הקדמה

בנוסף לכהנים והלויים, שנבחרו להיות מובילי הקדושה בעולם ועובדי ה' במקדש ובכל מקום, ובנוסף לנביאים, הנבחרים על ידי הקב"ה להעברת מסרים לעם ישראל ולעולם כולו, קיימת דרגת קדושה נוספת, ייחודית, הנמצאת בהישג ידם של כל איש ואישה מישראל, וזוהי מדרגת הנזירות.
כל איש וכל אישה יכולים להיות נזירים, שכתוב "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה'", ותקופת הנזירות יכולה להיות בכל אורך, אמנם בימים שלמים, החל משלושים יום, ועד נזיר עולם, שקיבל על עצמו נזירות לכל חייו.
הנזיר מגדל את שערו פרא, ואינו שותה יין, אינו אוכל מן הגפן, ואינו נטמא למת. כל הדברים הללו, מטרתם להרחיק אותו מכבלי הגוף ולכוון את ליבו למקדש ולתורה. כופי שכותב הרב הירש: "נזיר, ניתן לו התפקיד לזכך את מחשבותיו ורגשותיו; לפיכך הוא מחויב לשמור על צלילות הדעת ומנוחת הנפש הנדרשות לתפקיד זה."

כאשר משלים הנזיר את ימי נזירותו, הוא מגיע אל המקדש, מספר את שערו, ומביא עמו קרבן כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לשלמים, יחד עם מנחה ונסכים. אחר שחיטת הקורבנות הוא מגלח את שערותיו בעזרת הנשים בלשכת הנזירים, ואת שערו הוא משליך תחת לאש תחת הדוד בו מתבשל קורבן השלמים שלו. אחר הבישול, הכהן מניף זרוע בשלמה מן האיל, חלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד, ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן, ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהיטמא למת.
נזיר שטמא במהלך נזירותו, ראשית כל מטהר את עצמו מטומאת מת עם הזאת אפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי, וביום השביעי לטהרתו מטומאת מת הוא מגלח את שער ראשו וטובל וממתין לשקיעה, כמו כל טמא מת. ואז, ביום השמיני, הוא מביא קורבנות מיוחדים: שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם, ולאחר מכן, הוא מתחיל את תקופת נזירותו מתחילתה.
מסביר הרב הירש הנזיר, הריהו ככהן מבחינת הרוממות שלו, וההתבודדות שלו עם ה' ולשם ה', ולכן אסור לו להתקרב למת. הנזיר נמצא במצב של פרישה חלקית מחברת בני האדם, כדי להקדיש את מחשבתו אל האלקים, כי "נזר אלקיו על ראשו" – הוא הקדיש את עצמו לאלוקיו, בדומה לכהן הגדול שיש לו ציץ הקרוי "נזר הקודש".
מעמד זה של נזירים מאפשר לכל איש או אישה מישראל להגיע אל דרגת קדושה מקסימלית, ובמהלך השנים היו בעם ישראל נזירים רבים, שגזרו נזירות מסיבות שונות. לדוגמה, שמשון הצדיק שהוקדש לנזירות עוד מרחם, שמואל הנביא שהוקדש להיות נזיר עולם, הלני המלכה שגזרה שבעת שנות נזירות אם יחזור בנה בריא מהמלחמה, ובסופו של דבר היתה נזירה במשך עשרים ואחת שנה, ועד אנשים מהציבור הכללי, כמו אותו בחור מהדרום, שהיה יפה עיניים וטוב רואי ונדר נזירות כדי להתגבר על יצרו.
בהמשך, נפרט קצת מדיני נזירות, איך אדם מקבל על עצמו נזירות, מה הדברים העיקריים שעליו להישמר מהם, מה קורה אם הוא לא עמד בכללי נזירותו, תהליך החידוש של הנזירות אם הוא נטמא, ותהליך גזירת שערותיו והקורבנות של השלמת ימי נזירותו, כאשר הוא מצליח לעמוד בכללי הנזירות ולהשלים את כל ימי הנזירות בהצלחה.

פרטים על הלכות נזירות

הרמב"ם בהלכות נזירות מפרט את הלכות הנזיר, החל מקבלת הנזירות ועד השלמתה, ובספרות דורנו, בספר "נזיר אלקים" של הרב יהושוע פרידמן מפורט הנושא, וכן נוהג הנזירות לאורך הדורות. כאן נציין את עיקרי ההלכות, ולכל שאלה יש להתייעץ עם מורה הוראה.
חלק א': קבלת הנזירות
קבלת הנזירות נעשית על ידי האדם, איש או אישה, בתנאי שהוא יהודי. הנזירות יכולה להיות על תנאי, שאם יתקיים, יהיה האדם נזיר. לדוגמה, האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן זכר הרי זה נזיר.
כמו בנדרים, כינוי נזירות חשוב כקבלת נזירות, וכמו בנדרים, מה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו, אף בנזירות כיוצא בהם. (מדרש ספרי על במדבר פ"ו).
תקופת הנזירות היא לכל הפחות שלושים יום, ובימים שלמים. לכן, אם נדר להיות נזיר ליום אחד, הרי הוא נזיר לשלושים יום, ואם נדר נזירות לשלושים יום ושעה אחת, הרי הוא נזיר לשלושים ואחת יום.
ויש גם מי שהוא נזיר עולם, ומחויב בהלכות הנזירות כל ימי חייו: ויש שני סוגי נזירים מסוג זה:
נזיר עולם יכול להקל ולגלח את שערותיו 12 חודש (ויש דעה, מדי 30 יום), כלומר, בסוף כל תקופה של 12 חודש, כשיש לו כובד בשער, יכול לגלח, ולהביא שלוש בהמות להשלמת הנזירות: חטאת עולה ושלמים, ואז להתחיל נזירות חדשה של שלושים יום. (רש"י, נזיר ד ע"א), אבל נזיר שמשון אסור בכלל בגילוח שערותיו, כמו שמשון הגיבור בשעתו. ומצד שני, נזיר שמשון לא נאסר בטומאת מת.
הנזירות נוהגת רק בארץ ישראל: ולכן מי שקיבל על עצמו נזירות בחוץ לארץ, עליו לעלות לארץ ולהיות נזיר בארץ, עד השלמת ימי נזרו והבאת קורבנותיו, ועד שהוא עולה לארץ, עדיין עליו לנהוג את מנהגי הנזירות, אבל ימי הנזירות בחו"ל אינם נספרים למניין זה.
אדם שנדר נזירות, בית הדין מוזהר אכיפת כללי הנזירות עליו, ואם ירצה לבטל את נזירותו, על בית הדין לדאוג שיקיים את דבריו, וכך אומרים חז"ל (בראשית רבה י ה): "דבר אל בני ישראל – אלו הנודרים בנזיר. ואמרת אליהם – להזהיר בי"ד על כך, שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו – יכופו אותו כדי לקיים דבריו".

חלק ב': כללי הנזירות
ההלכות המיוחדות לנזיר:



איסור אכילת ושתיית ענבים, יין, וכל היוצא מן הענבים:
איסור שתיית יין או מיץ ענבים, אכילת ענבים, או חלק מהענבים עצמם: ואסור גם בחומץ יין ובחרצנים וזגים של ענבים, וגם במים שהושרו בתוכם ענבים וקיבלו את טעמם. כמו כן, אסור גם ביין ובמיץ ענבים לקידוש והבדלה. אבל מותר לו לשתות משקה חריף אחר שאינו מן הגפן בכלל.
ואם אירע מקרה והוא אכל או שתה מפרי הגפן, הרי עבר עבירה, ומכמות מסויימת לוקה, אבל ימי הנזירות שלו ממשיכים כסדרם.
גידול שערותיו:
הנזיר אומנם יכול לחפוף את שערו ולגעת בשער ואינו חושש אם נשרו שיערות עקב כך, אבל לא יסתרק במסרק, שאז ודאי שיישרו שיערות. ואם ארע ונגזרו שערותיו, בגלל סיבה כלשהי, אם גלח מיעוט שער ראשו, ביה בשגגה בין במזיד, אינו סותר מימי נזירותו וממשיך בימי הנזירות כסדרם, אבל אם גולחו רוב שיערותיו, עליו להמתין 30 יום ואז לספור ימי נזירות עד להשלמת הימים שקיבל על עצמם, כאשר הימים עד שגולח שיערו מצטרפים לימים שאחרי 30 הימים של ההמתנה.
זהירות מטומאת מת:
אסור לנזיר להיטמא למת: לא לגעת במת, לא לשהות בבית או באוהל של המת, ולא להיכנס לבית הקברות. אסור לו להיטמא אף לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה, אך מותר להיטמא למת מצוה שאין מי שיטפל בקבורתו. ואם יש מת מצוה שיכול לטפל בקבורתו כהן גדול או נזיר, הנזיר הוא זה שייטמא ולא הכהן הגדול (רמב"ם, הלכות נזירות פרק ז הלכה יג)
במידה והנזיר נטמא למת, אחרי ספירת שבעת ימי טהרה עם הזאת שלישי ושביעי, עליו לקלח את שערותיו, להביא קרבן נזיר טמא למקדש, ולהתחיל את תקופת הנזירות מראשיתה, ובתקופה שבין היטמאותו לבין הבאת קורבן נזיר טמא, הוא מחוייב עדיין בהלכות נזירות, למרות שהימים לא נספרים לו כימי נזירות.
ואם כבר השלים את ימי נזירותו והגיע ליום הבאת קרבנות הטהרה של השלמת הנזירות ואז נטמא, אזי, אחרי שנטהר מטומאת המת, יביא קרבנות טומאה, יגלח תגלחת טומאה, וימנה רק 30 ימי נזירות נוספים כדי להשלים את נזירותו.
אבל אם כבר נזרק על המזבח אחד מדמי קרבנות הטהרה שהביא ואז נטמא, הרי הוא השלים את ימי נזירותו, וכשייטהר יביא את קורבנות הטהרה מחדש אך בלי למנות ימי נזירות נוספים.
נציין, שלא כל סוג של טומאת מת דורש גילוח, קורבן נזיר טמא, והתחלת ספירת הנזירות מתחילתה, אלא תלוי באופן ההיטמאות, כמפורט בטבלה הבאה, על פי הרמב"ם, הלכות נזירות פרק ו'.

אופן ההיטמאות	אופן ההיטהרות	האם דורש גילוח, קרבן נזיר טמא, וספירת ימי הנזירות מתחילתם
נגיעה במת או נשיאת מת או שהות באותו אוהל עם המת	7 ימי טהרה עם הזאת מי אפר פרה אדומה בשלישי ושביעי, טבילה בשביעי, והערב יום	כן
טומאות מת אחרות, כמו ארץ העכו"ם, מגע או משא או אוהל על שדה שנחרש קבר בתוכה, או שנטבע ברביעית דם מן המת, וכדו'	7 ימי טהרה עם הזאת מי אפר פרה אדומה בשלישי ושביעי, טבילה בשביעי, והערב יום	לא, אבל ימי הטומאה לא נמנים כחלק מימי נזירותו
נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת	אם הוא נזיר, אינו מזה בשלישי ובשביעי	לא, וימי טומאתו בכלי נמנים כחלק ממניין ימי נזירותו
נזיר שהצטרע והוחלט	סופר שבעה ימים עד שייטהר לצרעתו	הימים שהוא מצורע מוחלט ושבעת ימי הספירה עד שיטהר לא עולים לו לימי נזירותו. אבל ימי ההסגר נספרים
נזיר או נזירה שהם זבים	סופרים שבעה נקיים, ואחריהן טבילה, הערב יום, וקורבן זב או זבה	ימי הזיבה עולין להן אף על פי שהן טמאין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא
שאר טומאות	לפי כללי הטהרה	ימי טומאתו עולין לו ואינו סותר כלום
נטמא למת תוך כדי שהיה מצורע	7 ימי טהרה עם הזאת מי אפר פרה אדומה בשלישי, טבילה בשביעי, והערב יום	כן, שהרי בנזירותו עומד ואף על פי שהוא טמא

---

חלק ג: הלכות נזיר שנטמא טומאת מת
אם נטמא הנזיר בטומאת מת, עליו לגלח עליה ולהתחיל את ימי הנזירות מתחילתן.
אם אחרי השלמת הנזירות והבאת הקורבנות, נודע לאדם שהוא נגע או האהיל במת בזמן שאיש בעולם לא ידע שיש מת טמון במקם ההוא. זו נקראת טומאת התהום, ואין היא מבטלת את הנזירות למפרע.
בכל יתר המקרים, הנזירות שהיתה עד כה בטלה, ואחרי השלמת הטהרה מטומאת המת, על האדם לגלח את כל שער נזירותו, ולהתחיל את נזירותו מתחילה. ואלו הם שלבי ההיטהרות, הקרבת הקורבנות וההתחלה המחודשת של הנזירות:
• ראשית כל, הוא ממתין שבוע, עם הזאת מי אפר פרה אדומה בשלישי ובשביעי.
• ביום השביעי אחרי הזאת מי אפר פרה אדומה, הוא מגלח את שער ראשו, וטובל, וממתין לשקיעה.
• למחרת, ביום השמיני, הוא מביא את קורבנותיו למקדש: שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש בן שנתו לקורבן אשם.
• והוא מתחיל למנות את נזירותו מחדש.
• ואם גילח ביום השמיני, מביא את קרבנותיו בו ביום.
להלן פירוט קורבנות נזיר טמא, בעת שהוא מתחיל במניין ימי הנזירות מתחילתם:

שם הקורבן	מתי מובא	סוג קורבן	קורבן מן החי	מנחה	נסכים	הערות נוספות
קורבן נזיר עבור נזיר שנטמא בימי נזירותו	ביום השמיני לטהרתו מטומאת מת	חטאת העוף	תור או בן יונה	-	-	ביום השביעי הנזיר נטהר ומתגלח וביום השמיני מביא את הקורבנות ומתחיל מחדש את ימי נזירותו
		עולת העוף	אותו סוג עוף שהובא לחטאת	-	-
		אשם	כבש בן שנתו	-	-

חלק ד: השלמת הנזירות

עם השלמת ימי הנזירות, אחרי סיום ספירת הימים, מגיע הנזיר אל המקדש עם קורבנות נזיר טמא ולתגלחת מיוחדת הקרויה תגלחת הטהרה.
ראשית כל, מביא הנזיר את קורבנותיו:
• כבש בן שנתו לעולה, מנחתו ונסכו (עשרון סולת בלולה ברביעית ההין שמן, וניסוך רביעית ההין יין)
• כבשה בת שנתה לחטאת
• איל לשלמים (שני עשרונים סולת בלולה בשליש ההין שמן, וניסוך שליש ההין יין)
• סל אחד, ובו 10 חלות מצות סולת, ו-10 רקיקי מצות משוחים ברביעית ההין שמן: סה"כ שש ושני שליש עשרוני סולת, המשוחים ברביעית ההין שמן.
וכל הקורבנות והלחם צריכים כאן לבוא מכספי חולין.

