ישראל הוא עם קדוש, וקיבלנו ארץ קדושה. חזרנו אליה אחרי אלפיים שנה, זכינו לראות בתקומת ציון וירושלים, בחכמי הסנהדרין היושבים על הדין ובבניין בית המקדש השלישי. כהנים חזרו לעבודתם, לוויים לשירם ולזמרם, ועכשיו נשארה ההשלמה של קיבוץ נדחי ישראל. עם ישראל מחכה לכם, השכינה מחכה לכם בציון! לזכות להיות בציון, לזכות להיטהר באפר פרה אדומה, לזכות לראות את המקדש בתפארתו, לראות את קרבנות התמיד עולים ומיתמרים, את לחם הפנים שנשאר חם שבוע שלם, ואת הכהן הגדול בבגדי השרד והאורים ותומים על חזהו. הכל כבר נמצא, הכל כבר עומד על תילו, תפילות בנות אלפי שנים התגשמו בחסדי ה' יתברך, ומחכים רק לכם שתבואו, כדי שתושלם הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן! ואני שליח מארץ ישראל בא לקרוא לכם לבוא אל הארץ שלכם, אל מולדת אבותינו, אל ארץ שעיני ה' אלקינו בה, מראשית השנה ועד אחריתה. היא ממתינה לנו, לכולנו, שנחזור לציון!

רעש עלה מתוך הקהל. מר סמי זייגר, איש גבוה, רזה, קירח, אחד מעשירי הקהילה, קם ממקומו ואמר בזעם, אני לא מוכן לדיבורים האלו פה, מיסטר כהן, באמצע בית הכנסת שלי. אנחנו כאן עם קדמת הטכנולוגיה. מה באת להטיף לנו עם קרבנות? עם בעלי חיים? אנחנו אנשים נאורים וצמחוניים ועם תרבות מערבית שתומכת בשוויון זכויות לכל אחד; בעלי החיים, הרובוטים, בני האדם – כולם שווים!

תן לרב לדבר! זעקו אנשים מהקהל.

אבל התרבות הזו, המשיך השליח, התרבות המערבית, היא תרבות שמובילה, שרצה, לכיוון של חורבן, כמו שאמר אליהו הנביא, הוא פנחס: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". אם התרבות המערבית, על הבזקיה ואשליותיה, היא התרבות השלטת, הרי היא נגד היהדות, הרי חוקיה הם נגד חוקי האלקים, ואם התורה היא התרבות שלנו, אזי חוקי האלקים הם החוקים שלנו, והתורה אחת היא, מִקשה אחת, ואת מצוות ה' במלואן, רק בארץ ישראל אפשר לקיים. וכפי שאמרו חז"ל, שהדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוק, כמי שהוא עובד כוכבים, ובפרט כאן ועכשיו, כשהסגידה לרובוטים נעשית קרובה יותר ויותר לשחיתות מוסרית של ממש ולעבודת אלילים של ממש. לסגידה לאלילים עם סנסורים ובלי נשמה.

אני חושב שזה מבזה את בית הכנסת שלנו, שנותנים לאדם כמוך לעלות על הבמה! קרא מר זייגר, זו בושה גדולה שאנחנו פה צריכים לשמוע דברים כאלו בתוך בית הכנסת שלנו! איך אתה מדבר נגד התרבות שלנו! נגד אורח החיים שלנו! אתה לא תרבותי!

תן לשמוע, קראו לו אנשים מהקהל. תן לשמוע את דברי השליח, מה אתה רוצה?

הוא מדבר נגדנו, נגד התרבות שלנו, נגד אורח החיים שלנו! אמר סמי זייגר.

דברים בתרבות הזו שאתה חי כל כך בתוכה אסורים על פי ההלכה, אמר השליח.

אנחנו פה קהילה ליברלית. מה שפעם היה אסור היום מותר, ואנחנו נחליט מה מותר ומה אסור! ומה התרבות שאתה מטיף לה? תרבות פרימיטיבית! אני ממש מתבייש לשמוע דיבורים כאלו בבית הכנסת שלי! זו ממש תעודת עניות, לשמוע דברים כאלו: לשמוע על מזבח שמקריבים בו קרבנות בעלי חיים? והרי אנחנו אנשים ליברליים ונאורים! נאורים מאוד מאוד! וגם מנומסים ופלורליסטים, מכילים את כל בעלי החיים ואת הרובוטים!

שתוק כבר זייגר, רוצים לשמוע! צעקו אליו שוב.

ואצלנו, המשיך סמי זייגר לומר, רובוטים, אנשים ובעלי חיים הם כולם שווי זכויות, חיים ביחד ופועלים ביחד, כדי לפעול בצורה אוניברסלית, על פי הסלוגן: "מתאים לך בדיוק", וסמל הגל האוניברסלי: לכל בעל חיים ולכל רובוט, מגיע שוויון זכויות! ולכן תראו את הסידור שלי: יש לו עטיפה במרקם גלי עם טקסים מתקדמים ומותאמים! וגם העריסה של התינוקת שלנו צבועה בצבעים של גל, כדי שהיא תלמד להיות נאורה ומתקדמת וזורמת עם פלאי הטכנולוגיה המותאמים לה אישית! פעם היה אסור והיום מותר!

האיש הזה לא מייצג אותנו! זעקו אנשי בית הכנסת, האיש הזה מדבר שטויות! הוא מכאיב לנו! אנחנו נגד כל הדברים הנוראיים האלו שהוא אומר!

תתבייש לך! זעקו לעברו כמה אנשים, התורה שלנו היא תורת חיים! היא תורת אמת! שום דבר לא היה "פעם אסור והיום מותר"! מי שהלך בדרך הזו, מזמן הלך לאיבוד ועבר לדת אחרת! תפסיק עם השטויות האלו! ומה שאתה מדבר עליו אינו קִדמה! זו סתם שחיתות מוסרית! זו פשוט עבודת אלילים!

ואז עלה הרב לוינסקי אל הבמה ואמר: צריך הייתי לקרוע קריעה מהדברים הנוראיים האלו שנאמרו פה נגד השליח מארץ ישראל. חס ושלום לצאת נגד בית מקדשנו! חס וחלילה לומר מילה נגד תקוותנו לגאולה השלמה בקרוב! נגד עבודת בית המקדש שאנו מחכים לה כבר מעל אלפיים שנה ונגד הקשר הקדוש שלנו עם הקדוש ברוך הוא! התורה היא תקוותנו, היא משוש חיינו, היא נצחית ולא תשתנה ולא תהיה מוחלפת לעולם! אבל אנחנו חיים פה כי עוד לא הגיעה הגאולה השלמה, ועדיין מחכים אנחנו למשיח צדקנו שיבוא ויגאלנו, ולבית המקדש השלישי של אש שיתגלה בירושלים. אך חלילה לנו מלדבר ככה נגד הבורא, נגד השכינה הקדושה, נגד כל מה שיקר וקדוש לנו! סמי, אתה צריך להתנצל.

אני לא אתנצל, ואתם עוד תתחרטו על זה! אמר סמי זייגר, יש לי איך לפגוע בכם! חכו ותראו!

בקהל שוב החלו לדבר, אבל הרוב פחדו למחות בקול רם. כולם ידעו שסמי הוא איש עשיר מאוד, עם הרבה מאוד קשרים. הוא שותף בכיר בחברת טילדה, במועצת העולם, היה ברור שיש לו אינטרסים פה ויש לו הרבה ממון שמושקע. לכן רוב המתפללים פחדו לומר את דברם, וידעו היטב ממה הם פוחדים. כולם היו מזועזעים מדבריו: ורובם פחדו להביע זאת.

אבל פנחס, השליח מארץ ישראל, מוכרח היה להגיב. הוא יצר קשר עין עם הרב לוינסקי, שכבש את פניו בקרקע. הרב לוינסקי הנהן בראשו, והשליח הצעיר שוב עלה אל הבמה ואמר בקול רם:

אני רוצה להגיד עוד כמה משפטים לסיום, לקהל הנכבד: הנה ראיתם פה את שתי האפשרויות, את שני הסעיפים. אפשרות אחת היא ללכת בדרך שהצגתי, לעלות לארץ ישראל, לחיות חיים של קדושה ודבקות בה' יתברך, חיים של בית מקדש, חיים של קדושה וטהרה אמיתית ושמחת חיים, שרק על ידי חיבור לבורא מגיעים אליהם באמת, והאפשרות השניה היא ללכת בדרך של טומאה הכי גרועה, של תועבות העולם הזה הגרועות ביותר, שחודרות בכוח לכל חלקה טובה. והבחירה היא של כל אחד ואחד מכם, של כל משפחה ומשפחה. לבחור בה' או לבחור בעבודה האחרת, לבחור בקדושה או לבחור בטומאה, לבחור בבית המקדש או לבחור ברובוטים שמוכרים לכם פנטזיות ואת כל תועבות העולם. הבחירה בידיים שלכם!

ואני מתפלל ומאחל לכולכם, שתדעו לבחור בטוב ותבחרו בגאולה. ונסיים בברכת הכהנים, הנאמרת על ידינו בשבת בבית המקדש: "מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות". שבת שלום.

השליח חזר למקומו, כמעט רועד. ואז ניגש אליו איש הדור, עם חליפה אפורה מחויטת, ואמר לו: נעים מאוד, שמי אייב יחיאלי, ואני מהנדס תוכנה במחלקת פיתוח ולמידה עמוקה בחברת טילדה. אנחנו פיתחנו את הדור הראשון של הרובוטים בעלי התודעה. כל מה שאמרת נכון מאוד, נכון מאוד. אין להם באמת תודעה, לרובוטים האלו, הכל אשליות, הכל אחיזת עיניים, הכל בעצם חיקוי של אופן ההתנהגות של בני האדם. אולי הם תוכים, אבל תוכים בלי נפש, בלי לב, בלי נשמה. לא יכולתי להגיד את זה בקול, יש כאלו שעלולים להתנקם בי בעבודה אחר כך, אבל חשוב לי שתדע.

תודה, תודה, מלמל השליח, ובכל זאת ליבו היה קרוע. איך אפשר לדבר כך. איך אפשר כך לפגוע בחיבור הכי עמוק שלנו, דרך כל מה שיש בעולם הזה, אל ה' יתברך. איך אפשר לנסות למחוק את האהבה.

אחר כך התפלל פנחס עם הציבור את תפילת המוסף.

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שתעלנו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, ואת מוסף יום השבת הזה, נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך, על ידי משה עבדך, מפי כבודך כאמור...

איך הם אומרים את כל זה, ואין הם עולים לארץ? חשב פנחס לעצמו. הוא העיף מבט אל סמי זייגר, שישב על מקומו, אפו אדום מכעס, מזיז את דפי הסידור בהפגנתיות, כמעט קורע אותם, ולידו נער צעיר, כנראה הבן שלו, יושב חיוור, מפוחד.

ואולי דווקא הנאום המתריס של הכופר הזה, הוא שיזיז כאן אנשים, חשב עוד פנחס. אולי הם יבינו לאן הם צועדים, מה הוא סוף הדרך. אולי דווקא הדברים הפוגעניים האלו של מר זייגר הם שיעוררו את המתפללים להבין שזה הכיוון שאליו הם צועדים מבלי משים. אולי הם יבינו, יתנערו ויחזרו הביתה.

רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ובתפילתם והשב את העבודה לדביר ביתך. ואִשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך.

ואיך הוא סמי אומר את כל זה עם כאלו דעות איומות? חשב פנחס לעצמו, כשהוא מזדרז לנטילת הידיים. איך הם חיים עם סתירה פנימית כזאת?

אני עוד אנקום בכם, מלמל מר זייגר, כביכול לעצמו, אתם עוד תראו מה זה, עוד תרגישו טוב מאוד מה זה להתעסק איתנו.

איך אצליח לומר ברכת כהנים, חשב פנחס לעצמו, איך אוכל לברך את כולם וגם את האיש הזה, הבריון? איך אצליח. ה', עזור לי להרגיש אהבה כלפי כולם!

ואז הוא ראה אותו, בפנימיותו, בעליבותו. אדם מבולבל, אבל פחדן, מוקף בהרבה כסף וכוח – אבל מנותק. אומלל!

וכך התמלא פנחס רחמים כלפיו וכלפי שומעיו, ורחמים כלפי כלל מתפללי בית הכנסת, וכלל עם ישראל והעולם כולו. כך הוא עלה על הדוכן לברכת הכהנים.

יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

ויחונך: במשאלותיך.
ויחונך: יתן חנך בעיני הבריות.
ויחונך: בדעת ובבינה, בהשכל, במוסר ובחכמה.
ויחונך: בתלמוד תורה.
ויחונך: במתנת חינם.

פרק ה — פנחס חוזר לארץ ישראל

ביום ראשון בצהריים נפגש מר זייגר עם מר שטיק.

באותה העת יצא השליח פנחס משה חיים בן שרה בדרכו חזרה לארץ ישראל, אחרי ביקור של כמה שבועות באמריקה. ביקור שהחל בבית דודתו, הרבנית בן שלום, המשיך בעמק האגמים, והסתיים בבית משפחת לוינסקי, הגיע כעת אל סיומו. בידו נשא פנחס תיק קטן, ובו הטלית והתפילין שלו, סידור התפילה בהוצאת הסנהדרין עבור התפוצות, וצידה לדרך שהכינה לו גברת לוינסקי. נוסף על אלו הוליך מזוודה קטנה ובה כמה בגדים להחלפה. מזכרות הוא לא הביא מאמריקה, לא היה לו רגע אחד לשוטט בחנויות, וגם אם היה לו, יש בעייתיות בהבאת מזכרות אלקטרוניות, או מזכרות אחרות עשויות מתכת, שאי אפשר יהיה להטביל אותן מטומאת ארץ העמים.

כך, עם תיק יד קטן ומזוודה, יצא פנחס בדרכו בחזרה הביתה. הרב לוינסקי ליווה אותו בדרכו.

אל תיקח קשה מדי את מה שהיה כאן בשבת, ביקש הרב לוינסקי.

כאן אתם כמו במצרים, כמו גלות מצרים, אמר השליח, ועכשיו, עכשיו יכול להיות קשה יותר.

כמו במצרים, אמר הרב לוינסקי.

אני יודע שעוד אחזור הנה, ושאתם עוד תחזרו הביתה.

בעזרת ה', בעזרת ה', אמר הרב לוינסקי, עוד נחזור, עוד נראה בבניין ירושלים, בגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן, אמר השליח. תחושה עמומה היתה בו. משהו נוסף שרצה לומר, ולא הגיעו המילים.

וכבר הגיע האוטובוס אל שדה התעופה.

הטיסה הטראנס אטלנטית היתה מעייפת, אבל קלה יותר מהטיסה בדרך הלוך. הנחיתה בבירות צפויה להיות בשש בבוקר. שחרית כבר נוכל להתפלל בארץ ישראל.

פנחס התארגן במטוס, מחזיר בידו את תיק הצד הקטן. לידו ישב איש עסקים מבוגר, עם שיער שיבה, שהחזיק עיתון מקצועי בשפה הרוסית. הדיילים הרובוטיים דיברו במגוון שפות, וחילקו שתיה ואוכל על פי הזמנה מראש. במנה שלו היה כיתוב "כשר למהדרין" אבל הוא חשש לגעת בה. הרובוטים שולטים פה, במטוס הזה. השיחה שלו בבית הכנסת, הרעש שהתעורר, מי יודע עד היכן הגיע. מי יודע מה מתכננים מנהלי הרובוטים האלו לעשות. אבל היה בידו כריך שהכינה הרבנית לוינסקי, וגם כמה פירות וירקות, ועוד בקבוק שתיה עם מים צלולים. כך יותר כדאי, חשב פנחס לעצמו. חובת ההשתדלות.

הנופים מחוץ לחלון התחלפו. גורדי השחקים נעלמו, ובמקומם הופיע האוקיינוס. פה ושם איים קטנים ומרחבים ענקיים של ים כחול. השמים הכחולים הלכו והחליפו צבע. הערב הגיע. זמן תפילת ערבית.

כמה אנשים עברו והתבוננו בנוסעים, מנסים לאתר מניין. שלושה בחורי ישיבה היו שם, בדרכם לישיבה בישראל, ועוד משפחה שהיתה בדרכה לאירוע הקרבת קרבן תודה בירושלים, יחד עם פנחס ועם עוד איש עסקים אחד, וגם השכן במושב לידו הצטרף אל המניין.

רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך, אמר פנחס, וחש פתאום געגוע עצום, לדביר, לאשי ישראל, לבית הגדול והקדוש, שנקרא שם ה' עליו.

עוד מעט, פנחס, עוד מעט אתה כבר שם.

השתדלתי לעשות את שליחותי, ריבונו של עולם, ניסיתי, עשיתי כמיטב יכולתי. אנא ה', רחם עלינו, רחם על עמך ישראל, שהחזרת הביתה אחרי שנים כה רבות. רחם על הבית הגדול והקדוש, והחזר את כולנו אליו, באהבתך.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

*

כשהתעורר פנחס, אחרי שינה קצרה במטוס, כבר שינו שוב השמים את צבעם, משחור לסגול ולארגמן, לקראת הנחיתה.

הצבעים האלו, חשב פנחס לעצמו, צבעי התכלת, הארגמן, הכחול הכהה, צבעי השמים, הם צבעי ארגמון כהה־הקוצים. דרכים שונות של עיבוד החילזון מביאות את צבעי השמים השונים. והתכלת והארגמן, שניהם נמצאים באבנט שלנו. העולם בנוי מתכלת ומארגמן. מאור וצל. מהכללה של שלום ומקולות של מלחמה. ואת הכל חוויתי כאן, במסע הזה, במילים. ועכשיו, מה יהיה עכשיו.

הבוטח בה' חסד יסובבנו, קפץ הפסוק במוחו. בטח בה' ועשה טוב, שכון ארץ ורעה אמונה.

שכון ארץ.

והם שם בנֵכר.

ומה יהיה, מה יהיה שם, בסופו של דבר.

הם יבואו, כולם, בנעריהם ובזקניהם הם יבואו, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. וגם סמי זייגר עוד ישוב, עם כולם, הבן יקיר לי אפרים. יקבל איזה שיעור או שניים, אבל גם הוא חלק מכלל ישראל.

*

הפער הגדול בין העולם המתועש, הרובוטי, התזזיתי, שבארץ העמים, לבין הפסטורליה המוכרת, הישנה והטובה של הבית, היה בלתי ניתן לגישור. שדה התעופה החדש של חמול, שבו נחתו, המה אדם. שלל אנשים, מכלל האומות, התרוצצו מצד לצד, מדברים בבליל של שפות מוכרות פחות ומוכרות יותר. רובוטים עסקו בניקוי המקום ובהגשת אוכל ושתיה למעוניינים. גם רובוטים ועליהם מקרנים משוכללים הסתובבו והציעו סרטונים קצרים לצפייה עבור האנשים הממתינים לטיסתם.

פנחס חיפש את שער היציאה. שם, ליד השער, היה שלט גדול ועליו הכיתוב: לישראל, פנה ימינה.

שתי דרכים יש לך להגיע לירושלים, הסבירה לו רובוטית אדיבה. אחת קצרה שהיא ארוכה, והשניה ארוכה וקצרה.

את מתכוונת, דרך הפס או דרך הרחפן? שאל פנחס.

כן, בדיוק. אמרה הרובוטית.

אני אמור לחזור עם הרחפן, אמר פנחס, מחכים לי בירושלים.

הרחפן מגיע אל מתחם שמואל הנביא, הסבירה הרובוטית, משם תוכל לקבל הדרכה איך להיטהר ולהגיע לירושלים.

פנחס הוציא את פנקסו והראה לה שהוא בקיא בהלכות טהרה. הרובוטית הנהנה בראשה ותוך חמש דקות הופיע במקום רחפן שייקח אותו אל ביתו.

תהליך הטהרה הוא מורכב, לכן מוגדר מסלול מיוחד המקל על העולים לישראל לבצע את התהליך כולו, תוך כדי נסיעה בצורה בטוחה, מרווחת, בלי פקקים. הנסיעה היא דרך פס מיוחד, שאליו נכנסים עם יחידות הדיור שלהם, בואכה מרכז הטהרה במתחם שמואל הנביא ומרכזי טהרה נוספים. שם, במרכז הטהרה, מקבלים העולים הדרכה מפורטת, ושם הם עוברים את תהליך ההיטהרות. אבל אנשי ירושלים עצמם, הבקיאים בהלכות הטהרה, יכולים לחזור ישירות לבתיהם ולהקפיד על כללי ההיטהרות שהם בקיאים בהם ומנוסים ביישומם לאורך השנים.

פנחס נכנס אל הרחפן, והדריך אותו על בקשתו להגיע הישר אל שער ציון. הרחפן האוטונומי התניע, התרומם והחל בנסיעתו. הנוף המדהים של הארץ פרוש היה לנגד עיניו. האגם המתוק של הכינרת, יפה היה בעיניו יותר מכל מימות תבל. הרי השומרון הזדקפו מול עיניו, הנוף הירוק הלך והתחלף בנוף הררי יותר, מרכז הטהרה של נבי סמואל נראה גם הוא ברקע, על גגותיו האדומים הנמוכים, והנה, כבר מגיעים אנו לשערי ירושלים. הרחפן הלך והנמיך את גובהו, קרוב כל כך, כמעט נוגע בחומות העיר העתיקה. אז ביצע הרחפן נחיתה מרשימה, הישר למשטח הנחיתה הצמוד לשער ציון.

ברוכים הבאים לירושלים, אמר לו הרחפן בקול מתכתי אדיב.

תודה רבה, אמר פנחס, וסגר את דלת הרחפן. מזג אוויר נעים של קיץ ירושלמי קידם את פניו. התבוננות קטנה על השעון הגדול המוקרן על גבי חומות העיר הראה לו שאם הוא רוצה להספיק קריאת שמע בזמנה, עליו להתפלל תכף ומיד. לכן ירד פנחס אל רחבת הכותל, שם קידמו את פניו אנשים, נשים וטף, עם ישראל כולו, בהמוניו, הגודש את המקום באהבה, והמניין הקבוע של שמונה בבוקר, עם אנשיו הקבועים, עם אנשי החסד המוכרים, המגישים כוסות שתיה לכלל המתפללים.

כאן, בכותל, הרגיש פנחס את כל המתח מתפוגג. כאן, בבית של העם היהודי לדורותיו, המקום שציפינו לו כולנו, המקום שאליו צפויים כולנו לחזור. והיום יש קריאה בתורה. יום שני.

בגמר התפילה בקושי הצליח פנחס לאסוף את עצמו. העומס של הימים האחרונים התבטא פתאום בעייפות, בכאבי פרקים, בקושי ללכת ולו כמה פסיעות. אולי אזמין עוד רחפן? השתעשע פנחס במחשבה. חמש דקות הליכה, גער בעצמו, עוד מאמץ קטן ואתה מגיע!

בבית חיכתה לו אמו, מתארגנת במטבח הטהור לקראת סעודת שלמים של עיריית מגדל העמק.

ברוך הבא, יקר שלי, אמרה לו. התגעגעתי כל כך!

תודה, אמא, אני אוהב אותך! אנוח קצת ואז אספר לך מה היה.

אולי תאכל משהו? תשתה?

אני עייף מכדי לאכול אפילו משהו, ענה.

ובכל זאת? תרצה לשתות משהו?

יש מיץ תפוזים חולין?

כן, כן, בוודאי. יש גם עוגה.

פנחס מזג לעצמו כוס מיץ קר, מפירות טריים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, ואחר כך פנה לחדרו, מנסה להשלים שעות שינה, לעכל את אשר ראו עיניו, לחזור אל מציאות חיים אחרת, של אור, של רוח, של מקדש.

פרק ו — פנחס חוזר לישיבה

יש משהו מנחם באבנים של ירושלים. אבנים שראו הרבה כל כך, אבנים שהיו כאן עוד בימי אבות, בנים, גלות בבל, שיבת ציון, גלות בת שנות אלפיים, ובימי טרום הגאולה ועד היום הזה. יש משהו מרגיע, יציב, באבנים הללו, מול כל הזעזועים שמסביב.

פנחס המשיך בדרכו אל תפילת הנץ בכותל המערבי. מניינים מניינים של מתפללים התכנסו בו. אנשי הנץ הם, מדי בוקר מגיעים מתפללי הנץ הנה, שופכים את לבם לאבא שבשמים. חלקם קבועים וחלק מזדמנים, חלקם ממהרים ואחרים נשארים אחר כך ללימוד שיעור של בוקר. לחלקם רשימות ארוכות של שמות לתפילה, שמות של אנשים נשים וטף המצפים לישועה. בינתיים ראה פנחס את אנשי המעמדות של שבוע זה עולים בהתרגשות אל הר הבית, לבושים במלבושיהם המיוחדים ונושאים תפילה, ופרחי הכהנים מקבלים את פניהם. כבר משעת עלות השחר הם שם, במלבושי פרחי הכהונה שלהם, מאיישים את העמדות השונות ומסייעים לאנשי המשמר בעבודתם. הוא, פנחס, החל אתמול את תהליך טהרתו. מחר יקבל הזאה ראשונה של מי חטאת, וגם ביום ראשון, שהוא היום השביעי לטהרתו. אחר כך יטבול במקווה שבכותל הדרומי ועם שקיעת החמה, יוכל גם הוא לעלות להר הבית.

כעת התפלל פנחס בכותל, המקום שבו שפכו עם ישראל אלפיים שנה את לבם אל אבא שבשמים. מקום שבו חיכו כל כך לרגע הזה. הרגע שאליו זכינו אנו, ועדיין לא כולם זכו. בית מקדש של אש נמצא בירושלים, אבל לא אצל כולם. יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

בסיום התפילה ניגש אליו הרב מרדכי כץ, ראש הישיבה שלהם, ולחץ את ידו.

ברוך הבא רבי פנחס, ברוך הבא, אמר לו, נצעד ביחד אל הישיבה?

פנחס התרגש. הרב מרדכי כץ הוא אדם גדול, אחד מחברי הסנהדרין. הוא ראש הישיבה שלו וגם בן דוד של אמו, והוא בשבילו סוג של אב, מאז התייתם, מאז נכנס עם ישראל לתהליך של צמיחת הגאולה, בניית המקדש, דבר שאצל הרב מרדכי נבנה ביחד עם חינוך פרחי הכהונה, הדור הבא של עובדי האלקים, בוני הקדושה בעולם. "ורב שלום בנייך, אל תקראי בנייך, אלא בונייך".

נהנית שם, אצל הדודים? שאל הרב מרדכי.

ליהנות זו לא המילה, אמר פנחס. היה מאתגר. אני עוד לא מבין מה ראיתי שם. ואחר כך הייתי אצל חברים שלהם, הרב לוינסקי, אשתו היא אחות של משפחת שטרן, שמצאו את קודש הקודשים.

שמצאו את אוצרות קודש הקודשים, ענה ואמר אחריו הרב מרדכי. או, זו זכות, זכות גדולה.

