הקדמה

שולחן לחם הפנים נמצא בהיכל בצד צפון, מול המנורה, וסמוך לפרוכת של קודש הקודשים. תפקידו של השולחן הוא לשאת מעליו את שתים עשר הלחמים, ואת בזיכי הלבונה, באופן תמידי: מדי שבת היו הכהנים מניחים שתים עשרה חלות חדשות, תוך כדי הסרת החלות הישנות, שהיו שומרות על טריותן בדרך נס. באותו מעמד גם היו מעמידים את הלבונה להקטרה במזבח העולה, ומניחים בזיכי לבונה חדשים, לשבוע החדש. אחרי הקטרת הלבונה, היו חלות לחם הפנים נאכלות על ידי הכהנים, כשהן טריות כביום אפייתן, למרות שעבר מעל שבוע מאז אפייתן. ועל כך אומרים חז"ל (חגיגה כ"ו ע"ב): "מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו דא"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר (שמואל א כא, ז) לשום לחם חום בֹיום הלקחו".
השולחן מרמז על המלכות בעם ישראל. שולחן - לשון שליחה, משפיע ברכה על העולם. ברכה בשפע הכלכלי, וברכה בשובע מהשפע הזה. ולחם הפנים שמונח על שולחן זה, הוא לחם הראוי לפני שרים (רשב"ם שמות כ"ה).
ומסביר הרמב"ן כך: "זר זהב סביב - סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה הוא, כמו שאומרים שולחן מלכים, לשון רש"י. וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו..." (רמב"ן שמות כ"ה, כ"ד).
סוד השולחן, כמבוא ברמב"ן, הוא ברכת ה' בעולם, שמושפעת דרך המלכות, ולכן זר הזהב שסביב השולחן הוא סימן לכתר מלכות. ומסביר הספורנו, שכיוון שלמלכות יש שני תפקידים, עניין של משפט ועניין של הגנה מפני צר ואויב, לכן בשולחן, לפי פשט הכתוב, היו שני כתרים, כתר לשולחן עצמו, לסידור ענייני המדינה ופרנסתה, וכתר נוסף על המסגרת, שמגן על המדינה מכל מזיק ואויב ומתנקם. ובנוסף, כותב הרב הירש על זר הזהב שסביב מסגרתו של השולחן, שמשמעותו היא החשיבות של שמירת הקדושה והטהרה גם בשאיפות החומריות: דווקא משום שבשאיפות החומריות יש גם הסכנה הגדולה ביותר של חילול טוהר החיים וההסתאבות, יש כאן צורך בזר זהב טהור של קדושה וטהרה, של שמירה והגנה מפני ההסתאבות והשחיתות המוסרית בעולם המעשה. רק בש"שולחן טהור", מסכם הרב הירש, עומד גם שולחננו "לפני ה'", ורק ה"זר" של הטהרה עושה את מסגרתו ל"מסגרת", ומעניק לשאיפתנו עוצמה, ולהישגינו התמדה.

פרטי השולחן ולחם הפנים

מיקום שולחן לחם הפנים

מיקום שולחן לחם הפנים: בצד צפון של ההיכל. מול השולחן, בצד דרום, עומדת המנורה, ומאירה על השולחן. בנוסף לשולחן לחם הפנים שבהיכל, יש שני שולחנות נוספים, באולם, על יד פתח ההיכל: שולחן של שיש, עליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, ושולחן של זהב, עליו נותנים את לחם הפנים ביציאתו בעת השבת הבאה, לקראת חלוקתו לכהנים.

מבנה השולחן

מידות השולחן: אורכו שתי אמות, רוחבו אמה אחת, וקומתו אמה וחצי. מעניין לציין שאורך השולחן הוא בדיוק עשירית מאורך הקודש (20 אמה), ורוחבו בדיוק עשירית מרוחב רחבת קודש (10 אמה). השולחן מונח בצפון ההיכל, אורכו לאורך בית המקדש, ורוחבו לרוחב הבית, בין מזרח למערב, כאשר הלחמים היו מונחים לרוחב השולחן משני צדדיו, כלומר, הלחמים אורכם לרוחב הבית ומקבילים לארון העדות שבתוך קודש הקודשים.
השולחן היה עשוי עצי שיטים, מצופה ציפוי דק של זהב, שהעץ נראה בעדו, ועליו זר זהב טהור, המסמל כתר מלכות.
לשולחן היו ארבעה צניפי (סניפי) זהב, הקרויים קשות, שניים למערכת שמימין (בצד המזרחי) ושניים למערכת שמשמאל (בצד המערבי). כל שני סניפים מהווים ביחד יחידה אחת, ועומדים לגובה השולחן, ויש בהם פיצולים מיוחדים המיועדים להכנסת מנקיות הזהב – קני זהב.
קני הזהב הוא חצי קנה חלול, ויש בסך הכל 28 קני זהב: 14 קנים לכל מערכת. על הקנים נמצאים החלות, 6 חלות לכל מערכת.
על השולחן היו מונחות שתים עשרה חלות לחם הפנים, שהיו מוחלפות ביום השבת. החלות היו מונחות בשני מערכות, באופן הבא: בכל מערכת, מונחת החלה הראשונה על השולחן באופן ישיר, ואז מעליה יש ארבעה שכבות של שלושה קנים בכל שכבה, עבור החלות שמעלה, ועוד שכבה עליונה של שני קנים, עבור החלה בשכבה העליונה, כיוון שאין עוד שכבות מעליה. סך הכל יש 14 קנים עבור החזקת שש החלות של כל מערכת.
עבור כל מערכת היה מונח בזיך של לבונה. הלבונה מונחת היתה כאשר לחם הפנים היה מונח, וכאשר לחם הפנים היה מוסר ומחולק לכהנים, היתה הלבונה מוקטרת לגבוה על גבי מזבח העולה.
מיקום שולחן לחם הפנים: בצד צפון של ההיכל. מול השולחן, בצד דרום, עומדת המנורה, ומאירה על השולחן. בנוסף לשולחן לחם הפנים שבהיכל, יש שני שולחנות נוספים, באולם, על יד פתח ההיכל: שולחן של שיש, עליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, ושולחן של זהב, עליו נותנים את לחם הפנים ביציאתו בעת השבת הבאה, לקראת חלוקתו לכהנים.
לשולחן היתה מסגרת: ויש מחלוקת האם המסגרת היא מעל שפת השולחן, סביב חלות לחם הפנים, או מתחתיה, סביב רגלי השולחן. סביב מסגרתו של השולחן, וסביב השולחן עצמו היה זר זהב טהור. חלות לחם הפנים עצמן מונחות היו כאשר השכבה התחתונה מונחת על השולחן עצמו, וכל שכבה מעליה מונחת על הקנים המיועדים לשכבה זו. כך לא נוצר לחץ בין שכבה לשכבה של חלות. החלות מונחות היו על השולחן במשך שבוע ימים, משבת עד שבת, ובעת הסרתן היו טריות כביום הנחתן, והיה בכך נס גלוי שהיו מראים לעולי רגלים כדי להראות להם את חיבתם בעיני המקום.
לחם הפנים נערך היה על השולחן מדי שבת בשבתו, ביחד עם הנחת הלבונה בשני הבזיכים.

חלות לחם הפנים ובזיכי הלבונה

על השולחן היו מונחות שתים עשרה חלות לחם הפנים, שהיו מוחלפות ביום השבת. החלות היו מונחות בשני מערכות, באופן הבא: בכל מערכת, מונחת החלה הראשונה על השולחן באופן ישיר, ואז מעליה יש ארבעה שכבות של שלושה קנים בכל שכבה, עבור החלות שמעלה, ועוד שכבה עליונה של שני קנים, עבור החלה בשכבה העליונה, כיוון שאין עוד שכבות מעליה. סך הכל יש 14 קנים עבור החזקת שש החלות של כל מערכת.
עבור כל מערכת היה מונח בזיך של לבונה. הלבונה מונחת היתה כאשר לחם הפנים היה מונח, וכאשר לחם הפנים היה מוסר ומחולק לכהנים, היתה הלבונה מוקטרת לגבוה על גבי המזבח.

פרטי לחם הפנים

לחם הפנים היה נאפה בדרך כלל ביום שישי, ואם יום שישי היה יום חג, הוא היה נאפה בערב חג. בשבת היה לחם הפנים מונח על השולחן שבהיכל, ובאותו זמן, חלות לחם הפנים משבוע שעבר היו מועברות משולחן ההיכל אל שולחן זהב שנמצא באולם, מחוץ להיכל. גם בזיכי הלבונה, שעומדים בשולחן ליד כל מערכת של לחם הפנים, היו מוחלפים. בזיכי הלבונה משבת שעברה היו מוקטרים על המזבח החיצון, ולחמי הפנים משבת שעברה היו מחולק לכהני המשמר היוצא והמשמר הנכנס, שהיו אוכלים אותו בטהרה, כאשר בדרך נס היו הלחמים חמים כביום הנחתם על השולחן.
בימי בית שני, היתה משפחת בית גרמו ממונה על הכנת לחם הפנים, במומחיות שהיתה מיוחדת לה. בימינו, מספר חוקרים ומכוני מחקר עסוקים בלימוד והבנת אופן הכנת לחם הפנים, באופן שיהיה לא מוחמץ אבל תפוח, ובאופן שישמור על טריותו במשך שמונה ולפעמים גם תשעה ועשרה ימים. בהמשך נתאר את הידוע היום על אופן הכנת לחם הפנים, כדי שנוכל להכינו במהרה בימינו אמן עם תקומת בית המקדש השלישי, את נוהל הנחתו על שולחן הזהב, והטיפול בלחמים המחולקים, וכן מספר מצבים מיוחדים שיש לתת עליהם את הדעת.

