הקדמה

בית המקדש הוא בית עבודת ה', והוא החיבור של עם ישראל והעולם כולו לבורא העולם, וכל ישראל, לשבטיו ולחלקיו, יש לו חלק בעבודת המקדש. העבודה בפועל מחולקת בין חלקי העם, כאשר גם לשבטי ישראל יש תפקיד ותורנות בעבודת המקדש, ובכל שבוע יש נציגים מעם ישראל שהם העומדים על קרבן התמיד של אותו שבוע, ונציגי ישראל של אותו שבוע קרויים "המעמד" של שבוע זה.
כבר מימי דוד ושמואל, חולקו הכהנים והלוויים לעשרים וארבע משמרות כהונה ולויה, המתחלפים אחת לשבוע בשבת, ובנוסף אליהם, תיקנו נביאים לחלק את שאר בית ישראל לעשרים וארבע מעמדות, המתחלפים אחת לשבוע.
בהגיע תקופת המעמד של קבוצה מסוימת בעם ישראל, הכהנים והלויים של אותו משמר עולים לירושלים לעבודת המקדש, ומתוך כלל ישראל, נבחרים נציגים כשרים ויראי חטא שיהיו שולחים של כל ישראל לעמוד על קורבנות הציבור כמייצגים את עם ישראל באותו זמן, והם הנקראים "אנשי מעמד", תפקידם של נציגי ישראל בעמידה על הקורבנות הוא חיוני: כמובא בתענית כ"ז ע"א:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים, ולוים, וישראלים מעכבין את הקרבן, שאם לא היו כל אלה במקדש — אין יוצאים ידי חובת קרבן הציבור."
באותו שבוע של משמרתם, שאר ישראל השייכים למשמרת של שבוע זה, מתכנסים בבתי הכנסיות לימי תפילה ותענית, לקריאה בתורה במעשה בראשית, ולביטול מלאכה, ומתפללים שיתקבלו קורבנות ישראל ברצון, אמן.

פרטים על עבודת המעמדות

כותב הרמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ו':
"אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד"

כלל שבטי ישראל (למעט שבט לוי) מחולקים ל-24 מעמדות, כמו משמרות הכהנים והלויים, והמעמדות מתחלפים אחת לשבוע. בני המעמד, הקרובים והרחוקים, הם שלוחי ישראל לצורך הקרבת קרבן התמיד והם מתפללים שיהיו הקרבנות לרצון לפני ה'.
לכל מעמד יש ממונה, שהוא הקרוי ראש המעמד, והוא האחראי על העליה לרגל, וכן גם על העליה לצורך הבאת הביכורים מאזור זה.
לקראת השבוע של אותו מעמד, מקפידים בני המעמד להיטהר: ולכן בכל מעמד יש מקום בו שמור אפר פרה אדומה לצורך היטהרות בשלישי ושביעי של בני המעמד.
ובהגיע השבוע של אותו מעמד, מתקבצים אנשי המעמד שנמצאים בירושלים או קרוב לה, ונכנסים למקדש יחד עם משמר הכהונה ומשמר הלויה של אותו שבוע. ואילו אנשי המעמד הרחוקים מתקבצים בבתי הכנסת שבמקומות מגוריהם לתפילה ולקריאת התורה.
אבל אותם בני מעמד המגיעים למקדש לעמוד על הקורבן, פטורים מן התפילה ומן התפילין ולא היו קוראים בתורה.
אנשי המשמר, וכן בני המעמד שבערים, מתענים באותו שבוע, בימים שני ושלישי, רביעי וחמישי, והיו מפסיקים את התענית מבעוד יום. אבל ביום ראשון ושישי אינם מתענים, כפי שכותב הרמב"ם (שם): "בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד שבת ובאחד בשבת אינם מתענים כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום".
כמו כן, גם חברי הסנהדרין הגדולה היו מחולקים ל-24 המעמדות, ובכל שבוע, חברי הסנהדרין השייכים לאותו מעמד היו מתענים גם הם ביחד עם חברי אותו מעמד.
השבוע של המעמד הוא שבוע יום טוב עבור אנשי המשמר ואנשי המעמד, והם אסורים בהספד, בתענית, ובעשיית מלאכה בשבוע הזה. לכן, בשבוע של המעמד, אנשי המעמד אינם מסתפרים ואינם מכבסים את בגדיהם באותו שבוע, אבל בחמישי הם מותרים לכבס ולהסתפר. בני המעמד מתפללים באותו שבוע בבתי הכנסת ארבע תפילות, כמפורט בטבלה הבאה:

התפילה	האם הכהנים נושאים כפיים	האם קוראים בספר התורה	ימים מיוחדים שאין בהם מעמד בתפילה זו
שחרית	V	V	בחנוכה לא עושים מעמד בתפילת שחרית.
תפילה בין שחרית למנחה	V	V	בימים שיש בהם קרבן מוסף, אין עושים מעמד בתפילה זו
מנחה	-	קוראים על פה כפי שקוראים קריאת שמע	בערב שבת לא מתקבצים לתפילת מנחה מפני שטרודים בהכנות לשבת. כמו כן, בימים שיש בהם קרבן מוסף, אין עושים מעמד בתפילה זו.
נעילה	V	-	בימים שיש בהם קרבן עצים, אין מעמד בתפילה זו.

בכל אחת מארבע תפילות אלו, ההתקבצות היא למטרת תפילה, תחינה ובקשה, וקרויה "מעמד".
בכל יום קוראים בתורה קריאה מיוחדת, המתאימה לבריאת העולם באותו יום בשבוע, בכדי להודיע לבאי עולם שהעולם עומד על הקרבנות. את הקריאה בתורה קוראים בשחרית ובתפילה היתרה, ובתפילת מנחה חוזרים עליה בעל פה.
עם זאת, מציין הרמב"ם שבימי החנוכה אין תפילות מיוחדות של מעמד בשחרית, וכן בימים שיש בהם קורבן מוסף, אין מעמד, לא בתפילה השניה הנוספת ולא במנחה, אלא בשחרית ובנעילה בלבד.
כמו כן, בימים שיש בהם קורבן עצים, אין מעמד בנעילה, אלא בשחרית, בתפילה הנוספת, ובמנחה, וכמפורט בטבלה לעיל.

תפקידי אנשי המעמד: קיום ה'מעמדות' מעכב את העבודה. זאת מכיוון שהם מייצגים את כלל ישראל שהם בעלי הקורבן, ולכן על המייצגים להיות נוכחים בעת ההקרבה, כמו כל בעלים של קורבן שצריך להיות נוכח בעת הקרבת קורבנו. אבל שאר עם ישראל היו מותרים במלאכה, כיוון שאנשי המעמד הם השלוחים שלהם. ואומרים חז"ל: (תענית כ"ז ע"ב) "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ".

ההשפעה הרוחנית של עבודת המעמדות

"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. "
(במדבר כ"ח א)