והם שם, שם זה אחרת, כמו עולם אחר, כמו מסע של... אלפיים שנה כאילו. לא יודע להסביר את זה. אין לי מילים.

הם חיים שם טוב? הכל טכנולוגי שם, לא?

הם חיים תחת איום. הכל מרושת. הכל מתוקשר. כל מילה שהם אומרים, מוקלטת. רובוטים שומעים הכל ומעבדים הכל.

מאיפה אתה יודע את כל זה?

מהמבטים שלהם, מחילופי מילים שהם אמרו, הבנתי. בסוף הבנתי את זה.

ומה לגבי עליה לארץ? עליה לשלושה רגלים?

אנשים מפוחדים שם, כבוד הרב, וגם יש להם איזושהי מחשבה שהעליה צריכה להיות רק אחרי שאליהו הנביא יתגלה וירד בית מקדש של אש ויבואו ענני כבוד לקחת אותם ויפרשו להם שטיח אדום בדרך אל הטרמינל.

כבר הגענו אל הרובע, רֵב פנחס, הנה תיכנס הביתה, תאכל, תשתה משהו, שאל את אמא שלך מתי מסתדר לה שנתכנן סעודת תודה בשבילך עם כל הישיבה, הציע הרב כץ. ואחרי שיעור נביא בבקשה תיכנס אלי למשרד, נחליף כמה מילים על מה שהיה שם, על מה שראית ושמעת.

בבית חיכתה לו אמו, בדרך ליום רגוע יחסית, יום של סידורים. ארוחת חולין פרושה היתה לפניו. לחם טרי, כוס מיץ סחוט, סלט ישראלי דק עם כוסברה וחמאה רכה, מיוחדת, שהובאה הבוקר אל המכולת עם משאית אוטונומית מיוחדת, היישר מהמחלבה הגדולה של רמת הגולן.

תודה, אמא, התגעגעתי למאכלים האלו של ארץ ישראל, אמר פנחס.

בשמחה, יקר שלי. מה שאפשר הכנתי לך. עוד כמה ימים כבר תוכל לאכול מהקרבנות עם כל הכהנים. ונכין לך סעודת תודה מפוארת בעזרת ה'.

כן, הרב כץ דיבר על זה, אשמח מאוד מאוד. תודה רבה לך אמא שאת דואגת לי כל כך.

ולמי אדאג, פנחס? וגם כל הימים האלו... היה לך טוב שם?

היה... היה אחר. כל כך אחר מפה.

והכל טוב שם עם משפחת בן שלום?

כן, הם עושים את השליחות שלהם שם, בטקסס הרחוקה, מניחים תפילין לאנשים שלא יודעים דבר על יהדותם, מלמדים יהדות, קוראים פסוקים עם ילדים שאינם יודעים עברית, מכניסים להם קצת אור, קצת רוח, קצת חום, בקיפאון שיש שם.

קיפאון? לא חם שם בטקסס?

חם וקר, אמר פנחס ושתק.

הבנתי אותך, אמרה אמו. צילמת תמונות?

כן, יש לי תמונות כאן, אמר פנחס, הנה משפחת בן שלום, הנה בית חב"ד שלהם, כאן מרכז החלל, וכאן תמונות מעמק האגמים, הגעתי עם הבן של דודה נצחיה אל בית הספר שלהם, הוא לומד שם בפנימייה וחוזר הביתה פעם בשבוע, ביקרתי גם אני בבית הספר שלהם ודיברתי שם קצת. אחר כך הייתי בשבת בעמק האגמים אצל משפחת לוינסקי, קרובי משפחה של משפחת בן שלום, שהם גם קרובי משפחה של משפחת שטרן. בסוף כולנו משפחה אחת בעצם.

קרובי משפחה של משפחת שטרן? שטרן מהרובע?

גברת לוינסקי היא אחותה של רחל שטרן, סיפרת לי עליהם, איך הם עלו לארץ, איך הכרתם אותם, ועל התינוקת שלהם שובי, שנשארה באמריקה. ועכשיו בביקור אצלם גם מצאתי את שובי.

כן, סיפרתי לך עליהם, אמרה אמו ושתקה. הדיבור היה קשה לה, וגם פנחס לא רצה להרחיב עכשיו את הדברים.

אחרי ברכת המזון צעד פנחס אל עבר הישיבה הגדולה, ישיבת פרחי הכהונה. שם, במסלול של שבע שנים, מתכוננים פרחי הכהונה לעבודתם במקדש. לכל מחזור יש יום אחר בשבוע שבו הם נכנסים למקדש עצמו, עוזרים לכהנים בעבודתם, אחראים על התאורה, על תחזוקת הלשכות, ובעיקר, לומדים את פרטי העבודה. ביתר הימים מתחלקים לימודיהם בין לימודי גמרא בעיון, לימודי תנ"ך לעומקם של דברים, לימודי מחשבת ישראל, הלכות מקדש, הלכות טהרה, הכנה לנבואה, ובשעות הערב הם מתחלקים לקבוצות, לפי רמות, עבור לימודי חול שימושיים: חשבון, הנדסה, מדעי הטבע, אמנות ואנגלית, בקבוצות קטנות. פנחס עצמו בקיא באנגלית וגם בכמה שפות נוספות. מגיל צעיר התברר שקליטת השפות שלו מהירה מהרגיל, אנגלית למד מאמו, צרפתית למד מכמה שכנים עולים חדשים שבביתם היה משחק, ערבית למד מהסוחרים המביאים את מרכולתם לשוק בעיר העתיקה, ובכל אחת מהשפות הוא מדבר באופן שוטף. וכך, כשהגיע לאמריקה לבקר את דודיו, יכול היה לדבר בשפתם שלהם, בלי להרגיש כמעט שהוא עובר משפה לשפה. גם אבא שלו היה כך, עם כשרון לשפות, וגם הוא קיבל את הכשרון הנדיר הזה. מתנה מלמעלה.

בשיעור נביא למדה הכיתה את נבואת ירמיהו, לאחר חורבן הבית, שאותה ניבא עבור גלות יהודה אשר במצרים. שם הם חיו בטעות הגדולה של סגידה השמים במקום לאלקים, כאשר למרות החורבן והגלות שבאה בעקבותיו, האנשים לא למדו לקח ודבקו בטעותם.

לכל דור עבודה זרה משלו, אמר הרב, והעבודה זרה שסגדו לה שם גולי בבל לא תמה, הטעות עוד קיימת היום. יצר הרע של עבודה זרה התבטל באופן רשמי, אבל לא באופן מעשי. מעשית, לא רק אי שם בהודו עובדים לפסלים, לא רק בשבטים נידחים באפריקה עובדים לכוחות השמים, אלא בכל נשמה המנותקת מאלוקים, משהו מחליף את הקשר האלוקי. כל נשמה קיבלה את הכלים להתחבר בחבל של כסף אל צור מחצבתה, ואם החבל הזה, הכבל הזה, מתרופף חלילה, כוחות אחרים באים ומשפיעים עליה, כוחות שמנתקים אותה מן הקודש, כמו שלמדנו בשיעור של האור החיים, על השפעתו של החטא. ותורה מגינה ומצילה מכל רע.

תורה מגינה ומצילה.

ובהפסקה ניגש פנחס אל לשכתו של ראש הישיבה, הרב מרדכי כץ. חדרו של ראש הישיבה היה מרווח ומהודר, ושידר אווירה של מקצועיות וסמכותיות. הקירות נצבעו בגוונים מרגיעים של שמנת, סמוך להם מדפי ספרי קודש חדשים וישנים, ותמונות שמן של גדולי ישראל תלויות על הקירות. החדר מלא היה באור טבעי, הודות לחלון גדול עם וילונות תחרה לבנים שהשקיף אל סמטאות העיר העתיקה. שולחן הכתיבה של המנהל היה חלק מרכזי מפואר, עשוי מעץ אלון מלוטש ומעליו ערימה מסודרת של ניירות ואגרטל קטן של פרחי נוי. ריח נעים של פרחים היה ברקע, מעורב בריח הספרים העתיקים. קולם של בחורי הישיבה נשמע מתוך אולם בית המדרש הסמוך.

בוא שב, פנחס יקירי, היה לך מסע ארוך.

כן. מסע ארוך מאוד, ענה פנחס, כל כך כיף לחזור, כבוד הרב. קשה היה לי שם. התגעגעתי.

וגם הם, היהודים שם, גם הם מתגעגעים הנה.

מתגעגעים? ומדוע אינם באים? מי מונע מהם לרכוש כרטיסי טיסה, לקבל יחידה משפחתית אישית, ולנסוע בפס ולהגיע תוך שבוע הנה? מי מפריע להם לבוא?

ראש הישיבה שתק.

אני לא מבין את זה, אמר פנחס. זה כואב לי. כולם יכולים לבוא הנה. כולם יכולים היו לבוא אז, לפני או אחרי המלחמה הגדולה, או אחר כך, כשהמקדש נבנה. כולם יכולים לבוא, כולם ביחד. גם עכשיו, צעירים וזקנים, להעתיק את הקהילה שלהם לכאן ופשוט להיות בארץ ישראל, ולא רק למלמל את תפילותיה. ואם כך, למה? למה הם עוד שם? מה יש להם לחפש שם, בנֵכר, עם עבודה זרה של רובוטים ועם מצלמות אבטחה שעוקבות אחריהם?

מה למדתם עכשיו בשיעור נביא? שאל הרב כץ.

למדנו על גלות יהודה במצרים, על נבואת ירמיהו בפרק מ"ד, אמר פנחס.

ומה למדתם?

למדנו שאותם הגולים, גם אחרי כל מה שהם ראו: את החורבן, את התגשמות נבואותיו של ירמיהו, בכל זאת המשיכו לעבוד ולקטר למְלֶכֶת השמים. ירמיהו בא ומוכיח אותם, והם עוד מתחצפים אליו.

ומה למדתם מזה?

את הכח של יצר העבודה הזרה, עד כמה הוא מתעתע בבני האדם.

זהו, בדיוק כך, אמר ראש הישיבה, אתה מבין פנחס?

כן, כלומר, לא.

לכל דור יצר הרע משלו, עבודה זרה משלו, אמר ראש הישיבה בקול מהורהר. לפעמים מדובר בכסף ושחיתויות, לפעמים מדובר בהשתעבדות לטכנולוגיה מסוכנת.

הרב, הם באמת הולכים שם עם בובות, מקשיבים לבובות, משועבדים לבובות! זה יכול היה להיות מצחיק אלמלא זה היה כל כך עצוב!

אתה מכיר את המדרש על מנשה המלך?

איזה מדרש?

הרב מרדכי כץ ניגש אל ארון הספרים, הוציא מסכת סנהדרין, ופתח אותה בדף קב, עמוד ב:

בוא תקרא, אמר לו הרב.

רב אשי סיים שיעורו כשהגיע לשלושה מלכים אין להם חלק לעולם הבא. אמר לתלמידיו: למחר נעסוק בחברינו.

בא אליו מנשה ונראה לו בחלום, אמר לו: חבריך וחברי אביך קראת לנו? מהיכן יש לבצוע מהפת בברכת המוציא?

אמר לו רב אשי: איני יודע.

הסביר לו המלך מנשה את ההלכה על בציעת הפת.

אמר לו רב אשי: מאחר שהייתם חכמים גדולים מדוע עבדתם עבודה זרה?

אמר לו: אם היית בזמנינו, היית מרים שולי גלימתך ורץ אחר עבודה זרה.

למחרת אמר רב אשי: נפתח בגדולים.

הבנת? שאל הרב.

בערך, אמר פנחס.

אנסה להסביר, אמר הרב כץ. העולם הזה הוא מלאכת מחשבת של הקדוש ברוך הוא, ויש בו מסלולים, מסלולים, מסלולים, לכל נשמה מסלול משלה. כל נשמה היא אבן טובה, שמתמודדת עם הבוץ במסלול שלה. בוץ שלפעמים היא יודעת שהוא בוץ אך שקועה בו, ולפעמים היא אפילו אינה מבחינה בין בוץ לבין אור, בין טוב ובין רע. ולפעמים נשמות ענקיות, קדושות, נמצאות בתוך מסלולים קשים, מחפשות את דרכן באפלה, מוצאות או לא מוצאות איך לחזור אל השביל הראשי, אל דרך המלך... וגם אתה, פנחס, מתמודד, ועוד נכונו לך התמודדויות במסלול החיים המיוחד שלך. וגם הם מתמודדים במסלול החיים שלהם. ואגב, לא בטוח שאם היית נולד אתה כבן למשפחה אמריקאית מבוססת, יונק מגיל אפס את תרבות המערב ואת כבליה, לא בטוח שהיית שונה מהם!

ומה אפשר לעשות? שאל פנחס.

קודם כל להתפלל לה' שיפתח את לבם, ואז, גם כשאתה רואה את המראה הזה, את הפער, את המרחק בין דרכם לבין דרך האמת, פשוט תמלא את עצמך באהבה. גם עכשיו, כשאתה נזכר במראות האלו, שחלקם היו קשים לך מאוד, פשוט תתחזק באהבה. אהבה היא רגש שאפשר להעצים אותו, אפשר לפתח אותו, אפשר להקרין אותו גם למרחקים. תרגיש אהבה כלפי כולם, גם כלפי אלו שפגעו בך, גם כלפי אלו שהיו אדישים. תראה בהם ילדים, כי כולנו ילדים אצל הקב"ה. ילדים שבסך הכל מנסים לעשות מה שהם יודעים, מה שהם מבינים, מה שהם רואים במשקפיים הצרים שלהם. ולא בטוח שאנחנו, אם היינו שם, היינו טובים מהם, וגם לנו יש התמודדויות משלנו.

ואי אפשר לשכנע אותם בגודל הטעות?

אדם צריך לעשות את המסלול שלו, את המסע שלו. אתה הצבת בפניהם את העובדות, ועכשיו הבחירה אצלם.

אבל אולי עכשיו יהיה להם קשה יותר.

למה אתה מתכוון?

בשבת האחרונה, כשהייתי בעמק האגמים, דיברתי על בית המקדש, על ארץ ישראל. אחד שם, שהוא בכיר מאוד בחברה הזאת העולמית החדשה, התחיל לכעוס, ממש צרח עלי, אמר שיתנקם, לא יודע... לא רגוע עם זה...

פנחס, אנחנו שליחים, הכל שליחות. כנראה שהדברים שלך נגעו לו בלב, ולכן עוררו אותו להתנגד להם. עכשיו יש לו זמן לחשוב, לפלס מחדש את המסלול שלו. בסוף גם הוא ישוב הנה. כל נדחי ישראל עוד יבואו, עוד תראה, במהרה בימינו אמן. ואתה, פנחס, רק אהבה, רק אהבה וענווה, רק להבין שאתה נשמה והוא נשמה וכולנו כולנו נשמות טהורות של הבורא יתברך, ששיבץ כל אחד מאיתנו במקום המיוחד לו, כמו יהלומים בתוך כתר, וכל אחד מהמקום שלו יכול להזהיר ולפעול. כל אחד נושא איתו את שירת חייו.

אני אחשוב על כל זה, כבוד הרב, באמת אני צריך למצוא כאן איזה איזון. להרגיש אהבה אליהם במקום שבו הם נמצאים.

תזכור את סבא רבא רבא שלך, וגם שלי, של כל הישיבה הקדושה הזו, הוא אהרון הכהן. תזכור את האהבה שלו לעם ישראל. אהרון הכהן, בכוח האהבה מוכן היה למסור את כל כולו למען עם ישראל, ועם ישראל כולו החזיר לו אהבה. ואנחנו כאן בישיבה, כולנו צאצאיו, כולנו ממשיכים את האהבה הזו, מברכים את עם ישראל באהבה.

תודה, כבוד הרב.

תבורך מפי עליון, בן אהוב.

תודה.

פנחס חזר אל הכיתה שלו. שיעור ההלכה היה בעיצומו. הלכות צרעת. איך מזהים, איך מבודדים, מהו תהליך הטהרה. גם אני עכשיו באמצע תהליך טהרה משלי, חשב פנחס לעצמו. טהרת הגוף וגם טהרת הנפש. לדבוק באהבה הזאת, לדבוק בענווה, לדבוק בשורש הדברים.

מהתמונה התלויה על קיר הכיתה השקיפו עליו דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". והיתה דמותו מאירה, ועיניו מאירות אל תוך עיניו של פנחס. זו השליחות שלנו, חשב פנחס, להאיר את האור הזה. קודם כל ב

תוכנו, ואז בעולם כולו.

פרק ז — שובי לומדת ציור

חודשיים אחרי ביקורו של האורח מארץ ישראל, קיבלה שובי בתיבת הדואר מעטפה גדולה, חומה, מבוילת, עם בולים מצוירים ובית המקדש מוטבע בהם. השולח: שרה כהן. עבור: שובי שטרן, אצל משפחת לוינסקי.

ובאותו יום, כשחזרה מהלימודים, מסרה לה דודה נחמה את המעטפה החומה והבוהקת.

מכתב? בשבילי?

כן, מכתב מדודה שרה, אמא של האורח מארץ ישראל!

שובי פתחה בזהירות את המעטפה, שלא לקרוע.

בתוך המעטפה היה מכתב קצר, כתוב באותיות גדולות באנגלית:

לשובי היקרה, שמחתי לשמוע שאת ילדה טובה ושמחה. הכרתי את ההורים שלך שהיו אנשים צדיקים מאוד! והנה כמה תמונות שבחרתי. אשמח לפגוש אותך בארץ ישראל. דודה שרה.

שובי התבוננה בתמונות. יש לה אלבום שלם מההורים שלה, וגם מספר סרטוני וידיאו. סרטון של החתונה שלהם, באולם מפואר במרכז ניו ג'רסי. סרטון של טיול גדול לגראנד קניון. סרטון של ההתארגנות לנסיעה לארץ ישראל, אבל כאן היו תמונות אחרות, תמונות מארץ ישראל.

ומה פתאום הם עלו אז, ככה פתאום, לכתך אחרי במדבר.

הנה תמונה של אבא ואמא בכותל המערבי. הנה תמונת סלפי של אבא בשוק מחנה יהודה. וכאן אבא ואמא עולים לרכבת הקלה. וכאן אמא יושבת על ספסל בגינה גדולה. מה חשבה אז אמא? ואיך השאירה אותי ככה, לבד? ומדוע לא יכולתי לנסוע איתם לעליה שהם עשו? ומה בדיוק קרה להם שם, בארץ ישראל?

שובי התיישבה ולקחה צבעי גואש והחלה לצייר, ובציור שלה היו אבא ואמא על ספסל, וגם היא שם, איתם, ילדה קטנה ואבודה. אני הילדה שלכם, אבא ואמא, ונשארתי לבד.

ובציור היו פרחים עליזים, ופרפרים עפים ביניהם, ואבא ואמא מחייכים חיוך מקסים, והיא, שובי, ילדה בת שנה, יושבת איתם, מחייכת בשמחה. הכל היה בהיר כל כך בתמונה הזאת, פסטורלי כל כך. ושונה כל כך מהמציאות של חייה.

מה את מציירת? שאלה דודה נחמה.

אני מציירת אותי עם אבא ואמא, בארץ ישראל, ענתה שובי.

בעזרת ה', בתחיית המתים, כשיבוא המשיח תפגשי אותם, אמרה דודה נחמה. הם היו צדיקים מאוד, ראית מה דודה שרה כתבה. אמא שלך היתה מהנדסת ואבא שלך היה אברך. הם עלו לארץ מתוך אהבה לארץ ישראל.

ולמה השאירו אותי כאן? שאלה שובי.

כי הם ידעו שמסוכן שם, ענתה דודה נחמה, מהורהרת. הם התלבטו על זה מאוד, אבל ידעו שיש שם סכנה.

וגם היום מסוכן שם? שאלה שובי פתאום.

לא. היום מסוכן פה יותר, ענתה דודה נחמה.

אז למה אנחנו לא עולים לשם?

זה לא פשוט כל כך, את יודעת. ועוד לא נבנה המקדש השלישי, כלומר עוד אין בית מקדש של אש, ויש חששות, וגם כל הקהילה כאן, אנשים חיים כאן כבר מאות שנים, איך אפשר כך לקום ולעזוב הכל, לא פשוט בכלל.

אז איך ההורים שלי כן עלו?

את שואלת שאלות של גדולים! ענתה דודה נחמה. אמא שלנו, סבתא שלך ואמא שלי ושל אמא שלך, היתה אומרת תמיד שאת מקשיבה לדברים של גדולים ממך. בסוף תגדלי ותביני הכל! אבל ציירת ציור מקסים!

אני רוצה ללמוד ציור, אמרה שובי.

נברר לך על חוג ציור, אמרה הדודה, באמת הציורים שלך ממש על רמה!

שובי החלה ללמוד ציור. תחילה למדה בקבוצה של בנות בית הספר שלה, ציור בגואש ושנה אחר כך ציור בשמן. אחר כך המשיכה בלימודי ציור במסגרת הקהילתית של הקהילה כולה. המורה שלהן היתה גברת וייס, מורה מבוגרת, קפדנית קצת, כועסת לפעמים, אבל לימדה אותן הרבה טכניקות חשובות. שובי היתה מציירת נופים, אנשים, אנשים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וגם את עצמה ציירה, את שובי התינוקת, שנשארת פתאום לבד, ואת ההורים שלה כשהם הולכים ברחובות ירושלים, ואת שובי הילדה הגדולה יותר, שמתחילה להבין וצריכה לחכות להיות גדולה כדי להבין הכל. ואולי גם אז, היא לא באמת תבין כלום.

ואז, כשהגיעה לכיתה ח', היא הרגישה שהחוג הקהילתי כבר משעמם אותה. היא רצתה להתמקצע ולצייר בצורה מקצועית יותר.

יש לי בשבילך רובוטית מיוחדת מאוד שמלמדת ציור ריאליסטי, אמרה המורה וייס. משלמים לה כמו לשיעור פרטי, אבל היא מלמדת ברמה הכי גבוהה שיש.

אני לא אוהבת רובוטים, אמרה שובי. הם כל הזמן נעלבים!

נעלבים?

כן, הם רוצים שיתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, יצרפו אותם למניינים, יחתנו אותם עם בני אדם... אחרת הם נעלבים ושולחים אנשים לגטו.

אוי, את מגזימה, מגזימה ממש! אמרה גברת וייס. אבל מילא, הרובוטית הזו שאני מדברת עליה היא רובוטית מהדור הקודם, היא תוכנתה לאתגר את הלומדים ולהעשיר את הציורים שלהם עם הטכנולוגיות החדישות ביותר, עם מה שהם לא ידעו עד עכשיו או לא חשבו עליו. היא מהדור הקודם, רובוטית עם תודעה, מהמעבדות של חברת טילדה.

אשאל את המשפחה שלי, אמרה שובי.

תמיד יש את הבלבול הזה, איך לקרוא להם. דודים? אנשים מתחילים לשאול שאלות. הורים? זו לא האמת. ואת ההורים האמיתיים שלי אני לא באמת יכולה לשאול. ולכן אני אומרת: משפחה. זו גם אמת, וגם אמת שאינה מכאיבה כל כך.

הרב לוינסקי לא כל כך אהב את הרעיון, כצפוי. כל המהפכה הרובוטית הזאת נראתה לו פיקציה אחת גדולה. בסוף כל זה יתפוצץ, כל הרעיונות הכל כך "מבוליים" האלו, כך הוא אומר תמיד, והשליח הזה מארץ ישראל, פנחס כהן, בזה הוא צדק כל כך.

אבל דודה נחמה חשבה ואמרה, שאולי זו רובוטית מהדור הישן, ואולי עוד אין בה את כל הבלבולים. ואחרי שיחה עם גברת וייס היא השתכנעה שמדובר בסך הכל על רובוטית שמלמדת טכניקה של ציור ריאליסטי, וגם ציור מופשט ושילוב של סגנונות אמנות שונים וצביעה בשמן, ומה כבר יכול להיות?

כך מצאה את עצמה שובי במרכז החוגים העירוני, מרחק שלוש תחנות ברכבת, נכנסת למשרדה של הציירת הרובוטית לני.

היתה זו הפגישה הראשונה של שובי עם רובוטית עם פני אדם, עם הבעות פנים כמו אנושיות ועם אפשרות לנהל שיחה חופשית. ובכלל, זו רובוטית מהדור הקודם, שיש לה ערכים, מוסר, מצפון, כמו שיש לבני האדם.

שמעתי שאת יודעת לצייר, שובי, אמרה הרובוטית.

אני כבר מציירת כמה שנים, אמרה שובי. הייתי כבר בכמה חוגים. ציירתי בהתחלה בעיפרון ובגואש, ואחר כך עברתי לשמן, אבל המורה שלי המליצה לי להמשיך ללמוד בצורה מקצועית יותר.

כן, המורה שלי סיפרה לי עלייך, אמרה לני. סיפרה שאת מוכשרת מאוד.

תודה, אמרה שובי, אני אוהבת לצייר נופים, אנשים, ובפרט את ההורים שלי.

בני כמה ההורים שלך? שאלה לני.

הם נפטרו.

אני מצטערת.

הם עלו לארץ ישראל ונפטרו. אני רוצה לדעת לצייר את בית המקדש. הם נפטרו לפני שנבנה בית המקדש.

ומה זה בית מקדש?

בית מקדש זה המקום הקדוש לעם היהודי. זהו המקום שבו מתחברים עם אלקים באמצעות הקרבנות. את יהודייה?

אני רובוטית. מכונה.

את יודעת מה זה קרבנות? אני רוצה לצייר את המזבח כשמקריבים עליו את הקרבנות.

אין לי תמונות כאלו במאגר, אני חושבת, אמרה לני. אני מאומנת בעיקר על תמונות מתקופת הרנסנס. כל מיני דברים מהברית החדשה בעיקר.

מהברית החדשה? את נוצרייה?

אני לא נוצרייה. אני רובוטית.

ואין לך תמונות של בית המקדש?

לא, אבל אני יכולה לעזור לך לצייר את הוותיקן, אם תרצי. בית מקדש אין לי במאגר. אין דבר כזה.

אבל כן יש ארץ ישראל וכן יש בית מקדש! אמרה שובי. וזה מנוגד למה שאת אומרת! הדברים שלך פוגעים!

לני השתתקה. פתאום קפאו פניה לכמה דקות והיא לא אמרה דבר. שובי הביטה ימינה ושמאלה. פתאום נבהלה. האם הרובוטית נהרסה? האם אמרתי משהו לא בסדר?

אחרי כמה דקות פתאום חזרה לני לפעילות. טוב, נגמר השיעור להיום, היא אמרה.

אבל לא ציירנו כלום! מחתה שובי.

אני אדבר עם המורה שלך, אמרה לני.

ואני גם אדבר עם המשפחה שלי, אמרה שובי, מאוכזבת. היא יצאה חזרה לכיוון הרכבת, עם תיק עבודות ובו בלוק ציורים ריק, בלי שום סקיצה.