הכנת לחם הפנים

לחם הפנים נאפה בדרך כלל ביום שישי, ואם יום שישי היה יום חג, הוא נאפה בערב חג. בשבת היה לחם הפנים מונח על השולחן שבהיכל, ובאותו זמן, חלות לחם הפנים משבוע שעבר היו מועברות משולחן ההיכל אל שולחן זהב שנמצא באולם, מחוץ להיכל. גם בזיכי הלבונה, שעומדים בשולחן ליד כל מערכת של לחם הפנים, מוחלפים. בזיכי הלבונה משבת שעברה מוקטרים על המזבח החיצון, ולחמי הפנים משבת שעברה מחולק לכהני המשמר היוצא והמשמר הנכנס, שאוכלים אותו בטהרה, בדרך נס היו הלחמים בעת הוצאתם חמים כביום הנחתם על השולחן.
בימי בית שני, היתה משפחת בית גרמו ממונה על הכנת לחם הפנים, במומחיות שהיתה מיוחדת לה. בימינו, מספר חוקרים ומכוני מחקר עסוקים בלימוד והבנת אופן הכנת לחם הפנים, באופן שיהיה לא מוחמץ אבל תפוח, ובאופן שישמור על טריותו במשך שמונה ולפעמים גם תשעה ועשרה ימים. בהמשך נתאר את הידוע היום על אופן הכנת לחם הפנים, כדי שנוכל להכינו במהרה בימינו אמן עם הקמת בית המקדש השלישי, במהרה בימינו אמן.

שחזור אופן הכנת לחם הפנים

חוקרים בני זמננו עוסקים בפענוח סודות הכנתו של לחם הפנים. בפרט עוסקים בכך פרופ' עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, אריה כהן, מהנדס מזון במקצועו, פרופ' מרדכי כסלו, יונית תבק־קניאל וד"ר אורית שמחוני מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן, ומכון לחם הפנים בקרני שומרון, מייסודו של אליעזר מאיר סיידל, אופה מומחה במקצועו, לאחר שנים של מחקר במנחות ולחם הפנים, וכן חוקרים רבים נוספים. לדעת פרופ' זהר עמר ואריה כהן, סוג החיטה שהשתמשו בו הוא חיטה קשה, מזני "דורום", המשמשת היום בעיקר בתעשיית הפסטה, וגידולה היה שכיח בארץ ישראל, וסגולתה היא בכך שלחם דורום שנאפה כראוי עשוי להשתמר טרי וטוב לאכילה גם לאחר שבוע וחצי. ועל פי מחקרי פרופ' מרדכי כסלו, יונית תבק־קניאל וד"ר אורית שמחוני, סוג החיטה הקשה בו נהגו להשתמש עבור לחם הפנים, הוא חיטה מהזן החורני והג'ולג'ולי, שהיה נפוץ באזורים שונים בארץ ישראל.
לחצו כאן לאופן הכנת לחם הפנים על פי מחקרם של פרופ' זהר עמר ואריה כהן

אופן הנחת לחם הפנים על השולחן

תהליך סידור לחם הפנים וחלוקתו, נערך למעשה בשלושה שלבים: לפני שבת קודש, במהלך שבת קודש, ואחרי שבת קודש. ובמידה ויום שישי היה יום חג, את התהליך שמבצעים לפני שבת, היה מבצעים לפני החג. לדוגמה, אם חל ראש השנה ביום חמישי ושישי, היו מקדימים את התהליך של יום שישי להיות ביום רביעי, לפני ראש השנה.

שלב א': ערב שבת/חג:
הכנת החלות: הממונים על כך היו מכינים את חלות לחם הפנים, אופים אותם, ורודים אותם מהתנור זוגות זוגות. לאחר רדיית החלות, הן היו מונחות בתוך קערות זהב, על שולחן שיש (או שולחן כסף), שהיה מונח באולם, סמוך לשער היכל בית המקדש.
הכנת השולחן: היו מסירים מהשולחן את המנקיות המפרידות בין לחם הפנים שנמצא עליו (הקנים) ואת הקשות התומכות בו (הסניפים), והיו מניחים את חלות לחם הפנים על שולחן לחם הפנים עצמו, בכדי שניתן יהיה להחליף את החלות במהלך השבת. (הרכבת הקשות והמינקיות היתה אסורה במהלך השבת).

שלב ב' שבת קודש:
היו נכנסים להיכל שמונה כהנים:
וארבעה מהם היו אחראים להוציא את חלות לחם הפנים והבזיכים של שבוע שעבר: שניים ליטול את שתי המערכות של לחם הפנים, ושניים ליטול את שני הבזיכים, והיו מקדימים להיכנס.
אחריהם נכנסו ארבע כהנים נוספים, שניים ובידיהם שני סדרי לחם הפנים המוכנס, ושניים ובידיהם שני בזיכי הלבונה המוכנסים.
הנכנסים עומדים בצפון ופניהם לדרום, והיוצאים עומדים בדרום ופניהם לצפון, המוציאים היו מושכים טפח, והמכניסים היו מניחים טפח, וכך היו מקיימים את "לפני תמיד". (רמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק ה' הלכה ד').
את החלות שהוצאו היו מניחים על שולחן זהב באולם, משום ש"מעלין בקודש ואין מורידין" (מנחות צ"ט ע"א), ואת הלבונה שהוצאה היו מקריבים על מזבח החיצון אחרי הקרבת קרבן מוסף. (יומא ל"ג ע"א). אחר הקרבת בזיכי הלבונה, הותר הלחם באכילה, והיו מחלקים לכהן הגדול ולכהני המשמר הנכנס והמשמר היוצא את הלחם שהונח על שולחן הזהב באולם. ואם חל יום כיפור בשבת, היו מחלקים את הלחם במוצאי יום כיפור.
יש לשים לב לפרטים הבאים - על פי הרמב"ם, הלכות תמידים ומוספין, פרק ה' הלכה ג'
• שני הסדרים (מערכות הלחמים) מעכבים זה את זה. (אי אפשר לקיים את המצווה אם אחד מהם חסר).
• שני הבזיכים מעכבים זה את זה. (כנ"ל)
• הסדרים והבזיכים מעכבין זה את זה. (כנ"ל)
את הלחם היוצא, היו מחלקים בין הכהן הגדול ושתי משמרות הכהנים, המשמרת הנכנסת והמשמרת היוצאת, ומחלקים עם הכהן הגדול, והיו אוכלין אותו בטהרה בתוך העזרה, לכהנים זכרים בלבד. מצוה מיוחדת לאכול את הלחם במהלך השבת, אך ניתן היה לאוכלו גם במוצאי שבת, וניתן לאוכלו עד עלות השחר של יום ראשון (לאחר מכן נחשב "נותר" ואסור לאכילה). ומדרבנן יש לאוכלו עד חצות הלילה.

שלב ג': אחרי שבת
אחרי שבת היו הכהנים מסדרים מחדש את הקשות והמנקיות (הסניפים והקנים) ומניחים את הלחמים על המנקיות, למהלך ימי השבוע.

