סיפורים
אליהו הנביא מול נביאי הבעל
מסופר בספר מלכים א יח-יט:
"וַיְהִי, יָמִים רַבִּים, וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה."
היתה זו תקופה של רעב גדול על ארץ ישראל, בעקבות הגזרה שגזר אליהו הנביא, שלא יהיה מטר על הארץ, כיוון שעבדו עבודה זרה.
הלך אליהו להיראות אל אחאב.
באותו זמן, קרא אחאב אל עובדיהו, שהיה עוב
וַיֵּלֶךְ, אֵלִיָּהוּ, לְהֵרָאוֹת, אֶל-אַחְאָב; וְהָרָעָב חָזָק, בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת-ה'--מְאֹד. ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי ה'; וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְכִלְכְּלָם, לֶחֶם וָמָיִם. ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ, לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם, וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים; אוּלַי נִמְצָא חָצִיר, וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד, וְלוֹא נַכְרִית, מֵהַבְּהֵמָה. ו וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ, לַעֲבָר-בָּהּ: אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד, לְבַדּוֹ, וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד, לְבַדּוֹ. ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ; וַיַּכִּרֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו, וַיֹּאמֶר, הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ. ח וַיֹּאמֶר לוֹ, אָנִי; לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ, הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. ט וַיֹּאמֶר, מֶה חָטָאתִי: כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ, בְּיַד-אַחְאָב--לַהֲמִיתֵנִי. י חַי ה' אֱלֹהֶיךָ, אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ, וְאָמְרוּ, אָיִן; וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי, כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה. יא וְעַתָּה, אַתָּה אֹמֵר: לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ, הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ, וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע, וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ, וַהֲרָגָנִי; וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-ה', מִנְּעֻרָי. יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי, בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי ה'; וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ, חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וָאֲכַלְכְּלֵם, לֶחֶם וָמָיִם. יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר, לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ; וַהֲרָגָנִי. {ס}
טו וַיֹּאמֶר, אֵלִיָּהוּ, חַי ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו: כִּי הַיּוֹם, אֵרָאֶה אֵלָיו. טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב, וַיַּגֶּד-לוֹ; וַיֵּלֶךְ אַחְאָב, לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ. יז וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ--בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. יט וְעַתָּה, שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת, אֹכְלֵי, שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-ה' הָאֱלקהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ, אֶל-הָעָם, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה, לְבַדִּי; וּנְבִיאֵי הַבַּעַל, אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה', וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא--כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.
ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה', הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב--אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם ה'; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה', וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה. לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ--ה' הוּא הָאֱלֹקִים, ה' הוּא הָאֱלֹקים.
מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם--וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב, עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה: כִּי-קוֹל, הֲמוֹן הַגָּשֶׁם. מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת; וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו, בֵּין בִּרְכָּו. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם. מה וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ, וַיְהִי, גֶּשֶׁם גָּדוֹל; וַיִּרְכַּב אַחְאָב, וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. מו וְיַד-ה', הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס, מָתְנָיו; וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב, עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.
א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל-הַנְּבִיאִים, בֶּחָרֶב. ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. ג וַיַּרְא, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא, בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּנַּח אֶת-נַעֲרוֹ, שָׁם. ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. ה וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל. ו וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב. ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ. ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-ה', אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. {ס}
טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ--עַל-אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יז וְהָיָה, הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל--יָמִית יֵהוּא; וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא, יָמִית אֱלִישָׁע. יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל, שִׁבְעַת אֲלָפִים: כָּל-הַבִּרְכַּיִם, אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל-הַפֶּה, אֲשֶׁר לֹא-נָשַׁק לוֹ. יט וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, וְהוּא חֹרֵשׁ, שְׁנֵים-עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר; וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. כ וַיַּעֲזֹב אֶת-הַבָּקָר, וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה-נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי, וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב, כִּי מֶה-עָשִׂיתִי לָךְ. כא וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת-צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם, וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ--וַיְשָׁרְתֵהוּ. {פ}
מי הם גונבי העלי וקוצעי הקציעות? ומי הם בני סלמאי הנתופתי?
בעת שיבת ציון, בימי בית שני, תיקן נחמיה תקנה על קרבן העצים: כאשר עם ישראל קיבל ימים קבועים להביא עצים עבור המזבח. תקנה זו הוסברה בתוספתא, תענית דף כח עמוד א:
למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם?
כשעלו בני הגולה חזרה לארץ ישראל בימי בית שני, לא מצאו מספיק עצים בלשכה עבור המזבח.