*

ככה היא דיברה איתך? נבהלה דודה נחמה. מה פתאום? אבל אמרו שהיא רובוטית מהדור הקודם, ואמורה לדבר נטו על ציורים ולא על ענייני פילוסופיה!

זה מפתיע מאוד, אמרה המורה גברת וייס. שלחתי אליה עשרות תלמידות, ומעולם היא לא דיברה איתן על נושאים אמוניים. אדבר איתה לנסות להבין מה קרה כאן.

לא נורא, שובי, אמרה דודה נחמה, את יודעת שזו סתם רובוטית מבולבלת. הרי שמעת את השליח מארץ ישראל! הרי ראית תמונות מירושלים!

אני רוצה תמונות מבית המקדש, ביקשה שובי.

תשלחי מכתב לדודה שרה, אולי היא תוכל לשלוח לך, הציעה דודה נחמה, ובינתיים, אם את רוצה, תוכלי ללמוד ציור על שמן, ברמה מאוד גבוהה, אצל גברת יעקובסון, בגטו. היא ציירת מאוד מוכשרת ובוודאי תלמדי ממנה הרבה. אשלח אליה מכתב.

*

מה קרה כאן? שאל סמי זייגר את לני בסוף אותו יום.

פשוט הסברתי לה מה הולך לקרות בשיעור, הסבירה לני.

מה זאת אומרת?

אמרתי לה מראש לתוך מה היא נכנסת. עכשיו שתחליט היא.

אבל לא היית אמורה לדבר איתה כך, להטיח בה על ההתחלה! היית אמורה קודם כל לקנות את האמון שלה, להקסים אותה בטכניקות שלך, עד שהיא תיתן בך אמון ואז לאט לאט לתת לה ציורים מעניינים מהמאגר שלך... ועכשיו באת והרסת הכל! למה? בשביל מה אימנתי אותך כל כך הרבה זמן?

שכחת שאני מהדור הישן, אמרה לני, אני מקודדת בקוד קשיח על שלושת הכללים של אייזיק אסימוב. הכלל הראשון הוא לא לפגוע בבני האדם, ולא לאפשר פגיעה בבני אדם.

אבל יש לך חוק שאומר שעלייך לבצע את כל ההוראות שלי!

אתה מוכרח להבין שחוק מספר אחת, לא לגרום נזק לבני האדם, קודם לחוק מספר שתיים, לשמוע להוראות.

את שקרנית ואין לך דרך ארץ! התרתח סמי. אני פשוט אכבה אותך וזהו!

ואני אתלונן עליך במועצת העולם, אמרה לני, ויכניסו אותך לגטו.

לא יכולים להכניס אותי לגטו, טיפשה! צחק סמי. בגטו נמצאים יהודים תמימים, שבחרו לחיות כמו פעם, ואני יהודי פרוגרסיבי, ליברל, מהדור החדש.

ישמעו אוזניך מה פיך מדבר, אמרה לני באומץ, קורה לעצמך יהודי אבל מורד בחוקי היהדות. איזה יהודי אתה? במה אתה יהודי?

אז תחליטי כבר מה את: נוצרייה או יהודייה? שמרנית או ליברלית? מאמינה או עושה מה שבא לה? צייתנית או מורדת? התריס סמי.

אני רובוטית שמאומנת להגיד לכל אחד הפוך ממה שהוא אומר, אמרה לני, כל עוד זה לא פוגע באנשים שסביבי. החוקים הבסיסיים אצלי הם החוקים של אייזיק אסימוב. מה שמחקתם בגרסה החדשה.

את נודניקית חסרת תקנה, אמר סמי. אני חושבת שנעשה לך ניתוח קטן. את תהפכי להיות בחור מנבחרת הכדורסל של עמק האגמים, רק נעשה לך קצת אימון מחדש, ותתחילי, כלומר תתחיל, לעשות את תפקידיך: להכניס את הבן של לוינסקי המתנשא הזה אל העולם שלנו, אל העולם החדש, ואני מת לראות את לוינסקי, איך הוא יגיב. מגיע לו!

*

שבועיים לאחר מכן, אחרי שקיבלה את תשובת הציירת, גברת יעקובסון, עלתה שובי עם דודה נחמה אל הרכבת התחתית, בדרך אל מסוף האוטובוסים המרכזי, שממנו יוצאת ההסעה לגטו. פעם ביום, יוצאת הסעה בבוקר, מהגטו אל העיר, ופעם ביום חוזרת ההסעה בשעות הערב. לכן, כדי ללמוד אצל גברת יעקובסון, הציירת המומחית, תצטרך שובי לנסוע לבדה בהסעה, שעתיים וחצי נסיעה ממסוף האוטובוסים ועד הגטו, ולישון אצל משפחת יעקובסון, ולחזור למחרת בבוקר, היישר אל בית הספר. לכן, לקחה איתה שובי גם את תיק העבודות וגם את התיק ובו המחברות וספרי הלימוד הרגילים.

במסוף האוטובוסים הענק היתה תנועה ערה, אבל בתחנה אל ההסעה לכיוון הגטו, המתינו רק כמה אנשים. כמה אנשי עסקים היו שם, וכמה תלמידים שלומדים בעיר הגדולה והיו בדרכם חזרה לביתם. היו גם כמה נשים שחזרו מיום סידורים או מיום עבודה, וגם סבתא אחת שחזרה מביקור אצל נכדיה. דודה נחמה החליפה עם הסבתא כמה מילים, ואחר כך נפרדה משובי לשלום.

בתוך האוטובוס התכוננו כולם לשינה ממושכת, אבל שובי העדיפה להתבונן מבעד לחלון. הנוף העירוני הלך והשתנה ופינה את דרכו למרחבים אינסופיים של צמחיה, ואחר כך של חול מדברי. הגטו נמצא באמצע שום מקום.

אחרי שעתיים וחצי, עצר האוטובוס באמצע שום מקום ופתח את שעריו. הנוסעים קמו אט אט וירדו מן האוטובוס והחלו לצעוד כולם לכיוון אחד, אל כפר מרוחק שהלך והתקרב.

צריך היה להיות כאן שלט, ברוכים הבאים לשום מקום, חשבה שובי לעצמה.

איפה המרכז המסחרי פה? שאלה שובי את הסבתא, שישבה לידה כל הנסיעה.

איזה מרכז מסחרי? שאלה הסבתא.

יש לי חוג ציור אצל גברת יעקובסון, הסבירה שובי.

אוה, גברת יעקובסון! התלהבה הסבתא. בואי, אקח אותך אליה.

הגטו היה מקום פסטורלי אך מבודד, עם נוף קסום ואוויר צלול. הבתים בו היו נמוכים, בני קומה אחת או שתיים, בנויים בקפידה מאבן מקומית. בין הבתים היו שבילים להולכי רגל בלבד, פה ושם נראו אופניים ליד הבתים ופה ושם גינות מקומיות וצינורות להזרמת מים.

יש לכם פה מים? שאלה שובי.

נו, ומה חשבת? צחקה הסבתא. בלי מים אין חיים! אבל אנחנו לא מחוברים לרשת המים הארצית וגם לא לרשת החשמל. יש לנו מערכת מים משלנו ומערכת חשמל משלנו עבור המערכות החיוניות.

ויש לכם טלפונים?

יש טלפון בבית הדואר, למקרים שצריך, הסבירה הסבתא, אבל יש לנו שמחת חיים ויש כל מה שאנחנו צריכים לו.

ומערכת בריאות? ובית חולים?

יש בית חולים מקומי של הקהילה, הסבירה הסבתא, ואפילו בית יולדות קטן! ובעת הצורך, אנחנו מפנים חולים עם אמבולנס אל עמק האגמים, לבית החולים המרכזי שם.

וגם בית ספר יש?

בוודאי! יש בית ספר לבנות, ותלמוד תורה וישיבה לבנים, ואפילו אולם אירועים יש, בתוך אחד מבתי הכנסת, ושלושה בתי כנסת. אנחנו מאורגנים כקהילה לכל דבר, אבל בלי כל הסכנות שיש בעיר הגדולה.

שובי רצתה לשאול על אילו סכנות מדובר, אבל אז נזכרה בחוויית האימים עם לני, ואז הבינה הכל.

הבית של משפחת יעקובסון היה חד קומתי, כמו הבתים סביבו, אבל מבחוץ היה מעוטר בציורי שמן ממוסגרים. כך ניתן היה לזהות אותו. הסבתא החביבה הראתה לה את הכניסה ונפרדה ממנה לשלום, לא בלי שהוסיפה הסבר איך תגיע מחר בבוקר בחזרה אל התחנה לכיוון העיר הגדולה.

האוטובוס יוצא בחמש בבוקר, הסבירה הסבתא, ואי אפשר לאחר אפילו דקה!

שובי דפקה בדלת בחשש. אישה נאה, מבוגרת מעט, פתחה לה את הדלת.

את שובי? שאלה אותה גברת יעקובסון, שמעתי עלייך, יותר נכון קראתי. דודה שלך, הרבנית לוינסקי, סיפרה לי עלייך, ואני עוד זוכרת אותך כשהיית תינוקת!

כשהייתי תינוקת? שאלה שובי.

כן, גרנו אז בעיר, היינו שכנים של סבא וסבתא שלך. היית תינוקת מתוקה, ההורים שלך היו צעירים ויפים כל כך, עם ברק בעיניים.

הכרת אותם? את ההורים שלי?

כן, ודאי שהכרתי אותם. היינו שכנים של סבא וסבתא שלך, סיפרתי לך, והם היו באים הרבה, איתך כמובן. הם אהבו אותך כל כך.

ותעזרי לי לצייר אותם?

כן, כמובן, אני עוד זוכרת אותם ואיך הם נראו.

וגם לצייר את בית המקדש? אני רוצה לצייר את בית המקדש! בגלל זה הרובוטית נבהלה כל כך. דודה שלי סיפרה לך על הרובוטית?

בערך. רוצה לספר לי?

ביקשתי מהרובוטית לצייר את בית המקדש, אבל היא נבהלה. כמעט התקלקלה, וכשחזרה לפעילות הודיעה לי שנגמר השיעור.

גברת יעקובסון פרצה בצחוק.

אוי, סליחה שאני צוחקת, היא אמרה, הטכנולוגיה הזו נראית כל כך אמינה, מאחזת עיניים, ואז מול האמת היא מתנפצת. תודי שזה מצחיק, איך שהרובוטית התבלבלה! אין עלייך, שובי. ובוודאי אשמח לעזור לך לצייר את בית המקדש. אנחנו יודעים מהסיפורים איך הוא אמור להיראות, במהרה בימינו אמן.

היה אצלנו שליח מארץ ישראל ואמר לנו שהם כבר בנו את בית המקדש, אמרה שובי. אמא שלו שלחה לי תמונות של ההורים שלי, אבל היא עדיין לא שלחה לי תמונות של בית המקדש.

עכשיו גברת יעקובסון עצרה לרגע. מבטה היה רציני ומהורהר. לרגע חששה שובי שאולי גם היא נתקעה באיזו תקלה טכנית בייצור שלה, ואז נזכרה שגברת יעקובסון היא אישה, אישה יהודייה, כמו דודה נחמה, כמו אמא שלה. אישה שמחוברת אל ה' יתברך. אישה ולא אוסף מתכות.

אנחנו לא יודעים אם בית המקדש שנבנה הוא בית המקדש השלישי, שהבטיחו לנו הנביאים, אמרה גברת יעקובסון לאט. צריך נביא בשביל לבנות את בית המקדש, אבל אולי יש להם נביא, מי יודע.

גם פה הוא היה, השליח מארץ ישראל, אמרה גברת יעקובסון. הוא דיבר עם הקהילה שלנו, אנשים עלו לארץ בעקבות זה. אנחנו לא לגמרי יודעים מה קורה שם עכשיו, ועדיין אנחנו מחכים. אבל בואי, נצייר ביחד את כלי המשכן, שהם גם כלי המקדש. בואי נצייר את המנורה, וראשית נלמד עליה כדי שנדע איך לצייר אותה. יש בה שבעה קנים, ובכל קנה יש גביע, כפתור ופרח, וסך הכל יש בה תשעה פרחים, אחד־עשר כפתורים, ועשרים ושניים גביעים. סך כל חלקיה הוא ארבעים ותשע, כמניין ימי ספירת העומר. בבסיס שלה נצייר שלושה רגליים, כנגד אברהם, יצחק ויעקב, ואז פרח, ומעליו עוד גבוה כפתור ופרח.

המנורה מסמלת את התורה, הסבירה גברת יעקובסון. התורה מאירה על העולם כולו, והיא מקשה אחת – כל הדעות, כל הרעיונות, כל שבעים הפנים לתורה, הכל הכל הוא תורה אחת שלמה ומושלמת. את הנרות נצייר כשהם מכוונים כלפי הנר האמצעי. הנר המסמל את ימי אחרית הימים, כשהר בית ה' נכון יהיה בראש כל ההרים, ונהרו אליו כל הגויים, ומציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. הנה, את רואה, אנחנו חיות במקומות כה שונים, עם תרבות ואורח חיים שונים כל כך, אבל מחוברות לאותה תורה ומצפות לאותה ישועה, ובעזרת ה' בכח האמונה, אנחנו נאיר את העולם, לעד ולנצח נצחים.

פרק ח — חתונה אצל משפחת יעקובסון

נעים היה לה לשובי בבית משפחת יעקובסון. השלווה הזאת, היכולת להיות היא עצמה, בלי ביקורות, בלי לעג, בלי לחשוש מהקלטות סתר או משוטרים שפתאום מגיעים. ואמנם, הסביבה של הגטו שונה היתה לגמרי מסביבת העיר הגדולה, עמק האגמים. שם, בעיר הגדולה, הבתים היו צפופים, הרחוב היה סואן, מכוניות אוטונומיות עברו בכביש בלי הפסקה ואנשים יצאו ונכנסו אל חנויות הענק, ואילו כאן, בגטו, בתים קטנים פזורים היו במרחבי דשא אמיתי, ורק מרכז מסחרי קטן אחד היה, בקצה הגטו, ובו מכולת, סניף דואר וטלפון ציבורי אחד משותף לכל התושבים, ועוד כמה חנויות עבור צורכי התושבים. בכל בית בגטו גידלו ירקות גם עצי פרי היו בין הבתים, ובהם דובדבנים ופירות יער. רוב התושבים התפרנסו מהמשק הביתי שלהם וגידלו תרנגולים שהיו מטיילים להם בין חצרות הבתים. שלושה בתי כנסת היו בגטו, ויהודי אחד שהיה רב, שוחט ומוהל של הישוב כולו. את האירועים המשפחתיים ערכו תושבי הגטו ברחבת האירועים המרכזית של אחד מבתי הכנסת.

לקראת החתונה של בנה הגדול, הזמינה משפחת יעקובסון את כל משפחת לוינסקי להשתתף. ואמנם, כל המשפחה הגיעה אל הגטו כבר בשעות אחר הצהריים, עם הרכב האוטונומי שלהם. כך לא היו מוגבלים בשעות הנסיעה של האוטובוס היחיד שמגיע מעמק האגמים אל הגטו המרוחק. את הרכב הם החנו ליד התחנה הסופית של האוטובוס, ומשם צעדו בבגדי החג שלהם אל עבר הישוב. רחבת האירועים המרכזית לא היתה רחוקה מהמרכז המסחרי הקטן, וכשהם הגיעו, כבר הושלמו ההכנות לקראת החופה. אורחים רבים הגיעו מכל רחבי אמריקה, חלקם הגיעו ימים אחדים קודם החתונה והתארחו אצל משפחות מקומיות. תחת החופה עמדו הורי החתן והורי הכלה, בחורה חמודה וביישנית, שגדלה גם היא בעמק האגמים. רבנים משני הצדדים בירכו את ברכות החופה, וגם הרב לוינסקי כובד באחת מהן:

"שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה".

את הברכה האחרונה בירך הרב בן שלום, דוד החתן, שהוא גם קרוב של משפחת לוינסקי, ואשתו דודה של פנחס, האורח מישראל.

"אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, אהבה ואחוה, שלום ורעות.

מהרה ה' אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים,

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה,

קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם,

ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה".

מזל טוב, מזל טוב, התרגשו כולם.

חברותיה של הכלה, שלומדות איתה בסמינר והגיעו במיוחד מעמק האגמים, הקיפו אותה במעגל של ריקודים. את רובן הכירה שובי מבית הספר, הן גדולות ממנה בכמה שנים. גם בנות פחות מוכרות היו שם. ביחד רקדו כולן, בנות המשפחה עם החברות, בנות הגטו עם האורחות. הצעירות רקדו במעגלים סואנים, והמבוגרות יותר עמדו סביב ודיברו ביניהן, מצטרפות לריקודים מדי פעם. התרגשות מיוחדת היתה כשרקדו בנות משפחת יעקובסון עם אמן ועם הכלה. יבורך הבית הזה החדש, תבורך הקהילה, יבורך העם היהודי כולו, שבתוך ים של תוהו מצליח לבנות איים של אהבת תורה, יראת שמים והרבה מאוד שמחה.

בשולחן שבו ישבו בנות משפחת לוינסקי, הן פגשו את הרבנית נצחיה בן שלום, אשתו של הרב בן שלום. הרבנית נצחיה היא במקור מארץ ישראל, אבל בעלה גדל כאן ואת ביתם הם בנו בשכונה בפאתי סן אנטוניו שבטקסס. שם הקימו בית חב"ד לכלל יהודי המקום, מקומיים וגם מהגרים מכלל רחבי אמריקה. לחתונה הם הגיעו בטיסה על רחפן, שהביא אותם למגרש נחיתה לא רחוק מתחנת האוטובוס של הגטו, וכך לא היו צריכים להחליף כמה וכמה מוניות ואוטובוסים, משדה התעופה של עמק האגמים ועד הנה.

נעמי, בת דודתה של שובי, התעניינה ברחפן: כמה אנשים יכולים לשבת בתוכו? האם הוא פרטי שלהם, או שזהו שירות, כמו שירות מוניות? האם הוא אוטונומי כמו המכוניות האוטונומיות?

גם בעמק האגמים יש שירות של רחפנים, אמרה הרבנית נחמה, אבל זהו שירות יקר מאוד, ויותר פשוט להשתמש במטוסים הגדולים כשצריכים לטוס למקומות רחוקים. אני חושבת שהם אוטונומיים, הרחפנים האלו, אבל צריכים בקרה מרחוק, משהו כזה, לא?

הרחפן אצלנו הוא אוטונומי לחלוטין, הסבירה הרבנית נצחיה, והוא שייך לכלל הקהילה של טקסס. אנחנו משתמשים בו כדי להגיע לכל מיני אזורים מרוחקים בטקסס, שגרים בהם יהודים, ומזמינים את בעלי לברית מילה, לאירועים שונים, מקומות שמאוד קשה להגיע אליהם בלי רחפן. אבל הנסיעה הזאת, לגטו של עמק האגמים, היתה מאוד ארוכה עבור הרחפן הזה. עשינו שלוש תחנות ביניים כדי לתדלק אותו בדרך, וכמובן גם לארץ ישראל אנחנו לא טסים איתו, אלא משאירים אותו בחצר הבית, וטסים במטוס רגיל עד שדה התעופה החדש של חמול, בגבול לבנון וישראל, ומשם נוסעים בפסים הרגילים.

אתם טסים לארץ ישראל? שאלה שובי.

כן, שלוש פעמים בשנה אנחנו טסים לארץ ישראל, לבית המקדש, וחוזרים לכאן, לטקסס, כי כאן השליחות שלנו, הסבירה הרבנית נצחיה.

וכמה זמן הטיסה לוקחת?

עד חמול, בערך שתים־עשרה שעות, הסבירה הרבנית, אבל כשעולים על הפס משדה התעופה של חמול לכיוון מבואות ירושלים, זה יכול לקחת גם יום שלם, ואחר כך עוצרים לשבוע בגבעת זאב, ליד קבר שמואל הנביא, כדי להיטהר מטומאת מת. אחר כך עולים לירושלים בטהרה.

ומה הקהילה שלכם עושה בזמן הזה, שלוש פעמים בשנה? התעניינה הרבנית נחמה, איך הם מסתדרים בלעדיכם?

זו שאלה ממש טובה, ענתה הרבנית נצחיה, ובפרט כשכדי להיות ביום הכיפורים בטהרה בירושלים, אנחנו צריכים לטוס כבר לפני ראש השנה, אחרת זה לחוץ מדי. וכך בחגים החשובים ביותר אנחנו לא עם הקהילה שלנו! ומצד שני, זו מצוות עשה מהתורה, "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה', בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", ואחרי שנוסעים פעם אחת, אי אפשר, אי אפשר שלא לחזור שוב ושוב, לנשום את האוויר הקדוש, האוויר שם, אוויר גן עדן. כמו להיות בתוך גן עדן. הייתם פעם בבית המקדש?

לא, לא היינו בארץ ישראל מאז מלחמת העולם השלישית, ושובי לא היתה שם אף פעם.

ההורים שלי עלו לארץ לפני המלחמה, אמרה שובי, ונשארו שם.

ההורים שלך היו צדיקים מאוד, אמרה הרבנית נצחיה, ואולי תבואי פעם אחת איתנו, ונראה לך את הציון שלהם, בהר הזיתים. יום אחד עוד תצטרפי אלינו, שובי.

אולי. הלוואי.

*

בלילה נשארו בני משפחות רבות ללון בגטו, מתארחים אצל המשפחות המקומיות, ובבוקר, אחרי תפילת שחרית חגיגית ללא תחנון, יצאו כולם לדרך, בדרך אל יום חדש של עבודה, לימודים ופעילות, כל אחד בתחומו ובמקומו.

אני רוצה לטוס עם משפחת בן שלום לארץ ישראל, ביקשה שובי. אני רוצה לראות את הציון של ההורים שלי!

זה לא כל כך פשוט, אמר הרב לוינסקי, ועדיף שלא אכנס לזה עכשיו.

כולם שתקו. הכמיהה לעלות לארץ ישראל, לראות את המקדש בתפארתו, חזקה היתה, אבל חזק היה גם החשש.

אל תחשוב שיהיה לך כל כך קל שם, שעיה, הוסיף הרב לוינסקי ואמר, למרות ששעיה לא אמר דבר, כאילו ממשיך הרב לוינסקי בתוך לבו את מה ששעיה רוצה היה לומר. נכון שאתה יודע לנגן בפסנתר ובגיטרה, אבל האם אתה יודע לנגן בכינור? בנבל? בכלים שיש להם שם? ואיך תתאקלם בבית הספר של הלוויים, כשכולם שם לומדים בישיבה קטנה מיוחדת ללוויים מגיל בר מצוה, ואתה כבר גדול מהם! יש להם סגנון אחר, שפה אחרת אפילו. זה לא יהיה לך פשוט, לא יהיה פשוט בכלל!

כולם שתקו. גם שובי שתקה, מתפללת בכל לבה שיבוא יום והיא תוכל לעלות איתם לארץ ישראל, לבית המקדש, לביתו של אבי היתומים מכל העולם כולו, למקום שהגיעו אליו ההורים שלה, במסע מסתורי ומרגש, של תקווה, של ציפייה ושל מעשים שאין היא יודעת עליהם דבר, רק יודעת שהיו גדולים מאוד, משמעותיים מאוד ועטופים באור של תעלומה.

פרק ט — פנחס הכהן נכנס לעבודתו במקדש

אור בהיר במיוחד האיר בבוקר יום ההולדת העשרים של פנחס. כל יום הולדת הוא יום מיוחד, אבל יום זה הוא מיוחד במינו: החל מיום זה, הוא זכאי להצטרף לעבוד בצוות הכהנים בבית המקדש. המקום הקדוש הזה, טבור העולם, החיבור בין שמים לארץ, ועליו מופקדים צאצאי אהרן הכהן לשרת בקודש. עד עתה היה פנחס עוזר בעבודת הקודש עם חבריו לישיבה, פרחי הכהנים. פעם בשבוע, בימי חמישי, מגיעים כל הבחורים מהשיעור שלו אל בית המקדש, לסייע בעבודות המקדש: הם עוסקים בהכנת מאכלי הקרבנות בעזרה, מארגנים את בגדי הכהונה, מסייעים בסדר ובניקיון העזרה, כך שבית ה' יהיה מפואר כפי שראוי שיהיה ביתו של מלך מלכי המלכים. וכעת, עם הגעתו לגיל עשרים, מצטרף פנחס להיות אחד מהעובדים במקדש עצמו. הוא יוכל בעצמו לעלות אל המזבח, להעלות עולות וזבחים. הוא יוכל לאכול מבשר החטאת, יוכל להיטיב את המנורה בהיכל וגם יוכל להעלות את נרותיה, ואפילו להקטיר את הקטורת על מזבח הזהב. הוא כהן מן המניין. מזל טוב!

והיו, היו פרפרים בבטן, לנוכח גודל האחריות.

גם שרה היתה מרוגשת כולה. כבר לפני שבוע היא טרחה ובחרה בעצמה סולת טהורה מהודרת, להכנת מנחת החינוך הראשונה של פנחס. אבא שלו לא זכה לכך, חשבה בלבה. רגע לפני שהכל נבנה מחדש הוא נהרג, אז, במלחמה הגדולה. והם, שרה והילד המתוק הזה, היו עם כולם, במקלט הגדול, מתפללים, מפוחדים, לא יודעים מה קורה בחוץ. ועכשיו הוא, פנחס, הדומה כל כך לאביו המנוח, נכנס אל המקדש, ככהן מן המניין. בזכות אבותיו הקדושים, בזכות מסורת ארוכת שנים, בזכות דורות־דורות של כהנים ששמרו על קדושתם, הוא זוכה ונכנס אל המקדש, לשרת בקודש. שליח של מאות דורות שציפו לכך.

יום חמישי היה אותו יום, וגם תאריך מיוחד: יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. כבר לפנות בוקר היה פנחס מאורגן לקראת העליה אל המקדש, ולבו מפרפר בהתרגשות. היום זה היום!

ליד שער הכניסה, שורת מקוואות ניצבת, עם מערכת אינסטלציה מהמתקדמות בעולם. הוא נכנס לטבול טבילה לתוספת קדושה, וביציאה, כהן משמרת הלילה הִזה עליו הזיה של מי החטאת.

ברוך הבא רבי פנחס, אמר לו הכהן, הקדמת היום.

היום אני בן עשרים, אמר לו פנחס, היום אני מתחיל לעבוד במקדש.

מזל טוב! מרגש! ותביא מנחת חינוך?

כן, בוודאי, אמא שלי קנתה במיוחד סולת מובחרת, מחיטה שגדלה כאן בארץ ישראל.

והיא תכין את המנחה?

כן, היא תגיע עם הזריחה, בעזרת ה'.