סודות שולחן לחם הפנים

רמזי לחם הפנים

השולחן הוא בצלע צפון, וממנו מופצת ברכת השפע והשבע לעולם. וכן כתוב בזוהר (חלק ב, קנג, ב): "על שולחן לחם הפנים שרויה הברכה העליונה, וממנו יוצאים הברכה והמזון לעולם כולו. שלחן זה, אסור לו שיהא ריקן אפילו שעה קלה, אלא ראוי הדבר שיהא על השולחן לחם תמיד, כדי שתהא הברכה העליונה שרויה עליו בהתמדה, שכן, מתוך הברכה השורה על שלחן לחם הפנים שבמקדש, שופעת הברכה והמזון לשאר השולחנות בעולם המתברכים בגללו".
המלבי"ם לפרשת תרומה (רמזי המשכן, ד"ה ועתה נבאר), מסביר שצורת השולחן היתה כמו יד של אדם: היו בו שתי מערכות, מערכת כנגד כל יד. בכל קומה היו 3 מנקיות, ובקומה העליונה 2 מנקיות, סה"כ היו 5 קומות עם 14 מנקיות, כמנין י"ד, ובמקביל ליד האדם, שיש בה 5 אצבעות, עם 3 פרקים לכל אצבע, ו-2 פרקים באגודל. והסניפים היו כנגד הזרועות. וכך רמז השולחן לשפע האלקי שמשפיע ה' על העולם: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".
על כל מערכה של לחם הפנים, יש בזיך עם לבונה, וגם כאן רואים את החיבור האלקי עם עולם המעשה: רבנו בחיי כותב שהשולחן רומז על מידת הדין של מטה, היא ספירת מלכות. וכמו שבקטורת, שהלבונה, המרמזת על האור המקיף, משפיעה על החלבנה, הרומזת על מידת הדין, וממתקת אותה והופכת את ריחה לטוב, כך גם כאן, בזיכי הלבונה, המרמזים על האור המקיף, מסמלים את השראת השפע האלקי שמגיע מהעולמות העליונים ומקיף אותנו ומשפיע שפע בעולם שלנו, על כל י"ב שבטי קה. וכמו שבסוכות, נעשה חיבור בין הסוכה המרמזת על האור המקיף, לבין ארבעת המינים המרמזים על עם ישראל כולו, כך כאן נעשה חיבור בין הלבונה, המרמזת על האור המקיף, לבין י"ב חלות לחם הפנים, המרמזות על עם ישראל, ודרך החיבור הזה מגיע שפע ושובע לעולם כולו.
בפסוקי התורה כתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה" (ויקרא כ"ד ז). ובפועל להלכה היו בזיכי הלבונה מונחים לצד שתי המערכות ולא עליהן ממש, אבל המשמעות של "על המערכת" היא ההבנה שלנו והאבחנה שרוח אלקים שנמצאת ומקיפה אותנו היא המטרה העליונה גם של חיי החולין. כאשר אנו נמצאים בעולם החול אך מבינים שכל מטרתו היא להמליך את ה' גם בעולם המעשה, הרי אנחנו מרוממים גם את עולם החול, וגם במהלך ששת ימי המעשה, הקדושה והחום הפנימיים נשארים איתנו בכל מקום ובכל זמן, והקשר הזה של הדבקות באלקים, הוא החלק שיוקטר במזבח מידי שבת בשבתו, הוא החלק של עבודת ה' בתוך כל עמל היום יום.
רבנו בחיי כותב שהשולחן רומז על מידת הדין של מטה, היא ספירת מלכות. וכמו שבקטורת, שהלבונה, המרמזת על האור המקיף, משפיעה על החלבנה, הרומזת על מידת הדין, וממתקת אותה והופכת את ריחה לטוב, כך גם כאן, בזיכי הלבונה, המרמזים על האור המקיף, מסמלים את השראת השפע האלקי שמגיע מהעולמות העליונים ומקיף אותנו ומשפיע שפע בעולם שלנו, על כל י"ב שבטי קה.
וכמו שבסוכות, נעשה חיבור בין הסוכה המרמזת על האור המקיף, לבין ארבעת המינים המרמזים על עם ישראל כולו, כך כאן נעשה חיבור בין הלבונה, המרמזת על האור המקיף, לבין י"ב חלות לחם הפנים, המרמזות על עם ישראל, ודרך החיבור הזה מגיע שפע ושובע לעולם כולו. בפסוקי התורה כתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה" (ויקרא כ"ד ז). ובפועל להלכה היו בזיכי הלבונה מונחים לצד שתי המערכות ולא עליהן ממש,
אבל המשמעות של "על המערכת" היא ההבנה שלנו והאבחנה שרוח אלקים שנמצאת ומקיפה אותנו היא המטרה העליונה גם של חיי החולין. כאשר אנו נמצאים בעולם החול אך מבינים שכל מטרתו היא להמליך את ה' גם בעולם המעשה, הרי אנחנו מרוממים גם את עולם החול, וגם במהלך ששת ימי המעשה, הקדושה והחום הפנימיים נשארים איתנו בכל מקום ובכל זמן, והקשר הזה של הדבקות באלקים, הוא החלק שיוקטר במזבח מידי שבת בשבתו, הוא החלק של עבודת ה' בתוך כל עמל היום יום.

---

רמזי השולחן

השולחן הוא בצלע צפון, וממנו מופצת ברכת השפע והשבע לעולם. וכן כתוב בזוהר (חלק ב, קנג, ב): "על שולחן לחם הפנים שרויה הברכה העליונה, וממנו יוצאים הברכה והמזון לעולם כולו. שלחן זה, אסור לו שיהא ריקן אפילו שעה קלה, אלא ראוי הדבר שיהא על השולחן לחם תמיד, כדי שתהא הברכה העליונה שרויה עליו בהתמדה, שכן, מתוך הברכה השורה על שלחן לחם הפנים שבמקדש, שופעת הברכה והמזון לשאר השולחנות בעולם המתברכים בגללו".
המלבי"ם לפרשת תרומה (רמזי המשכן, ד"ה ועתה נבאר), מסביר שצורת השולחן היתה כמו יד של אדם: היו בו שתי מערכות, מערכת כנגד כל יד. בכל קומה היו 3 מנקיות, ובקומה העליונה 2 מנקיות, סה"כ היו 5 קומות עם 14 מנקיות, כמנין י"ד, ובמקביל ליד האדם, שיש בה 5 אצבעות, עם 3 פרקים לכל אצבע, ו-2 פרקים באגודל. והסניפים היו כנגד הזרועות. וכך רמז השולחן לשפע האלקי שמשפיע ה' על העולם: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".
על כל מערכה של לחם הפנים, יש בזיך עם לבונה, וגם כאן רואים את החיבור האלקי עם עולם המעשה: רבנו בחיי כותב שהשולחן רומז על מידת הדין של מטה, היא ספירת מלכות. וכמו שבקטורת, שהלבונה, המרמזת על האור המקיף, משפיעה על החלבנה, הרומזת על מידת הדין, וממתקת אותה והופכת את ריחה לטוב, כך גם כאן, בזיכי הלבונה, המרמזים על האור המקיף, מסמלים את השראת השפע האלקי שמגיע מהעולמות העליונים ומקיף אותנו ומשפיע שפע בעולם שלנו, על כל י"ב שבטי קה. וכמו שבסוכות, נעשה חיבור בין הסוכה המרמזת על האור המקיף, לבין ארבעת המינים המרמזים על עם ישראל כולו, כך כאן נעשה חיבור בין הלבונה, המרמזת על האור המקיף, לבין י"ב חלות לחם הפנים, המרמזות על עם ישראל, ודרך החיבור הזה מגיע שפע ושובע לעולם כולו.
בפסוקי התורה כתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה" (ויקרא כ"ד ז). ובפועל להלכה היו בזיכי הלבונה מונחים לצד שתי המערכות ולא עליהן ממש, אבל המשמעות של "על המערכת" היא ההבנה שלנו והאבחנה שרוח אלקים שנמצאת ומקיפה אותנו היא המטרה העליונה גם של חיי החולין. כאשר אנו נמצאים בעולם החול אך מבינים שכל מטרתו היא להמליך את ה' גם בעולם המעשה, הרי אנחנו מרוממים גם את עולם החול, וגם במהלך ששת ימי המעשה, הקדושה והחום הפנימיים נשארים איתנו בכל מקום ובכל זמן, והקשר הזה של הדבקות באלקים, הוא החלק שיוקטר במזבח מידי שבת בשבתו, הוא החלק של עבודת ה' בתוך כל עמל היום יום.
וכשחוזרים לדבר על המבנה הכללי של כלי המקדש, הרב נבנצאל שליט"א מקביל בין כלי המקדש לשלושה דברים שהעולם עומד עליהם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א ב): המנורה רומזת על התורה, מזבח הזהב רומז לעבודה, והשולחן רומז לגמילות חסדים. כלומר, בתוך ההיכל נמצאים היסודות של קיום העולם כולו.
המפרשים מביאים הקבלה בין זרי הזהב של כלי המקדש לבין כתר תורה, כהונה ומלכות: זר הזהב של ארון העדות רומז על כתר תורה, זר הזהב של המזבח רומז לכתר כהונה, וזר הזהב שעל השולחן רומז לכתר מלכות, ובסך הכל שלושה הכתרים הקיימים בעולם מרומזים בתוך בית ה'. ומביא השפת אמת (לפרשת אמור, תרמב), על שלחן ומנורה ומזבח הקטורת, שהם בחינת שלושה כתרים, כתר תורה וכהונה ומלכות. והם שלושת הברכות שבברכת כהנים. יברכך: כנגד שולחן מלכים, כתר מלוכה, כאשר י"ב הלחמים היו ממשיכי את הברכה לכל העולם. יאר: כנגד המנורה, כתר תורה, שהיא בחינת התורה שנקראת אור. ישא: כנגד הקטורת, היא כתר כהונה, בחינת נשיאות כפיים, ורומזת על ענני הכבוד ועל סוכת שלום. (שכידוע בחסידות, הסוכה היא השראת שכינה שהאדם נכנס לתוכה, והיא קרויה גם "האור המקיף", אור השכינה שמקיפה את האדם, כמו ענני הכבוד, וכמו בקטורת, שבה הלבונה, שהיא כנגד האור המקיף, מחברת בין יתר הסממנים, והיא כנגד האור המקיף שמאחד בין כל הספירות.