אופן הקרבת הקורבנות:
תחילה, מוקרב קורבן החטאת: הנזיר סומך את ידיו על ראש קורבן החטאת, והוא נשחט, ודמו ניתן על המזבח, בחלק העליון, בארבע פינות המזבח. אימורי קורבן החטאת נמלחים ומוקטרים על המזבח, ויתר בשרו מועבר לאכילת הכהנים בטהרה בתוך העזרה, כמו כל קורבן חטאת.
לאחר מכן, מוקרב קורבן העולה: הנזיר סומך את ידיו על ראש קורבן העולה, הוא נשחט, ודמו נזרק על המזבח, בחלק התחתון, שתי מתנות שהן ארבע. קורבן העולה נמלח ומוקטר כולו על גבי המזבח, ביחד עם נסכיו: עשרון של סולת בלולה ברביעית ההין שמן, וביחד עם ניסוך רביעית ההין יין.
*אם אימורי החטאת עדיין לא הוקטרו, הרי הקטרת איברי עולה קודמת להקטרת אימורי חטאת, מפני שהן כליל לאישים.
ולבסוף מוקרב איל קורבן הנזיר שהוא קורבן שלמים: הנזיר סומך את ידיו על ראש האיל, והוא נשחט כקודשים קלים בכל מקום בעזרה, ודמו נזרק בשתי מתנות שהן ארבע על החלק התחתון של המזבח.
כעת מופרד בשר הקורבן לשלושה חלקים: האימורים, שוק ימין, חזה וקיבה, ושאר הקורבן, כולל זרוע ימין.
שאר הקורבן, כולל זרוע ימין, מונחים לבישול בדוד מיוחד בלשכת הנזירים, כאשר זרוע ימין נחתכת כמעט כולה אבל מחוברת כשערה לשאר בשר האיל, ומבושלת איתו ביחד, וכך "לא הקודש בולע מן החול ולא החול בולע מן הקודש" (מדרש רבה, סדר נשא, כב).
בשר האיל מתבשל בלשכת הנזירים, לשכה שהיא בעזרת נשים, בקרן מזרחית דרומית. לשם מגיע הנזיר לגילוח שער ראשו, ושערות אלו מונחות באש שתחת לדוד בו מתבשל האיל. תהליך הגילוח נעשה כאשר פתח העזרה פתוח.
עם גמר בישול האיל, לוקח הכהן את זרוע הימין של האיל מתוך הסיר, ומצרף אותה אל האימורים, ואל השוק והחזה, ומוסיף להם רקיק מצה אחד וחלת מצה אחת מהסל שהביא הנזיר. את כל אלו: האימורים, הזרוע הבשלה, השוק והחזה, החלה והרקיק, מניח הכהן על ידי הנזיר. הוא מניח את ידו תחת ידי הנזיר לתנופה: מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
כעת, מולח הכהן את אימורי האיל, ומקטיר אותם על גבי המזבח, ביחד עם הבאת נסכיו: שני עשרונים של סולת בלולה בשליש ההין שמן, וביחד עם ניסוך שליש ההין יין.
*אימורי האיל יוקטרו על המזבח אחרי הקטרת אימורי החטאת ואיברי העולה.
ולאחר הקטרת אימורי האיל, יכול הנזיר לשתות יין.
זרוע ימין של איל הנזיר ניתנת לכהן והיא אחת מכ"ד מתנות כהונה. זרוע זו, ביחד החלה והרקיק שהונפו, נאכלים ע"י הכהן ובני ביתו, בטהרה, לתקופה של יום ולילה, בירושלים שבין החומות.
אכילת יתר איל השלמים עם יתר מנחת החלות והמצות, נעשית ע"י הנזיר ומוזמניו, בטהרה, לתקופה של יום ולילה, בירושלים שבין החומות, כמו קורבן תודה.
אכילת קורבן החטאת נעשית על ידי הכהנים, בטהרה, בתוך העזרה, יום ולילה, כמו כל קורבן חטאת.
נציין עוד, כדברי הרמב"ן (במדבר ו כא), שאם הנזיר מביא קורבנות נדבה נוספים להשלמת נזרו, או כי כך נדר מראש, או כי ידו משגת, עליו להביא את כל קורבנותיו ביום מלאת נזרו, ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו.


לשכת הנזירים: שרטוט מתוך אתר לשכנו תדרשו

להלן פירוט קורבנות הנזיר עם השלמת ימי הנזירות:

שם הקורבן	מתי מובא	סוג קורבן	קורבן מן החי	מנחה	נסכים	הערות נוספות
קורבן נזיר שסיים את נזירותו	עם השלמת הנזירות	חטאת	כבשה בת שנה	-	-	-
		עולה	כבש בן שנה	עשרון בלול ברביעית ההין שמן	רבע ההין יין	-
		שלמים	איל	2 עשרונים סולת בלולה בשלישית הין שמן	שלישית הין יין	נאכל יום ולילה (ולא כמו שלמים רגילים). הזרוע של איל הנזיר ניתנת לכהן והיא אחת מכ"ד מתנות כהונה.
		עשר חלות בלולות בשמן, עשרה רקיקי מצות משוחים בשמן		סל אחד, ובו 10 חלות מצות סולת בלולות בשמן, ו-10 רקיקי מצות משוחים ברביעית ההין שמן: סה"כ שש ושני שליש עשרוני סולת, המשוחים ברביעית ההין שמן.		הכהן נוטל חלה אחת ורקיק אחד מתוך הסל, יחד עם הזרוע בשלה מהאיל נותן אותם על כפי הנזיר, ומניף אותם ביחד עם הנזיר. לאחר מכן יכול הנזיר לשתות יין.

במהלך ההיסטוריה של עם ישראל היו נזירים רבים. בתקופת החורבן, כיוון שאין אפשרות להביא את הקורבנות של השלמת הנזירות, אדם שמקבל על עצמו נזירות, הרי הוא נזיר עולם, או נזיר שמשון (סוג נוסף של נזירות עולם), ואין אפשרות של נזירות לתקופות. בעזרת ה' כשבית המקדש עומד על תילו, הרי ניתן לחזור לקבלות של נזירות לתקופות, החל מ-30 יום ויותר, ובהשלמת התקופה להגיע לבית המקדש בטהרה, ולהקריב את קרבנות הטהרה של הנזיר, וכך להשלים את הנזירות שלו ולחזור לחיי היום יום שלו אחרי תקופה של תהליך היטהרות והתקדשות.

סודות הנזירות

על פי מקורותינו, נרצה לענות על השאלות הבאות: מיהו נזיר מה משמעות המילה "נזיר"? האם נזירות היא תופעה חיובית? מה הסיבות לנזירות? מה משמעות איסורי הנזיר? מה משמעות התהליך שעובר נזיר שנטמא? מה משמעות התהליך שעובר הנזיר שהשלים את נזירותו? ולהלן בס"ד פרטי הדברים:

מהי משמעות הנזירות?

"מסביר ספר החינוך (מצוה שעד): כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה, כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם.
ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכון בתי חומר.
ואחר שנשתעבד לזה. מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים. ולהשתדל בצורכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו.... זו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר."
כלומר, הנזיר קדוש, מניח את מלאכת החומר, ומתמקד בעבודה הרוחנית ובקרבת אלקים. לתקופה – או לכל ימיו.

מה משמעות המילה "נזיר"?

מסביר הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו לחומש (במדבר ו) את פירושי המילה נזיר:
נזיר – לשון נזר: ״עמידה בריחוק מקום מ־״, ״הפרדה״; ו״הִנָּזֵר״.
והעובדה שהנזיר נאסר גם בחומץ יין, חרצנים וזגים, למרות שאין בכך ויתור גדול על הנאות, יש בה רמז על כך שהנזירות היא יותר מאשר פרישות גרידא.
כמו כן, הדבר שפוסל את הימים שכבר עברו הוא היטמאות למת, ובאופן כללי, מסביר הרב הירש ששלושת האיסורים האלו, פרישות מיין, היטמאות למת וגידול פרא שער ראשו, אינם מהווים את עצמם הנזירות, אלא הם גילויים חיצוניים שבהם מתבטאת הנזירות.
ומה מהות הנזירות? הרי היא קרבת אלקים.
וכפי שמראה הרב הירש מהפסוק בספר עמוס (ב, יא): " וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים": והימצאות שניהם בקרב ישראל מהווה סימן למציאת חן מיוחדת בעיני ה׳.

וכן מסביר רבנו בחיי (במדבר ו): וזהו לשון יפליא, יעשה דבר פלא: כי רוב העולם הולכין אחר תאותם וזה פורש מהתאוות, ונותן רבנו בחיי שלושה משמעויות למילה נזיר:
א. לשון פרישות: מהפסוק (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל.
ב. עניין עטרה וכתר מלכות: או יהיה נזיר מלשון נזר הקדש, כי נזר אלהיו על ראשו.
ג. עניין של מלוכה על התאוות: ונקרא בשם הזה על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות.

עוד מהסברי המילה "נזיר" מביא רש"י:
א. ״נזיר״ איננו מציין אדם המתרחק מאחרים, אלא אדם שאחרים צריכים להתרחק ממנו, משום שהוא מבקש להתבודד עם ה׳, וכמו המילה "נזירים" בהקשר לגפן, המציינת גפנים שיש להשאירם ללא טיפול (בשנת השמיטה והיובל) (עיין להלן)]. יש לכך הוכחה מלשון ״נזירים״ (ויקרא כה, ה,יא), המציינת גפנים שיש להשאירם ללא טיפול – הווי אומר, להניח אותם לגדול מעצמם בשנות השמיטה והיובל.
ב. נזיר במשמעות של ״נֵזֶר״, כלומר כתר: כמו כתר, המעטר את ראש המלך, ומעמיד את שאר העם במרחק ממנו, כך גם ה״נֵזֶר״ של ה״נָזִיר״, שהוא סדר הנהגה מסוים של אורחות חיים ושאיפות, המקבל על עצמו מרצונו סדר הנהגה זה, מבדיל עצמו מבני דורו ומתרומם מעליהם.
ג. נזר במשמעות של מעגל: הנזיר מציב לעצמו את התפקיד להיות לגמרי ״קדוש לאלקיו״, להיות שייך אך ורק לה׳ – בכל הווייתו ועם כל שאיפותיו. הוא מבקש כביכול לחוג מסביבו ״נֵזֶר״, מעגל, שבתוכו יימצא רק ה׳ לבדו. התבודדות עצמית זו עם ה׳ קרויה ״להזיר לה׳⁠ ⁠״, והמתבודד באופן זה – מי שכביכול חג מעגל ועומד בתוכו עם ה׳ – קרוי ״נזיר״. אבל מדגיש הרב הירש, שאין מדובר בבדידות פיזית, חיים בדד בלב הישימון; אלא התבודדות הדעת והרוח עם ה׳, בעיצומה של המולת חיי היומיום.