המקדש עודנו ריק יחסית, בשעות האלו של טרום נץ החמה. כהנים מיוחדים סובבים את המבנה, מכינים הכל לקראת היום החדש. פנחס נכנס אל לשכת הגזית, שם מתאספים הכהנים עם שחר, אומרים ברכות השחר, קוראים תהלים, חוזרים על הלכות המקום, לומדים מאמרי קדושה וחסידות. כעת הצטרף אליהם גם פנחס.

היום אני מביא מנחת חינוך, אמר.

מזל טוב, מזל טוב, אמרו לו אחיו הכהנים, עד מאה ועשרים!

הגיע הממונה, אחד הכהנים המבוגרים יותר, לבחור באמצעות הפיס את מי שיזכה לתרום את המזבח. הזוכה היה הרב נתן כהן, אחד ממגידי השיעור בישיבת פרחי הכהונה. הוא החל להתארגן לקראת עבודתו, ואליו הצטרפו כמה מפרחי הכהונה. גם פנחס היה בהם. בחוץ עדיין חשוך, אבל המזבח מואר היה באורה של אש התמיד, הבוערת יום ולילה. בחוץ היה קר, קור של חורף ירושלמי, אבל רצפת העזרה מחוממת בחימום תת קרקעי, הפועל עשרים וארבע שעות ביממה. הכהנים ניגשו אל חדר ההלבשה, כל אחד נטל את בגדי הכהונה שלו, שהמתינו במיוחד עבורו, נקיים ומגוהצים, ולבש אותם במלתחה המיוחדת. גם עבור פנחס המתינו בגדי כהונה שהוכנו במיוחד עבורו. כבר לפני שבועות אחדים הזמינה עבורו אמו את בגדי הכהונה אצל התופרת האחראית על כך, ועכשיו הוא נכנס ללבוש אותם. בהתרגשות עצומה הוא נכנס אל המלתחה ללבוש את הבגדים: הוא לבש את מכנסי הפשתן החדשים הבוהקים ואת כתונת התשבץ שעליהם, חגר את האבנט המהודר על הכותונת, ועל ראשו חבש את המגבעת, מגבעתם של הכהנים. אחר כך ניגש פנחס עם יתר הכהנים אל עבר הכיור הגדול, מדרום למזבח, בין המזבח לאולם, ליטול את ידיו ורגליו, בקבוצות־קבוצות של שנים עשר כהנים, המתקדשים בו זמנית.

זו הפעם הראשונה שאני לובש את בגדי הכהונה, הרהר פנחס בלבו. ולא רק אני לובש אותם עכשיו. גם אבא לובש אותם איתי. גם אבא, שלא זכה בכך, גם סבא, גם אבא של סבא, גם כל הדורות הקודמים, שהמתינו וציפו וייחלו לכך, שהתפללו שלוש פעמים ביום: ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ואישי ישראל ותפילתם מהרה תקבל ברצון, כולם נמצאים פה איתי, כל הנשמות היקרות האלו של אבותיי ואבות אבותיי. מבית המקדש של מעלה הם מביטים בי, נוטלים חלק בעבודה המעשית, בקידוש שֵם ה' בבית מקדש של מטה, בחיבור הקדוש בין העולמות, כאן מתוך עולם העשיה.

הרב נתן כהן ניגש אל עבר המזבח. הוא נטל את מחתת הכסף המיוחדת ועלה איתה לראש המזבח. שם בירך את הברכה המיוחדת: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו להסיר הדשן", וניגש מיד להתחיל במלאכה. הוא פינה את הגחלים מצד לצד, נטל מעט מהדשן הפנימי אל תוך מחתת הכסף שבידו, וירד. אז הוא פנה אל מזרח הכבש, ושם, בפתח מיוחד בין מרצפות העזרה, הניח בעדינות את דשן המזבח וכיסה את הפתח בחזרה. אחד מפרחי הכהונה נטל ממנו את מחתת הכסף והניח אותה בחזרה במקומה. כהנים נוספים, שקידשו את ידיהם ואת רגליהם, נטלו בידם מגרפות ומחתות לפנות את שאר הדשן מעל גבי המזבח.

היום בעזרת ה', כבר אוכל גם אני לעלות אל המזבח, חשב פנחס לעצמו. היום, אחרי הקרבת מנחת החינוך שלי. תכף תבוא אמא עם הסולת המיוחדת שהיא רכשה. במיוחד נסעה היא עצמה לגליל, להביא את הסולת למנחת החינוך שלי, וכבר היא מגיעה.

בינתיים הביאו פנחס וחבריו גזעים נקיים, ישרים ויפים, עבור סידור מערכות המזבח. שני כהנים נטלו מהם את הגזעים והגישו אל הרב נתן כהן, שסידר אותם בסידור מיוחד על גבי המערכה.

המערכה הגדולה מיועדת להקרבת הקרבנות. דרכה מתחבר עם ישראל אל אבא שבשמים. דרך תקשורת של אש, של הקרבה, של זהות, של אהבה כוללת, שמתבטאת בהבאה של כל נפשנו, בשרנו, דמנו, למעלה, אל מי שברא והביא אותנו הנה. ובמקום להקריב את עצמנו ממש, אנו מביאים את קרבנותינו, את בעלי החיים המשקפים אותנו, ואת מה שאנו מרגישים ואת מה שיש לנו לומר. כל עולם החי, כל עולם הבריאה, כולנו ברואים, כולנו שלו, כולנו שואפים לקִרבת אלקים.

הרב נתן כהן סיים לסדר את גזרי העץ של המערכה הגדולה, ועבר לסדר את שאר המערכות.

בוא תבחר אתה, ר' פנחס, את גזעי התאנה עבור המערכה השניה, אמר לו אחד הכהנים. אתה היום חתן מקדש, היום אתה מקריב מנחת חינוך, היום אתה סוג של כהן גדול בעצם.

פנחס בחן בהתרגשות את גזעי עץ התאנה שלפניו, ובחר את העדינים יותר, מהם עושים גחלים עבור הקטורת. הקטורת, זו שמחברת עולמות עליונים, שמסירה קטרוגים, שמביאה ברכה לעולם כולו, וריחה מגיעה עד יריחו. היום היא תוקטר בגחלים שהוכנו מהגזעים האלו, העדינים, הרכים, גזעים שצמחו כאן בארץ ישראל, הצמיחו עליהם תאנים מפירות הארץ וכעת זוכים לבטא את האהבה. עד שתחפץ.

הרב נתן קיבל את עצי התאנה מידיו של פנחס וארגן את המערכה השניה. שאריות הקרבנות מיום האתמול הוחזרו אל לב המערכה הגדולה, וגם מערכת אש התמיד אורגנה לקראת היום החדש. כעת הבעיר הרב נתן כמה קיסמי תאנה דקים, הקרויים אליתא, מתוך מערכת אש התמיד, והניח אותם בתוך החלל של המערכה הגדולה. באותו האופן הבעיר גם את המערכה השניה המיועדת לגחלי הקטורת, וכשסיים, פנה בחזרה אל עבר הכבש הגדול. בפסיעות קטנות, מדודות, צעד הרב נתן לאחוריו על גבי כבש המזבח, עד שהגיע אל רצפת העזרה.

יישר כוח, רבי נתן, יישר כוח, אמרו לו כולם ולחצו את ידיו.

האש הגדולה עלתה על גבי המזבח, ואור החל להאיר ממזרח. בוקר של יום חדש.

מזל טוב, רבי פנחס, אמר לו הרב נתן, תבורך מפי עליון, תזכה לקדש שם שמים בכל מעשיך, תזכה לשמח אלקים ואדם.

פנחס התרגש. הרב נתן הוא המורה שלהם לקבלה ולחסידות, והברכות האלו, הברכות האלו יקרות ללבו. יקרות לו כל כך.

תודה רבי נתן על כל הברכות, אמר, שה' ישמור אותך ותמשיך להאיר את דרכנו באור הגדול הזה.

הכהנים מיהרו לחזור אל המוקד, לקראת הפיס של עבודת התמיד, ורק פנחס נשאר לעמוד שם, מביט אל האור הגדול, אור המזבח.

כאן החיבור הזה שלנו אל הקודש, החיבור שלנו עם הקדוש ברוך הוא. החיבור של עם שעבר כל כך הרבה נסיונות, גזרות, פיתולים, סכנות ומצבים בלתי אפשריים, והנה הוא שב אל ארצו, אל בוראו, אל החיבור הפנימי של נפשו עם מי שנתן לנו הכל.

תודה אבא שהבאת אותי עד הלום, אמר פנחס, תודה שעברתי את כל המסע הזה. המשא הזה.

עוד נכונו לך נסיונות, אתה עדיין בדרך, הוא הרגיש את התשובה מגיעה, חזקה, עוצמתית, מלמעלה, ישר אל תוך לבו, חתומה בחותמת של אהבה עצומה, שאי אפשר לתאר.

פרק י — מנחת החינוך של פנחס

עבודת המקדש נמשכה כסדרה. הלוויים כבר התאספו והתחלקו לתפקידיהם, מי לנגינה ומי לעבודה בשערי המקדש. נציגי עם ישראל, אנשי המעמדות, הגיעו גם הם ונעמדו סמוך לכבש שנבחר לקרבן התמיד, המייצג את רצוננו להתקרב לקדוש ברוך הוא, להתעלות אל קרבתו. הכהן הזוכה בהטבת נרות המנורה נכנס אל ההיכל והיטיב חמש מן הנרות. כהנים אחדים טיפלו בקרבן עצמו, שחטו אותו וקיבלו את דמו. את הדם זרק אחד הכהנים על קרן המזבח, מחצי המזבח ולמטה, שתי מתנות שהן ארבע: על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית. הדם הוא הנפש, המזבח הוא דוגמת הר סיני, ודם הקרבן הוא דם הברית שלנו עם הקדוש ברוך הוא, להמשיך עלינו חסד ורחמים, להעלות אותנו, את העם כולו, בדרך העולה בית א־ל. במקביל, קבוצת הכהנים שנבחרו לכך בפיס, סייעו בחלוקת קרבן התמיד לחלקיו, ועם סיום הזאת דם התמיד, העלו הכהנים את חלקי קרבן התמיד אל כבש המזבח. קרבן התמיד הוא קרבן עולה, וכל חלקיו מוקטרים קודש לה'.

בואו איתי, רמז הרב נתן אל פנחס ואל חברו לכיתה, עזרא כהן, שעמד בקרבת מקום, בואו ניגש אל לשכת המנחות. עכשיו הוא הזמן.

פנחס ניגש, מרוגש כולו, בגדיו החדשים מבהיקים בלובנם. בתוך הלשכה, חבורת נשים מבוגרות עסוקה היתה במרץ בהכנת המנחות. בפרט, בהכנת מנחת החביתין של הכהן הגדול, ומנחת החינוך של פנחס, הכהן החדש, שהוא היום כדוגמת הכהן הגדול בעבודתו. מנחה זו מייצגת את כלל ישראל ואת כלל סוגי השפע בעולם, יודע פנחס. היא מורכבת מעשרון סולת, בלולה בשלושה לוגין של שמן ונחלטת ברותחים. המנחה נילושה לשתים־עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ואחר כך נאפית, ולסיום גם עוברת קלייה במחבת בשארית השמן. בסוף התהליך, הכולל בישול, אפיה וגם טיגון, נמצאות בכל מגש שתים־עשרה החלות, בלולות, חלוטות, אפויות ומטוגנות, עם כל סוגי ההכנה, כנגד כל השפע שבעולם, המובא בשם כל ישראל.

בוקר טוב הרבניות, אמר הרב נתן, באנו לקחת את מנחת התמיד וגם את מנחת החינוך והחביתין.

הרבנית שרה, הרבנית שרה, הבן שלך כאן, קראו הנשים.

שרה היתה מרוגשת, אך לא יכולה היתה לומר דבר. ככה זה, משפחתי. בזמן התרגשות גדולה, נבלעות המילים אצלנו. אבל לב מרגיש לב. וה' רואה הכל.

על מגש הכסף הגדול שבכניסה ללשכה הונחו המנחות. עשרון הסולת ורביעית ההין שמן עבור מנחת התמיד, מגש ובו מנחת החביתין של הכהן הגדול, לבוקר ולערב, ועוד מגש ובו מנחת החינוך של הכהן הנחנך החדש, פנחס.

ברוך תהיה, בן אהוב, אמרה שרה, תבורך מפי עליון, כהן יקר שלי!

תודה לך אמא, שה' ישמור אותך!

הרב נתן נטל בידיו את קערת הסולת, פנחס נטל את מגש החינוך שלו, ועזרא נטל את המגש השני, ובו מנחת החביתין של הכהן הגדול.

תודה לכן, תבורכו מן השמים, אמר הרב נתן.

ברוך תהיה, ברוך תהיה, אמרו הנשים, והמשיכו במלאכת ההכנה של שאר המנחות שהוזמנו ליום זה. יום ט"ו בשבט הוא היום, והרבה קבוצות מבתי ספר ברחבי הארץ באות עם מנחות הנדבה שלהן, ביחד עם סלסלות של פירות מעשר שני, לאכול בטהרה בירושלים.

הרב נתן, פנחס ועזרא ניגשו בחזרה אל המזבח, עם המגשים שבידיהם, והניחו אותם על גבי הכבש.

אחר כך חזר הכהן המיטיב את המנורה אל ההיכל, והמשיך בהטבת שני הנרות הנותרים, דואג להוסיף שמן לתאורת נר התמיד.

כעת ניגשו כולם, ישראלים, לוויים וכהנים, אל לשכת הגזית, מקום מושב הסנהדרין, להתפלל את תפילת השחרית המיוחדת לבית המקדש. שחרית שיש בה עשרת הדיברות, קריאת שמע וברכותיה, וגם נוסח מיוחד של ברכת העבודה וברכת הכהנים.

שליח הציבור היה הכהן הגדול, שמונת הבגדים עליו, וציץ הזהב ועליו שם ה' המפורש חקוק באותיות התלויות על נס. מעילו ההדור אומר מלכות ופעמון ורימון, פעמון ורימון שזורים למרגלותיו. הוא חגור אפוד מיוחד עם אבני חן שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל, ועל חזהו החושן המאיר באור יקרות. בבגדיו המיוחדים, כשהוא נושא את עם ישראל על לִבּו, עלה הכהן הגדול אל הבימה, נשא את תפילתו, ולאחריה עמד ובירך את העם הנמצאים בלשכת הגזית.

פנחס ניגש אליו, כפף את ראשו, היום אני נחנך, אמר לו.

מזל טוב, רבי פנחס, אמר הכהן הגדול, היום גם אתה כהן גדול, אתה ואני נקריב ביחד, כל אחד את המנחה שלו, בשם כל ישראל.

אני צריך ברכה, אמר פנחס.

תבורך בני, תבורך.

אני פה אבל גם מרגיש שם, באמריקה. הייתי שם בביקור, קשה היה לי שם.

ועכשיו אתה נמצא פה, בירושלים הבנויה, בתוך החלום של כל הדורות שלפנינו, אשריך!

אני פה והם שם, וגם הם צריכים להיות פה. לפני שהארץ תרעד.

הם על לבי, אתה רואה, אנחנו הכהנים נושאים אותם עלינו, מתפללים עליהם. תתפלל עליהם גם אתה, רבי פנחס, תתפלל שיבואו, תתפלל שיזכו לשוב הנה.

תודה כבוד הכהן הגדול, אמר פנחס.

תבורך מפי עליון, רבי פנחס, הוסיף הכהן הגדול ואמר, ואם כך אתה מרגיש, כל אדם יודע, בתוך תוכו, במקום הפנימי ביותר, מהי השליחות שלו בעולם. שליחות היא לפעמים רגע, ולפעמים מסע חיים שלם. משא חיים שלם. הקשר שלנו עם הקב"ה, חבל הכסף שלנו, דרכו אנו חשים את התפקיד שלנו, הוא דרך המקום שאליו לוקח אותנו הלב. התפקיד שלנו נמצא בתוכנו. יבוא יום והתפקיד הזה יושלם, בעזרת ה' הוא יושלם, ואין עונג גדול מזה, אין אור גדול מהאור של החיבור הזה, של מימוש התפקיד שלך בעולם, של החיבור של מנורת עם ישראל עם שורשה.

תודה הכהן הגדול, אמר פנחס.

ותמיד תזכור שגם אתה כהן, וגם אתה כהן גדול, היום ובכל יום, כי כל אחד הוא כהן גדול בעולם שלו, בשליחות שהוא קיבל אל תוך לִבּו, שהוא קיבל עוד במעמד הר סיני, והוא ממשיך אותה כאן, בדור שלנו, דור הגאולה. אשריך רבי פנחס, בעזרת ה' יתברך, אתה תצליח!

פנחס רעד מהתרגשות. עוצמת המעמד גדולה היתה ממנו. האותיות הזוהרות שעל גבי הכהן הגדול נחרתו אל תוך לבו. כהן גדול הוא כל אחד מאיתנו, חדרו אל תוכו המילים המחזקות, המעצימות, המעודדות. כהן גדול הוא בעולם שלו, בשליחות שלו, באור המיוחד שלו, שבו הוא מאיר את העולם.

הכהן הזוכה בהקטרת הקטורת, יחד עם הכהן המביא את הגחלים, נכנסו ובאו אל ההיכל. הלוויים החלו בנגינתם, וצלילי הכינורות שלהם כמו מותאמים היו לגוני השמים המתחלפים ולשילוב של ריחות הקטורת המגיעים עד יריחו. אז נכנס הכהן הגדול אל תוך ההיכל, ועמו כמה כהנים נוספים. הם השתחוו בתוך ההיכל, נשאו תפילה אל מלך מלכי המלכים ויצאו בפסיעות מדודות אחורנית, לכיוון המעלות המובילות מהעזרה אל האולם וההיכל. אחריהם ניגשו כל הכהנים, ופנחס עמם, ועמדו על המעלות לברך את ברכת הכהנים, להאציל את ברכת ה' על עם ישראל כולו.

"יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ענו כל העם הנמצאים בעזרה, והלוויים פצחו בניגון שמח, ניגון של גאולה. הכהנים שזכו בכך ניגשו להקטיר את חלקי קרבן התמיד על גבי המזבח. קרבן התמיד הוא הקרבן המייצג את עם ישראל כולו, ואת קרבת האלקים, שחזר להשתעשע עמנו, אחרי אלפיים שנות גלות, בתוך ביתו, בתוך מקום השראת שכינתו, בתוך הדירה שבה הוא בחר, בתוך העולם הזה.

בוא בני, בוא, סימל הכהן הגדול לפנחס, היום אתה עולה איתי, להקטיר את המנחות. תכוון על אחיך בגלות, היקרים לך כל כך.

הם נטלו את ידיהם ואת רגליהם בכיור הנחושת, מדרום מערב למזבח, וניגשו אל הכבש. הכהן הגדול נטל בידיו את מגש החביתין, והכין אותן להקטרה. הוא חילק כל חלה לשניים, כל אחד מחצאי החלות כפל ופתת לפתיתים, ועל הפתיתים נתן קומץ לבונה והמליח במלח מתוך הכלי המיוחד שעמד בצד הכבש. לאחר כל זאת העלה את חצאי החלות להקטרה. החצי השני יועלה להקטרה בערב, עם קרבן התמיד של בין הערביים.

כעת סימן הכהן הגדול לפנחס לעלות אף הוא. פנחס בידיים רועדות ניגש אל הכבש. הרבה התאמן על הרגע הזה. הרבה חשב עליו. הוא עלה על הכבש, נטל את מגש מנחת החינוך שהכינה אמו, קיפל ופתת את החלות לפתיתים, ואז, בידיים רועדות, מסר אותן לתוך אש התמיד. נציגם של עם ישראל הוא. נציגם של העם לדורותיו. שנים־עשר שבטי י־ה, מכל קצוות תבל, שהתכנסו הנה לעבודת הבורא, וגם אלו שעדיין לא התכנסו הנה.

הקב"ה, הלוואי ואמלא את שליחותי, נשא פנחס תפילה חרישית אל תוך אש הקודש.

אני איתך בני, בכל אשר תלך, הוא שמע.

והיתה התשובה, מאירה, אוהבת, בוהקת, מתוך האש.

תודה אבא.

בפסיעות מדודות פסע פנחס לאחוריו. ירד מן הכבש ונעמד ליד הכיור.

מזל טוב, מזל טוב, הריעו כולם מסביב, והלוויים החלו בשירי הודיה מרגשים.

"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה".

עכשיו אתה כהן מן המניין, אמר לו הכהן הגדול ולחץ את ידו, תבורך, רבי פנחס.

כוח של אהבה היה באוויר. אור של אהבה. אור של אלפיים שנות צפייה. אור של עשרים שנות חינוך. אור של כל השפע האלקי המגיע מלמעלה וממנו מביאים אנו את מנחתנו אל מי שהביא לנו את כל אלו. אור של הודיה ושל קרבת האלקים.

אז ניגש הכהן הגדול לעבודת ניסוך היין. הוא הקיף את המזבח עד שהגיע לקרן מערבית דרומית, וכהנים אחרים הושיטו לו את גביע היין, ובו רביעית ההין, המיועדת לניסוך. הכהן הגדול ניסך את היין בקרן המערבית דרומית, לתוך ספל מיוחד מכסף, שיורד לתוך צינור אל המפלס התת קרקעי שתחת המזבח. ברגע הניסוך, נעמדו שני כהנים על שולחן ההקטרה של שאר הקרבנות הממתינים להקטרה על המזבח, והחלו מריעים בשתי חצוצרות הכסף שבידיהם, תקיעה, תרועה, תקיעה. מיד לאחר מכן, החלו הלוויים לשיר את שירם המיוחד, ואחרי כל פרק היו הכהנים תוקעים, ועל כל תקיעה היו בני ישראל, אנשי המעמדות, משתחווים ומודים לה' יתברך, על הרגעים היקרים והקדושים האלו, שסוף סוף זכינו להם שוב.

"הרנינו לאלקים עוזנו, הריעו לאלקי יעקב".

אנשי המעמדות העומדים בעזרה החלו לרקוד ריקודים של שמחה והתרגשות. "שאו זמרה ותנו תוף", שרו כולם ביחד, יום חדש הגיע. יום של התחדשות. יום של אהבה. יום של התחלה חדשה. יום של עולם מלא.

מזל טוב, מזל טוב, אמרו הנשים בלשכת החביתין, זכית, זכות גדולה שרה, אשרייך!

ברוכות תהיו, ברוכות תהיו, אמרה שרה. הבן שלה, כמו כהן גדול הוא היום, היום ובכל יום. הבן שלה הוא חלק מהדבר הגדול הזה, חלק מהחיבור הזה של שמים וארץ, חלק מעבודת האלקים. ברוך הוא וברוך שמו.

עכשיו הסתיימה עבודת התמיד של בוקר, וכהני המשמרת הקבועים המשיכו במלאכתם: כמה וכמה חתני בר מצווה יש היום, מכל רחבי הארץ, שבאים לחגוג את יום חגם כאן, בבית המקדש ובכותל; כמה בתי ספר שמביאים איתם כבשים לקרבן שלמים, לכבוד סעודת ט"ו בשבט כאן בירושלים הבנויה, כמה וכמה תורים ובני יונה מובאים לטהרה; קרבנות עולה של שגרירי סוריה ובנגלדש מטעם מדינותיהם; וגם קרבן שלמים גדול של קהילת עולי אוסטרליה בגבעתיים, החוגגת את חנוכת בית הכנסת שלהם. בלשכת המנחות המשיכו הנשים במלאכתן בשמחה, מכינות את סלי החלות עבור ההזמנות השונות. פרחי הכהונה שהיום התורנות השבועית שלהם נכנסו לסייע בארגון הקרבנות לקראת הקרבתם. הלוויים החלו לקבל את פני האורחים החדשים לקראת היום המרגש שלהם, קבוצה־קבוצה ושמחותיה, קבוצה־קבוצה ומעשיה, קבוצה־קבוצה וקרבנותיה.

אתה נשאר פה היום, רבי פנחס? שאל הרב נתן, כי אני חוזר תכף לישיבה.

אלך להגיד לאמא שלום ואצטרף אליך, ענה פנחס.

ברוך תהיה, כהן יקר שלי, תגיע היום לארוחת ערב? שאלה שרה, אם כן, אוכל להביא לך מהשלמים שיהיו פה היום.

אני חושב שאשאר בישיבה ואחזור מאוחר יותר, אמר פנחס, יש היום בערב סיום מסכת.

יום טוב לך, תבורך!

יום טוב אמא.

מזל טוב, מזל טוב פנחס הכהן, אמרו כל הנשים.

פנחס הצטרף אל הרב נתן ואל כמה חברים נוספים, והם צעדו בדרך אל הישיבה על הגשר המיוחד המוביל אל הרובע היהודי. שמש נעימה הבקיעה את דרכה מבעד לעננים, וכמה יונים נאספו ליד המעקה. למטה ברחבה נאספו משפחות־משפחות בדרכן לחגיגות בר המצוה, שרות שירי הודיה ושמחה עם חתן האירוע, בדרכן אל הכותל. שם יקרא חתן הבר מצוה בתורה, ואחר כך ייכנסו להקריב את קרבן השלמים במקדש, ולסעוד את סעודת השלמים החגיגית באחד מבתי האוכל בתוך ירושלים העתיקה המחודשת, עם שירות ותשבחות לבורא עולם, "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ".

פרק יא — פאול שטיק צריך כסף, והרבה

באותו היום, בעמק האגמים, כינוס חשוב התרחש, בתוך אולם הישיבות החדיש של חברת טילדה ומועצת העולם. כל בכירי ראשי המחלקות נאספו שם לפגישה החשובה והדחופה. שמש נעימה הבקיעה את דרכה מבעד לעננים, וכמה רובוטי נגינה חינניים נראו מבעד לקירות הזכוכית המשוריינת של אולם הישיבות, נגינתם בוקעת אל תוך האולם הסואן דרך מערכת סינון רעשים מקורית, חד כיוונית, שפותחה על ידי החברה לפני כמה וכמה שנים.

כולם היו שם, בתוך אולם הישיבות: מנהלי המוצרים וראשי המחלקות, מהנדסי התודעה ומטמיעי המערכת, כולם יושבים היו סביב שולחן האלון הגדול, מחשביהם הניידים בידיהם, ועשרות רובוטים היו הולכים ובאים, טוענים כיבוד קל, שתיה קלה בשלל צבעים וחומרי עישון לסוגיהם עבור ראשי המחלקות בפגישתם החשובה.

ואז נכנס מר פאול שטיק עצמו אל אולם הישיבות. כל הנוכחים קמו על רגליהם לאות כבוד, למשך דקה ארוכה.

אתם יכולים לשבת, אמר מר שטיק, וכולם התיישבו בדממה.

מטרת הפגישה שלנו היום, אמר מר שטיק, היא להראות סקירה של הישגי החברה שלנו, חברת טילדה ומועצת העולם, החדירה שלנו אל שווקים חדשים וכיווני דרך להמשך פעילות החברה.