---

מדוע קרוי "לחם הפנים" בשם זה?

כותב האמרי אמת (פרשת אמור), שלחם הפנים הוא מלשון ״כמים פנים אל פנים״: לכל אדם ואדם, היה נראה לחם הפנים בצורה שבה אותו אדם התבונן בו: אם האדם הסתכל על הלחם בלהט ובחמימות, אז ראה הנס במו עיניו, שהיה הלחם חם כיום הלקחו, אך מי שהסתכל עליו בקרירות, נראה בעיניו גם כן כלחם קר ופת צוננת. וזהו שהיו אומרים לעולי רגלים ״ראו חיבתכם לפני המקום״ (יומא כ"א ע"ב), כלומר: כל אחד יכול היה להסתכל בלחם הפנים ולבחון את עצמו ואת הקשר שלו עם הקב"ה: האם הוא אוהב את הקב"ה, וגם הקב״ה אוהבו מחבבו. אם הוא היה רואה את לחם הפנים כשהוא חם, סימן שהוא אוהב את ה׳ ומכבד את התורה ומצוותיה, אך אם הוא היה רואה שהלחם קר, הוא היה מבין שיש לו בעיה, ושהוא קריר בעבודת ה', ומסביר האמרי אמת שזו הסיבה שלחם זה קרוי ״לחם הפנים״, כי בו היתה משתקפת ונגלית פנימיותו של כל איש מישראל. והוסיף על כך האדמו"ר הבית ישראל , שכך הוא בכל דבר שבקדושה, שכפי שרואה אותו בלהט שבקדושה, כן מקבל ממנו חמימות. ואפשר לתת לדברים אלו דוגמה לגבי היחס אל שבת קודש: אדם שמגיע לשבת קודש ומרגיש בה שעמום, או קושי לשמור את השבת, או המתנה שהשבת תסתיים, סימן שהוא במצב רחוק, ואילו אדם שמחכה כל השבוע לקדושה ולאור של שבת קודש, ומרגיש נועם והנאה מכל רגע במהלך השבת, ומרגיש טעם מיוחד ועונג מיוחד מכל דבר שהוא אוכל או עושה או לומד או מתפלל במהלך השבת, הרי הדבר מראה את הקשר שלו אל הקב"ה, דרך שבת קודש.

---

מוסר השכל משולחן לחם הפנים

השולחן משפיע ברכה בעולם כולו, ברכה של שפע וברכה של שביעות רצון, וכמובא בתלמוד "הרוצה להחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (בבא בתרא כה ע"ב), הוא רומז על העושר בעולם, והמוסר הנלמד ממנו חשוב לכל מי שהוא בעל ממון.

הרב שמשון רפאל הירש (שמות כ"ה כ"ג) מראה דרך מבנה השולחן ודרך חלקיו את הדרכים, התנאים, להשגת הברכה והשפע, על פי הטבלה הבאה:

החלק המדובר	מבנהו	מה ניתן ללמוד מכך
השולחן	עשוי עצי שיטים	התפתחות מתמדת ורעננה
ציפוי השולחן	זהב טהור	טוהר ללא סייג הוא היסוד של הרווחה בישראל, המושטת על ידי השולחן
זר זהב	זר זהב סביב מסגרת השולחן	הקדושה והטהרה, שהן יסוד הרווחה, מהוות תנאי להשגת המטרה של כל הפעילות החומרית
בדי השולחן	הובאו רק בשעת ההובלה
קערות הלחם: תבניות זהב בתוכם מונח לחם הפנים עד נתינתו על השולחן	כמין תיבה פרוצה: תחתית שטוחה ושתי דפנות זקופות.	תנאי היסוד של הרווחה בישראל הוא האחווה והמסירות של איש אל אחיו: כל לחם משקיע את אותם משאבים בנחוץ לו כמו שהוא משפיע בנחוץ לאחיו. כל אדם ירבה נכסים לזולת בה במידה שירבה לעצמו, ויפרנס את שולחן חברו באותה המידה (לפחות) שבה הוא מפרנס את שולחן עצמו.
מידת החלה	מידת החלה האחת: שני עשרונים, כאשר עשרון אחד הוא מידת התצרוכת היומית של היחיד	תנאי הרווחה: האחווה.
אופן נתינת החלות	שתים עשרה חלות הלחם ניתנות על השולחן בשתי מערכות שוות זו ליד זו.	תכונת האחווה
צורת החלות	בארבע הפינות של חלות הלחם, עשו קרנות, כעין הזוויות שעלו מתוך ארבע הפינות שבמעלה המזבח	הקרנות מסמלות את שאיפת העליה וההתקרבות אל ה': מגמת פני הרווחה בישראל צריכה להיות מופנית, מלבד אל הזולת, אל ה'. אולם שימושו של דבר המופנה אל ה', שיוקדש לצורך תמיכה בזולת. המסירות אל האח הופכת לחובה. החסד נעשה צדקה. דבר שהזולת יכול לוות אליו, ה' זכאי לדרוש אותו ממך.
כפות השולחן: הבזיכים	בתוך שני הבזיכים, בזיך אחד לכל מערכת של שש חלות, מוכנה הלבונה, המוקטרת לפני ה'	הלבונה היא ביטוי להרגשת נוחות, סיפוק ושביעות רצון, והיא מוקטרת לפני ה': דבר המסמל את קבלת מעשה האדם לרצון לפני ה': אין סיפוק לאדם אלא במידה שמעשיו נתקבלו ברצון לפני ה', ולא תהיה לאדם שמחה ברווחתו אלא במידה שה' ישמח בה. נחת רוח לפני ה' היא תנאי כפול לשביעות רצון האדם.
שני בזיכים, שני מערכות לחם הפנים	שני הבזיכים, ושני המערכות, מעכבים זה את זה	צורתם וזוגיותם מלמדות אותנו שאחוות האדם היא התנאי הראשון לכל רווחה. וכך קיבלנו שני תנאים לרווחה ולשפע: תנאי האחווה, והתנאי של הקבלה ברצון לפני ה'
קשות השולחן	שני עמודי זהב לכל מערכת, ובהם פיצולים (בליטות) קטנים, שעליהם מונחות המנקיות	יסודות המשפט: הם עמודה הזהב היציבים והאיתנים התומכים בקני הזהב.
מנקיות השולחן	חצאי קנים חלולים מזהב, שהיו נתונים בין כל לחם ולחם, לשמירה על הלחם שלא יישבר ושלא יתעפש מהלחם שמעליו	קני הזהב הם קווי התיחום שבין האנשים המאוחדים באחוות הכלל, ועם זאת, הם שומרים על עצמאותו של כל אחד, ומגינים עליו מפני כל פגיעה או דלדול על ידי הזולת.
החלות קרובות זו לזו מאוד, אך מופרדות זו מזו על ידי המנקיות המפרידות בין חלה לחלה	למרות ליכודן, לא פגמו החלות זו בזו ולא השחיתו זו את זו, אלא כל חלה נשתמרה בעצמאותה ובתחום המיוחד שלה	המשפט יוצר אישים בעלי נכסים משלהם, והחסד המתעלה לחובה במצוות ה', מפנה את הנכסים לטובת קיום הזולת תוך הפעלת הרצון החופשי.
סיכום, בעקבות כל הכללים האלו	הלחם הוא לחם הפנים: לחם שהאוכל נהנה ממנו מול פני ה', לחם שנתינתו, שמירתו וברכתו היא מאת פני ה'	הרווחה בישראל תושתת על שקידת האדם החופשי, המפתח את כוחותיו בתוך גבולות הקדושה והטהרה. גבולות הקדושה והטהרה=החוקים. האחווה=המצוות. המשפט=המשפטים. הקבלה ברצון לפני ה'=העבודה.