כותב הרב שמשון רפאל הירש:
את קרבני וגו׳ – קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות, והוא מתואר כאן עם כל סימני ההיכר העיקריים של היחסים המובעים על ידי הקרבנות באופן כללי.
קרבני: התקרבות אל ה׳, השגת קִרבת ה׳;
לחמי: על ידי הפיכת כל ההשתדלויות הארציות לראויות להשראת שכינת ה׳ עלי אדמות;
לאשי: באמצעות נתינתם לאש המטהרת והמחיה של התורה ...
ריח ניחחי: וכל זה אינו אלא ביטוי ברמז למימוש רצון ה׳ בחיים.
לפיכך אומרים חז״ל (בספרי): ״⁠ ⁠׳קרבני׳ זה הדם [הנפש המתעלה אל ה׳]; ׳לחמי׳ אלו אמורים [שעבוד כל המטרות וההשתדלות]; ׳לאשי׳ אלו קמצים ולבונה [אמצעי המחיה, העושר ושמחת החיים]״. (אף על פי שאין מקריבים עם קרבן התמיד לא קומץ ולא לבונה, אלא מנחת הנסכים כולה נמסרת לאש המזבח,
אף על פי כן מזכיר כאן הספרי אותן ״מתנות אל האש״ שאינן באות עם התמיד; משום שהתמיד הוא היסוד לכל שאר הקרבנות, והקומץ והלבונה של כל המנחות קשורים מבחינה רעיונית למנחת התמיד).
נמצא שכל החלק הארצי שבאדם ובאומות נהפך על ידי אש התורה לאמצעים להמלכת ה׳ עלי אדמות. ״⁠ ⁠׳ריח ניחחי׳ אלו נסכים״ (גרסת הגר״א)
הסך הכולל של שמחתנו העליונה המושרשת ביסוד מקדש התורה, מעלה בתודעת ה׳ את קורת הרוח שיש לו מעמנו.
לפיכך, ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי״, את הביטוי הזה, המדויק והתמציתי ביותר של כל מעמדנו וייעודנו היהודי לאומי, תשמרו להקריב לי במועדו, עלינו להקריב לה׳ בזמן שהוא קבע להיוועד עמו, ודרך עצם קרבן זה אנו נותנים ביטוי להיוועדנו עם ה׳. זהו הקרבן המוטל עלינו כאן כ״מצווה״ וכ״שמירה״: כחובה שיש לקיימה בהקפדה הראויה.
והעם היהודי ידע כיצד לקיים חובה זו!
קרבנות הציבור, ובייחוד קרבנות התמיד... באו אך ורק מתרומת הלשכה, מתרומת מחצית השקל השנתית אשר העידה על ההתמסרות הרעננה תמיד של כל בני האומה. תמיד הוחזקו שישה כבשים תמימים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם ההקרבה....
מבחינה זו דומה קרבן התמיד לקרבן הפסח (שמות יב, ג( שכן התמיד ביסודו הוא המשך של קרבן הפסח.
כך היו הכהנים מקריבים כל יום ויום את הקרבן הלאומי במרומי הר המוריה בירושלים.

אך ישראל לא הסתפקו בעצם ההקרבה הזאת.... שכן בתורה, באה מצוות הקרבת התמיד כך: לשון היחיד ״תעשה״ (פסוק ד) תופסת את האומה באחדות כלליותה;
לפיכך ניתן להקריב את התמיד רק על ידי הנציג הלאומי של הכלל [הכהן].
ואף על פי כן, לשון הרבים ״תשמרו״ (פפסוק ב) מחייבת את האומה על כל בניה לשמור תמיד על הקרבן הלאומי הזה.
אשר על כן הבינו חכמי ישראל שקרבן התמיד של בית המקדש בירושלים צריך להיות קרבנה של האומה כולה. שכן אין די במעשה האחד של הקרבת התמיד, הנעשה מדי יום במרומי המרכז הלאומי; אלא יש צורך שהעם היושב בכל רחבי התחום הלאומי יכוון את דעתו אל ההקרבה הזו.
כמאמר חז״ל: ״וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו!" (תענית כו).
כלומר, איך ייתכן להקריב קרבן בשם אדם כלשהו, והוא אינו נמצא שם בגופו, או לכל הפחות ברוחו?
האם אין התורה אומרת: ״תשמרו להקריב לי במועדו״!

לכן חילקו נביאים הראשונים את האומה לעשרים וארבע משמרות, כנגד עשרים וארבע משמרות הכהונה...
משמרות כהונה אלו התחלפו כל שבוע בעבודת המקדש. על כל משמר של העם נמנו חברים היושבים בירושלים. חברים אלה היו שלוחי המשמר, ובמשך השבוע של אותו משמר היו באים אל המקדש להקרבת התמיד.
באותו הזמן, היו שאר בני המשמר מתאספים בעריהם, ועל ידי קריאת התורה ותענית היו מצטרפים אל התמיד ברוחם.
בדרך זו היו משיבים אל לבם שתכלית כל הקרבנות היא טהרת הלב והמעשה. ״עמידה״ זו על קרבן התמיד – בגוף או ברוח – קרויה ״מעמד״ )תענית כו.
מעמדות אלה היו מחזקים את ההכרה, בירושלים ובערי הארץ, בהשתתפות האומה כולה בהקרבת התמיד בירושלים.