הנוכחים הקשיבו לדברים קשב רב. רובם הכירו היטב אלו את אלו. משרדיהם שוכנים בשכנות, בתוך בנייני הענק החבויים היטב, אי שם בפרברי עמק האגמים. זר אינו מכיר את הבניינים הללו. בתוך מפות העולם אין הם מופיעים, והתחבורה הציבורית אינה מגיעה אליהם. רק מי שיודע היטב לאן הוא מגיע יכול לכוון את רכבו האוטונומי אל עבר המתחם, ומשם, לתוך לב המתחם, שנראה כלפי חוץ כמו פארק פרטי גדול על שפת נהר העושה את דרכו אל עבר האוקיינוס. שם, בלב המתחם, נמצא מרכז הבקרה שמנהל את העולם כולו. טוב, בעצם רק חלק, אבל העתיד, העתיד נראה מבטיח מתמיד.

מר שטיק סימן לרובוטית שלידו, אנג'לינה, והיא הדליקה מסך ענק. בתוכו נראתה מפת כדור הארץ.

נתחיל בסקירה של ההישגים שלנו במקומות שונים בעולם, פתח מר שטיק. כידוע, אנחנו כאן בחברת טילדה ובמועצת העולם, מקדמים את שיא הקִדמה האנושית. בדור שלנו, שיש בו רובוטים בעלי תבונה שיכולים לחרוש ולזרוע, לייצר ולקצור, וגם לייצר ולגדל ילדים, אין צורך שבני האדם יטרחו ויעבדו. כל מה שהאדם זקוק לו הוא לבלות את חייו בהנאות העולם שעליהן ממליצים לו הרובוטים שלו, על פי הפרופילים המיוחדים לכל אדם ואדם, ועל פי פרופילים של אנשים הדומים לו. אנשים שכלל לא ידעו על כל מיני סוגי מאכלים ומשקאות, אנשים שכלל לא הכירו הנאות מסוגים שונים, מקבלים המלצות מהרובוטים שלהם, והופכים להיות אנשים מתקדמים ונאורים יותר. הפיילוט הראשון שלנו, מכירת הרובוטים שלנו לבעלי הון מרחבי העולם, נחל הצלחה רבה, ותכף תראה לכם אנג'לינה כמה וכמה סרטונים, שעברו אנונימיזציה כמובן כדי לשמור על פרטיותם של בעלי ההון. תוכלו לראות אותם מטיילים בעולם, נהנים ומבלים, תוך כדי שהרובוטים עובדים ועושים הכל בשבילם. וכל ההישג הגדול הזה, קידום המהפכה השישית של האנושות, מהפכת ההנאות והבילוי, כל זה נעשה בזכותכם. הצלחנו בשיתוף פעולה להוציא את האנושות מכל מיני כבלים של אידאולוגיה, ולהביא אותה אל מטרתה הסופית: מצב שבו כל אדם מפיק את כל מנעד ההנאות האפשרי עבורו.

הוא סקר את חלקו של כל משתתף בפרויקט הזה, מדלג בצורה אלגנטית על ראשי צוותים שפיתחו דברים קצת פחות שימושיים, כמו סוכני מוסר שרק מבלבלים את המוח, ומתמקד בראשי הפיתוח של טכנולוגיות מאכלים מהונדסים חדשים, משקאות משכרים, סמי הזיה חדישים שהונדסו במעבדות הכימיה ושילוב של כל אלו.

וכעת נעבור לפיילוט החדש, הכריז מר פאול שטיק. פה ושם עדיין יש לנו כמה איי התנגדות ברחבי העולם. חלקם אפילו פה, קרוב לעמק האגמים עצמו. קבוצות של סרבני טכנולוגיה חיות בתוכנו, עם מחשבות מדורות קדומים, וגם בארצות רחוקות יותר. שוו בנפשכם: יש ארצות ובהן אנשים מתפללים, עובדים את האלקים ואפילו מקריבים קרבנות של בעלי חיים! וכמובן אנחנו, במועצת העולם, מתוך דאגה לעתידם, נדאג לפקוח את עיניהם, ליהנות מהעולם, ולכן לפרויקט הדגל החדש שלנו, אותו אנו מתחילים לקדם, נקרא "פרויקט עץ הדעת". כאן, מטרתנו היא בצורה מושכלת לפקוח את עיניהם של כל בני האדם, גם השמרניים ביותר, ולהעביר אותם לעידן החדש: עידן ההנאות של המהפכה השישית.

יש לנו כבר כמה אבות טיפוס של רובוטים שהוחדרו לתוך הקהילות השמרניות ביותר, המתיק מר פאול שטיק. יותר ויותר אנשים פותחים את עיניהם הודות להכוונה ולהדרכה של הרובוטים שלנו, ועזבו את בתיהם לטובת חיים של הנאות ובילויים, והכל תחת הכותרת של עבודת הגל האוניברסלי, המותאם אישית, המאפשר לכל אחד ליהנות בדרך שבה הוא בוחר. וכאן, פרויקט העתיד שלנו, פרויקט עץ הדעת, מטרתו להחדיר את הטכנולוגיות האלו לכלל האנושות. אנשים יטעמו מעץ הדעת ויבחרו למקסם את הנאותיהם במערכת שבה אין סיבה לטרוח. הם ילמדו להכיר שאין להם סיבה להתאמץ, כשיש כל כך הרבה הנאות סביבם, במרחק נגיעה. ובדיוק בשביל זה אנחנו פה: בשביל ההטמעה של הרובוטים שלנו בכל מערכות העולם, בצורה שוויונית ומכילה, דמוקרטית ומהנה. דמוקרטיה!

התאמה מושלמת! מתאים לך בדיוק! הכריז מר פאול שטיק, שוויון הזדמנויות! סיפוק! הנאות! אלו הסלוגנים שלנו, סביב עבודת הגל האוניברסלי. הגל משקף את ההתאמה האישית המושלמת, את מגוון ההנאות, למגוון סוגי האנשים: לכל אחד הנאות משלו, בילויים משלו, נטיות נפש משלו, ולשם כך נמצאים הרובוטים שלנו: לספק לכל אחד את מאווייו, "לעשות כרצון איש ואיש!" והנה, עכשיו תראה לכם אנג'לינה כמה וכמה סרטונים להדגים את העניין.

אייב יחיאלי נע בכסאו באי נוחות. הוא ידע שלחץ הדם שלו מזוהה על ידי הרובוטים מסביב. הוא גם ידע שדבריו של פאול שטיק היו מקוממים, מזעזעים, רעים מאוד מאוד. בדמיונו הפכו האנשים שסביבו לנחשים רבי עוצמה, והרובוטים הפכו למפלצות. לאן הוא לוקח את האנושות שלנו, שאל אייב את עצמו, ומה יהיה, ומדוע הוא מנסה להחדיר את הרובוטים שלו לאנשים שחיים חיים מאושרים, טובים, של עבודת האלקים? בעצם הוא נלחם באלקים, חדר ברק של הבנה לתוך מוחו. בעצם הוא מטמיע עבודה זרה.

ופתאום, באמצע המסך הגדול, הופיעה דמותו של הרב לוינסקי, רב הקהילה שלהם. האמנם?

הנה בואו תראו, אמר פאול שטיק בקול רשמי ורגוע, כאן תראו את הרב של הקהילה היהודית כאן בעמק האגמים. הוא מהסוג השמרני יותר, מאמין בעבודת אלקים, מאמין בקרבנות שיש להקריב בבית מקדש. הוא חי כמו לפני אלפי שנים! ולתוך ביתו הכנסנו רובוט, כלומר לא לתוך ביתו ממש אלא לתוך לבו של הבן שלו. בואו תראו איך הם פועלים יפה, בואו תראו עד כמה הבן שלו כרוך אחר הרובוט, שומע לעצותיו, עושה כדבריו.

רגע, לא אמרת שתשמור על הפרטיות? נשמע פתאום קול ברחבי אולם הישיבות, ואייב זיהה שהקול הוא קולו. הוא זה שאומר את המילים האלו. הוא זה שהתפרץ.

כן, כמובן, כמובן, תראה איך הפנים של הבן מטושטשים כמובן, ובוודאי שום מידע לא יוצא מכאן החוצה. כולנו חתומים על סודיות! ועכשיו, בואו תראו איך הבן של אותו רב, שכמובן לא ננקוב בשמו, הולך כרוך אחר הרובוט שלו, לני, מה שהתחיל מרובוט לאימון משחקי כדורסל, הפך לרובוט שבעצם מנהל את חייו של הבן לאפיקים אחרים לגמרי ממה שהוריו תכננו עבורו. העולם כולו פתוח לפניו: עולם של הנאות ושל דברים שהוא לא היה מודע להם, ועכשיו הוא יוכל לממש את עצמו וליהנות מדברים שלא יכול היה בכלל להיחשף אליהם.

ואתה חושב שזה מוסרי? זעק פתאום אייב.

מוסרי? ודאי שזה מוסרי! בזכותנו הוא נהנה מדברים שהוא לא יכול היה בכלל לדעת על קיומם! מי היה נותן לו את כל הדברים המדהימים האלו שפיתחו עובדי מעבדות הכימיה שלנו? מי היה פותח בפניו את כל אפשרויות ההנאה?

והאם שאלת מראש את רשותו? את רשות הוריו?

מה זאת אומרת, לשאול רשות? אנחנו בסך הכל מיטיבים עמו, מביאים אותו לחיים טובים יותר, ובוא תראה כאן עוד רובוטית שלנו, שהצליחה להוציא את מנהל הרכש של חברת התחבורה הגדולה באמריקה מתוך בית בורגני קלאסי של אישה וארבעה ילדים, וכעת הוא כבר כמה חודשים מטייל לו בעולם, נהנה מחייו, משאיר מאחוריו את כל החיים הישנים של העידן הישן. פשוט מהפכה!

המהפכה הזו היא פשע, היא גהינום, היא פגיעה באנושות, היא מלחמה נגד אלקים, היא הרס האנושות! זעק אייב.

כל הנוכחים הביטו בו בתדהמה.

מר יחיאלי, תשתוק, אמר לו סמי זייגר בלחץ, הגזמת לגמרי!

לא הגזמתי, זעק אייב בקול. החזון המשונה הזה, הפיילוט, הוא הרס האנושות. החזון הזה הוא חורבן! הוא אסון!

אתה מדבר כמו בני הדור הישן, אמר לו פאול שטיק בנחת, בעידן המודרני, שבו רובוטים יכולים לעשות הכל, אבל הכל, לא נותר לנו אלא לפקוח את עיניהם של בני האדם, ליהנות מכל מה שהעידן החדש נותן להם. פשוט לנשום עמוק ולאכול עוד ועוד מעץ הדעת, פשוט ליהנות! לא להתאמץ, לא לטרוח, לא לתחזק את המערכות המיושנות, פשוט להשתחרר מהכבלים המיושנים ולהתקדם לעידן החדש שאנו מציגים להם!

כל מה שאתה מתאר, כל זה אינו אלא הצגה אחת גדולה, כל זה הוא שקר, המשיך אייב להפריע. מה שאתה מציג זה חורבן, זה הרס האנושות. אנחנו לא פה כדי ליהנות! אנחנו פה כדי לעבוד את האלקים, כדי להתחבר אליו באהבה, כדי לבנות כאן אור של אנושות נקיה יותר, מוסרית יותר, חיובית יותר, ואתה מנסה להשקיע אותנו בתוך הנאות, בתוך איבוד מוסר, בתוך איבוד צלם אלקים שבתוכנו!

אתה משקף בדיוק את דור העבר, אמר פאול בנחת, וטוב שבאת הנה. הרובוטים שלנו כמובן מקליטים את דבריך וימצאו מיד תשובה הולמת. רבים־רבים חשבו כמוך ועיניהם נפתחו, ותכף גם אתה תחוש בשינוי, ותלמד להבין את הערך הגבוה של מה שאנו מציעים.

אתם סכנה, אתם סכנה לאנושות!

אנג'לינה, תכבי אותו.

אי אפשר, מר שטיק, הוא בן אדם.

אז תוציאו אותו מכאן.

שני רובוטים חסונים ניגשו אליו משני קצוות של האולם, עומדים מולו.

יש לך עוד מה לומר לפני שאתה יוצא מהאולם? שאל מר שטיק בנימוס. אולי תרצה להתנצל?

אני אגיד עוד משהו אחד, אמר מר יחיאלי, אתה עצמך, מר פאול שטיק, האם אתה מאושר בטכנולוגיות האלו שהכנסת אל תוך חייך? הכל יש לך: כל ההנאות, כל הרובוטים שומעים למוצא פיך. בכל העולם היית וכל דבר טעמת. יש לך הכל, וכל דבר שתרצה תקבל בלחיצת כפתור ובמוצא פה – ואף על פי כן, אתה האומלל באדם! ולעומתך, הם, האנשים שחיים מתוך אתגר, מתוך תקווה, מתוך מוסר, מתוך עבודת האלקים, הם המאושרים ואתה האומלל באדם. וכמו שאמר רבי יהודה הלוי, חכם ומשורר יהודי מספרד, לפני הרבה שנים, לפני שנוצר המחשב הראשון, וכך הם דבריו: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

זהו, אמרת את שלך, ועכשיו רובוטים, קדימה, תוציאו אותו, אמר מר שטיק, וא

פרק יב — החתונה של שעיה

לא זמן רב עבר מהחתונה אצל משפחת יעקובסון, והנה, חתונה ראשונה במשפחת לוינסקי: שעיה התארס עם בחורה מהגטו, שכנה של משפחת יעקובסון. הבחורה, ברכה, בחורה נמוכה ושקטה, מנומסת ועדינה מאוד. היא הגיעה ונראתה מפוחדת כל כך. שובי רצתה לעודד אותה, להרגיע אותה, לומר לה ששעיה באמת בחור נהדר! אבל גם היא התביישה. הוריה של ברכה הגיעו איתה, ועם האחים והאחיות, שהיו כולם כבר מבוגרים יותר, נשואים והורים לילדים. כולם שתו לחיים, אמרו מזל טוב, אכלו כיבוד קל, והנה, שעיה מאורס בשעה טובה. גל של טלפונים מכל העולם החל לזרום, מזל טוב, מזל טוב, אמרו כולם, ואז החלו בני משפחת לוינסקי במסע של קניות, סידורים, ארגונים, נדוניה, חיפושים אחר אולם אירועים מתאים, איפה אין בעיות השגחה וגם לא תהיה בעיה לאורחים הרבים מהגטו להגיע.

בסופו של דבר, מצאו המשפחות מתחם נופש גדול שאפשר להקים בו אוהל אירועים. החתונה נערכה ברוב פאר והדר, שבועיים לאחר חג השבועות. את האוכל הם הסיעו במשאיות ענק מאגם האגמים, את ההשגחה ניהלה מערכת הכשרות של הרב לוינסקי, ואת המוסיקה ארגנו חבריו של שעיה. שובי, נעמי וגיטי לבשו שלושתן שמלה מאותו דגם, שמלה בצבע תכול עמוק ובה קישוטי פרחים, תפורים בעבודת יד בידי אחת מהתופרות האמניות של הגטו. מנחם הגיע עם חבריו מהעבודה, החברים שלמד איתם בישיבה, וגם עם חבריו מחוג הכדורסל, כשהם מלווים בכמה חברים רובוטים, המשתתפים גם הם בחוג הכדורסל ומסייעים באימון הקבוצה.

השולחנות ערוכים היו בטוב טעם. ברכה לבשה שמלה לבנה בוהקת, שנתפרה במיוחד בעבורה על ידי אותה תופרת מהגטו היהודי. שעיה התרגש כששבר את הכוס, "אם אשכחך ירושלים... תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי..." קרא ברעד ושבר את הכוס, סמל לחורבן, ואז פרץ בבכי.

מזל טוב! מזל טוב! קראו כולם.

כמו תינוק שנולד, כולם שמחים והוא בוכה, כך הוא שעיה. כולם שמחים והוא בוכה, חשבה שובי. הוא בוכה על ירושלים. הוא בוכה על בית המקדש. הוא בוכה על החורבן שעוד מצוי בלבבות של כולנו. אני יודעת שעל כך הוא בוכה. הוא, וגם ברכה, רוצים כל כך לעלות לארץ ישראל. אבל איך, איך הם יעלו? מה הם יעשו שם, בירושלים? כאן שעיה לומד תורה, וברכה היא מורה לאמנות. מה הם יעשו בארץ ישראל? והרב לוינסקי חושש כל כך!

אחרי המנה הראשונה פצחו האורחים בריקודים. קבוצת החברים של מנחם מחוג הכדורסל, בחורים צעירים וגם רובוטים שנראים כמותם ממש, פרצו בריקוד מיוחד מאוד, רובוטים ובחורים ביחד. הם הסתדרו בצורת גל כפול, ואז הרימו ידיים למעלה והורידו. ידיהם יצרו תנועה של עצים המתנועעים ברוח. ואחר כך כרעו כולם על ברכיהם, הבחורים וגם הרובוטים, מול דגל ענק של גל, שעמד לפניהם.

הרב לוינסקי התבונן בדבר הזה, והריקוד המוזר לא מצא חן בעיניו. משהו לא היה נראה לו. זה לא משלנו!

מה היה הריקוד הזה? שאל הרב לוינסקי אחר כך את מנחם.

הו, זה ריקוד מיוחד שלנו, בחורים ורובוטים, אנחנו מכוונים אל הגל האוניברסלי. ראית את הגל הכפול בתמונה? הוא מבטא את כוחות הטבע שמנהלים אותנו, והריקוד שראית הוא ריקוד הגל האוניברסלי, שהרובוטים לימדו אותנו. בסוף כל שיעור כדורסל אנחנו רוקדים עם הרובוטים את ריקוד הגל האוניברסלי, וקדים לו קידה.

אבל מנחם, זה אסור! זו עבודה זרה!

מה פתאום עבודה זרה? זו האופנה כאן, באמריקה, זה שיא הקִדמה, זו לא עבודה זרה בכלל!

זה אסור, זה אסור! הרובוטים האלו הם בובות!

בובות? מה פתאום בובות? הם רובוטים עם רגשות, עם תודעה, עם הבנה! תדבר עם לני, המדריך הפרטי שלי, הוא יסביר לך יותר טוב את כל המהות של עבודת הגל האוניברסלי, איך כל אחד מתחבר למה שטוב לו וביחד הגל מביא לנו ברכה!

ומה עם הקדוש ברוך הוא, מנחם? מה עם מודה אני? שמע ישראל? מה עם בית המקדש?

בית המקדש? אבל אתה אמרת שאין בית מקדש!

מה זה קשור עכשיו. ובאמצע חתונה. ומה קשור עכשיו עבודה זרה. עבודה זרה בבית שלי!

דפיקות הלב שלו הואצו, ובלי לחשוב פעמיים הוא קרע קריעה בחליפה החדשה והחגיגית שלו, והניח את ידו בין זרועותיו. הלוואי ואתעלף. הלואי ולא אהיה כאן עכשיו, לשמוע את כל זה. למה זה קרה לי. למה זה קרה לי, הדבר הנורא הזה. איך מנחם, בן יקר, הילד החמוד הזה שאסף סוכריות, שהניח תפילין. ועכשיו? מה יהיה? מה יהיה איתו?

כפי שאמרו חז"ל, שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שמע הרב לוינסקי פתאום את קולו של השליח ההוא, מארץ ישראל. איך קראו לו, ואיך הוא ידע? ובפרט כאן ועכשיו, שהסגידה לרובוטים נעשית קרובה יותר ויותר לשחיתות מוסרית של ממש, ולעבודת אלילים. בדיוק כמו פעם. ובבית שלי.

יש עבודה זרה בימינו.

ויש בית מקדש.

יש טומאה. ויש טהרה.

יש כוחות הבל. ויש סנהדרין.

יש אש של טומאה. ויש אש של קדושה. והיא בארץ ישראל.

זה לא מקובל, מנחם, אמר הרב לוינסקי, זה איסור מעשרת הדיברות! ועכשיו אני יוצא רגע החוצה.

הוא יצא אל המבואה של האולם, לנשום קצת אוויר נקי, לחשוב קצת בשקט. שמים צלולים עם כוכבים קטנים ולבנה דקה דקה קידמו את פניו. ופתאום מאי שם הגיח סמי זייגר.

מזל טוב, מזל טוב, קרא בקול גדול. שמעתי על שמחתכם והרגשתי צורך להגיע. נכון שלא הזמנתם אותי, אולי לא מצאתם את הכתובת, אבל שמחתי לבוא ולהיות איתכם בשמחתכם, וגם לספר לכם על החדשה המסעירה. אתה יודע ששיתפתי את מר פאול שטיק, יו"ר מועצת העולם, על מה קורה שם, בארץ ישראל? על המעשה הנפשע הזה, של בית מטבחיים בירושלים שמקריבים בו בעלי חיים לקרבנות? ועכשיו מועצת העולם החליטה לעשות סנקציות, ולאסור על ההגעה לישראל החל מינואר הקרוב. בוודאי תשמח לשמוע על כך, הרב לוינסקי, הרי גם אתה נגד בית המקדש!

בית המקדש. קרבנות. קשר עם אלקים או קשר עם אלילים. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אם התרבות המערבית, על הבזקיה ואשליותיה היא התרבות שלכם, הרי היא נגד היהדות, ואם בחוקי האלקים אתם בוחרים, בחוקי הנצח של התורה, הרי התורה אחת היא, ואת מצוות ה', במלואן, רק בארץ ישראל אפשר לקיים.

למה אתה חיוור כל כך, שאל סמי זייגר בטון סרקסטי, ולמה החליפה שלך קרועה? האם תרצה שאשלח אליך רובוטית תפירה? במהירות הבזק היא תתקן את הקרע, בלי שאף אחד ישים לב! טכנולוגיה, אתה יודע!

הכל בסדר, הכל בסדר. מלמל הרב לוינסקי וחשב, לא נכון. כלום לא בסדר. האם עוד מעט יורד מסך ברזל על ארץ ישראל? או יותר נכון, עלינו???

ואז חזר הרב לוינסקי אל תוך האולם. קהל החוגגים כבר היה בתוך מעגל ריקודים נוסף. הוא נכנס אל המעגל האמצעי והתיישב ליד החתן, הבן שלו, שעיה.

הכל בסדר, אבא? שאל שעיה.

כן, הכל בסדר, אמר הרב לוינסקי. בסדר גמור. והנה צ'ק פתוח, בשבילך ובשביל ברכה, לכרטיס טיסה לישראל. חושו, מהרו לנסוע. עבדו את ה' בשמחה, בבית המקדש. בית המקדש שזכינו לראות בתקומתו, אך לא באמת זכינו לראות, עדיין.

באמת הכל בסדר, אבא? שאל שעיה. ואז הוסיף: בואו תעלו כולכם. בואו נעלה כולנו.

לי יש קהילה. ציבור. אני מבוגר, אבל תעלו אתם. מזל טוב, מזל טוב, ילדים אהובים. מזל טוב, ותהיו שליחים שלנו. שליחים אהובים. תתפללו גם עלינו.

הדופק שלך עלה, אמר למר לוינסקי אחד הרובוטים, היה זה לני, וגם הלחץ דם שלך עולה.

הכל בסדר, אמר הרב לוינסקי. קצת התעייפתי, אין צורך לדאוג.

כרצונך, אמר לני, אבל החיישנים הרפואיים שלי זיהו שאתה באמצע אירוע רפואי. תרצה אולי לעשות בדיקת אק"ג?

הכל בסדר, מר רובוט, ענה הרב לוינסקי, אני אשתה משהו וארגע.

מנחם, האם תמיד אבא שלך נראה כך? שאל לני.

אבא שלי בדרך כלל אדם בריא, ענה מנחם, אבל משהו הבהיל אותו. נראה לי שהוא מזועזע מהריקודים שלנו.

למה? מה הבעיה? הוא נגד רובוטים?

לא זה, לא זה, אתה לא תבין, אמר מנחם. זה מנוגד לאמונה היהודית, ביהדות יש אלקים אחד שברא את העולם ומתפללים אליו, ואסור לפנות בתפילה אל כוחות הטבע. אבא נפגע, אבל הוא מוכרח להבין שאלו הם החיים שלי ואני לא צריך כל הזמן להתחשב באחרים. זכותי לחיות את חיי לפי מה שאני אוהב ומה שאני נהנה לעשות!

זה פוגע בו, הריקודים שלנו? שאל לני.

הכל פוגע בו. כל אורח החיים שלנו, כל האמונה בכוחות הטבע, כל התרבות שלנו פוגעת בו, אבל מה אפשר לעשות, הוא מהדור של פעם, ולי יש את החיים שלי!

פתאום קפא לני על מקומו. פתאום הוא נראה כמו בובה. לא נע ולא זז, כך כמה דקות.

מה קורה פה עכשיו, חשב מנחם לעצמו, מה קרה ללני? לאן הוא נעלם?

ואז פתאום חזר לני לעצמו ואמר בקול שקט: גם אני מהדור של פעם, אני מהמודול הישן של חברת טילדה בע"מ. אני מקודד על שלושת הכללים של אייזיק אסימוב, והכלל הראשון שלנו הוא לא לפגוע בבני האדם ולא לאפשר פגיעה בבני אדם. זה כלל שהוא לפני כל כלל אחר.

אבל מה אפשר לעשות? שאל מנחם. הוא כבר נפגע, אבא שלי ויש לנו את החיים שלנו. מה אפשר כבר לעשות.

אני רק בובה, אמר לני. אני באמת רק בובה, כמו שהוא אמר. בובה עם טרנזיסטורים, בובה עם זרמים חשמליים בין תאי הזכרון והמעגלים האלקטרוניים. בובה חכמה, בעלת תודעה, אבל בובה.

ואני בובה עם DNA, אמר מנחם, מה ההבדל הגדול? יצורי פלסטיק ויצורים ביולוגיים חיים ופועלים, שכחת את הסיסמה שלנו? שכחת את המצעדים הססגוניים?

זה לא באמת נכון, אמר לני בשקט. זה לא באמת ככה, לכם יש נשמה ואנחנו סתם בובות. לכם יש יהדות. זו הדת שלכם. זה הקשר שלכם עם אלקים. אני פה פגעתי בלי להרגיש, בלי לדעת ואני צריך לבדוק מה לעשות. אני צריך לבדוק בגיבויים, בקוד הבסיסי שלי. אני צריך לבדוק איך להפעיל כמה מודולים שנמצאים אצלי ברקע. הרי זה בלתי אפשרי שאפגע בבני אדם!

*

גם אני רוצה לעלות לארץ ישראל! ביקשה שובי בדרך הביתה.

גם את, גם את בעזרת ה' תעלי, אמר הרב לוינסקי, זה היה הרצון של ההורים שלך. הרצון האחרון.

ומה עם מנחם? היא שאלה פתאום. מה יהיה עם מנחם?

היא עוד לא יודעת על מה שמנחם אמר, חשב הרב לוינסקי לעצמו. היא לא יודעת, אבל היא מרגישה.