הכלי יקר מביא רמזים ממבנה השולחן לגבי בעלי הממון והשפע:
על המסגרת, ועל הזר שעליה, כותב הכלי יקר שהדבר מרמז על הגבלת התאוות:
"ועשית לו מסגרת. שיסגור בעד התאות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה: "ועשית זר זהב למסגרתו סביב." כי הסוגר בעד תאותו הרי הוא בן חורין ומלך לאפוקי הפורץ גדרו לעולם הוא עני בדעתו. ונקט לשון זר: זכה נעשה לו זר וכתר, לא זכה נעשה זר ונכרי כי יעזוב לאחרים חילו."
ועל טבעות הזהב של השולחן, ובדיהם, מסביר הכלי יקר מדוע טבעות השולחן, וגם טבעות ארון הזהב, הן עגולות:
"ועשית לו ארבע טבעות זהב, כדי שיזכור כי הצלחות העה"ז הם גלגל החוזר בעולם כטבעת זה העגול, וע"י זכירה זו יפרנס משלחנו לעניים ולעומת זה יזכור גודל השכר לעה"ב שאין לו סוף
כטבעת זה העגול שאין לו סוף.
ואמר: לעומת המסגרת תהיין הטבעות, כי הסוגר בעד תאותיו ויש קץ לכל עמלו ומסתפק במה שחננו ה', הוא הזוכר כי גלגל הוא שחוזר בעולם וחונן דלים, והוא המצפה אל רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב שאין לו תחילה וסוף,
אבל מי שאינו סוגר בעד חמדתו ואין קץ לכל עמלו ועיניו לא תשבענה לעולם, אינו מקוה אל שכר העה"ב ולעולם אינו נותן מלחמו לדל כנודע מדרך רוב בני עמינו.
וזה הטעם גם בטבעות של הארון כי ע"י התורה שבארון יזכה למחול של צדיקים בגן עדן כמחול עגול זה שאין לו סוף ודומה לטבעת ומטעם זה היו הטבעות עגולים ולא מרובעים."
ומוסיף על כך הכלי יקר, שהלשון "בתים לבדים", המופיעה רק בשלחן, רומזת על מצוות הצדקה, שמתבטאת דווקא בשולחן, ומשמעותה לסמל את העובדה שהעניים הם נושאי שולחן העשירים, כי בזכות עזרתם לעניים, נותן ה' לעשירים את השפע.
"וכתיב כאן לבתים לבדים. אע"פ שגם טבעות של הארון היו בתים לבדים מ"מ לא נאמר שם לשון זה כי אם בשלחן, לפי שבשלחן בא הרמז שעניים ומרודים יביא בית, וזה בתים לבדים אל העניים שנקראו בדים כי בד בבד לשון יחידי, וכן כל עני שוכן לבדו והכל מתרחקים ממנו כ"ש (משלי יט, ז) אף כי מרעהו רחקו ממנו, וסימן לדבר לבדים אותיות בדלים.
וכמו שסתם בדים אלו הם נושאי השלחן, כך העניים הם נושאי שולחן של העשירים, כי בזכותם יערוך לו ה' שלחן ונחת שלחנו ימלא דשן (איוב לו, טז), בזכות שהוא מפרנס את העניים."
ועל פי רבנו בחיי, רומז השולחן למלכי ישראל, וצורתו מבטאת מסר עבורם והדרכה עבור אופן פעולתם:
השלחן הוא כנגד מלכי ישראל שמסדרין על שלחנם בני ישראל, שנאמר "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך".
והשלחן מצופה זהב, כעניין המלכות שמתבטאת כלפי חוץ, כמו אצל שאול, שביקש משמואל לכבדו נגד זקני ישראל.
ואורכו שני אמות, כנגד שני דברים הנצרכים מהמלך: המשפט והמלחמה, שנאמר "ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו".
שיעור קירות השלחן תשע אמות מרובעות (לאורך, 2*1.5 כל קיר אורך, ‏ולרוחב, 1.5*1 כל קיר רוחב, סה"כ 3+3+1.5+1.5=9 אמות מרובעות) כנגד תשע מצות שנצטוה המלך - לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, ולא ירבה לו נשים ולא יסיר לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו וכתב לו את משנה תורה הזאת. וקרא בו כל ימי חייו לבלתי רום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל.
ומסגרתו של הארון, ששומרת שלא ישמט ממנו לחם הפנים, הרי היא רומזת על הכהנים והנביאים, ששומרים את המלכים שלא יכשלו, שנאמר "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורוהו יהוידע הכהן". וכתיב בעזהו "ויהי לדרוש אלקים בימי זכריהו המבין בראות האלהים" (דה"ב כו, ב(.

---

מוסר השכל מלחם הפנים

ומסביר הרב אלימלך בידרמן שליט"א (באר הפרשה) שהשראת השכינה בהיכל, הביאה לכך שמחמת חמימותו של לחם הפנים, נראה היה כאילו היום אפו אותו, ומכאן ניתן ללמוד לגבי פרנסתנו: כל מה שנרוויח משך כל ימות השנה, הכל כבר נכתב ונחתם בראש השנה, וכמו חום הלחם הנשמר משבת לשבת, כך קצבת הממון והשפע הגשמי נשמרת מראש השנה לראש השנה. וכשיודעים זאת, ניגשים על עניין הפרנסה מתוך נחת ומתוך אמונה. ומסביר הרב דוד אגמון (פנימיות הברכה בפרנסה, מודעות – דרך פנימיות החיים) כך: כל מה שיש בידינו לעשות כדי לצאת מהמסלול של "בזעת אפיך תאכל לחם", הוא ההתחזקות באמונה ובטחון שכל לחמנו כבר ערוך לפנינו מראש השנה ועד ראש השנה.
המילה "שולחן" מגיעה מהשורש של שליחה, והוא מקור השפע לעם כולו ולעולם כולו. זר הזהב המקיף את השולחן מסמל כתר מלוכה, כאשר זר הזהב של מזבח הקטורת מסמל את כתר הכהונה, וזר הזהב של ארון העדות מסמל את כתר התורה, וכך קיבלנו כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות בתוך בית המקדש. השולחן מסמל את המלכות, את ההגשה של השפע, ואת הסיפוק עם השפע הזה.
וכאן נשאלת השאלה: מה מקום יש לשפע חומרי, למלוכה של חול, בתוך היכל ה'? והרי מקום רוחני הוא, עם קשרים בין שמים וארץ, עם קטורת שמחברת ספרות עליונות, עם מנורה שמחוברת למנורת השכינה, ומה מקום יש כאן לשולחן שמשמעותו הפצת שפע חומרי ושביעות רצון חומרית בעולם?
ועל כך נענה שלוש תשובות:
א. מסבירים המפרשים, שכל דיניו ופרטיו של שולחן הקודש, ושל לחם הפנים עצמו, רומזים להתנהלות הנכונה והראויה בעולם המעשה. התנהלות כזו, מתוך אמונה ומתוך דרך ארץ, מתוך יושר ומתוך צדקה וחסד, יש בה קדושה. מצוות רבות יש בתורה שעוסקות בעולם המעשה, והמושג הזה, של מלכות המבוססת על רצון ה', על דבר ה', מעלה את עולם המעשה להיות חלק מהיכל ה', ומביאה את השולחן להיות מוצב בתוך ההיכל, מול המנורה, ובסמוך לפרוכת של ארון ברית ה'.
ב. יש עוד זמן שבו אנו מזהים קדושה בתוך עולם החומר, וזו קדושת השבת. אכילה בשבת היא מצווה, עונג שבת זו מצווה, כל מעשי השבת והנהגותיה, כל ההנהגות של ההכנות לכבוד שבת, כולם הם קודש. וקדושת השבת היא שמביאה את הברכה לשבוע כולו. וכך גם כאן, השולחן היה נערך מדי שבת בשבתו, ויש כאן קשר פנימי בין השולחן ועבודתו ובין קדושת שבת קודש: שניהם מסמלים את העלאת עולם המעשה לרובד של קדושה, מתוך דבקות בה' ומתוך אמונה של מה שברא ה' בעולמו, כולל עולם החומר, יכול להגיע לקדושה אם הוא משמש כלי לעבודת ה'. וכמו השבת שמפיצה ברכה בעולם, כך השולחן מפיץ את הברכה והשפע בעולם, ושניהם מהווים כלי להעלאת השפע החומרי והברכה החומרית לרמה של קדושה כשהם הופכים להיות כלים לעבודת ה'.
ג. נושא שלישי הוא הקרבה בין המנורה, המסמלת את עולם התורה, ובין שולחן לחם הפנים, המסמל את המלוכה ועולם המעשה. המנורה מפנה את אורה אל עבר השכינה הקדושה – הנרות כולם מופנים לכיוון הנר המערבי שפונה לכיוון קודש הקודשים, או לפי דעה אחרת, מופנים הנרות לכיוון הנר האמצעי וממנו לכיוון מנורה של מעלה, מנורת השכינה. אבל אור המנורה מאיר אל עבר השולחן שנמצא מולה. ומצד שני, על השולחן נמצאים שנים עשרה לחמים שהם כנגד שנים עשר שבטי קה, ואת לחם הפנים אוכלים הכהנים בטהרה, והכהנים הם שמדליקים את המנורה. וכך אנו מקבלים שוב את המשמעות ש"ועמך כולם קדושים" וש"אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח", ושל הכלל של "יששכר וזבולון".
כלומר, גם אלו שלומדים תורה בפועל, וגם אלו שמסייעים ללומדי התורה, אלו וגם אלו נמצאים בהיכל השם, אלו ואף אלו מיוצגים על ידי חלות באותו גודל בדיוק ובאותה צורה בדיוק, אלו וגם אלו מהווים חלק מהקדושה.
לפי הסבר זה, המנורה משפיעה קדושה אל עבר השולחן, והשולחן משפיע שפע אל עבר המנורה, וביחד הם מהווים חלק מיחידה אחת של קדושה עליונה של השראת שכינה. ואמנם גם דרך השולחן וגם דרך המנורה ראו את השראת השכינה בישראל – על ידי הלחם שנותר חם שמונה ימים אחרי אפייתו, ועל ידי הנר המערבי שדלק יממה שלמה בדרך נס – אלו וגם אלו הם חלק מהקדושה והם מוכיחים את השראת השכינה כאן בבית המקדש.