מה מטרת הנזירות

במקורות מובאות שתי סיבות ראשיות לנזירות:
א. הינזרות מהחטא: מצב שבו האדם בסכנה ליפול אחר יצרו, והוא גודר גדרים כדי לברוח מן החטא,
ב. קרבת אלקים ודבקות בקדושה.
וכדברי הנצי"ב מוואלוזין (העמק דבר, במדבר ו׳:ח׳:א׳)
דיש לדעת דתכלית הנזירות בא לשני אופנים.
א' כדי להתקדש ולהשיג רוח הקודש וכלשון הנביא (עמוס ב׳:י״א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. הרי דענין אחד הוא. וע״ז כתיב להזיר לה׳. שהוא מופרש לגבוה.
והב׳ כדי להבדל מניאוף כדאיתא ריש מס׳ סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין.
ועוד מסביר בעל ההעמק דבר, שלתכלית הראשונה, באות שלושת האזהרות: איסור היין והתגלחת, להפרישו מתאוות העולם הזה, איסור טומאת מת, להפרישו מהעצבות שמונעת רוח הקודש, שאינו בא אלא מתוך שמחה.
ולתכלית השניה, כדי לפרוש מהעבירה, אין טעם להפרישו ממת, אלא אם יטמא במת יזכור את יום המיתה ולפרוש מעבירה, ולכן נזיר שמשון אינו צריך להימנע מלהיטמא למת.

נרחיב מעט על מטרת הנזירות כדי להתקדש
הנזיר נקרא קדוש וקדושתו עומדת לפני הקב"ה כקדושת כהן גדול, וכך אומרים חז"ל (במדבר רבה י-יא):
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' וגו' (במדבר ו, ו), בֹּא וּרְאֵה שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, זֶה לְפִי שֶׁמַּזִּיר אֶת עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן וְנוֹהֵג צַעַר בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹא יְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי הוּא חָשׁוּב לְפָנַי כְּכֹהֵן גָדוֹל, מַה כֹּהֵן אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים, אַף נָזִיר אָסוּר לִטַּמָּא לְכָל הַמֵּתִים, מַה בְּכֹהֵן גָּדוֹל כְּתִיב (ויקרא כא, יב): כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹקָיו עָלָיו…

השפת אמת (במדבר, נשא א:ג) מתמקד בעניין ההיבדלות מעייני העולם הזה:
פירוש נזיר להיות נבדל מעניני עולם הזה, אף כי גם הוא עושה דברי העולם, אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר, שהוא חיות הפנימיות ונקודת פלא.

מסביר האלשיך הקדוש שבאפשרות כל אדם מישראל להגיע דרך ההינזרות לדרגת כהן גדול, וכך לשונו:
... כי כוונתו יתברך להודיע כי יש לאל יד כל איש ישראל לעשות עצמו בבחירתו ככהן גדול.
בל יאמר איש כי אין פרישה מענייני העולם יאות רק לגברים ולא לכולם
רק לאנשי החכמה תופשי התורה ומחזיקים בה יום ולילה לא ישבותו אך לא ליתר אנשים
על כן אמר כי לא כן הוא רק איש או אשה מכל הכללות מוכן לכך באשר הוא יהודי..
אמר הנה האיש הזה בא לקראת האלהים לפרוש מדרכי העה"ז ולקנות קדושה...
הספורנו (במדבר ו) מסביר שמעשי הנזיר נועדו "למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת ודבריו ולדבקה בו", על מנת ש"יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות, כראוי לקדושי הדור."
והמשך חכמה (נשא כ״ה) מדגיש כי: "הנזיר נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו, כיון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו"
ואם נטמא הנזיר, עליו לכפר על כך, ומביא על כך המשך חכמה הקבלה לכהן גדול שאירע מקרה רצח בשגגה בדורו: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, פירוש, כיון שהוא איש קדוש ורום המעלה צריך להביא כפרה על שאירע שמת איש באהלו, וכמו דאמרו במכות בהא שיושב הרוצח עד מות כהן גדול", שהיה לו לבקש רחמים על דורו. "והנזיר מעלתו כמעלת הכהן הגדול, שלשניהן נזר אלקיו על ראשו".
ואילו רבנו בחיי (במדבר ו׳:ג׳:ב׳-ג׳) משווה בין דרגת הנזיר לדרגת כהן גדול, וכותב: "הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות, דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות, נקרא נזיר מלשון כתר..."

וכעת נרחיב מעט על הנזירות כדרך להצלה מהיצר:

אומרים חז"ל (ברכות סג ע"א) "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכן ידוע סיפורו של הנזיר מהדרום, שראה את בבואתו במעיין ופחז עליו יצרו, וקיבל על עצמו נזירות עקב כך.

וכותב על כך הנצי"ב מוולאזין (העמק דבר, במדבר, ו), שתכלית זו, יכולה לבוא או בשביל מקרה של הרהור, כמו אותו נזיר מהדרום, או בשביל שאדם עלול להיכשל בעריות מפני טבעו, ולכן מזיר עצמו לעולם להינזר מן היין, וזו היא נזירות שמשון. וכך מסביר הנצי"ב את משמעות של המילה "יזיר": שהיא, להיות מובדל לגמרי מן החטא, כמו שמשון שנמנע מלעבור דרך כרמים.
וכך מסביר צרור המור: "ואמר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. להורות שמצד היין והתענוגים אדם נפתה אחר הערוה והעבירה.... ואמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ובמה יזיר עצמו מן היין ומן העבירה. בנודרו נדר לה'. כי כשיראה יצרו גובר עליו יקפוץ בשבועה ויאמר חי ה' אם אעשה דבר כזה... ולכן אמר בנזיר כי יפליא לנדור נדר נזיר. כי אין תיקון אחר להזיר אדם עצמו מן היין ומן התענוגים. אלא לנדור נדר ולשים על לבו בכח אל. לבלתי התגאל על כל התועבות האל... ואמר כי יפליא. כי אחר שהאדם נמשך אחר התענוגים והבלי הזמן. פלא גמור יהיה אם יוכל להזיר עצמו מהם. אבל זה יהיה בנדר להזיר לה'. ובשביל אהבתו תהיה כוונתו. וכל מגמתו ראוי שיהיה לשבר העומד לעומתו. כי הוא הצר הצורר תמיד האדם בערמתו. ובזה יהיה קדוש לאלהיו."

מה משמעות איסורי הנזיר?

נרצה בס"ד לפרט את עומקן של הלכות הנזירות:


ראשית, הנזיר חייב לפרוש משתיית יין וכל היוצא מגפן היין, אפילו אינו משכר כלל:

לפרישות מיין, היבטים שונים בסיוע להתקדשות האדם:
א. פרישות מתאוות: כדברי רבנו בחיי (במדבר ו ב): ועל דרך הפשט, הוזהר הנזיר מן היין, כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים. וכדברי הכלי יקר (במדבר ו׳:ב׳:ב׳) "כי יפליא": לשון הפרשה מן תענוגי העה"ז אשר היין ראש לכולם.