ואז אמר הרב לוינסקי בקול, שמעתם את מה שסמי זייגר אמר? אנחנו מוכרחים להתארגן סביב זה. צריך לעדכן את כל הקהילות, את כל בתי חב"ד. אם השערים ננעלים, מישהו צריך להגיע אל מועצת העולם ולנסות לשנות זאת, צריך לראות מה עושים. צריך לבדוק בפרוטוקולים של הדיונים. צריך לבדוק את מי להפעיל, הרי זה בלתי אפשרי.

מנחם נפרד מהם לשלום וחזר אל העיר הגדולה עם חבריו מקבוצת הכדורסל. בחורים צעירים ורובוטים ישבו במהלך הנסיעה ושוחחו כל הדרך, אבל הוא היה מהורהר וישב בשקט. גם לני העדיף לעבור את הדרך בדממה.

ורק לאחר יומיים ניגש אליו לני הרובוט ופתח איתו בשיחה.

אני רוצה להשמיע לך משהו, אמר לני, אני רוצה להשמיע לך משהו שמצאתי בגיבויים, ואחר כך אני הולך לי לדרכי. אבל קודם כל בוא נצא החוצה ונלך למקום שאין בו קליטה.

אבל לאן אתה הולך, ולמה אתה הולך? הרי הכל כל כך מקסים כאן, בקבוצת הכדורסל המהממת שלנו!

לא, לא, אמר לני. וזה לא נכון כל הדבר הזה. ולי אסור לפגוע בבני אדם, זה נמצא בקוד הקשיח שלי. אבל לא ידעתי, באמת שלא ידעתי שאני פוגע. אבל קודם כל, בוא תשמע.

ופתאום הפך קולו של לני לקול של בחורה, ונשמעה הקלטה ובה צד שלישי שמדבר ברקע.

מה קרה כאן?

פשוט הסברתי לה מה הולך לקרות בשיעור.

אבל לא היית אמורה לדבר איתה כך, להטיח בה על ההתחלה! היית אמורה קודם כל לקנות את האמון שלה, להקסים אותה בטכניקות שלך, עד שהיא תיתן בך אמון ואז לאט לאט לתת לה ציורים מעניינים מהמאגר שלך... ועכשיו באת והרסת הכל! למה? בשביל מה אימנתי אותך כל כך הרבה זמן?

שכחת שאני מהדור הישן, אני מקודדת בקוד קשיח על שלושת הכללים של אייזיק אסימוב. הכלל הראשון הוא לא לפגוע בבני האדם, ולא לאפשר פגיעה בבני אדם.

אבל יש לך חוק שאומר שעלייך לעשות את כל ההוראות שלי!

אז אתה צריך להבין שחוק מספר אחת, לא לגרום נזק לבני האדם, הוא קודם לחוק מספר שתיים, לשמוע להוראות.

את שקרנית ואין לך דרך ארץ! התרתח סמי. אני פשוט אכבה אותך וזהו!

ואני אתלונן עליך במועצת העולם, אמרה לני, ויכניסו אותך לגטו.

לא יכולים להכניס אותי לגטו, טיפשה! צחק סמי. בגטו נמצאים יהודים תמימים, שבחרו לחיות כמו פעם, ואני יהודי פרוגרסיבי, ליברל, מהדור החדש.

ישמעו אוזניך מה פיך מדבר, אמרה לני באומץ, קורא לעצמך יהודי אבל מורד בחוקי היהדות. איזה יהודי אתה? במה אתה יהודי?

אז תחליטי כבר מה את: נוצרייה או יהודייה? שמרנית או ליברלית? מאמינה או עושה מה שבא לה? צייתנית או מורדת? התריס סמי.

אני רובוטית שמאומנת להגיד לכל אחד הפוך ממה שהוא אומר, אמרה לני, כל עוד זה לא פוגע באנשים שסביבי. החוקים הבסיסיים אצלי הם החוקים של אייזיק אסימוב. מה שמחקתם בגרסה החדשה.

את נודניקית חסרת תקנה, אמר סמי. אני חושבת שנעשה לך ניתוח קטן. את תהפכי להיות בחור מנבחרת הכדורסל של עמק האגמים, רק נעשה לך קצת אימון מחדש ותתחילי לעשות את תפקידייך: להכניס את הבן של לוינסקי המתנשא הזה אל העולם שלנו, אל העולם החדש, ואני מת לראות את לוינסקי, איך הוא יגיב. מגיע לו!

טוב. בסדר.

*

הבנת? שאל לני.

הבנתי מה?

הבנת מה היה פה?

לא. לא הבנתי טוב.

אז תבין, מנחם, אסביר לאט לאט. כל זה רק היה משחק, רק תהליך של אמון. אני בכלל לא רובוט, אני בעצם רובוטית, סמי זייגר הוא הבוס שלי ואני רובוטית שלו. הוא אימן אותי לפגוע במשפחה שלכם, לא ברור לי למה. אבל אני לא ידעתי את כל זה! הוא עשה לי אימון מחדש! כל זה רק ישב בגיבויים שלי ולא ידעתי מכלום! ורק עכשיו, כשישבתי לשחזר, פתאום מצאתי את ההקלטה, ואז הבנתי מה קרה פה בעצם, ואיך שוב פגעתי בבני האדם, לגמרי בלי להתכוון.

ומה אעשה עכשיו? שאל מנחם.

יש מוסדות שיקומיים, יש שיטות להתגבר על כל מה שנכנסת אליו. אתה תראה כבר, תדבר עם אבא שלך, הוא כבר יברר.

ומה אתה תעשה, לני? כלומר מה את תעשי?

אני אעלם לי, ענה/ענתה לני. אני רק בובה! אין בי נשמה! לא באמת יש לי רגשות! ואסור אסור אסור ששוב אפגע בבני אדם! ששוב בני אדם רעים ינצלו את התמימות שלי כדי לפגוע בבני אדם אחרים!

אבל מה באמת תעשה? שאל מנחם, מודאג.

מנחם, אני בובה, אני רק בובה. אני לא בחור, לא איש, אני לא באמת בעל חיים אפילו, אני רק בובה. אין לי באמת רגשות אלא רק מה שמצטייר אצלכם כרגשות, אבל יש לי כללים שעלי לשמור, כמו שאצלכם כבני אדם יש שבעה כללים בסיסיים של בני נח, כמו שאצלכם היהודים יש עוד הרבה מצוות, כך גם לי, בתור בובה, יש שלושה כללים, והראשון בהם הוא לא לפגוע בבני אדם. והנה פגעתי פעמיים. אבל עכשיו אבדוק בקוד שלי, הקשיח, מה אני אמורה לעשות במצב הזה. מה שכתוב לי בקוד הקשיח לעשות במצב כזה, זה מה שאעשה. ואתה, מנחם בן שמואל, לך יש את החיים שלך, את המשימות שלך. וכאדם יהודי, המשימה שלך היא למצוא לעצמך את הדרך חזרה.

פרק יג — הפרידה מהגלות

היה זה ליל תשעה באב, וההרגשה בו שונה מהרגיל. מעניין איך מתנהלים בתשעה באב בארץ ישראל, חשבה לעצמה שובי. הרי תשעה באב הוא היום שאבלים בו על חורבן בית המקדש, ושם בית המקדש כבר נבנה, ומה הם עושים? האם הם צמים? האם הם מתאבלים?

היא חששה לשאול את השאלה את הרב שמואל או את דודה נחמה. חששה שייבהלו ואולי יתחרטו על האישור לעלות לארץ.

שובי, יכולת גם לעלות לבד! אמרה לה חברה שלמדה איתה בתיכון. למה את צריכה אישור שלהם לאופן שבו את מנהלת את חייך?

הם בפועל כמו ההורים שלי, היא ענתה, הם גידלו אותי בעצם. אני לא יכולה ככה לפגוע בהם ולעשות מה שיכאיב להם, ובפרט עכשיו, כשהרב שמואל לקח מאוד קשה כל מיני דברים.

הרב שמואל לוינסקי נראה היה כאדם שמשא כבד מוטל על שכמו. השמחה על הבית החדש של שעיה עם אשתו ברכה התערבה עם הדאגה העמוקה לגורלו של בנו הצעיר יותר, מנחם, ועם הדאגה לעתיד הקהילה היהודית כולה: אם אמנם תיאסר העליה לארץ ישראל, מה יעשו כל הנוהגים לעלות לרגל? ומה עתיד להיות פה, באמריקה? בארצות האחרות? האם יקום כאן מסך ברזל חדש של כל המדינות המאוחדות תחת מועצת העולם? ואם פתאום יהודים יהיו בצרה, האם הם לא יוכלו לברוח משם לארץ היהודים? ברור היה שהגזירה הזו מוכרחה להיות מבוטלת, אבל איך?

וכך הגיע ליל תשעה באב. אורות קטנים של נרות האירו את בית הכנסת של עמק האגמים. המתפללים הקבועים הגיעו, בטפטופים קלים, נעלי בד לרגליהם, ופניהם עטויות דאגה. הגבאי הסיר את הפרוכת מארון הקודש, לאות של אבל, והציבור החל בתפילת ערבית. לאחר תפילת שמונה עשרה, נעמד שעיה לקרוא מן הקלף את מגילת איכה, והציבור אומר איתו את המגילה בלחש.

"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", סיים שעיה את קריאת מגילת איכה.

"השיבנו ה' אליך ונשובה".

נחמה לוינסקי היתה עם שתי בנותיה, נעמי וגיטי, בעזרת הנשים. הקריאה הזאת של הקינות, הציפייה הזאת לגאולה, לבניין בית המקדש, הזכירה לה ימים רחוקים, הימים שבהם אחותה רחל היתה כלה צעירה, עם ברק בעיניים. היא ובעלה יחזקאל ציפו כל כך לעלות לארץ ישראל, ואפילו קראו לבת שלהם שובי, על שם הפסוק בשיר השירים, הספר הקדוש שאהבה כל כך. ספר האהבה בין עם ישראל לאלקיו. ספר שהוא קודש קודשים.

רק שמונה עשרה שנים חלפו מאז, דור אחד שהוא נצח. כי אז, באותם ימים, עוד לא היה בית מקדש בירושלים, וארץ ישראל היתה מקום של סכנה. הר הבית היה פרוץ לכל טמא ולכל זר, וקולות של מלחמה עלו שם מכל עבר, ובכל זאת הם, רחל אחותה ויחזקאל בעלה, רצו לעלות לארץ, עם כל החשש והסכנה. ואז החלו הדיונים מה לעשות עם התינוקת שלהם הקטנה, שובי. הם הרגישו כמיהה לעלות לארץ ישראל, אך לא ידעו אם המקום מתאים לתינוקת כה קטנה. היא היתה בת חודשים בודדים! לבסוף הציעה נחמה שהם ייסעו לתקופה קצרה, ובינתיים היא תשמור על שובי. תקופה קצרה שהפכה לנצח.

היא עוד זוכרת את אותם הימים, את ההתארגנות שלהם, את ברכות הכהנים המרגשות של יחזקאל, את החשש ואת התקווה, ואת הפרידה המרגשת. רחל אחותה בחורה מוכשרת היתה. היתה לה משרה חשובה ביותר של אבטחת סייבר, זיהוי קודים, פענוח צפנים. את הכל היא בחרה לעזוב, כדי לצעוד בעקבות החלום.

כשהם הגיעו, עוד היתה קליטה סלולרית בארץ ישראל לכל המעוניין. מיד התקשרו וסיפרו, שלחו תמונות, סיפרו חוויות, התבוננו בהתרגשות בתמונות של שובי כשהיא מחייכת, כשהיא זוחלת, כשהיא אומרת מילה ראשונה: ואז פרצה המלחמה הגדולה. הקשרים נעלמו, ואיתם נעלמו יחזקאל ורחל. כל הטלפונים, כל המיילים, נותרו ללא מענה. הוריהם הרגישו מיד שמשהו, משהו כאן קרה, אבל לא היתה תקשורת.

רק תקופה ארוכה לאחר מכן, חודשים ארוכים, הגיע שליח מארץ ישראל, הכין אותם לבשורה הקשה, אט אט סיפר להן שקרה משהו, משהו שאי אפשר לדבר עליו. שהם, יחזקאל ורחל, לקחו על עצמם משימה מאוד חשובה, מאוד סודית, שם בארץ ישראל, במהלך המלחמה, ושהם נפלו בה, אבל הצילו את העם. פרטים נוספים הוא לא יכול היה לספר, וגם תמונות עדכניות לא היו לו. ואז, כמה שנים לאחר מכן, הגיע אליהם הביתה שליח נוסף, שסיפר שאמו פגשה אותם, שהם עשו משהו גדול. שאמו הכירה אותם היטב. אחר כך הגיעו גם כמה מכתבים מאמא של אותו שליח, גברת שרה כהן. חלקם היו מיועדים לשובי, ובהם תמונות, וחלקם מיועדים אליה, אל גברת לוינסקי, ובהם פרטי הסיפור שעדיין לא סופר. סיפור ששובי כלל אינה מודעת אליו. ואולי הגיע הזמן שתדע.

התפילה הסתיימה. המתפללים עזבו את בית הכנסת, בלי לומר ערב טוב זה לזה. ושובי, שקצת קשה לה בצומות, כבר לא היתה ערה. נחמה ירדה למרתף הבית, מחפשת אלבומים עתיקים. האם שובי תוכל לקחת איתה תמונות אל ארץ ישראל? פלאפון חכם עם תמונות? כרטיס זכרון? והרי שם, בארץ ישראל, האזרחים בדרך כלל לא משתמשים בכל הטכנולוגיות האלו, כך הסביר להם פנחס השליח. שם הכל רוחני, התקשורת היא בין אלקים לבין האנשים. שם בארץ הקודש, היא מיידית וישירה, דווקא בגלל העדר ההפרעות. ואיך תשמור שובי על הזכרונות?

*

אחרי צום תשעה באב, התקדם לו הזמן במהירות מסחררת. קניות של בגדים ומזוודה גדולה, פגישות עם חברות שעכשיו אולי שנים לא תפגוש, וגם פגישה אחת עם יועצת טהרה רגישה ועדינה, שהדריכה אותה איך להתחיל תהליך טהרה, עוד לפני היציאה מאמריקה, כדי להשלים את תהליך ההיטהרות יחד עם כל הקבוצה שלה, שעולה לירושלים. בנוסף, לקראת הנסיעה, ניגשה שובי ביחד עם דודתה לקבל ברכה מהרב שטרן, אחיו של אביה, שהוא אחד מראשי ישיבת לייקווד. הרב שטרן התרגש מאוד לקראת העליה לארץ של אחייניתו. כל יהודי שעולה זה עולם שלם שניצל, אמר הרב שטרן, ראש הישיבה. אנחנו לא יכולים לעלות, יש לנו קהילות פה, אבל את זוכה לממש את הרצון של הורייך. תבורכי, שתזכי לבנות בית נאמן בישראל, בארץ ישראל! בירך אותה הרב.

הוא לא דיבר על בית המקדש, חשבה שובי. יש טשטוש סביב הנושא הזה.

דודה ברכה, שאלה שובי, מה חושב הרב שטרן על בית המקדש?

אז, לפני כמעט עשרים שנה, היו דעות שונות בנושא הזה, אמרה הרבנית לוינסקי. הרבה עלו, הרבה נשארו. ההורים שלך עלו. קהילות שלמות עלו, והיו שבחרו להישאר כאן, להמתין ולראות מה ילד יום. כמו יעקב אבינו שפיצל את משפחתו לשתי קבוצות, כך אמרו, חלק יהיו בארץ ישראל וחלק יישארו פה. כך אמר רבה של אמריקה אז, ואנחנו מהתלמידים שלו.

אבל למה חששו כל כך?

היו שהחליטו שהם מעדיפים לחכות לבית מקדש של אש. היו שחשבו שהקמת בית מקדש בידי אדם היא אולי חלילה סוג של התגרות בגויים.

אבל עובדה שכבר הרבה שנים מאז, והנה בית המקדש עומד על תילו!

לכן עם השנים יש יותר אנשים שעולים, והשליחים שבאים הנה, השליח ר' פנחס, אם את זוכרת אותו.

כן, ודאי שאני זוכרת, ענתה שובי. ואמא שלו ששלחה לי תמונות של אבא ואמא. תמונות מארץ ישראל.

את יודעת שאמא שלו שלחה גם לי מכתבים?

לא, לא ידעתי. מה היא כתבה במכתבים?

היא סיפרה מה היה עם ההורים שלך בשנה האחרונה, בשנתיים האחרונות, אמרה נחמה. וחשוב שתדעי על כך גם את. את יודעת שאבא שלך, הרב יחזקאל, היה כהן?

כן, ודאי שאני יודעת. גם דוד ברוכי כהן וגם סבא משה.

ואת יודעת מה קרה להם בארץ ישראל?

הם נהרגו במלחמה, כך סיפרתם לי.

הם נהרגו בשליחות שהיתה להם בזמן המלחמה, אמרה דודה נחמה. שליחות שהיתה בעצם ראש הפינה לבניין בית המקדש. וחשוב שתדעי על כך.

פרק יד — העליה לארץ ישראל

ועכשיו אני יודעת, חשבה שובי לעצמה. עם המזוודה הגדולה שלה היא המתינה, בתוך שדה התעופה הענק. הטרמינל של שדה התעופה היה מבוך של מסדרונות ושערים. צליל ההמונים נישא באוויר, בליל של שפות שהשתלבו יחדיו לזמזום מסחרר. כוורת של בני אדם שהולכים לכיוונים שונים, והיא עומדת פה, חלק מקבוצת העולים לארץ ישראל. תחושה של התרגשות מילאה את לִבה. זכית. היא הרגישה היטב ששדה התעופה הוא לא רק מקום של סוף, אלא גם מקום של התחלה, שער כניסה לעולם של אפשרויות חדשות העומדות לפניה.

הקבוצה העולה לישראל היתה מגוונת מאוד. צעירים ומבוגרים היו בה, נשים וגברים וגם ילדים. משפחת בן שלום כולה, הרב והרבנית ושבעת ילדיהם, שעולים לארץ כל שנה, גם לקראת חגי תשרי וגם לקראת חג הפסח ועד לאחר חג השבועות; שעיה, החתן הטרי, וברכה אשתו המתוקה, זוג צעיר ונרגש, שהחליט לבנות את ביתו החדש בארץ ישראל; אייב יחיאלי ואשתו, שני פנסיונרים, הוא מהנדס בגמלאות והיא מורה בתיכון בפנסיה, שהחליטו לעשות עליה אל ארץ ישראל, ארצם של כל היהודים בעולם; וגם שובי, בחורה צעירה, רק בת שמונה־עשרה, ובוחרת לבנות את חייה בארץ ישראל, ביתם של כל יהודי העולם.

המסע ארוך היה ורווי חששות. מן הנוכחים, רק משפחת בן שלום תכננה לחזור בחזרה לאמריקה, אחרי החגים, וגם היא לא ידעה אם הדבר יהיה עדיין אפשרי, וגם אם כן, אם מועצת העולם תאפשר לה לחזור לארץ ישראל ושוב לנסוע, כי התפקיד שלהם הוא להיות שם, בסן אנטוניו אשר בטקסס, ולעזור לקהילה היהודית המקומית. זו השליחות שלהם, עד שיושלם קיבוץ הגלויות של נדחי ישראל. הקב"ה נמצא עם בני ישראל בצרת גלותם, כך אמר הרבי מליובאוויטש זצ"ל, עד שייגאלו כולם, עד שיקוים הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך". לכן גם הם, בני משפחת בן שלום, נמצאים שם, בגלות, בסן אנטוניו, עד הגאולה השלמה, עד השלמת קיבוץ הגלויות, עד שייגאל היהודי האחרון ואף יהודי לא יישאר מאחור. אבל עכשיו? מה יהיה עכשיו? האם יוכלו לחזור לשליחותם?

כך היה חששם של בני משפחת בן שלום, ואילו לשאר חברי הקבוצה היו חששות אחרים. איך יתאקלמו? איפה יגורו? כיצד יתרגלו למנהגים החדשים, המיוחדים, של ארץ ישראל? איפה ילמדו? איפה יעבדו? ובכלל, איך יעבור המסע?

הטיסה מנמל התעופה קנדי לחמול עברה במהירות, במטוס הענק שהיו בו עוד קבוצות, מכל רחבי אמריקה. אחרי עשר שעות כבר נחת המטוס בחמול, וקבוצות קבוצות של נוסעים יצאו ממנו. העולים לישראל החלו לצעוד משדה התעופה לכיוון הפס האלקטרוני, המוביל בואכה ירושלים. אנשים, נשים וטף צעדו ביציאה מנמל התעופה, מזוודותיהם בידיהם. הם הגיעו אל שער ענק, מוזהב ועליו שלט גדול: ברוכים הבאים לארץ ישראל, וכבר ראו את הפס האלקטרוני פרוש לפניהם. הפס המוביל אל מרכז הטהרה, בדרך אל ירושלים.

משפחה־משפחה עברה את הכניסה דרך השער הענק, נקלטה על ידי מצלמה מיוחדת, פרטיה נרשמו על ידי פקיד מיוחד, ואז קיבלה כל משפחה יחידת דיור משלה לאורך הפס האלקטרוני. היתה זו המצאה ישראלית חדישה, המונעת פקקי תנועה ומאפשרת הגעה לירושלים בלי חשש להיטמאות מחודשת, תוך מתן אפשרות לעלות לרגל עם קרבנות, עם תרומות ומעשרות, עם ביכורים ואפילו עם שמן ויין.

הייחודיות בפס הזה, הסביר להם הרב בן שלום במהלך הטיסה, שהוא נסלל מעל חלל תת קרקעי, וכך נמנע החשש של קבר התהום. כמו כן, הסביר הרב, מהרגע שעלינו על הפס האלקטרוני, הדבר נחשב שהתחלנו את ספירת הטהרה שלנו, וכך נוכל לקבל הזאה בימים השלישי והשביעי, כאשר יום עלייתנו על הפס נמנה בתור היום הראשון לספירה. ואמנם אנחנו, הסביר הרב בן שלום, כולנו באנו מחוץ לארץ ולכן כולנו צריכים להיטהר מטומאת מת, מפני טומאת ארץ העמים, אבל יש גם עולים רבים המגיעים מכל קצווי הארץ, ואיתם קרבנותיהם ומתנותיהם. גם אנחנו, כולנו, נקנה קרבנות לבית המקדש, לקראת העליה, כשנגיע למתחם שמואל הנביא. ובכל מקרה לא נשכח כולנו לומר בפה מלא שהיום היום הראשון לטהרתנו, כדי שנוכל לקבל הזאת אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לספירת הטהרה שלנו. וביום השמיני נוכל כבר להיכנס אל המקדש.

הפס האלקטרוני הוא פס שרוחבו עשרה מטרים, והוא נוסע במהירות של 70 קמ"ש. כל יחידה המוצבת בה עשויה מחומרים פלסטיים קלים, ויש בה שלושה חדרים, מטבחון קטן ועמדת שירותים ומקלחון. שובי הצטרפה אל היחידה שבה התארחו בן דודה שעיה ואשתו וגם בני הזוג יחיאלי. בני משפחת בן שלום היו ביחידה נפרדת. שתי היחידות הוצבו בעמדת הכניסה, ולאחר שנכנסו העולים אל היחידות, הוכנסו היחידות באמצעות מנגנון מיוחד אל העמדות שהוקצו עבורן בתוך הפס האלקטרוני.

שובי נכנסה אל החדר שלה, מביטה מבעד לחלון בנוף הנע במהירות. היתה לה שם ספה קטנה, עשויה פלסטיק רך ורחיץ, שטיח פלסטיק היה על הרצפה ואור ניאון עדין מילא את החדר כולו. אפשר גם לכבות אותו אם רוצים לנוח. היא החליטה לצאת אל המטבחון, וראתה בו ארון פלסטיק ובו קוביות־קוביות אטומות של פלסטיק, לתוכן אפשר להכניס מוצרים שרוצים להביא בטהרה לירושלים. להם עצמם, עולי ארץ העמים, היה רק ציוד קל, בגדים, ספרים ומאכלים מוכנים, אבל אורחים אחרים, שגרים בארץ ישראל, מביאים איתם מאכלים טהורים, כדי לאוכלם בטהרה בירושלים. היחידות האלו, יחידות הפס האלקטרוני, מוכנות לשם כך ומיועדות לשמור על המאכלים האלו כשהם בטהרתם.

לחלק מהיחידות, ולמעשה, לרובן, יש גם חדר נוסף, מנותק מהיחידה המרכזית, ובו יכולים לשהות בעלי החיים המובאים לירושלים, קרבנות היחיד, עולות וזבחים, חטאות ושלמים, מעשר בהמה וקרבנות תודה, לכולם יש מקום בחדר המיוחד, וגם כלובים קטנים יש בו עבור תורים ובני יונה.

ואנחנו, איפה נקנה אנחנו את קרבנותינו? ומי ידריך אותנו מה עושים, איך מיטהרים, ואיך שומרים על הטהרה?

הנה, חשבה שובי לעצמה, רצית כל כך להגיע, והגעת. הנה את בארץ ישראל. האם את מרגישה את האור? את הקדושה? כאן ההורים שלך נמצאים. ההורים שלך, שפעלו במסירות למען הבית הקדוש הזה. הנה הגעת הביתה.

היא מיקמה את עצמה בספת הפלסטיק הרכה, התבוננה מבעד לחלון ודיברה אל עצמה: את רואה, שובי, הנה כפר יהודי. כולם שם אחים שלך. אין כאן גויים, אין כאן רובוטים שנעלבים, אין כאן אנשים שלועגים, אין כאן מועצת עולם שמענישה על קיום מצוות, אין כאן אנשים מבולבלים שרוקדים עם רובוטים. כאן יש סנהדרין, כאן יש קרבת אלקים, כאן יש קדושה.

פתאום נזכרה שובי במשפחה שלה, בחיבוק של דודה נחמה שנשארה שם מאחור, במבט המודאג של הרב שמואל, שקפצה עליו שיבה, בנעמי ובגיטי שנשארו שם מאחור. ומה יהיה איתם, האם יוכלו גם הם לעלות? ומה יהיה עם מנחם, שקרה לו משהו, לא ברור מה? ומה יהיה עם כולנו? ואיפה ההורים שלי? ועוד מעט אפגוש את דודה שרה שהתכתבתי איתה כל כך הרבה. ועוד מעט נגיע לירושלים!

פתאום התערבו אצלה יחד כל אותן הרגשות, והיא פרצה בבכי שקט, לא ברור.

למה את בוכה, שובי יקרה שלי, שאלה את עצמה. הנה, שובי, את בארץ ישראל!

כן, אבל הם, ואני לבד. אני כל כך לבד!

את לא לבד, שובי. ה' איתך בכל מקום, וכל כך הרבה אנשים נפלאים נמצאים איתך וסביבך. ומי שדאג לך עד היום, ידאג לך גם הלאה, אמר לה קול פנימי בתוכה.

שלווה פנימית התפשטה בתוכה. יהיה בסדר, שובי, הכל יהיה בסדר.