---

סיפורים

סיפורו של לחם הפנים במשכן נב

אומרים חז"ל: " גדולה לגימה ששגגתה עולה זדון, שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגו נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושלשת בניו".
וכך מסופר בשמואל א':
שאול יודע שדוד צפוי להיות מלך על ישראל במקומו, והוא רוצה להורגו. דוד מבקש מיהונתן, בנו של שאול, וחברו הטוב, לבדוק מה כוונות אביו לגביו. האם הוא רוצה להורגו, או לא. הם מחליטים שבסעודת ראש חודש, דוד יעדר, ויהונתן יבדוק את תגובת אביו על העדרותו, ויסמן לו על כך באמצעות סימן מוסכם מראש: יהונתן יצא עם נערו לשלח חיצים באבן האזל, אבן שהיתה אות להולכי דרכים, ושם יסתתר דויד. אם יאמר יהונתן לנערו לאסוף את החיצים "ממך והנה", יכול דוד לחזור ואינו בסכנה, ואם יאמר יהונתן לנערו "הנה החיצים ממך והלאה", ידע דויד שעליו להימלט.
בפועל, כאשר דוד חסר גם ביום ראש החודש הראשון וגם למחרת מסעודת המלך, שואל המלך שאול על כך, יהונתן מספר לו שדוד הלך אל משפחתו לבית לחם, ושאול כועס על יהונתן בזו הלשון: "כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה, לא תיכון אתה ומלכותך, ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מוות הוא".
יהונתן מנסה להבין: "למה יומת, מה עשה?"
ושאול מטיל עליו את החנית להכותו: וכך יודע יהונתן כי אביו אמנם רוצה להמית את דויד חברו. הוא קם מהשולחן בחרי אף, ולא אוכל לחם בסעודה זו, ובבוקר מגיע ומסמן לחברו האהוב דויד, שנחבא בשדה, שהוא אמנם בסכנת חיים, דרך המילים שהוא עומר לנערו, על פי הסימן שהחליטו עליו מראש, והוא אומר לנערו "הלוא החצי ממך והלאה", והוא אף מוסיף ואומר: "מהרה, חושה, אל תעמוד". ודויד שומע.
ואחרי שהנער קם וחוזר אל העיר, רואה דויד שאין עוד איש בשדה, רק יהונתן, והם נפרדים זה מזה, מתוך אהבה גדולה.
ורק דבר אחד היה חסר: יהונתן עזב את סעודת המלך בחרי אף – הוא לא אכל באותה סעודה – אך גם לא לקח איתו צידה לדרך עבור דויד אהובו. והשגגה הזו היא שגרמה בסופו של דבר לדויד להיכנס לנוב עיר הכוהנים ולבקש שם לחם.
אחימלך, הכהן בנוב, חרד לקראתו: הוא יודע שדויד הוא חתן המלך, אך אין הוא יודע שדויד בורח מפני המלך! והוא שואל: מדוע אתה לבדרך ואין איש איתך?
ודויד לא אומר לו על המצב שמסוכן שהוא שרוי בו, אלא אומר לו: המלך ציווני דבר סתר והזהירני, איש לא יידע שאני נשלח בשליחות המלך לשאול באורים ותומים התצליח דרכנו, שאנו הולכים בחשאי להסב אחרי צרינו שלא ירגישו בנו, ולכן אני בלא סוס, ויש איתי נערים שבאו איתי והם נחבאים במקום פלוני עד שאשוב אליהם. כמו כן מבקש דוד לקבל לחם עבורו ועבור הנערים: הואיל והוא לא אכל מאז עזב את ירושלמים, אחזו בולמוס והוא היה במצב של סכנה.
ואחימלך בודק שהוא ונעריו טהורים, ונותן להם את הלחם היחיד שהיה שם: לחם הפנים. הואיל ודויד היה במצב של סכנה עקב הבולמוס, היה זה מצב של פיקוח נפש, ולכן הוא קיבל את לחם הפנים, שהיה אחרי הקטרת הבזיכים, למרות שאינו כהן, כי לא היה לחם חול ברשותו, ומסביר המלבי"ם שבמצב הזה כאשר דוד ונעריו היו טהורים, היה עדיף לתת להם את לחם הפנים המוסרים, אחרי הקטרת בזיכי הלבונה, ולא לחם של תרומה, שחמור יותר אם הוא נאכל על ידי זר.ואחרי ששאל אחימלך את שאלת דוד באורים ותומים, נתן לו את חרב גליית הפלישתי, שהיתה מונחת אחרי האפוד, ומשם המשיך דוד וברך אל אכיש מלך גת.
אבל לכל הסיטואציה הזו, היה עוד מאזין: היה זה דואג האדומי, איש מעבדי שאול, שהיה שם במשכן נוב, וחזר אל שאול עם סיפור שהיה הוצאת שם רע, וחסר היה בו הפרט המרכזי: הוא סיפר על כך שאחימלך שאל עבור דויד באורים ותומים, ונתן לו צידה ואת חרב גולית, אך הוא לא סיפר לשאול שאחימלך כלל לא ידע שדויד בורח! וכך פירש שאול את העובדות כמרידה של נב עיר הכהנים במלכותו, והדבר נגמר בטרגדיה איומה. ועל הטרגדיה האיומה הזו אומרים חז"ל שיכולה היתה כולה להימנע, לו רק היה יהונתן, שאוהב היה את דויד כנפשו! חושב על כך מראש, ולוקח משולחן המלך לחם, צידה לדרך, עבור דויד חברו האהוב. ומכאן לומדים אנו את החשיבות העצומה של צידה לדרך: אם יהונתן היה נותן לדוד מזון לדרך, דוד לא היה נכנס לנוב ומבקש מאחימלך אוכל, וכל האסונות הכבדים האלו היו נמנעים מראש...
את המשך הסיפור נכתוב בלשונה של הרבנית שלומית גד זצ"ל, אימה של גליה תחי':
"בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ: בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ"
בשעה שדוד המלך הגיע לנוב היה שם גם דואג האדומי. דואג מספר לשאול ומדגיש בזדון לבו רק את הדברים אשר יכולים להזיק לדוד ולהאשימו כמורד במלכות: "וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר: רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב, וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּיְיָ (ב"אורים ותומים"), וְצֵידָה נָתַן לוֹ, וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ".
דואג האדומי מעלים למעשה את כל האמת: דואג לא מספר לשאול שאחימלך הכהן כלל לא ידע שדוד בורח מפני שאול, ועובדה: אחימלך לא הסתיר מדואג ונתן לדוד את הלחם והחרב בבית ה' לעיני דואג, שאם היה רוצה להסתיר היה נותן בביתו את הלחם והחרב לדוד. דואג מעלים את האמת בזאת שלא מספר לשאול שאחימלך היה בטוח בכך שדוד הגיע לנוב בשליחות שאול המלך, כפי שאכן אמר לו דוד. ומה גם שדוד היה ידוע כעבדו הנאמן של שאול המלך וכחתן המלך, ולכן לא היה שום ענין שיהיה לאחימלך ספק בדוד, או שיעלה בדעתו שדוד מורד באדוניו.
אם דואג היה מספר לשאול שאחימלך לא ידע כלום, היה אחימלך יוצא זכאי. אך דואג לא סיפר לשאול שדוד בא אל בית ה', אלא מדגיש שדוד בא אל אחימלך בן אחיטוב, והכל כדי ששאול המלך יחשוד שאחימלך קָשָר קֶשֶר נגד מלכות שאול.
דואג מספר לשאול: שהכהן שאל לדוד בה' (ובכך בעצם "הפך אותו" למלך, כיון שאין שואלים ב"אורים ותומים" להדיוט-לאיש רגיל). ועוד: שהכהן נתן לדוד צידה לדרך, ולמרות שידע שדוד בורח הוא גם נתן לו את חרב גָלְיָת.
רש"י שואל: האם מהיום אחימלך הכהן שואל לדוד ב"אורים ותומים"? זה ימים רבים שצורך הציבור בו, שמינהו שאול לַמוציא והמביא את ישראל, ומאז כבר שואל לו אחימלך ב"אורים ותומים" באופן לגיטימי, כשליחו של שאול המלך לגבי המלחמות וכו', וזה אינו דבר חדש, וחלילה לאבימלך הכהן לעשות זאת במרד ובמעל.
לשון הרע של דואג האדומי ממחיש כמה גדול עוון לשון הרע, ואפילו יותר משפיכות דמים. כי ההורג - נפש אחת הוא הורג, אבל דואג האדומי שסיפר לשון הרע הרג: את אחימלך הכהן - וכל נוב עיר הכהנים, את שאול - שנהרג בעוון נוב, ואת עצמו - שנשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא.