דבר זה פיתח וחיזק אמונה כפולה בלבות בני העם: ראשית, כל יהודי הכיר שאחיזתם הרוחנית של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, לב האומה.
שכן התורה שוכנת תחת כנפי הכרובים במקדש, ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציג הלאומי של הכלל.
הקשר של היהודי עם ה׳ תלוי בתורה זו.
שנית, ה״נדר״ הלאומי, הבא לידי ביטוי בקרבן התמיד, נוגע לכל אחד ואחד מבני האומה. שכן האומה ״נודרת״ כל יום לשאוף כלפי מעלה אל ה׳ על ידי נאמנות לתורה, וקיומו של ״נדר״ זה מוטל על כל אחד ואחד מבני העם. גם היושבים בקצוות הרחוקים של הארץ נדרשים לקיימו.

אלפי שנים כבר עברו מאז נוסדה תקנה זו על ידי הנביאים הראשונים; ולפי המסורת שקיבלנו מהמנהיגים המאוחרים של גלותנו, הפכה האומה כולה הנפוצה בארבע כנפות תבל ל״מעמד״ אחד. במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, זמן התמיד אשר מלפנים היה קרב בירושלים, עדיין מעורר את לבו של כל יהודי נאמן כשהוא מכוון פניו אל ארץ המוריה שבירושלים ־ ציון.
באותה שעה הוא מבטא מחדש את ״נדר״ קרבן התמיד של שחרית ומנחה, אשר תורגם לתיבות התפילה. ״נדר״ זה הוא התחייבות לנאמנות לתורה, שהיא מורשה לנו מהר המוריה שבירושלים, ובעצם ה״נדר״ הזה אנו מקשרים עצמנו עם ה׳ ועם כל אחינו שבכל רחבי תבל. ביסודו של דבר אין זה אלא הקיום הרוחני של מצוות ״את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו״.

עוד יבוא היום שבו נקיים מצווה זו בפועל ממש. נבנה מזבח חדש בירושלים, ומשִקלֵי הכלל של האומה נביא את קרבן התמיד, אשר מעשיו הסמליים, שנתקנו על ידי ה׳, יבטאו את ה״נדר״ הלאומי היהודי הנצחי.

סיפורים ומדרשים

תקנת המעמדות - מובא בתענית כ"ז ע"א ע"ב:
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב:
משה תיקן להם לישראל בתחילה שמונה משמרות: ארבעה מבניו של אלעזר וארבעה מבניו של איתמר.
בא שמואל והעמידן על שש עשרה,
בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר "בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד" (דברי הימים א' כו, לא).

וכן מובאת שם ברייתא ובה דעה אחרת:
משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר.
וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר, חלקום את בני אלעזר והעמידום על עשרים וארבע משמרות,
שנאמר: "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה" (דברי הימים א' כד, ד). ואומר: "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר" (דברי הימים א' כד, ו).

חידוש המעמדות בימי בית שני - מובא בתענית כ"ז ע"א ע"ב:
תנו רבנן:
ארבעה משמרות כהונה בלבד עלו מן הגולה, מבבל, ושאר עשרים משמרות נשארו שם.
ואלו הן העולים: ידעיה, חרים, פשחור, ואימר.
עמדו נביאים שביניהם שבעולי בבל, וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה משמרות,
כתבו את שמות המשמרות החדשים על הפתקים בללום ונתנום בקלפי.
בא אחד ממשפחת ידעיה ונטל חלקו: פתק אחד עבור המשמר שלו וחמש פתקאות נוספות, שהן חלק חבריו, בסך הכל שש,
בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו — שש,
וכן פשחור,
וכן אימר.
וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו משמרת יהויריב, שהיתה ראשונה בתקופת בית ראשון, יהיה חלק ממשמרת ידעיה, שהיה מאלו שעלו ראשונים לחידוש העבודה: לא ידחה ידעיה ממקומו כראש משמר, אלא ידעיה ישאר עיקר, ויהויריב טפל לו.
וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית, כי בזכות מעשי הקרבנות מתקיימים שמים וארץ: אמר ר' יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח)