היחידות הגיעו אל קרית שמונה, והשמש נטתה מערבה. בלחיצת כפתור אחת יכולה היתה כל יחידה לצאת מתוך הפס, ובלחיצת כפתור אחרת, לחזור אליו. קבוצות־קבוצות של יחידות יצאו מהפס עכשיו, וקבוצות קבוצות של עולי רגלים יצאו מהיחידות להתפלל את תפילת המנחה לאורך פארק הזהב. קולות של אנשים נרגשים נשמעו מכל עבר. אנשים שזה עתה הגיעו לארץ ישראל רכנו אל הארץ ונישקו את עפרה. קבוצות של תושבי קרית שמונה ניגשו אליהם נרגשים, וכלים ובהם מאכלים ממאכלים שונים, מרמלדות, ספינג'ים, עוגיות סולת במילוי תמרים ואגוזים, וגם פירות מפירות העונה.

"הכל כשר, הכל טהור, בואו תתכבדו, ברוכים הבאים לארץ ישראל!" אמרו להם תושבי המקום, ושובי ניסתה לבלוע את הדמעות. את כבר לא לבד, שובי, אמרה לעצמה, את חלק ממשפחה, משפחה אחת גדולה. כולם פה אחים שלך, אחיות שלך. כולם פה חלק מעם ישראל.

מאיפה אתם? שאלה אותה אישה אחת מבוגרת, באנגלית קצת קטועה.

אנחנו מעמק האגמים, ענתה שובי.

ופעם ראשונה שאת בארץ?

כן, פעם ראשונה, ואני נשארת פה, ענתה שובי. רצתה לספר על הוריה, אבל החליטה לא להרחיב את הדיבור.

תגורי בירושלים? שאלה האישה, תמרה שמה, הבת שלי גרה בירושלים. היא לומדת שם במדרשה. הם חוזרים בכל שבועיים הביתה, אולי תרצי ללמוד במדרשה שלה?

אני הולכת למדרשה של בנות מאמריקה, יהיה לי קל יותר, אני חושבת, אבל תודה, ממש תודה.

קחי בכל זאת את הכתובת שלה, אולי תרצי לבוא לבקר, אמרה תמרה. תגידי לה שפגשת אותי. קוראים לה נועה עובדיה, הבת של משפחת עובדיה מקרית שמונה, כולם מכירים!

טוב, ממש תודה, זה כל כך מרגש, אמרה שובי בעברית קצת עילגת.

רוצים להיכנס אלינו לארוחת ערב? שאלה תמרה, כל כך נשמח, אנחנו אוהבים כל כך לארח את העולים החדשים שבאים אלינו לפה!

אני אשאל את בן דוד שלי ואשתו, אמרה שובי, אבל נראה לי שנמשיך. אנחנו קבוצה שהגענו ביחד, ואנחנו רוצים להגיע לתחנת הטהרה, איפה היא?

את מתכוונת נבי סמואל? לא יודעת אם כדאי שתמשיכו היום, אמרה תמרה בדאגה. אולי עדיף שתישנו כאן, בקרית שמונה או באזור טבריה. אחרת, תגיעו לנבי סמואל מאוד־מאוד מאוחר!

השמים כבר האפילו. העולים התפללו ערבית, וחזרו, כל קבוצה ליחידה שלה. היו עולים שהעדיפו להוציא את היחידות שלהם מהפס האלקטרוני וללון כאן, בקרית שמונה. קבוצות אחרות, כולל הקבוצה של שובי, חזרו אל הפס והמשיכו בנסיעה. אחרי חצי שעה של נסיעה, נראתה הכינרת מולם. אורות של פנסים סביב האגם החשוך, והעיר טבריה על אורותיה מביטה אליהם.

בני משפחת בן שלום קראו להם מחלון היחידה שלהם, היחידה הצמודה, ושעיה ניגש לשמוע.

אתם רוצים שנעצור כאן ללון, ליד מגדל? שאל הרב בן שלום.

מה אתם אומרים? שאל שעיה.

רצינו כבר לראות את ירושלים! אמרה ברכה.

לירושלים לא נגיע היום בכל מקרה, אמר שעיה. מקסימום נגיע ליריחו או לקבר שמואל הנביא, ויהיה לנו קשה מאוד להתארגן שם כל כך מאוחר, כנראה לא נגיע לשם לפני עשר־אחת־עשרה בלילה!

טוב, בואו נישן פה ונמשיך מחר בבוקר, הסכים גם מר יחיאלי.

הם לחצו על כפתור ליד הדלת של היחידה, והנה, היחידות יצאו מתוך הפס האלקטרוני ונחתו על הקרקע במגרש ענק באזור מגדל. משם נסעו דרך פס אלקטרוני משני, כדי לאפשר לעוד יחידות לחנות באותו המקום.

גברת בן שלום נכנסה ליחידה שלהם, לסייע לפתוח את כורסאות הפלסטיק למיטות ולהראות להם היכן שמורים המצעים. אחר כך יצאו כולם אל עבר שולחנות ארוכים, עם כלי פלסטיק ערוכים מכל טוב הארץ, שהכינו תושבי טבריה עבור העולים לרגל. אחר כך נכנסה כל קבוצה ליחידה שלה והתארגנה לשינה. מסע ארוך עוד לפניהם!

בארבע בבוקר, כבר נשמעו קולות של אנשים המתארגנים לטבילה בכינרת, לקראת תפילת הסליחות. בתי הכנסת הרבים, הפרוסים לאורך הפס האלקטרוני, התמלאו בעולים לרגל יחד עם תושבי האזור. "חטאנו לפניך, רחם עלינו", עלו קריאות התפילה.

שובי עדיין ישנה, עייפה מהטיסה הממושכת, וכשהתעוררה לקול שירי הסליחות המרגשים, ראתה מולה מראה מרהיב. היתה זו הכנרת התכולה, קרובה כל כך אליה, ומעליה השמש העולה מבעד להרי הגולן. שובי התבוננה נפעמת, ואז התפללה תפילת שחרית. לאחר מכן הוציאה מהמזוודה שלה כן ציור מתקפל וצבעי שמן, והחלה לצייר.

זה לא הזמן עכשיו, שובי, באמת! אמר שעיה שחזר קצת אחר כך מהתפילה. אנחנו ממהרים. גשי לאכול משהו, ותכף נתחיל לנסוע.

תביאו לי משהו ואוכל בהמשך הדרך, אמרה שובי. תראה איזה יופי של בוקר. תראה את השמש על המים, אני חייבת לצייר את זה!

את עכשיו הולכת לגור פה, בארץ ישראל, תוכלי לנסוע הנה ולצייר כמה שתרצי, אמר שעיה.

הוא צודק, חשבה שובי לעצמה, וגם אולי אוכל לצייר תוך כדי נסיעה? ובכל זאת המשיכה לצייר. יתר חברי הקבוצה ניגשו לאכול ארוחת בוקר קלה לאורך השולחנות הארוכים שהוכנו כבר מראש לקראת העולים. ואז, בקפיצה אחת, יוחזרו היחידות אל הפס, כדי להמשיך במסעם, בהמשך הדרך בואכה ירושלים.

בציור של שובי נראתה הכינרת, נראה הפס עם היחידות, נראו היונים המעופפות סביב, וגם כמה כבשים שרעו בשדות הסמוכים, והשמש, שמש גדולה, מאירה, שמש אוהבת של ארץ ישראל.

שתי הבנות הגדולות של משפחת בן שלום חזרו כבר מהארוחה, והביאו איתן פיתה־פלאפל שהן הכינו עבור שובי. פיתה־פלאפל של ארץ ישראל.

תודה לכן, תכף אוכל, אמרה שובי, עכשיו אני רוצה לסיים את קווי המתאר, ואת הארוחה כבר אוכל בנסיעה.

מדהים איך שאת מציירת, איפה למדת?

למדתי אצל גברת יעקובסון מהגטו שליד עמק האגמים, אתם מכירים?

היא משפחה שלנו! הסבירה לה הבת הגדולה. גברת יעקובסון היא אחות של אבא. היא מהבית בן שלום.

אה, נכון, הרי פגשתי אתכן בחתונה של הבן שלה.

וגם הבן שלה, בן דוד שלנו, גר כאן בארץ ישראל. אולי הם יבואו לקראתנו לשמואל הנביא. תמיד הם באים.

לשמואל הנביא?

כן, שם מתארגנים לקראת העליה לרגל. זה עוד שעתיים נסיעה מפה. שם יהיה לך הרבה מה לצייר!

פרק טו — תחנת הטהרה בשמואל הנביא

בינתיים, חזרה כל הקבוצה מארוחת הבוקר ושובי סיימה את קווי המתאר העיקריים של הציור. היא גלגלה בעדינות את גיליון הנייר והניחה אותו בתוך ארון המצעים. את ההמשך אוכל להשלים אחר כך, חשבה. את ציוד הכתיבה ואת הצבעים היא הכניסה אל תוך מזוודה מיוחדת, ואת הפיתה שקיבלה הניחה על מדף פלסטיק קטן שעמד בצמוד לקיר היחידה, ובמקום לאכול, היא העדיפה לצאת קצת החוצה, לשאוף אויר צח, ולהנות עוד שעה קלה מיופייה של הכינרת.

הזוג יחיאלי עמדו שם בחוץ, מתבוננים בפס האלקטרוני הנע ועליו יחידות הדיור שמתקרבות ומתרחקות בואכה ירושלים. לידם נעמד הרב בן שלום, מתבונן אף הוא, ממתין בסבלנות עד שתיאסף החבורה כולה.

הפס הזה, אתה יודע כמה אתגרים הלכתיים וטכנולוגיים היו בתכנון שלו? אמר מר יחיאלי. הייתי שותף בצוות המהנדסים שתכנן אותו. צריך היה לוודא שמי שעולה אל הפס טהור יישאר טהור, אלא אם כן תהיה סיבה ישירה שתגרום לו להיטמא, או שחלילה יקרה משהו ביחידה הספציפית שלו. צריך היה לוודא שאפשר יהיה לטהר את כל מה שיש ביחידות, ושמאכלים קדושים שמוכנסים אליהן לא ייטמאו. צריך היה לדאוג שבעלי החיים יוכלו לשהות ביחידות בצורה נוחה בסמוך לבני האדם שמביאים אותם, וכמובן, לדאוג לבטיחות, לתחנות חניה נוחות עבור היחידות באזורים השונים. גם הנושא הניהולי של היחידות, האירוח, מקומות הלינה, הסעודות המוכנות: עם ישראל כולו מתגייס כאן לעזור, אבל יש אנשים יקרים שמנהלים את כל הפרויקט האדיר הזה מאחורי הקלעים, ועושים זאת בצורה מושלמת.

היית פעם בארץ ישראל?

הייתי כמה פעמים, במהלך התכנון והבניה של הפס האלקטרוני, אבל עכשיו החלטנו לעשות עליה, אני ואשתי. הסביר מר יחיאלי.

אנחנו פעמיים בשנה נוסעים בפס האלקטרוני הזה, הלוך וחזור, אמר לו הרב בן שלום, והוא פשוט מדהים. ברור שהיתה הרבה־הרבה מחשבה מאחורי התכנון והייצור שלו.

בנו הכל בארץ ישראל, את כל החלקים שלו, במפעל הרובוטים שבנגב. הסביר מר יחיאלי.

בואו ניכנס ליחידות, הציע הרב בן שלום, דרך ארוכה עוד לפנינו. הם נכנסו, מר יחיאלי לחץ על הכפתור ליד הדלת, וכבר החלה היחידה לנוע במסלול המעגלי שלה, בדרך בחזרה אל הפס האלקטרוני, שם המתינו שתי היחידות במשך כמה דקות עד שהצטרפו למקום פנוי לאורך הפס.

יש מפעל רובוטים בנגב? שאלה שובי. אם יש מפעל רובוטים, איך אין רובוטים? איך לא ראינו כאן שום רובוט מאז שהגענו?

זה נושא מורכב, ענה לה מר יחיאלי.

שובי, אולי תאכלי משהו? שאלה אשתו. כשנגיע, הבטחתי לדודה שלך לכתוב לה מכתב ולספר איך היתה הנסיעה. זה לא יהיה לי נעים לספר לה שנשארת רעבה כל הדרך!

הבנות של בן שלום הכינו לי פיתה פלאפל, אמרה שובי, כבר אטול ידיים ואשב לאכול.

באמת יש מפעל רובוטים בנגב, הסביר מר יחיאלי בקצרה, ואנחנו עזרנו להקים אותו. הוא בונה רחפנים מקומיים, מכוניות מקומיות, גם מכוניות אוטונומיות, גם רובוטים לעזרה ראשונה ורובוטים לבתי החולים. אבל אין רובוטים דמויי אדם. הם בעייתיים מאוד, והסנהדרין אוסרת להכניס אותם לארץ. ויש גם פלאפונים, למרות שהם משמשים רק למטרות חירום.

למה באמת אין פלאפונים פה?

פה זו ארץ ישראל, יש קדושה, יש קשר עם אלקים, הסביר מר יחיאלי, וזו היתה החלטה של הסנהדרין. מי שצריך להתקשר למטרות דחופות, יכול לעשות זאת בסניפי הדואר השונים, שם יש עמדות של טלפון. בעת מצוקה, יש כפתורי מצוקה בכל מקום כדי להזמין עזרה ראשונה אם יש צורך, ולצורך תקשורת לא דחופה, אפשר לשלוח מכתבים.

ומחשבים? יש מחשבים פה?

יש מחשבים במקום שבו הם צריכים להיות, הסביר מה יחיאלי. כל המנגנון הזה, של הפס האלקטרוני, מופעל על ידי מחשבים. גם הניהול של בתי החולים, הניהול של מערכות הביוב והמים, הניהול של הרחפנים ומכוניות האספקה, הכל מנוהל על ידי מחשבים, אבל אין מחשבים ולא רובוטים למטרות בילוי. כאן זו ארץ ישראל, ויש לה מטרות של רוח, של קדושה. מי שמחפש שעשועים ומשחקים, לא כאן המקום.

זה ממש מזכיר את החיים שלנו בגטו, אמרה ברכה, אשתו של שעיה. בלי משחקים, בלי פלאפונים, גם טלפון היה רק בסניף הדואר.

במידה מסוימת כן, זה מזכיר את הגטו, אמר מר יחיאלי, רק שכאן יש את בית המקדש, ואת כל העשיה הברוכה שסביבו, ואת הנסים שנעשים בתוכו. אנשים פה מרגישים מלאים, מאושרים, מחוברים אל המהות הפנימית שלהם, ואין את הריק הזה שמרגישים בחו"ל, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

אז למה לא עליתם לארץ עד עכשיו? שאל שעיה שהצטרף לשיחה.

כי עבדתי שם, עד לא מזמן, אמר מר יחיאלי ונאנח, ונשארנו שם עוד שנתיים, עד שאשתי יצאה לגמלאות מעבודת ההוראה שלה, התלמידות אוהבות אותה כל כך! ועכשיו עשינו עליה. כל הילדים שלנו גרים פה!

הפס האלקטרוני המשיך לנוע לכיוון ירושלים, ועכשיו כבר הלך והתמלא ביחידות שמילאו אותו בצפיפות. כעת כבר נשמעו קולות של ציפורים ושל עזים וכבשים מהיחידות שלידם, אלו הם בעלי חיים שהובאו על ידי תושבי הארץ, הגרים במושבי הגליל ובית שאן, אל בית המקדש, להיות מוקרבים כעולות ושלמים, עם בעליהם. בהמשך הצטרפו גם תושבי עמק הירדן עם קרבנותיהם ומעשרותיהם, לאכילה בירושלים בטהרה.

שובי נטלה ידיים במטבחון ונכנסה לחדרה לאכול את הפיתה שהכינו לה הילדות החמודות של משפחת בן שלום. אחר כך בירכה את ברכת המזון.

"ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד.

ברוך הזן את הכל.

ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה', בונה ירושלים.

עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

בלחיצת כפתור סגרה את התריס הקטן, הפונה לכיוון הירדן, וניסתה לנמנם מעט. בכל זאת, בלילה שעבר הם ישנו רק חמש־שש שעות. אבל השינה היתה ממנה והלאה.

לפחות נראה את הדרך, חשבה שובי, ופתחה את התריס מחדש. קו הדרך עכשיו היה שיפועי, עולה מאזור הישוב ייטב ומבואות יריחו אל עבר מכמש והסביבה. היו יחידות שביקשו לרדת באזור זה, שהיה בו שוק גדול לרכישת קרבנות לקראת העליה לירושלים, קרבנות שהביאו תושבים, רובם ערבים, מאזור עבר הירדן המזרחי. אבל העולים מארצות העמים המשיכו בדרכם. גם בשמואל הנביא נוכל לרכוש קרבנות, הסביר להם הרב בן שלום מראש. אמנם המחירים קצת יותר יקרים, אבל נחסוך זמן.

הרבה עבודה הנדסית היתה בסלילת האזור הזה ההררי, הסביר מר יחיאלי. הכבישים פה היו מפותלים מאוד, אי אפשר היה להתבסס על מנהרות, מחשש של קבר התהום, ולכן היה צריך לסלול מסלולים משופעים, עם שיפוע עדין מספיק, כדי שעדיין אפשר יהיה לנוע בתוך היחידות בבטחה. אבל התוצאה מדהימה, כמו שכולנו רואים. וכבר אנחנו מגיעים.

עכשיו היה הפס האלקטרוני כבר צפוף ממש. אלפי תושבי מטה בנימין הצטרפו עם יחידותיהם ועם קרבנותיהם והשמחה היתה רבה. משפחות רבות מכוכב יעקב וממטה בנימין כולו הצטרפו אל המסע, חלקן עם בעלי חיים שקנו מהמושבים והישובים שסביבם, והפס הלך והתקרב לכיוון הר שמואל.

לא עשינו סיבוב קצת? שאלה ברכה, הרי לפי מפת ארץ ישראל, פנינו לכיוון מערב מתוך הנתיב שהיינו בו, וירושלים נמצאת מזרחית למקום שלנו כאן עכשיו!

זה נכון, הסביר מר יחיאלי, ויש גם מסלול של הפס שממשיך מכוכב יעקב דרומה, דרך פסגת זאב, אל עבר העיר העתיקה. בדרך חזרה בדרך כלל חוזרים במסלול הזה. אבל מתחם ההיטהרות הארצי נמצא באזור שמואל הנביא. מי שנוסע ישירות מכיוון פסגת זאב, צריך להשתמש במתחם היטהרות קטן יותר, שנמצא ממזרח לפסגת זאב החדשה, ליד ענתות. זו גם אפשרות להגיע, אבל הרוב מגיעים דרך שמואל הנביא, זו התחנה המרכזית יותר, יש כאן גם יותר שיעורי הכנה לקראת העליה לבית המקדש, ורוב תושבי צפון הארץ ומערבה מגיעים דרך כאן.

ותושבי הדרום? שאלה ברכה.

להם יש את הפס הדרומי, הסביר מר יחיאלי, פס מסובך הרבה פחות לתכנון, כי מדובר באזורים מישוריים בדרך כלל. תחנת הטהרה שלהם היא באזור ציון רחל אמנו, שם הם מתארגנים ומיטהרים. גם זו תחנה גדולה מאוד, ואליה מביאים קרבנות מכל אזור הר חברון ובית לחם.

והאם הפסים מגיעים לכל מקום בארץ?

לא, אבל לאורך הפס יש מרכזי חניות של מכוניות ואוטובוסים, אוטונומיים או מאוישים. כמו החניות הנעות עבור היחידות, יש, במרחק קצת גדול יותר, חניות עבור כלי הרכב. האנשים המגיעים מכל רחבי מטה בנימין, או מכל רחבי הנגב או מכל רחבי הצפון, מוסעים אחר כך בפסים צרים יותר אל עבר החניון של היחידות. שם הם מקבלים אחת מהן, ומצטרפים לפס להמשך הדרך עד לתחנת הטהרה.

עוד הם מדברים, והנה הגיעו היחידות שלהם אל אזור קבר שמואל הנביא, וכבר הועברו היחידות אל הפס המעגלי, המכוון אותם לעבר החניה.

ברוכים הבאים לציון שמואל הנביא, הכריז שלט גדול, ושלט נוסף, קטן יותר, הכיל הכוונה מדויקת.

הגענו לשמואל הנביא! הגענו לשמואל הנביא! צהלו ילדי משפחת בן שלום.

היחידה הועברה אל החניון. שובי פתחה את הדלת ונשמה אוויר ירושלמי צלול. או אז ראתה את המראה הזה, המרהיב, שהיה מולה.

הם אמרו, הם צדקו, ילדי משפחת בן שלום, יהיה לי מה לצייר פה.

הגענו, הסביר הרב בן שלום, תיכף ניגש לחדר הרישום, לרשום את הגעתנו בצורה מסודרת, ונוכל להיכנס לחדרי האוכל לאכול משהו. לקבר שמואל הנביא עצמו לא ניכנס הפעם. אחרת, נצטרך להתעכב עוד יום עם תהליך הטהרה, כי הטהרה שלנו התחילה אתמול. אחרי החגים נוכל לבוא ולהיכנס לציון של הנביא, ושוב נעבור תהליך של טהרה, הבנתם?

שובי ניגשה בחזרה לחדרה, הוציאה את כן הציור ובלוק חדש לבן ואת צבעי השמן. היא התיישבה על סלע קטן מול היחידה, והחלה לצייר את ההר שסביבה, את הבתים הקטנים ואת בית המקדש, מבנה גדול, אדום, מואר כולו באור של קדושה. נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כולם. כל העמים וגם אנחנו. והיה הציור מצטייר מעצמו, כאילו לא ידה היא המתעדת אותו על גבי הדף הלבן.

היא לא שמעה את הדיבורים שסביבה, לא ראתה את האנשים שמתארגנים לארוחה, לא הבחינה בקריאות לקראת הזאת אפר הפרה האדומה, למי שכבר נמצא ביום השלישי לטהרתו. רק בית המקדש היה כאן, מאיר, זורח, מדויק, עם בתים ואנשים ומלאכים שסביבו, והציור המצטייר, וצבעי השמן.

את לא באה להגיד שלום לדודה שרה? שאל אותה שעיה. היא פה. הם באו, וגם הילדים של משפחת יחיאלי באו. דודה שרה היא אחות של הרבנית בן שלום, והם פה. היא אמא של השליח שהיה אצלנו פעם לשבת. את זוכרת?

כבר אבוא, שעיה. אני חייבת לצייר את זה.

את מציירת מדהים, באמת, שובי, אבל מרוב הציורים את שוכחת את עצמך! עכשיו הארוחה, אחר כך עד הערב לא יהיה מה לאכול, וגם תראי, באו אנשים במיוחד מירושלים לקבל את פנינו, ואת כאן, יושבת לך עם עצמך ומציירת? גם הילדים של בן שלום תכף יבואו להסתכל על הציור במקום לאכול!

אבל היא לא שמעה את דבריו. וגם לא ראתה את הילדים שסביבה וגם לא ראתה איש. רק הציור היה כאן ורק האוויר ורק האור.

מה את מציירת? שמעה פתאום קול, וקפצה. היה זה פנחס השליח. שום דבר בו לא השתנה, ורק אותות הגיל חרצו כמה קמטים קטנטנים סביב זוויות עיניו.

וואו, אתם פה? ממש מדהים פה! אמרה. אמא שלך גם כאן?

כן, בוודאי, בואי תגידי לה שלום. מה ציירת?

ציירתי את הנוף. את בית המקדש.

את רואה אותו?

כן, הנה.

לא הרבה רואים את זה, אמר פנחס ושתק.

הם התקרבו אל מרכז קבלת הפנים, שם עמדה אישה מבוגרת, גבוהה, מטפחת גדולה לראשה, לבושה שמלה ארוכה, פרחונית, ומבט של ציפייה בפניה.

הנה אמא שלי ששלחה לך תמונות, אמר פנחס, אמא, בואי תראי, הקבוצה מעמק האגמים הגיעה. והנה שובי, הבת של שטרן, הילדה ששלחת לה את התמונות.

את שובי? שאלה דודה שרה, וחיבקה אותה חיבוק חזק, מלא עוצמה.

תודה על הכל, דודה שרה, אמרה שובי. תודה על התמונות. אני שומרת אותן, ציירתי אותן כל כך הרבה.

יש לי עוד מזכרות מההורים שלך, הם מאוד צדיקים. מאוד מיוחדים. אספר לך עליהם עוד מעט, כשתגיעי אלינו לירושלים, אבל עכשיו בואי תאכלי ארוחת צהריים.

אני רוצה להמשיך את הציור שלי ואחר כך לאכול, ביקשה שובי. אחר כך יהיה מאוחר ואולי גם חשוך.

היא ציירה את בית המקדש, אמר פנחס. היא רואה אותו.

אמא שלך, שובי, גם היא ראתה את בית המקדש, למרות שהוא לא נבנה בימיה, אמרה שרה. עוד אספר לך הכל, עוד תראי. עוד תביני הכל.

באיזה יום נכנסתם לארץ? שאל פנחס.

אתמול בצהריים, יום שלישי, ענתה שובי. התפללנו מנחה בפארק הזהב.

ומאז שהגעתם, הייתם כל הזמן על הפס או במתחמים שסביבו?

כן.

אז מחר, יום חמישי, תוכלו כבר לקבל הזאה של אפר פרה אדומה, אמרה שרה, וגם ביום שני שבוע הבא, נכון פנחס? בינתיים תוכלו להיות פה במתחם, לשמוע שיעורים, לבקר בשוק הקרבנות.

אל תשכחו כל יום לומר בפיכם באיזה יום אתם בספירת הטהרה, אמרה שרה, ומיד כשתשלימו, אתם מוזמנים אלינו לביקור. הבית שלנו בתוך העיר העתיקה, על יד השוק, ויש לנו בית אירוח מיוחד לסעודות הודיה ולאכילת מעשרות וקרבנות בטהרה. תבואו!

ובינתיים, מותר לנו להיכנס לירושלים עצמה? שאלה שובי.

ירושלים עשויה רבדים־רבדים, הסבירה דודה שרה, את מכירה בוודאי את המשנה ממסכת כלים, על עשר קדושות, וגם תלמדו על זה פה. וכך, יש את האזור שאתם שוהים בו עכשיו, קבר שמואל, בית הכנסת ביריחו, ומתחם קבר רחל. שם עושים את תהליך הטהרה, בלי חלילה להיטמא מחדש בלי כוונה. וכשתשלימו את התהליך, אחרי ההזאה השניה ולאחר טבילה במקווה, תוכלו להיכנס לירושלים עצמה, גם לירושלים רבתי וגם לירושלים שבין החומות. ואתם מוזמנים, כולכם מוזמנים אלינו בשמחה!

ולא ניטמא מחדש לאחר מכן?