ב. פרישה ממשתאות וסעודות מרעים: כפי שכותב בעל ספר החינוך (מצוה שע״ו)
אכן האיש הנזיר לשם כל ימי נדר נזרו קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב כי נזר אלקיו על ראשו לא יטמא בתאוות העולם, ולא ימצא בית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להכין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו, ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש מה חפצו בהקרבת רעיו ואוהביו

ג. הכנעת היצר בלי התשת כוחו של אדם: כפי שכותב הספורנו (במדבר ו): לא יסגף עצמו בצום שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים אבל יפריש עצמו מן היין שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל:

ד. הנזיר מתקרב אל ה' וצריך לשמור על עצמו כמורה הוראה ולשמור על טוהר דעתו בכל עת: וכדברי רבנו בחיי: לפי שהיין מפסיד השכל ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה.
וכך מסביר הרב הירש, שעל הנזיר לכוון ליבו למקדש ולתורה; כל עוד הוא נזיר, מוטל עליו להיות כהן ומורה בכל עת. והאיסור על כל היוצא מגפן היין משמש לו כאזהרה מתמדת: כנזיר, ניתן לו התפקיד לזכך את מחשבותיו ורגשותיו; לפיכך הוא מחויב לשמור על צלילות הדעת ומנוחת הנפש הנדרשות לתפקיד זה.


איסור התגלחת
מסבירים חז"ל (במדבר רבה י,י) שגם איסור הגילוח, מטרתו לעזור לנזיר להתגבר על יצריו: לָמָּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּזִיר שֶׁלֹא יְגַלַּח רֹאשׁוֹ, לְפִי שֶׁהַגִּלּוּחַ מְתָאֳרוֹ וּמְיַפֵּהוּ, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ בְּיוֹסֵף (בראשית מא, יד): וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וְגִדּוּל שֵׂעָר הוּא לְשֵׁם צַעַר וְאֵבֶל, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר שֶׁזֶּה הַנָּזִיר אָסַר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַזִּמָּה, יְגַדֵּל שַׂעֲרוֹ, שֶׁיִּתְנַבֵּל וְיִצְטָעֵר, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא יֵצֶר הָרָע קוֹפֵץ עָלָיו.
ספר החינוך (שע״ו) מסביר שגידול שער מוליד דאגה ומביא לכך שלבו של הנזיר ייכנע בעבודת ה': ונצטוה בגידול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת הש"י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף,
והרב הירש מסביר שגידול השיער מסמל את תהליך התבודדותו של הנזיר, התכנסותו לתוך עצמו, והפחתת הפתיחות שלו להשפעות חיצוניות, ולעומת זאת, הכניסה בחזרה אל תוך הקהילה והחברה, או ההתמסרות אליה, תוך ויתור על השאיפה לחיות רק למען עצמו, מסומלת על ידי התגלחת. "ואכן זהו התפקיד שהנזיר מקבל על עצמו, בנדרו, לתקופת הנזירות: הוא מבקש להתכנס לעצמו, ולשקוע בתוך עצמו. הוא לא רוצה להתנתק מהעולם באופן פיזי, אלא לעבוד על עצמו מבחינה רוחנית ומוסרית. הוא מבקש קשר עם ה׳, עם מקדשו, עם תורתו – ועם עצמו.
הגידול המבודֵד של שערו מזכיר לו נדר זה; לפיכך ראשו נעשה קדוש, שכן הוא נושא את סימן נדרו הקדוש. ובדומה לכך, כל דבר שנועד לקרב אותנו לשלמות רוחנית ומוסרית הוא קודש וקרוי ״קדוש״.


שמירה מטומאת מת

הנושא המרכזי בהלכות הנזיר הוא נושא הזהירות מטומאת מת, שכן אם הנזיר נטמא בטומאה זו, כל ימי נזרו נופלים ועליו להתחיל בשמירת ימי הנזירות מתחילתם. איסור ההיטמאות היא גם לקרובים מדרגה ראשונה, כמו כהן גדול.
מסביר ספר החינוך (מצוה שע"ו), שבהתעלות הנפש, לרוב קדושתו ומעלתו ופרישותו של הנזיר מאחיו, תמנע ממנו התורה מלהיטמא להם, כמו עניין הכהן הגדול. ושואל ספר החינוך, מדוע משווה הנזיר בהלכות אלו לכהן הגדול, הרי כשמשלים הנזיר את ימי נזירותו הוא חוזר לשגרת היום יום, ועל כך עונה ספר החינוך, שאחרי שהזיר לה' פעם אחת, יש בו תקווה לקדש את עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסייעים בידו להשלים כל ימיו בטהרה. ואת אותו יסוד, של הישארות בקדושה גם אחרי סוף הנזירות, מדגיש גם הכלי יקר (במדבר ו): "ואין הכוונה בנזירות זה שיהיה פרוש מן היין ל' יום ואח"כ יחזור להיות בסובאי יין כבראשונה דאם כן צדיק מה פעל, אלא הכוונה שירגיל את עצמו מעט מעט כי כל התחלות קשות ובל' יום הוי חזקה ששוב לא יהיה להוט אחריו כל כך."
על הרעיון של היזהרות מטומאת מת, כותב הרב הירש כך (ויקרא ו) שמטרתה להביא לכך שהנזיר יקדיש את ימי נזירותו לקרבת אלקים מתוך חירות מוסרית שאינה משועבדת למגבלות הטבע.
וכך כותב הרב הירש: "והנה, כדרך שצריך להרחיק טומאת מת ממחנה שכינה, כך יש להרחיקה מהחוג הנזירי. משמעות שתי הרחקות אלה, אחת היא, אלא שהרחקת הטומאה ממחנה שכינה היא לצורך המקדש הלאומי, משום שהמקדש נועד לחנך את האומה לשלמות מוסרית; ואילו הרחקת הטומאה מחוג הנזיר היא לצורך תחומו האישי המוגבל, אשר בתוכו הוא מבקש להשיג את שלמותו המוסרית.
חברת בני האדם – שהנזיר פורש ממנה לשעה כדי לחיות יותר עם עצמו ועם הקשר שלו אל ה׳ – מקיימת את ייעודה על ידי מיזוג שני יסודות: חירות מוסרית וכפייה גופנית...
פרישה חלקית מחברת בני האדם יכולה לעזור לאדם להתמסר באופן מלא יותר לחירותו המוסרית. אולם באותה מידה היא גם עלולה להביאו להתעסק בעיקר בצרכיו הגופניים;
והאלוקים, אשר הנזיר בהתבודדותו מקדיש אליו את מחשבותיו והרהוריו, יכול להפוך אצלו בנקל לכוח הכל־יכול של הטבע, החוגג את נצחונותיו בקבר החושני של העדר המוסריות, והנושא את דגלו בישימון של קברים ומצבות.
אולם לא כך צריך להיות. אלא האלוקים שאליו מקדיש הנזיר את החוג המבודד של נזירותו הוא האלוקים האישי בן־החורין, הנותן לאדם את היכולת להיות לאישיות מוסרית בת־חורין.
אלוקיו של הנזיר הוא ה׳, ולתורתו צריך הנזיר להקדיש את מחשבותיו ושאיפותיו. בהגבילו עצמו, עליו להגדיל את קדושתו האישית, כדי לחיות לפני ה׳ בחירות מוסרית.
התכנסותו לעצמו צריכה להיות מוקדשת לחיים במילואם, לא למוות וגוויעה. על מחנהו להיות מחנה שכינה של אלוקים חיים."
כדי שיזכור את כל הדברים האלה, הוא חייב, כמו כהן גדול, להישמר מטומאת מת.

מה משמעות התהליך שעובר נזיר שנטמא?

על הנזיר לשמור על עצמו מכל ספק טומאה, וגם לא להיכנס לבית שיש בו אדם שעלול למות, ואם נטמא בפתע פתאום, עליו להביא קורבן לכפרה "מאשר חטא על הנפש": מדוע עליו להביא קורבן אם הטומאה הגיעה שלא במתכוון ושלא באופן צפוי?
אומרים חז"ל (ספרי, נזיר י"ט), "מאשר חטא על הנפש": שֶׁלֹּא נִזְהַר מִטֻּמְאַת הַמֵּת, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.
מסביר הרב הירש, שבתגלחת של הנזיר שנטמא, יש מעין הכרזה על כך שהטומאה ביטלה את כל הנזירות שקוימה עד כה.