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב, וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ".
שאול מאשים את אחימלך ואת כל הכהנים בקשר נגד המלך, בבגידה וסיוע לדוד נגד המלך. ואף מאשים את אחימלך שבעצתו ברח דוד ממצודת מואב ליהודה. אחימלך אומר לשאול: ידוע לַכל שדוד שהוא חתן המלך, נאמן למלך וסר למשמעתו. וכי יעלה על הדעת שדוד ירצה למרוד במלך? "וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ". אחימלך מתנצל בפני שאול ואומר בתמיהה: האם זו הפעם הראשונה שאני שואל לו בה'? כבר שאלתי לו בעבר. ולא יאשים המלך את כל בית אבי, "כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל".
שאול המלך מאשים את אחימלך ואת כל הכהנים בבגידה ובמרידה במלכות, על כך שהסתירו ממנו ולא גילו את אוזנו שדוד בורח, "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ". המלך שאול מצווה לעבדיו להמית את כל הכהנים ש"בגדו" בו, אך עבדי המלך ממאנים לשלוח את ידם ולפגוע בכהני ה' ובכהן הגדול. המלך אומר לדואג האדומי לעשות זאת. ומאחר שלדברי דואג הם חייבים מיתה, אזי יד העדים תהיה בכהנים בראשונה. ודואג פוגע בכהנים וממית ביום ההוא "שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". למען יראו ויִרָאוּ, שהעם ישמע ויפחד לעזור לדוד בבריחתו.
שאול אשר חמל על אגג העמלקי ועל מיטב הצאן - לא חמל על הכהנים. שהמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים. שאול נענש קשות על דמם של הכהנים בנוב: שנפל בחרב פלשתים הוא ובניו.
למרות הריגת 85 הכהנים וכל נוב עיר הכהנים, שרד כהן אחד: אביתר בן אחימלך בן אחיטוב הכהן, אשר נמלט אל דוד עם האפוד ו"האורים ותומים", ומספר לדוד כי שאול הרג את כהני ה'.
דוד מרגיש צער גדול ואשמה, הוא אומר לאביתר: "שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ". מובא בחז''ל שהצלת אביתר הכהן היא שגרמה מאוחר יותר להצלת בית דוד: כאשר עתליה הכריתה את כל זרע המלוכה ונותר רק יואש בן אחזיה מבית דוד, אשר ניצל ע''י יהוידע הכהן ונשמר בבית המקדש.

סיפורם של עושי לחם הפנים

הכנת לחם הפנים היתה מורכבת ביותר. החל משלבי הכנת הסולת, דרך שלבי הכנת הבצק, הכנסתו לתבניות מיוחדות, אפייתו ברמת חום מיוחדת, ורדייתו בצורה מיוחדת, כך שישמור על צורתו מרובת הפנים, וישמור על טריותו לאורך זמן. עד היום מדענים מנסים לשחזר את סודו של לחם הפנים – בהצלחה חלקית בלבד. (ראו למעלה בפרק: אופן הכנת לחם הפנים).
בדברי הימים מובא שהלויים ממשפחת קהת היו אחראים על הכנת לחם הפנים: "ומן בני הקהתי מן אחיהם על לחם המערכת להכין שבת שבת". (דברי הימים א, ט, לב), ומובא בירושלמי (ירושלמי, יומא י"ט) על בית גרמו, שהיתה המשפחה שהיתה אחראית על הכנת לחם הפנים בימי בית שני.
משפחת גרמו בקיאה בהכנת לחם הפנים וברדייתו ברמה שלא היו לה מתחרים. הם היו אופים את הלחם בלשכת עושי לחם הפנים, שהיתה בחצי הדרום-מזרחי של בית המוקד, בתוך בית המקדש.
חז"ל מנו שלושה ניסים שנעשו בלחם הפנים: האחד: הלחמים היו מונחים על השולחן שבוע שלם ולפעמים מעל שבוע, והיו חמים כביום הילקחם. השני: מעולם לא אירע פסול בלחם הפנים. השלישי: הלחם היה מחולק בין הכהנים, ומכמות קטנה של כזית היו הכהנים שבעים.
מסופר במסכת יומא (יומא ל"ח ע"א): משפחת בית גרמו הכינה את הלחם במומחיות רבה ביותר, וקיבלה את שכרה מקופת מחצית השקל, אבל לא שיתפה במומחיות שלה אנשים שאינם מבני המשפחה.
שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריה במצרים להכין את לחם הפנים. אבל אותם אומנים לא הצליחו להכין את הלחמים כמו בית גרמו, והלחם שלהם היה מתעפש ונשבר.
כששמעו החכמים על כך שלחם הפנים שעושים אומני מצריים אינו משובח כמו לחם הפנים שעשו בני משפחת גרמו, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא — לכבודו בראו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיה מג, ז) וכיון שהוא כבוד שמים, ראוי לחכמים למחול על כבודם, וקראו החכמים וביקשו ממשפחת בית גרמו לחזור לתפקידה, ואף הכפילו את שכרם.
שאלו החכמים את בני משפחת גרמו: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים מלאכה זו?
הסבירו בני המשפחה, שכיוון שיודעים היו על בית המקדש שהוא עתיד להיחרב, לכן חששו שמא ילמד אדם שאינו מהוגן את עבודת האפיה הזו, וישתמש בה למעשה עבודה זרה, ולכן לא רצו ללמד את האומנות הזו אלא בתוך משפחתם.
ובנוסף, היו בני המשפחה צדיקים גדולים, והקפידו מאוד על מראית עין, והיו נזהרים שלא להשתמש בשום אופן באומנות המיוחדת להם לטובתם אכילתם הפרטית, ועל כך הוזכרו לשבח: כי מעולם לא נמצאת פת נקיה של סולת ביד בניהם, שלא יאמרו הבריות שהם ניזונים ממעשה לחם הפנים, ולכן היו אוכלים רק פת פשוטה, המעורבת בסובין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

שפה נקיה ומה ניתן ללמוד ממנה

מביא המאירי (פסחים ג' ע"ב): אף על פי שאין צורך לבדוק ייחוס של כהן אם אביו שימש במזבח, שאם לא היה ראוי לכהונה לא היו מניחים אותו לשמשף מכל מקום אם ראו אדם בעל מדות מגונות המנבל את פיו בלשון גנאי, היו מהרהרים אחריו שמא לא נבדק יפה יפה, וכל שכן אם היה מספר בלשון גנאי בדברים של קודש.
וכך אירע עם כהן אחד שאמר על חלוקת לחם הפנים: "הגיעני כזנב הלטאה".
בדקו אחריו: ומצאו בו שמץ פסול ר"ל פסול כהונה ויש אומרי' שחץ פסול ר"ל מחלל עצמו מתוך גבהות לב וגסות הרוח:
וכך היה מעשה: שלושה כהנים דיברו ביניהם על לחם הפנים.
אחד הכהנים אמר: הגיע לי בכמות של פול.
הכהן השני אמר: קבלתי כזית.
והכהן השלישי אמר: קבלתי כזנב הלטאה.
ובדקו אחריו ומצאו שהיה בו פסול ביחוסו, ולא היה כשר לכהונה.
ולמרות שלהלכה אין בודקים מי שכבר שימש בכהונה אצל המזבח, יש לומר שמצאו בו שחץ פסול של גסות רוח, או שהוא גרם בדיבורו, כיוון שדיבר בלשון שאינה נקיה, וכך קלקל את חזקת כשרותו וגרם שיבדקו אחריו. (פסחים ג' ע"ב)

חלותיו של האנוס מפורטוגל

מובא בספר משנת חכמים מהרב הגאון ר' משה חאגיז זצ"ל, סי' ר"כ:
יהודי אנוס, מאנוסי פורטוגל, הצליח להימלט מארץ מוצאו ולעלות לארץ ישראל, וקבע את מגוריו בצפת, בתקופה בה חי בה האר"י הקדוש.
היה האנוס מגיע לבית הכנסת ושומע את דרשות רב בית הכנסת. שבת אחת סיפר רב בית הכנסת על לחם הפנים שהיה קרב בבית המקדש מידי שבת בשבתו, ועל אופן הכנתו, ועל השפע הרב שהושפע לעולם דרך לחם הפנים. ואז נאנח הרב ואמר: "עכשיו בעוונותינו הרבים, נחרב בית המקדש, ואין לנו לחם הפנים בזמננו".
שמע האנוס את הדברים, והבין שאין להקב"ה נחת רוח, בשל חסרון לחם הפנים בזמננו.
הצטער האנוס מאוד על צערו של הקב"ה, והחליט לעשות מעשה: הלך בתום לבבו לביתו, וביקש מאשתו להכין בכל יום שישי שתי חלות מושלמות, מקמח שינופה שוב ושוב, מבצק יהיה נילוש בצורה מושלמת, וייאפה בטהרה ובצורה מושלמת, כמו לחם הפנים בזמנו, כי הוא מעוניין להקריב את החלות לפני ה', כדי לשמח אותו!
אישתו שמעה ונרתמה למשימה, ואמנם, ביום שישי ישבה והכינה שתי חלות מושלמות: היא היתה בוחרת קמח מנופה, היתה מנפה אותו שוב ושוב, היתה לשה את הבצק בטהרה ובשלמות, ואופה אותו לשתי כיכרות לחם בעלות צורה מושלמת.
ואז לקח האנוס את החלות המושלמות אל בית הכנסת, הניח אותן בתוך ארון הקודש, והתפלל ומתחנן לפני ה' יתברך שיקבלם ברצון ובשמחה, וחזר לביתו.
ולמחרת, בעת פתיחת הארון להוצאת ספר התורה, הציץ האנוס – וגילה שהחלות אינן! הוא התמלא בשמחה על כך שגרם נחת רוח להקב"ה! וסיפר על כך לאישתו, ואמר לה כך:
""השבח והודאה לאל יתברך שמו, כי לא בזה ענות עני וכבר קבל הלחם ואכלו חם… ןלמען השי"ת אל תתרשלי בעשייתם, והזהרי מאוד כי הואיל ואין בידינו במה לכבדו, ואנו רואין שלחם זה ערב לו, חובה עלינו לעשות לו נחת רוח בהם!" וביקש ממנה לחזור ולהכין חלות כאלו גם לכבוד שבת הבאה, כדי לשמח את הקב"ה! וכך במשך תקופה התמידו בני הזוג בהכנת החלות ובהגשתם בתוך הקודש, תוך כדי שמירת הדבר בסוד מבלי לגלות על כך לאיש.