שאלת אברהם אבינו - מתוך תענית כ"ז ע"ב:
א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי
אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ
שנאמר (בראשית טו, ב(: ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה.
אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה
א"ל לאו
אמר לפניו רבש"ע הודיעני במה אירשנה
א"ל (בראשית טו, ט ( קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'
אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם
אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם

תפילות אנשי המעמד: מתוך תענית כ"ז ע"ב:
תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון
ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי
בשני על יורדי הים
בשלישי על הולכי מדברות
ברביעי על אסכרא שלא תיפול על התינוקות
בחמישי על עוברות ומיניקות עוברות שלא יפילו מיניקות שיניקו את בניהם
ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת ק"ו בשבת עצמה
באחד בשבת מ"ט לא אמר ר' יוחנן מפני הנוצרים ר' שמואל בר נחמני אמר מפני שהוא שלישי ליצירה ריש לקיש אמר מפני נשמה יתירה דאמר ריש לקיש נשמה יתירה ניתנה בו באדם בע"ש במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו שנאמר (שמות לא, יז ( שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש:

פרטי המעמדות - מתוך אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית ד ב:

תני – שנוי (שנו ברייתא): נאמר: "המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף" (דברי הימים א כז,א) – כל מחלקה ומחלקה מהמחלקות של ישראל שייסד דויד לעבודת המלך הכילה עשרים וארבעה אלף איש, ומכאן יש ללמוד למעמדות של ישראל לעבודת המקדש,
- עמוד מירושלים (אולי צריך לומר: בירושלים) וחצי עמוד מיריחו (אולי צריך לומר: ביריחו) – מעמד של ישראלים היה בירושלים, והם עמדו על הקורבנות במקדש, וחצי מעמד של ישראלים היה ביריחו, שבכל מעמד ומעמד היו בירושלים עשרים וארבעה אלף איש, וביריחו היו שנים עשר אלף איש.
אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם – גם יריחו היתה יכולה שיהיו בה מעמד שלם של ישראלים, כמו שהיו בירושלים, שבכל מעמד ומעמד יהיו ביריחו עשרים וארבעה אלף איש,
אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלים – בשל מעלתה וקדושתה של ירושלים, היתה מוציאה חצי עמוד – היה ביריחו חצי מעמד של ישראלים, ולא היה בה מעמד שלם של ישראלים (הלשון 'להוציא' ו'מוציאה' היא על פי הכתוב: "העיר היוצאת" (עמוס ה,ג), שכוונתו: העיר שמספר תושביה).

במשנה שנינו, שעל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים ושל לויים ושל ישראל (על כל משמר ומשמר של כוהנים ושל לויים היה מעמד בירושלים של ישראל).
ומסבירים:
הכהנים לעבודה – הכוהנים של כל משמר ומשמר שימשו לעבודה,
והלוים לדוכן – והלויים של כל משמר ומשמר שימשו לשיר ולזמר על הדוכן,
וישראל מוכיחין על עצמן – והישראלים של כל מעמד ומעמד, מכיון שהם עומדים על הקורבן, מוכח וניכר ממעשיהם, שהן שלוחיהן של כל ישראל.

קישורים נוספים

מושגים והגדרות

1. מעמדות – אנציקלופדיה יהודית
2. מעמד - ויקישיבה
3. מעמדות - ויקישיבה
4. מעמדות - המכלול
5. מעמדות - ויקיפדיה
6. משמר – אנציקלופדיה יהודית

הלכות המעמדות

1. סיכום על רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ו
2. אור לישרים על תלמוד ירושלמי, תענית ד ב
3. תענית | דף כז | המעמדות בקורבן התמיד
4. משמרות ומעמדות
5. דברי הרב הירש

אקטואליה

1. ניסיון לחידוש מיזם המעמדות
2. אנשי מעמד - התחדשותה היום

המעמדות מתוך התפילה

1. מעמדות - המכלול
2. סדר מעמדות בסידור
3. סדר מעמדות
4. סדר עבודת התמיד - סידור בית יעקב