ועוד כותב הרב הירש:
לאחר תגלחת הטומאה, יביא הנזיר הטמא שתי תורים או שני בני יונה, והכהן יקריב את האחד לחטאת ואת האחד לעולה, והרב הירש משווה את קורבן העוף הזה לקורבנה של היולדת, עם המשמעות הבאה: "אף על פי שהצד הגופני של האדם נכנע לטבעו, מסוגל האדם להתעלות אל על לחירות מוסרית ולשלמות מוסרית (חטאת העוף). ולמרות כניעת צדו הגופני של האדם, הוא מחויב לשמור על מדרגתו הגבוהה ולעמוד איתן במרומי כל שלמות מוסרית (עולת העוף(".
ובביטוי חיובי זה של טהרה, מתחיל הנזיר את תקופת נזירותו החדשה.

מפרשים רבים שואלים, מדוע נחשב הנזיר שנטמא לחוטא, כשהטומאה היתה בפתע פתאום, וההינזרות מהיין הרי מטרתה השגת קדושה!
וכך שואל הנצי"ב מוואלוזין (העמק דבר, במדבר ו) שאם ההיטמאות באה בפתע פתאום, הרי "שאין שום אשמה על הנזיר" אלא "מבואר דהחטא הוא שפירש עצמו מן היין."
ואמנם מסביר הנצ"ב , "ואם לא אירע לו זו הסיבה לא היה נקרא חוטא... שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה׳." אבל אחר שאירע לו באונס ,"אות הוא שאינו ראוי לכך. ואם כן, בחינם ציער עצמו מן היין, וביקש דבר שגבוה מערכו."

והסבר דומה מסביר הרב הירש על הבאת קורבן האשם על ידי הנזיר שנטמא.
והוא מסביר, שהצד השווה של החטאים המתכפרים על ידי קורבן אשם, הוא התנהגות אנוכית כלפי אנשים וחפצים, התנהגות העלולה להביא שממה על האישיות האנוכית. אך יש שוני בין שאר קורבנות האשם, שהם אילים, לבין קורבן אשם מצורע ואשם נזיר, שהוא כבש בן שנתו, ומסביר הרב הירש שהאשמות המובאים על ידי אילים, באים לכפר על אדם השואף לצעוד בראש החברה, אך מתנהג באנוכיות כשמדובר בענייניו וכוחו שלו.
ואילו אשם נזיר ואשם מצורע, לא ביטאו קידום אנוכי בחברה, אלא בטאו סוג של התנהגות בלתי חברתות. במקרה של מצורע, מדובר על התנהגות אנוכית לחברה, כחבר מן השורה, שהביאה לצרעת, ובמקרה של הנזיר שנטמא, אמנם הנזיר לא עבר כל עבירה של ממש כלפי החברה, אך מסביר הרב הירש שנדר הנזירות כשלעצמו נראה כהתנשאות וכיהירות על מנת להתבלט. אמנם, מסביר הרב הירש, התכלית שהנזיר שואף אליה – אצילות רוחנית ומוסרית – ״מטהרת״ את הנדר ממראית־עין מגונה זו. אולם שאיפה זו הופרעה ונמנעה עתה על ידי טומאה; הנזירות שקוימה עד כה לא תשיג את מטרתה, והיא בטלה ומבוטלת: ״והימים הראשונים יפלו״. נמצא שכל מה שנעשה עד כה, אינו אלא התנשאות אנטי־חברתית, חסרת תכלית ובלתי מוצדקת; כל מה שנותר ממנה הוא הפרישה מן הציבור, וזו טעונה כפרה על ידי כבש לאשם.

ומסביר הכלי יקר שני פירושים:
א. למפרע, ברגע שהימים הראשונים נפלו, הרי הציעור מן היין בלא נזירות וקדושה נחשבים חטא, כאילו ציער את עצמו מן היין בימים האלו בלא טעם, בלא עת נזירותו. אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר.
ב. ומדאצטריך (מהצורך) להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו, על כן הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער, כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא... לפי שמגרה היצה"ר בעצמו, ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר...
כי בכל מה שאסרה התורה אע"פ שגרמה לנו גירוי היצה"ר כמ"ש שמתגרה בישראל יותר מבאומות... מכל מקום, השניים יעמדו נגדו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ.
אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כי אפ בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא.
כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים:
*הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות,
*הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה,
אבל מכל מקום, קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו ... וכי ימות עליו מת בפתע פתאום וגו'. הורה כי כל זה מעשה שטן אשר הקרה לידו מקרה בלתי טהור זה בפתע פתאום באונס ובלא יודעים כדי לטמא ראש נזרו,
על כן הוצרך לכפרה מאשר חטא על הנפש. וציער עצמו מן היין כי ע"י צער זה גרם ליצה"ר שנתגרה בו וסבב סבות לטמא נזרו,
ועוד הוצרך לכפרה על שציער עצמו ותחת אשר לא עבד את ה' בשמחה כי אם בצער, והשמחה הוראה על שלימות הפועל....
כי אילו היה שמח בנזירות זה היה נזהר בשמירה יתירה מן הטומאה, אך מאחר שלא נזהר בה זה הוראה שלא היה שמח בנזירות זה, ובזה מצא לו היצה"ר מקום לבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, וצדיקים ישמחו ויעלזו לפני ה' וישישו בשמחה.
בי"ת של בשמחה פירושה בזכות השמחה שעבדו את ה' בשמחה כאמור.

מה משמעות התהליך שעובר הנזיר שהשלים את נזירותו?

בעת השלמת הנזירות, ביום מלאת ימי נזרו, מביא הנזיר למקדש כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לקורבן שלמים, ביחד עם 20 מצות ורקיקים (10 מכל סוג), ונסכי עולה ושלמים כמשפטם.

מדוע על הנזיר להביא קורבן חטאת עם השלמת ימי נזרו?
מסביר הרמב"ן: וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאות ימי נזרו לא נתפרש, ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת ימי הנזירות, כי הוא עתה נזיר בקדושתו ועבודה ה', וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כעניין שאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב יא), השווה אותו הכתוב לנביא, דכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה' (לעיל פס' ח) , והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.
וכך גם מסביר האברבנאל: "לפי שהיה עוזב חיי הקדושה והפרישות ובוחר לשוב לתאוות הגשמיות. כי הנה, אחרי שהתחיל בקדושה - היה לו להתמיד בה כל ימיו. ולכן ייראה, שאם הנזיר אחר מלאת ימי נזרו רצה להתמיד בו, ושלא לחללו, לא יהיה חייב בהבאת הקרבן הזה, כי הוא כדמות תשובה, ובקשת כפרה על חטאו."
ומה טעם קורבן העולה? ומסביר האברבנאל, שמטרתה היא להמשיך את דבקותו של הנזיר אף על פי שכבר תמה נזירותו, וטעם החטאת: לכפר על חטאו שעוזב פרישות נזרו ושב לתאוותיו הגשמיות, וטעם שלמי נזיר: לשמחה, שזכה להשלים את ימי נזרו.
ובאופן דומה מסביר צרור המור: " ולפי שזה האדם קודם נזירותו. חטא בסיבת התאוות הגוברות עליו במחשבה ובמעשה. הצריך קרבן במלאת ימי נזירותו עולה וחטאת ושלמים. עולה לכפר על הרהור הלב. וחטאת על מעשה. ושלמים להשלים נפשו בשלימות האמיתי. ולכן צוה וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש. לפי שאולי ישוב לחטוא ביצרו הגובר עליו. צוה עליו לשרוף שער ראשו כאומרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. בענין שיזכור מה שעבר עליו מן הצער. ולא ישוב להתחמם באש התאוות אלא שישרפם באש"

וכך מסביר גם הנצי"ב (העמק דבר, במדבר ו), על סל המצות שמובא עם קורבן השלמים: "וסל מצות וגו׳. שבא כמו תודה לה׳ שמביאים לחם להודות ולהלל על הנס. כך בא כאן להודות לה׳ על שעזרו לכך להיות קדוש לה׳. כמו שכתוב ממקרא דעמוס ב׳ שחשב מטובות שעשה הקב״ה לישראל שהקים מבחוריהם לנזירים. היינו שעזר אותם להתקדש ולהשיג מעלת קדושה ואהבת ה׳.
אלא דבתודה מביאים גם לחם חמץ. משא״כ כאן אין מקום לחמץ שאינו עולה על המזבח משום שמעורב בו תחבולות אנוש."