ואמנם בפועל, מי שלקח את החלות, אף הוא בתמימות, היה שמש בית הכנסת: כשהוא הגיע ביום שישי לסדר את בית הכנסת, ונתקל בשתי ככרות לחם משובחים, שמח על המציאה, והביאם לביתו, ושמח איתם ואכלם, וכך גם בימי שישי שאחריהם, ואף הוא לא דיבר ולא סיפר על כך לאיש.
וכך במשך תקופה, היתה אישתו של האנוס היתה טורחת ומכינה חלות משובחות, האנוס היה מניחם בתוך ארון הקודש ומבקש מהקב"ה שיקבלם בנחת רוח, והשמש היה מגיע מאוחר יותר ונוטל את החלות לביתו ושמח הוא ומשפחתו בחלות המעולות.
אך באחד מימי השישי, הגיע רב בית הכנסת מוקדם מהרגיל, והבחין באנוס כשהוא מניח את החלות בתוך ארון הקודש. ביקש רב בית הכנסת הסבר לפשר הדבר, וכששמע את הסברו של האנוס, גער בו: "שוטה! וכי האלוק שלנו הוא אוכל ושותה? ודאי השמש לוקח זה. ואתה סבור שהאלוק הוא המקבלם. וזה עון גדול לייחס שום גשמיות בהא-ל יתברך, שאין לו דמות הגוף ואינו גוף"!
בינתיים בא השמש כמנהגו לקחת את החלות, והרב כשראה אותו קרא לו, ואמר לו " תן תודה לפני האיש על מה באת, ומי היה לוקח השתי הלחם שזה האיש מביא בכל יום ששי פה בהיכל הקודש!". והשמש הודה.
אותו אנוס, כששמע את הדברים, החל לבכות, ולבקש מחילה, שהרי הוא חשב לעשות מעשה טוב, ולא חשב שהוא עושה עבירה!
ואז, תוך כדי דבריו של הרב, בא שליח מיוחד מאת האר"י הקדוש, וקרא לרב אל האר"י הקדוש בדחיפות. וכאשר הגיע, אמר לו האר"י הקדוש כך : " לך לביתך וצו לביתך, כי למחר בעת שהיה לך לדרוש - מות תמות. וכבר הכרוז יצא על זה!"
הרב נבהל מאוד מדברי האר"י, ושאלו בפחד: "מה פשעי ומה חטאתי?"
ענה לו האר"י הקדוש:
"שמעתי, לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקב"ה,
שמיום שחרב הבית לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו ומקריבם לפני היכלו, וסבור היה שהשי"ת קבלם ממנו.
ומפני כך, שבטלת אותו מלהביאם, נגזר עליך מיתה בלי שום פתח הצלה לפניך".
הלך הרב לביתו, כתב צוואה, ולמחרת, ביום שבת קודש, בשעה שאמור היה לשאת את דרשתו, נפטר לבית עולמו כאשר אמר לו האר"י הקדוש.
תה על פניו, שנאמר: ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דבר' לג י). להודיעך כמה קטרת חביבה.

קישורים נוספים

הקדמה ומושגי יסוד על שולחן לחם הפנים

1. האנציקלופדיה היהודית
2. המכלול
3. השולחן - חב"דפדיה
4. השולחן - חב"ד
5. מכון המקדש
6. מכון לחם הפנים – קנים וסניפים
7. האנציקלופדיה היהודית
8. המכלול
9. חב"דפדיה

הקדמה ומושגי יסוד על לחם הפנים

1. מכון לחם הפנים
2. לחם הפנים ברמב"ם
3. ויקיפדיה
4. ויקישיבה
5. דעת
6. אספקלריה
7. פירושים
8. ספריא
9. ספר החינוך
10. לחם הפנים: ישיבה
11. לחם הפנים: אספקלריא
12. מצות לחם הפנים

דברי תורה ומאמרים

1. שולחן לחם הפנים – הרב ישראל אריאל
2. השולחן - ערכים
3. הרב אליעזר קשתיאל: השולחן והמנורה כביטוי לשתי בחינות בעבודת ה'
4. הקשר בין שבת קודש, המנורה, והשולחן
5. ועשית שולחן – מחלקי המים
6. שולחן לחם הפנים – ערכים
7. תערוך לפני שולחן – ישיבת קרית הרצוג
8. פרשת תרומה – השולחן במקדש ולחם הפנים
9. השולחן – הרב אריה שטרן
10. מנחת חינוך מצוה צ"ז – סוגיות על שולחן לחם הפנים
11. ועשית שולחן – וסעודת פורים – הרב נבנצאל שליט"א
12. ערכים
13. הרב דוד אגמון - פנימיות הברכה בפרנסה
14. הרב מנחם מקובר - השולחן ולחם הפנים
15. שולחן לחם הפנים - הרב יצחק זאגא

סוד הכנת לחם הפנים

1. פרופ' זהר עמר: מצפונות לחם הפנים
2. מכון לחם הפנים
3. מתכון לאפיית לחם הפנים
4. בית גרמו וסוד הכנת לחם הפנים
5. מכון לחם הפנים: מה בין רבי חנינא לרבי יוחנן
6. לחם הפנים – פרופ' זהר עמר
7. החורני האבוד: החיפוש אחר זן החיטה המקראי – ארנון סגל
8. מתכון לאפיית לחם הפנים – פרופ' זהר עמר ואריה כהן
9. שחזור לחם הפנים – אריה כהן
10. לחם הפנים – היבטים הסטוריים וריאליים
11. אפיית לחם הפנים – פרופ' עמר
12. כך תאפו את לחם הפנים, ארנון סגל
13. איך מכינים את לחם הפנים
14. לחם הפנים: כיצד ומדוע היו אופים את הלחם המיוחד בבית המקדש
15. האם לחם הפנים הוא חמץ או מצה
16. לחם הפנים: היבטים הסטוריים וריאליים
17. מכון לחם הפנים
18. מהן "קרנות"
19. מהי "ספינה רוקדת"
20. לחם הפנים – בלוג התנ"ך
21. תרגול מצוות עריכת לחם הפנים ה'תשע"ז
22. [קובץ מצורף לתרגול מצוות עריכת לחם הפנים ה'תשע"ז]

אופן סידור לחם הפנים

1. לחם הפנים – הרב בנימין תבורי
2. סידור לחם הפנים על פי המנחת חינוך – הרב שמואל דוד פרידמן
3. הלכות בית הבחירה לחם הפנים
4. לחם הפנים אליבא דהלכתא
5. סידור לחם הפנים
6. סידור הלחם וזמן אכילתו
7. הרב צבי פריינד: הלכות לחם הפנים

רמזים וסודות על לחם הפנים

1. לחם הפנים בין ישראל לקודשא בריך הוא
2. לחם הפנים: כלי קיבול לתורה
3. המסר החינוכי בלחם הפנים – גב' רבקה ערנטרוי
4. הרב זאגא – מהו לחם הפנים?
5. הרב יעקב דוד אילן – לחם הפנים
6. בית חב"ד - לחם הפנים
7. הקשר בין לחם הפנים לפרוכת
8. לחם הפנים – הרב יהושע שפירא – על פי השפת אמת
9. הרב שוורצבורד: לחם הפנים
10. הרב אפרים שטראוס: לחם הפנים
11. לחם הפנים: כלי קיבול לתורה: הרב אוריאל יצחק הראל
12. השולחן במקדש ולחם הפנים: מטעמי תורת חיים

סיפורים, סרטונים וחומרי הדרכה

1. שולחן לחם הפנים - לילדים
2. תעלומת בית גרמו
3. סיפור לחם הפנים של האנוס מפורטוגל