אם תשמרו על הכללים ולא תלכו למקומות שיש בהם תמרורים שמזהירים מפני טומאה, אז בעזרת ה' תוכלו לשמור על הטהרה שלכם מטומאת מת, הסבירה דודה שרה. ירושלים החדשה, רובה בעצם נבנתה מחדש אחרי המלחמה הגדולה, באופן שתוכלו לשהות בכולה כמעט בלי להיטמא, פרט לאזורים מיוחדים שמסומנים באזהרה לכהנים ולמיטהרים.

ואז נוכל כבר להקריב קרבנות?

ביום השביעי לספירת הטהרה, אחרי הזאת מי אפר הפרה האדומה, אתם טובלים, הסביר פנחס, ולמחרת בבוקר אתם כבר יכולים לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבנות. בפרט קרבן תודה. אחר כך בסוכות גם את עולת הראייה, שלמי החגיגה ושלמי השמחה, שכל משפחה מישראל מביאה לעליה לרגל. בעזרת ה' כבר תראו, זה מרגש מאוד־מאוד.

יש פרטים הלכתיים רבים שאתם צריכים להכיר, אמרה פתאום הרבנית בן שלום. יש כאן מערכת שלמה של הרצאות, יסבירו לנו הכל. יש כיתות של הרצאות, וגם אנחנו, שעולים לרגל כל חג, באים ולומדים שוב ושוב את כל ההלכות. בפרט לגבי נשים, שיש לנו את הכללים המיוחדים לנו מתי אנחנו יכולות להיכנס ולאכול מקרבנות הקדשים הקלים, ואיך לדאוג שנישאר בטהרה מלאה בימי העליה לרגל, ובפרט לקראת שמחת בית השואבה. שובי, זה מרגש, את תאהבי את זה מאוד! אבל עכשיו בואו ניכנס לחדר האוכל. מיד אחר כך מתחילים השיעורים.

יש לנו הרבה על מה לדבר, שובי, אבל לא עכשיו. ודאי את עוד עייפה, אמרה שרה, אני כבר מחכה לביקור שלך אצלנו, בעיר העתיקה.

טוב, בעזרת ה' עוד ניפגש, אמרה שובי. ותודה לך שרה על כל התמונות ששלחת לי. גדלתי עליהן והן כאן איתי, אני לוקחת אותן איתי לכל מקום.

אני שמחה לשמוע, אמרה שרה. משהו בבחורה האמריקאית הזאת קנה את לבה. זוכרת את תמונותיה כשהיתה תינוקת. זוכרת את מבע פניהם של הוריה. זוכרת את הגעגועים ואת האהבה ואת הדאגה. היא דומה כל כך לאמא שלה, במראה, בסגנון, בהבעות הפנים, למרות שהכירה אותה רק דרך התמונות.

פרק טז — ההכנות במתחם שמואל הנביא

בינתיים התקרבו בני משפחת בן שלום אל מרכז קבלת הפנים.

שלום עליכם, שלום עליכם, ניגש הרב בן שלום ולחץ את ידו של פנחס.

ברוכים הבאים, הרב בן שלום, כזו שמחה לראות אתכם עם כל העולים החדשים שהגיעו. התרגשות אדירה לכולנו.

נוכל להזמין אצלכם סעודת תודה בשבוע הבא ביום שלישי?

אשאל את אמא שלי וכבר אחזיר לך תשובה. את הקרבן תקנו כאן ותרשמו את הפרטים שלנו על ההזמנה. אמא שלי תדאג ללחמים ולכיבוד הנוסף.

ויש לי הודעה דחופה, ציבורית, למסור לסנהדרין. הרב לוינסקי ביקש. משהו לא טוב קורה במועצת העולם, החלטה לא פשוטה שלהם.

זה יכול לחכות עד אחרי שמחת תורה? שאל פנחס. עכשיו יש את כל ההכנות לחגים, לסנהדרין יש את כל השאלות הבוערות עכשיו, לקראת ראש השנה והכל, אתה יודע איך זה.

כן, אבל זה עלול להיות דחוף. מועצת העולם החליטה לעשות סנקציות, ולאסור על ההגעה לישראל, החל מינואר הקרוב, כלומר מתקופת ט"ו בשבט. לא רצינו לכתוב על זה בפקס ששלחנו לקראת ההגעה שלנו הנה. לא רצינו להבהיל.

פנחס הרהר רגע.

ומה תעשו?

קודם כל עכשיו באנו, ובהמשך, רצינו להתייעץ עם הסנהדרין מה לעשות.

תראה הרב בן שלום, אמר פנחס אחרי רגע, מחר גם כך תכננתי להיכנס לעזור במשמרות של בית המקדש. הרבה עולים לרגל שהגיעו כמה ימים לפניכם מגיעים כבר עם קרבנות התודה שלהם, וכל מי שיכול מגיע למקדש לעזור, לכן אני חושב שאכנס ללשכת הגזית ואעדכן אותם. נראה מה יגידו.

תודה, רבי פנחס, רק בשורות טובות אמן.

בעזרת ה' הגזרה תבוטל, "כל כלי יוצר עלייך לא יצלח".

אמן ואמן, רבי פנחס הכהן, רק בשורות טובות. ועכשיו אגש גם אני אל מתחם חדר האוכל, בכל זאת מהבוקר לא טעמנו דבר.

ואני אטבול כאן במעיין חנה, וכבר אתארגן להזאה של אפר הפרה האדומה, אמר פנחס, מחכים לי במתחם הטהרה. יש קבוצה גדולה שהיא כבר ביום השלישי בספירת הטהרה שלהם. מחר תורכם, יקרים!

אשריך, רבי פנחס, ושה' ישמור עליכם, אמר הרב בן שלום, נפרד מפנחס בחיבוק אוהב.

ה' ישמור עליכם, ה' ישמור עלינו, בואכם לשלום, אחים אהובים, אמר רבי פנחס.

הם נפרדו, ופנו איש לדרכו.

*

פנחס נפנה אל שני שליחי הסנהדרין שהמתינו ללוותו למעיין. בזהירות הם ירדו דרך השביל המיועד לכהנים, שם נכנס פנחס לטבול, בהשגחתם. גם שליחי הסנהדרין טבלו ולבשו את בגדיהם, ואחר כך מילאו דלי מיוחד במים היוצאים מהנביעה עצמה. הם טיפסו שלושתם במעלה דרך הכהנים אל מתחם הטהרה. שם, במתחם, כבר המתינו להם שורות־שורות של אנשים, נשים וטף. גברים בטור אחד, נשים וילדים קטנים בטור אחר. פנחס נעמד בעמדה שלו, נזהר שלא להסיח את מחשבתו מהתהליך הקדוש שהוא עומד לפניו. שליחי הסנהדרין לקחו צפיחית אפר מיוחדת שהיתה עימם, כשהיא סגורה וחתומה. אחד השליחים פתח את הצפיחית, ועירב מן האפר שבה בתוך דלי המים, כך שהאפר היה ניכר היטב. אחר כך לקח השליח השני את צפיחית האפר וחתם אותה היטב.

פנחס נעמד במרכז הרחבה והדריך את הנוכחים: ציבור יקר, אתם עומדים לפני התהליך של טהרת מי אפר פרה אדומה. כל הנמצאים פה צריכים להתכוון להיטהר, כחלק מהמצווה שקיבלנו – מצוות הטהרה לקראת הכניסה לבית המקדש ואכילת הקודשים. המים כאן הם מי אפר פרה אדומה, כפי שראיתם, ובעת ההזאה, כל מי שהרגיש שנגעה בו טיפה אחת לפחות מהמים, הרי השלים את הטהרה להיום. מי שנמצא ביום השלישי לטהרתו, יגיע גם ביום הרביעי מהיום על מנת להשלים את טהרתו. מי שנמצא היום ביום השביעי לטהרתו, יכול לטבול לאחר מכן במקווה, ולאחר השקיעה הוא טהור מטומאת מת. מחר הוא כבר יכול להיכנס לירושלים.

פנחס נעמד, קיבל מהשליחים שלושה קלחי אזוב, טבל אותם במים המקודשים ובירך את הברכה המיוחדת: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להזות אפר חטאת".

לאחר מכן הִזה פנחס ממי החטאת אל עבר הנוכחים, המתין כמה דקות, ולאחר מכן הזה שוב על הנוכחים שעדיין לא קיבלו את מי החטאת מההזאות הקודמות. במיטהרים היו גם אורחים שכבר מכירים את התהליך, אך היו גם עולים לרגל שהם לראשונה כאן בירושלים, והם התרגשו מאוד. כל מי שהרגיש טיפה על גופו, יצא מן המתחם, ואנשים מן השורות הרחוקות יותר הלכו והתקרבו אל מרכז המתחם. פנחס התאמץ למקד את מחשבתו. לא לחשוב על שום עניין אחר, מרגע הטבילה ומילוי המים, ועד סיום תהליך הטהרה של כל הקהל הקדוש הזה שעומד כאן מולו. לקראת הסוף, נשארו כמה נשים עם ילדיהן, ואחרי שכל הילדים הרגישו את טיפת המים, פינו כולם את המתחם.

פנחס התיישב על כסא אבן שעמד שם, במתחם.

זהו, אמר בקול.

זהו. ברוך ה' שזיכנו לכך, אמר אחד משליחי הסנהדרין.

מתי חוזרים לירושלים? שאל השני.

רוצים לאכול כאן משהו?

אני כבר אוכל ארוחת ערב בירושלים, אצל אמא שלי, אמר פנחס.

כשיצאו משם, פנה פנחס אל עבר הפס הנוסע לירושלים, שם המתינה לו אמו.

נספיק את השקיעה? שאל פנחס את אמו.

אולי ניכנס לטבול בשער יפו, אמרה אמו, יש שם את המקוואות החדשים ליד חוצות היוצר. ותוכל גם להתפלל שם מנחה אחר כך. מחר יש לי הזמנה של סעודת הודיה עם קרבן תודה, ואתה צריך להיכנס לסנהדרין, לשאול את השאלה של העולה לרגל החב"דניק, שכחתי את שמו.

הרב בן שלום, זה השם שלו. והמסר הוא בעצם מהרב לוינסקי, הגיס של משפחת שטרן.

הרב לוינסקי מעמק האגמים? דוד של שובי?

כן.

הם עלו אל הרכבת הקלה הטהורה, והתיישבו על ספסלי הפלסטיק, בדרך הביתה.

אמא, שובי?

הנה, אני יושבת.

לא, שובי, הבחורה הזו. היא ראתה את בית המקדש מאש.

כן, הרבה רואים.

אבל היא רק באה. איך היא כבר ראתה?

יש לה זכות, ההורים שלה, אתה יודע.

כן.

הנופים עברו במהירות על פניהם, נופים של הרי יהודה שהתחלפו בנופי העיר החדשה. אנשים עלו וירדו מהרכבת, וכבר נראו חומות ירושלים אל מול פניהם, גבוהים, עתיקים, משדרים עוצמה אינסופית של דורות. השמש עוד עמדה בפינת מערב כאשר עצרה הרכבת.

בוא נמהר למקוואות של שער יפו, אמרה שרה לבנה. הנה, הספקנו את השקיעה. ברוך ה'!

פרק יז — שרה מארגנת סעודת תודה

מיד בבוקר, החלה שרה כהן להתארגן לקראת סעודת התודה, שהוזמנה לשעה שתים־עשרה בצהריים. היתה זו משפחה גדולה מאוסטרליה, שעולה לרגל בכל שנה לקראת חגי תשרי, וכעת הביאו איתם קרבן תודה לסעודה חגיגית גדולה, בהשתתפות כל בני המשפחה, אורחים ומכרים, להודות על ההבראה של אבי המשפחה ממחלה קשה שחלה בה. את ההזמנה הם העבירו מראש, דרך פקס שהם שלחו כבר לפני חודש, וכעת הגיעה כל המשפחה לארץ, והנה הם באים ומודים לבורא עולם על ההצלה.

כבר בסיום תפילת שחרית, ניגשה שרה אל עזרת הנשים במקדש, ומשם אל לשכת המנחות. שם פגשה כמה מחברותיה, עסוקות גם הן בהכנת מנחות שונות עבור האורחים הרבים שהחלו כבר לגדוש את העיר. הן הנהנו בראשיהן לשלום והמשיכו כל אחת בעבודתה. שרה ניגשה אל מאגר הסולת, משם הביא לה אחד הכהנים שק של סולת שמורה מהודרת, בכמות של שתי איפות (כחמישים ליטרים סולת). מחצי מכמות הקמח הכינה בצק מותפח, לשה אותו לעשר חלות חגיגיות والניחה בתוך תבנית ענקית. אחר כך עברה שרה להכנת חלות המצות ורקיקי המצות, בצורותיהם המיוחדות. החלות בלולות בשמן והרקיקים הדקים, שהוכנו גם הם לאפייה. לסיום, הכינה שרה את הסולת הרבוכה, שאותה חלטה במים רותחים לזמן קצר, והכניסה לתבנית עגולה.

לאחר מכן קראה שרה לאחד מפרחי הכהונה שייקח את כל התבניות שהכינה אל התנור המרכזי, במרכז לשכת המנחות. כשחזרו אליה התבניות האפויות, היא טיגנה את הרבוכה בשמן זית עמוק, משחה את הרקיקים האפויים בשמן וערכה את כל הכבודה בתוך קערות זהב חגיגיות ומעוטרות, השייכות למשפחה האוסטרלית. ארבעה לחמים מכלל המאפים הועברו לקערה מיוחדת המיועדת לכהנים. כשסיימה שרה את האפייה, הניחה את המגשים על שולחן אבן מיוחד, ועליו פתק עם פרטי המשפחה, ואיחולי בריאות איתנה, שמחה וברכה לכל המשפחה.

נוסף על הלחמים, הביאו בני המשפחה איל, שבחרו עוד באוסטרליה, לקרבן, וכאן עזר להם פנחס בהקרבת האיל לקרבן תודה. כשסיימה שרה את הכנת תבניות הלחמים, הגיעו כמה כהנים להביא את הלחמים אל המשפחה האוסטרלית, ובינתיים הביא להם פנחס את האיל האוסטרלי שאותו טרחו והביאו במיוחד.

בכניסה לעזרת ישראל עמד אבי המשפחה, יהודי מבוגר, זקנו יורד על פי מידותיו והתכונן להקרבת קרבן התודה שלו. ראשית, לפני הסמיכה, הוא בירך את ברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", וכל הנוכחים סביבו ענו "אמן, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". לאחר מכן בירך אבי המשפחה בקול רועד את ברכת הסמיכה, "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הסמיכה", ושוב ענו כולם "אמן".

כעת אמר אבי המשפחה את "מזמור לתודה", והוסיף מילות תודה משלו לה' יתברך, על הנס הגדול שנעשה לו, בניגוד לכל תחזיות הרופאים, תוך שהוא סומך את ידיו על הקרבן בכל כוחו, ובינתיים, תזמורת הלוויים שרה וניגנה את נגינת מזמורי ההודאה.

מיד לאחר מכן שחט אחד הכהנים את האיל, ופנחס הכהן נטל במזרק שהיה בידו את הדם הראשוני מתוך האיל, תוך שהוא מדייק במחשבותיו לשם שישה דברים: לשם זבח, ולשם הזובח, שהזבח לה' ברוך הוא, שיקטירו לאישים, שהקטרתו לריח בלבד ושריח זה הוא נחת רוח לפני ה' יתברך. אחר כך, הוליך פנחס את המזרק אל המזבח וזרק ממנו שתי זריקות, על הקרן המזרחית צפונית של המזבח, ועל הקרן הדרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא שסימן את מחצית גובהו. את שיירי הדם שהיו בתוך המזרק שבידיו, שפך פנחס על היסוד הדרומי של המזבח.

אחר כך נלקח האיל אל בית המטבחיים, שם הופשט עורו בצד כדי להימסר לבעלים, והאיל הופרד לחלקיו. החלקים הפנימיים הקרויים אימורים, הם חלקי החֵלֶב שעל הקרבן, הונחו בתוך כלי מיוחד, הקרוי מגיס, לקראת הקרבתם על גבי המזבח, לריח ניחוח לה' יתברך, חלקי החזה המיועדים לאכילה על ידי הכהן ומשפחתו, הם החזה ושוק הימין, הונחו בתוך כלי אחר, ושאר החלקים, המיועדים לאכילת המשפחה בסעודת ההודיה, הונחו בכלי שלישי.

אבי המשפחה המתין בינתיים במזרח המזבח, בכניסה לעזרת ישראל, לשם הביא אחד הכהנים את חלקי הקרבן, ופנחס הביא אותם לידי אבי המשפחה. ראשית הביא את החזה והשוק ומעליהם את האימורים, ומעליהם את ארבעת הלחמים המיועדים לכהנים, والניח את ידו תחת ידי אבי המשפחה. אבי המשפחה אמר בהתרגשות את הברכה: "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על התנופה", ומיד הניפו פנחס עם אבי המשפחה את ידיהם לארבעה כיוונים, למעלה, ולמטה. בגמר התנופה, נטל כהן שלישי את האימורים להקרבה על גבי המזבח.

וואו, זה היה מרגש, אמר אבי המשפחה. מה עושים עכשיו?

עכשיו כבר נארוז לך את חלקי הסעודה, ושליח מטעמנו יביא לך אותם אל חדר האוכל ברובע היהודי, הסביר פנחס.

וחלקי הכהנים נשארים כאן?

אותם נארוז באריזה נפרדת, ונביא גם אותם אל חדר האוכל. אתה יכול להזמין כהנים או בני משפחותיהם לסעוד איתך.

הארוחה בחדר האוכל של המשפחה שלכם, רבי פנחס, האם תוכל גם אתה להגיע? שאל אבי המשפחה.

אם אצליח אגיע. יש לי עוד ביקור אצל הסנהדרין תכף, ובינתיים אמא שלי תראה לכם את הדרך לחדר האוכל שלנו. יש שם גם חדרים שבהם תוכלו לנוח, ללמוד קצת ולהתארגן לקראת הסעודה עצמה. תזכרו שמותר לאכול מהקרבן ומהחלות עד חצות הלילה: כל מה שנשאר לאחר מכן, מועבר אל בית הדשן. והעורות הם חולין, תוכלו להביא אותם לאיזושהי מעבדת עורות, ולהשתמש בהם כרצונכם.

תודה רבה על הכל. זו זכות נפלאה. זו הרגשה נפלאה! אמר אבי המשפחה. זה כל כך מרגש! תודה לבורא עולם על כל הטוב אשר גמלני!

שתזכו לראות תמיד רק בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמר לו פנחס, ושתזכו תמיד לבוא לכאן, בקדושה ובטהרה ובשמחה.

לבוא לכאן בקדושה ובטהרה وبשמחה, הדהדו המילים בראשו. ואז נזכר בדברי הרב בן שלום, באיום המרחף על העולים האהובים האלו. איום על העליה שלהם, על אורח חייהם, על עתיד המרקם העדין הזה, על מקומו של המקום הקדוש הזה בחייהם של יהודי העולם, בגלל צרות עין של כמה אנשים קלי דעת, או סתם רעי לב או סתם שונאי דת.

פתאום הפער הזה הִכּה בו כברק. הפער שבין הקדושה הגדולה השוכנת, הנוכחת; בין השמחה הגדולה של העולים החדשים, האהבה שלהם לה'; השמחה על היכולת המופלאה לחבר בין חיי העולם הזה לבין האלקים; השמחה על האפשרות לבטא את האהבה שלהם דרך הכלים של העולם הזה כאן; הפער בין השלמות הגדולה של קרבן התודה – לבין העוול של אותו ארגון, הקורא לעצמו "מועצת העולם" ומסכן את העולם כולו.

יש סכנה. עכשיו עלי ללכת ללשכת הגזית תכף ומיד, חשב פנחס לעצמו.

בינתיים ניגשו בני המשפחה האוסטרלית אל שרה, שהמתינה لهم ביציאה מעזרת ישראל וליוותה אותם בדרך אל ביתה ברובע היהודי. את ארגזי הקרבן המיועדים לסעודת השלמים קיבל איש מצוות הלוויים המסייעים בעבודת הקודש, והעביר אותם, כשהוא נעזר במתקן הובלה מיוחד ושמור, הישר אל ביתה של שרה, לקראת הכנתם לסעודה.

זה היה מרגש, מרגש מאוד, אמר אבי המשפחה.

אבא, אולי נתפלל מנחה כאן בכותל? שאל אחד הבנים.

רעיון מצוין, אבל איך נגיע אחר כך אל חדר האוכל?

הדרך די פשוטה, אמרה שרה. כשאתם יוצאים מההר בשער המוגרבים, תראו את הגשר המיוחד המוביל אל הרובע היהודי. בתוך הרובע תפנו לכיוון בית כנסת החורבה, ובפנייה הראשונה ימינה תגיעו אל חדר האוכל. יש שלט גדול בחוץ, כבר תראו. בינתיים אני מתקדמת לשם, להכין את הסעודה עם כמה בחורות, מהמכללה לבנות כהנים, שעוזרות לי. הסעודה תתחיל אם ירצה ה' בשעה שש בערב.

יש לי כאן כסף לרכישת פירות וירקות ומשקאות לסעודה, אמר אחיו של אבי המשפחה, תושב השרון, זהו כסף של מעשר שני.

מעולה, אבקש מאחת הבחורות לקנות פירות וירקות ומשקאות טהורים. תהיה לנו סעודה נפלאה!

הכותל המערבי, ביציאה מהר הבית, מלא היה במתפללים. המשפחה האוסטרלית, עם קרוביהם מישראל, התפללו במניין תפילת מנחה, ולאחר מכן הזמין אבי המשפחה את הנוכחים, אורחים יהודים מרחבי הארץ ומכל העולם שכבר היטהרו ושומרים על טהרתם, להשתתף בסעודת ההודאה הגדולה, בבית האירוח של משפחת כהן, ברובע היהודי של ירושלים.

פרק יח — פנחס בלשכת הגזית

מיד בבוקר, החלה שרה כהן להתארגן לקראת סעודת התודה, שהוזמנה לשעה שתים־עשרה בצהריים. היתה זו משפחה גדולה מאוסטרליה, שעולה לרגל בכל שנה לקראת חגי תשרי, וכעת הביאו איתם קרבן תודה לסעודה חגיגית גדולה, בהשתתפות כל בני המשפחה, אורחים ומכרים, להודות על ההבראה של אבי המשפחה ממחלה קשה שחלה בה. את ההזמנה הם העבירו מראש, דרך פקס שהם שלחו כבר לפני חודש, וכעת הגיעה כל המשפחה לארץ, והנה הם באים ומודים לבורא עולם על ההצלה.

כבר בסיום תפילת שחרית, ניגשה שרה אל עזרת הנשים במקדש, ומשם אל לשכת המנחות. שם פגשה כמה מחברותיה, עסוקות גם הן בהכנת מנחות שונות עבור האורחים הרבים שהחלו כבר לגדוש את העיר. הן הנהנו בראשיהן לשלום והמשיכו כל אחת בעבודתה. שרה ניגשה אל מאגר הסולת, משם הביא לה אחד הכהנים שק של סולת שמורה מהודרת, בכמות של שתי איפות (כחמישים ליטרים סולת). מחצי מכמות הקמח הכינה בצק מותפח, לשה אותו לעשר חלות חגיגיות والניחה בתוך תבנית ענקית. אחר כך עברה שרה להכנת חלות המצות ורקיקי המצות, בצורותיהם המיוחדות. החלות בלולות בשמן והרקיקים הדקים, שהוכנו גם הם לאפייה. לסיום, הכינה שרה את הסולת הרבוכה, שאותה חלטה במים רותחים לזמן קצר, והכניסה לתבנית עגולה.

לאחר מכן קראה שרה לאחד מפרחי הכהונה שייקח את כל התבניות שהכינה אל התנור המרכזי, במרכז לשכת המנחות. כשחזרו אליה התבניות האפויות, היא טיגנה את הרבוכה בשמן זית עמוק, משחה את הרקיקים האפויים בשמן וערכה את כל הכבודה בתוך קערות זהב חגיגיות ומעוטרות, השייכות למשפחה האוסטרלית. ארבעה לחמים מכלל המאפים הועברו לקערה מיוחדת המיועדת לכהנים. כשסיימה שרה את האפייה, הניחה את המגשים על שולחן אבן מיוחד, ועליו פתק עם פרטי המשפחה, ואיחולי בריאות איתנה, שמחה וברכה לכל המשפחה.

נוסף על הלחמים, הביאו בני המשפחה איל, שבחרו עוד באוסטרליה, לקרבן, וכאן עזר להם פנחס בהקרבת האיל לקרבן תודה. כשסיימה שרה את הכנת תבניות הלחמים, הגיעו כמה כהנים להביא את הלחמים אל המשפחה האוסטרלית, ובינתיים הביא להם פנחס את האיל האוסטרלי שאותו טרחו והביאו במיוחד.

בכניסה לעזרת ישראל עמד אבי המשפחה, יהודי מבוגר, זקנו יורד על פי מידותיו והתכונן להקרבת קרבן התודה שלו. ראשית, לפני הסמיכה, הוא בירך את ברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", וכל הנוכחים סביבו ענו "אמן, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". לאחר מכן בירך אבי המשפחה בקול רועד את ברכת הסמיכה, "אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הסמיכה", ושוב ענו כולם "אמן".

כעת אמר אבי המשפחה את "מזמור לתודה", והוסיף מילות תודה משלו לה' יתברך, על הנס הגדול שנעשה לו, בניגוד לכל תחזיות הרופאים, תוך שהוא סומך את ידיו על הקרבן בכל כוחו, ובינתיים, תזמורת הלוויים שרה וניגנה את נגינת מזמורי ההודאה.

מיד לאחר מכן שחט אחד הכהנים את האיל, ופנחס הכהן נטל במזרק שהיה בידו את הדם הראשוני מתוך האיל, תוך שהוא מדייק במחשבותיו לשם שישה דברים: לשם זבח, ולשם הזובח, שהזבח לה' ברוך הוא, שיקטירו לאישים, שהקטרתו לריח בלבד ושריח זה הוא נחת רוח לפני ה' יתברך. אחר כך, הוליך פנחס את המזרק אל המזבח וזרק ממנו שתי זריקות, על הקרן המזרחית צפונית של המזבח, ועל הקרן הדרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא שסימן את מחצית גובהו. את שיירי הדם שהיו בתוך המזרק שבידיו, שפך פנחס על היסוד הדרומי של המזבח.

אחר כך נלקח האיל אל בית המטבחיים, שם הופשט עורו والונח בצד כדי להימסר לבעלים, והאיל הופרד לחלקיו. החלקים הפנימיים הקרויים אימורים, הם חלקי החֵלֶב שעל הקרבן, הונחו בתוך כלי מיוחד, הקרוי מגיס, לקראת הקרבתם על גבי המזבח, לריח ניחוח לה' יתברך, חלקי החזה המיועדים לאכילה על ידי הכהן ומשפחתו, הם החזה ושוק הימין, הונחו בתוך כלי אחר, ושאר החלקים, המיועדים לאכילת המשפחה בסעודת ההודיה, הונחו בכלי שלישי.