ועל הזרוע של איל הנזיר, שהיא ממתנות כהונה, אך מתבשלת ביחד עם זבח השלמים כשהיא חתוכה "עד שמניח בה כשעורה", מסביר הנצי"ב שעניין ציווי זה, ללמדנו שהנזיר השיג מעלת הכהונה בקדושה, זולת שאינו יכול לעבוד בבית המקדש.
ובעל צרור המור מסביר על זרוע זאת כך: "ואמר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. להורות לו שצריך להתגבר ביד חזקה ובזרוע נטויה. להשמר מכף מעול וחומץ הוא שאור שבעיסה המעכב על ידו. ושיתדבק במצה שמורה להיות בן חורין. וזהו ורקיק עצה אחד.
וכן רמז בזה שאין ראוי לאדם לחזור להפריש עצמו מיין התאוות מכל וכל. אלא שיהנה קצת מהעולם מעט צרי לשמירת הבריאות. ומעט דבש ללקיחת תענוג. ואת היותר יחרים. וזה לזרוע בשלה וחלה אחת ורקיק אחת. כי אלו הדברים הצריכים לקיום חייו.
ולכן יצאו שלמים של נזיר לידון בזרוע בשלה יותר מכל השלמים כולם. כי הזרוע הוא אחד מס' באיל. ולכן אמרו האחרונים קבלה בידינו. שאין עוף שאין בו ששים כנגד דם הלב להיות בטל בששים. וזה לימדוהו מזרוע בשלה מן האיל. וזהו להורות שיש לו ליהנות אחת מששים מזה העולם בהיתר.
ולכן אמר ואחר ישתה הנזיר יין. כלומר, על זה התנאי ישתה הנזיר יין. כי מובטח לו שלא יחטא. אבל אם ירצה לילך אחר מראית עיניו כבראשונה, יענש"

הרב הירש מתמקד בנושא של סמליות קורבנות הנזיר בעת השלמת נזירותו, שבהם בא הנזיר להציג את עצמו לפני המקש, עם הכח הרוחני והמוסרי שקיבל מהנזירות לקראת המשך חייו:
הכבש המובא לעולה והכבשה המובאת לחטאת מבטאים את שייכותו כחבר בצאת ה' הכלל חברתי, תלוך שמירת ההתעלות והמעמד המוסרי שלו. והאיל לשלמים, מבטא את ניגודה של הנזירות: את מהותה של ההנהגה החברתית, וכך מבטאים קורבנותיו של הנזיר את החברות שלו בחיי הקהילה, תוך התקדשות וחיים עתירי מעש וטהרה מוסרית, מגיע אדם לחיי אושר ושמחה לפני ה'.
עוד מסביר הרב הירש, שסל המצות קשור לאיל השלמים: בכך מסמל הנזיר את שאיפתו לצעוד לפני העם, כאיל, ולהיות מופת לאחרים בחיי שמחה המוקדשים לה׳. לכן הוא נותן ביטוי מיוחד ליחס הראוי אל נכסי החיים, ולשם כך הוא מביא את סל המצות, המייצג את הנכסים החומריים, עם איל השלמים. כאשר הנזיר חוזר לחיי חברה מלאים, יש צורך להביאו לידי הכרה במלֵאוּת החיים הרגילים על כל יחסיהם. ובין יחסים אלה, אשר כולם חייבים להיות מוערכים כראוי, הרי שהיחס לנכסים החומריים, הקובעים את השיעור החיצוני של אושר האדם, ראוי להתחשבות.
עוד מסביר הרב הירש, שהנזיר מביא עימו את חלת העושר, הספוגה בשמן הרווחה; וכן גם את הרקיק הדק של הפרנסה המצומצמת, שהוא רק משוח בשמן. אך אינו מביא את המורבכת: הוא אינו נותן ביטוי לעשירות המופלגת המאפשרת הנאות גדולות ומפוארות. שכן עשירות מופלגת אינה כלולה בין המטרות הרגילות של עובדי ה׳; מוטב שהנזיר לא יפנה את תשומת ליבו לעושר יוצא מגדר הרגיל. רוח השלמים ואושר השלמים אינם זקוקים ללחם העשיר שהוכן באופן מלאכותי. מחיה, ומידה גדולה או קטנה של רווחה, כלולים בדרך החיים של השלמים, ורק אלה מיוצגים בסל הנזיר.
עוד מפרט הרב הירש, גילוח השער ונתינתו על האש המבשלת את סעודת השלמים, מעניקים ביטוי יפה למשמעותה של הנזירות שנסתיימה זה עתה: ערכה היה יחסי גרידא – לעומת חיי ההנאה לפני ה׳ המתחילים עתה. הנזירות לא הייתה אלא חינוך מכין לחיים אלו. גידול השער היה סימן לפרישה מן הציבור ולהתבודדות עצמית ואילו גילוח הראש מורה, שהתבודדות עצמית זו הגיעה עתה לסיומה, ושהנזיר חוזר ונכנס עכשיו לקהילה החברתית.
ומדגיש הרב הירש: הכניסה המחודשת לחיי החברה של הציבור איננה היתר גרידא אלא מצווה וחובה – מצווה לשמוח וליהנות מהחיים במחיצת ה׳, ולחיות חיים ספוגים ברוח השלמים. חיים כאלה הינם גדולים מנזירות המראה את כוחה המוסרי בהתבודדות ופרישה בלבד; לנזירות יש ערך רק אם היא מובילה לקראת חיים כאלה.
לפיכך, כאשר פתוח המקדש עבור קרבן השלמים, נמסר שׂער הנזיר ללהב התער, ואחר כך ניתן כחומר בעירה לאש שתחת הדוד בו מתבשלת סעודת השלמים. בכך משתעבדת הנזירות לרוח השלמים ולחיי השלמים, כאמצעי אל התכלית.

ועל הזרוע הבשלה מסביר הרב הירש כך:
ניתן לבאר את ההבדל שבין חזה ושוק לבין זרוע בשלה, באופן זה: בהמת הקרבן נועדה להיאכל על ידי הבעלים, אך המקדש שומר לעצמו את החזה והשוק לצורך הכהן. הבעלים זכאים ליהנות מחלקם רק לאחר שהקדישו את מחשבותיהם ורגשותיהם (חזה) ומעשי השתדלותם (שוק) לתורת ה׳, המיוצגת על ידי הכהן. לעומת זאת, הזרוע בשלה ניתנת לכהן מהבהמה שכבר הוכנה להנאת הבעלים. היא חלק הכהן בסעודת השלמים של הבעלים. היא חלק, כביכול, מהנאתם שלהם; הם לא ישמחו בחלקם שלהם אלא אם כן יַחְלְקוּ לכהן את הזרוע שבידם.
הזרוע היא איבר המפעיל כוח; לפיכך היא תמיד הביטוי הסמלי לכוח. הזרוע מושלת על כל מה שהשוק שאפה והשתדלה להגיע אליו. לפי זה הזרוע שייכת לתחום המושגי של האיל, המייצג שאיפה והשתדלות לנכסים חומריים, ובעלות עליהם.
נמצא, שמאחר שהנזיר חייב לתת לכהן את הזרוע, לפני הנאתו מסעודת השלמים שלו, הרי למֵד הוא מכך דבר זה: תכליתה של השליטה על כל מה שה׳ מעניק לנו, היא להקים את תורת ה׳ המיוצגת על ידי הכהן; ה״זרוע״ שלנו צריכה להיות ״זרוע״ התורה. עוד הוא למֵד, שברוח השלמים נוכל ליהנות מברכת ה׳, רק אם אנחנו מודעים לכך שה״זרוע״ שלנו כוללת את ״זרוע״ התורה, ושהצלחת כוחנו כוללת את הצלחת כוח התורה.
רק לאחר התגלחת, לאחר שהנזיר הסיר את סימן ההתבודדות העצמית שבה חי עד כה, לוקח הכהן את הזרוע בשלה וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד, ונותן אותם על כפי הנזיר; וביחד עם החזה והשוק הוא עושה בהם תנופה ותרומה לפני ה׳ במזרח העזרה, נגד קודש הקודשים.
ולסיכום: לא בהתבודדות, אלא רק בהשתתפות מלאה בקהילה החברתית, מקבלים אנו מהמקדש את הזכות לרעיונות ולשאיפות משלנו (חזה ושוק). רק כך רשאים אנו להפעיל את כוחנו שלנו (זרוע), ולזכות בלחם ורווחה משלנו (חלת מצה ורקיק מצה). רק על ידי השתתפותנו המלאה בקהילה החברתית, יקבלו כל אלה משמעות קדושה – לשמים ולארץ (מעלה ומוריד), ולכל קהל ה׳ עלי אדמות (מוליך ומביא). רק על ידי השתתפותנו המלאה בקהילה החברתית, ייעשו כל אלה לדבר קדוש המופנה אל התורה: ״קדש הוא לכהן״.

סיפורים ומדרשים

שמשון הגיבור – שופטים י"ג

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל־הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה־נָא אַתְּ־עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ כִּי־נְזִיר ה' יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ ה' נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי־מִזֶּה הוּא וְאֶת־שְׁמוֹ לֹא־הִגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל־תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל־תֹּאכְלִי כָּל־טֻמְאָה כִּי־נְזִיר ה' יִהְיֶה הַנַּעַר מִן־הַבֶּטֶן עַד־יוֹם מוֹתוֹ.
וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל־ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא־נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד.
וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' עוֹד אֶל־הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ.
וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּא בַיּוֹם אֵלָי.
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתוֹ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ אֶל־הָאִשָּׁה
וַיֹּאמֶר אָנִי.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה־יִּהְיֶה מִשְׁפַּט־הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ.
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל־מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר־אָמַרְתִּי אֶל־הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר־יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ וְכָל־טֻמְאָה אַל־תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה־נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים.
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל־מָנוֹחַ אִם־תַּעְצְרֵנִי לֹא־אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם־תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה
כִּי לֹא־יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ ה' הוּא.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי־יָבֹא דְבָרֶיךָ וְכִבַּדְנוּךָ.
וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי.
וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת־גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת־הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל־הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים.
וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם אָרְצָה.
וְלֹא־יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל־מָנוֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי־מַלְאַךְ ה' הוּא.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל־אִשְׁתוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא־לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת.
וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'. וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה־דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.

שמואל הנביא

חנה מתפללת במשכן לזכות בבן, נודרת נדר, כפי שכתוב (שמואל א' א' י''א): וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ
הגמרא (נזיר ס"ו ע"א) מסבירה ששמואל היה נזיר מלידתו, וכך לומד רבי נהוראי מהפסוק בשמואל א' כי שמואל היה נזיר, שהרי חנה בתפילתה לפני בורא עולם נדרה נדר שאם ה' יזכה אותה בבן, הרי לא יעלה מורה על ראשו, ואת כוונת המילה "מורה" לומד רבי נהוראי משמשון:
נאמר בשמשון (שופטים י''ג, ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
ונאמר בשמואל וּמוֹרָה , מה מורה האמורה בשמשון נזיר, אף מורה האמורה בשמואל נזיר.

הילד שהדירו אביו בנזיר

מעשה ברבי חנינא שהדירו אביו בנזיר,
והביאו לפני רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא.
הביא רבי יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו.
אמר לו: רבי אל תצטער לבודקני.
* אם קטן אני, אהיה בשביל אבא
* אם גדול אני אהיה בשביל עצמי.
עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו.
אמר: מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

סיפורו של הנזיר מהדרום

מובא במסכת נדרים (ט, ע"ב):
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד.
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם.
אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה! העבודה - שאגלחך לשמים!
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו,
אמרתי לו: בני - כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".

הלני המלכה

אי שם, בגדה השמאלנית של נהר חידקל העליון, בין אשור לארמניה, שכנה ממלכת חדייב, שמלכתה היתה הלני, ובנה היה המלך מונבז.
לימים, היא ובנה נחשפו לדת היהודית, התגיירו, ובאו אל ארץ ישראל, בסוף תקופת בית שני. הם היו יראי שמים, תרמו רבות לעם היהודי ולבית המקדש בפרט, והיו ידועים במעשי החסידות והצדקות שלהם.
בנה שלך הלני, מונבז המלך, היה עושה את ידות הכלים של יום הכיפורים מזהב, והלני אימו תרמה נברשת של זהב לפתחו של היכל וטבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.

מספרת המשנה במסכת נזיר (פרק ג):
מעשה בהלני המלכה, שהלך בנה למלחמה
ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים.
ובא בנה מן המלחמה והייתה נזירה שבע שנים.
ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות
ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.
אמר ר' יהודה לא הייתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

וכך מסופר על בנה של הלני, המלך מונבז, בתוספתא פאה פרק ד:
ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת,
וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם.
אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה,
שנאמר (תהלים פה, יב): אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף;
אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו,
שנאמר (שם פט, טו): צדק ומשפט מכון כסאך;
אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות,
שנאמר (ישעי' ג, י): אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו;
אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות,
שנאמר (משלי, יא, ל): פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם;
אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי,
שנאמר (דברים כד, יג): ולך תהיה צדקה;
אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא,
שנאמר (ישעי' נח, ח): והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

הרב הנזיר

הרב דוד כהן, נולד בספטמבר 1887 במיישגולה, שליד וילנה באימפריה הרוסית. היה תלמידו של הראי"ה קוק ונחשב לאחד מהמקובלים ומהחשובים בעורכי כתביו של רבו. הוא כונה "הרב הנזיר" בשל מנהגי הנזירות שקיבל על עצמו, שכללו נזירות מיין ושיער, צמחונות, ופרישות בנושאי צניעות. הרב דוד כהן החל את לימודיו בישיבות בליטא ובישיבות נוספות באוקראינה ובלוריה, ובהמשך עבר ללימודים אקדמיים בגרמניה ושווייץ, ובהמשך היה אחד מגדולי תלמידיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. המפגש הראשון שלו עם הרב קוק היה בשווייץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. מפגש זה היה מכונן והוביל אותו לעלייה לארץ ישראל ולהשתלבות בישיבת מרכז הרב בירושלים. הרב דוד כהן היה מופלג בחכמת הקבלה, נבואה, פילוסופיה יהודית ומגוון רחב של תחומים תורניים. שאיפתו העזה היתה לזכות לדרגה רוחנית גבוהה, והוא ניהל חיי פרישות וצניעות קפדניים. ביתו היה משמש כמקום מפגש עבור לוחמי המחתרות בתקופת המנדט. הוא ערך את ספרי "אורות הקודש" של הרב קוק, וכתב את הספר "קול הנבואה" העוסק בחידוש הנבואה בעם ישראל בעת החדשה.

קישורים נוספים

מושגים והגדרות

1. נזיר - ויקיפדיה
2. נזיר – ויקישיבה
3. נזיר – אנציקלופדיה יהודית
4. נזיר – המכלול
5. נזירות – לפרוש מתענוגות העולם
6. אנציקלופדיה תלמודית: נזירות
7. פירושים על במדבר ו

הלכות נזירות

1. רמב"ם הלכות נזירות א
2. בענין אם כופין בחו"ל את הנזיר לעלות לארץ ישראל; והאם מותר לקבל נזירות בזמן הזה בארץ ישראל
3. הלכות מצוות הנזירות בזמן הזה - הרב יהושוע פרידמן
4. קורבן נזיר טמא - ויקימקדש
5. קרבנות נזיר טהור - ויקימקדש
6. מיקרופדיה תלמודית:איל נזיר – ויקישיבה
7. איל נזיר - ויקימקדש
8. פרשת הנזיר – עיון בפרשת נשא - יהודה איזנברג

סודות הנזירות

1. ספר החינוך מצוה שעד
2. העמק דבר לפרשת נשא
3. הרב הירש – במדבר ו
4. נזיר אלקים – ספר של הרב יהושע פרידמן
5. הרב דב ליאור – נזירות כחינוך מונע
6. נזירות בזמן הזה - הרב יהושוע פרידמן

לשכת הנזירים במקדש

1. המחשה בקצרה למסכת יומא -29- דף טז' לשכת הנזירים מאת הרב אליהו מונק
2. לשכת הנזירים
3. זבולון חוקר המקדש - לשכת הנזירים

נזירים מההיסטוריה

1. הרב הנזיר - ויקיפדיה
2. הלני המלכה – אנציקלופדיה יהודית
3. הנזיר שמכר את היצר שלו: איך לומר "לא" למידת הגאווה
4. שמשון – ד"ר אלכס קליין
5. שמשון - ויקיפדיה
6. הרב דוד כהן – הנזיר
יובל לפטירת הרב דוד כהן זצ"ל הרב "הנזיר" | ירושמימה | הרב גדי שלוין | ישיבת הכותל