עמדו משפחות שבי ציון, והתנדבו להביא את העצים למזבח.
וכך התנו נביאים שביניהן, שאפילו אם לשכת העצים במקדש מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבין משלהן בימים קבועים שתוקנו לשם כך, שנאמר: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלקינו... לעתים מזמנים שנה ושנה לבער על מזבח ה' אלקינו ככתוב בתורה" (נחמיה י לה).
ומובא בגמרא שט"ו באב היה יום זמן קרבן העצים של משפחת זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוויים וכל מי שלא ידע את שבו, ובני גונבי עלי, ובני קוצעי קציעות.
ומי היו משפחות בני גונבי עלי וקוצעי קציעות?
אמרו:
פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו בכורים לירושלים, והושיבו משמרות על הדרכים. כמו שהושיב ירבעם בן נבט כשרצה שלא יעלו ישראל לרגל.
מה עשו כשרים ויראי חטא שבאותו הדור?
הביאו סלי בכורים וכיסו אותם בקציעות: תאנים יבשות, ונטלו אותם, ונשאו ועלי על כתפיהם.
וכיון שהגיעו אצל המשמרות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכים?
אמרו להם: לעשות שני עגולי דבילה, שכובשים את הקציעות במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו.
כיון שעברו מהן, עיטרו את הביכורים בסלים הללו, והביאום לירושלים.
תנא החכם: הן הן בני סלמאי הנתופתי.
ושנו חכמים: מי הם בני סלמאי הנתופתי?
אמרו:
פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו משמרות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל.
מה עשו יראי חטא שבאותו הדור הביאו את גזירי העצים למערכה, ועשו מהם סולמות, והניחו על כתפיהם והלכו להם.
כיון שהגיעו אצל המשמרות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכים?
אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו, ובסולמות שעל כתפינו.
כיון שעברו מהם, פירקו את הסולמות, והעלו אותם לירושלים.
ולכן נקראו בני סלמאי, על שם הסולמות שעשו.
ועליהם, על משפחות אלו שעשו צדקה בישראל, ועל כיוצא בהם, נאמר: "זכר צדיק לברכה",
ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: "ושם רשעים ירקב".
מעשה בכהן גדול מפונק
מובא במסכת פסחים נ"ז ע"ב:
מעשה ביששכר כהן גדול מכפר ברקאי, שהיה כורך את ידיו בבתי ידיים (מעין כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות, מתוך שהיה מפונק.
גזרו עליו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שהרי זלזל בקדשי המקדש.
פעם אחת היו המלך והמלכה מבית חשמונאי יושבים ומתווכחים ביניהם;
אמר המלך: "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה".
והמלכה אמרה ההיפך.
קבעו לזמֵן את יששכר כהן גדול, שהרי מקריב הוא קרבנות בכל יום. לאחר ששאלו אותו איזה בשר עדיף, ענה להם בתנועת יד, כרומז איזו שאלה היא זו, והרי בוודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין בכל יום ולא ציוותה להקריב גדיים.
כעס המלך בגלל אותה תנועת יד המזלזלת, ואמר לו: "לא זו בלבד שערערת על דבריי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה, ולכן אני גוזר לקצץ את ידך הימנית".
נתן יששכר שוחד שיקצצו לו את ידו השמאלית במקום את ידו הימנית.
שמע המלך על כך, כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית.
וכך קיבל יששכר את עונשו מהשמים, מאחר שזלזל בקרבנות, ונמנע מלנגוע בבשר בידיו; קוצצו ידיו – מידה כנגד מידה.
ונלמד מסיפור זה שאין שום פחיתות כבוד בכל הנוגע לכבוד שמים.
אלף עולות ושני תורים
מובא במדרש רבה ויקרא, ג:
אגריפס המלך ביקש להקריב בבית המקדש אלף עולות ביום אחד. שלח לכהן הגדול ואמר: "היום אל תאפשר לאף אדם להעלות קורבנות חוץ ממני!"
בא עני אחד ובידו שני תורים וביקש מהכהן להעלות אותם על המזבח. "המלך ביקש ממני שלא לאפשר אחד להקריב חוץ ממנו" התנצל הכהן.
"אדוני כהן גדול", השיב העני, "אני צד ארבע תורים בכל יום. אני מקריב שתים, ואוכל את השתים הנותרות. אם לא תקריב אותם, תחתוך את פרנסתי!" נעתר לו הכהן והקריב את קורבן העני.
בלילה נאמר לאגריפס בחלום כי קורבנו של העני היה חשוב לפני בורא העולם יותר מאלף העולות שלו. שלח ואמר לכהן הגדול "הלא ציויתי עליך שלא יקריב אף אדם חוץ ממני?"
"אדוני המלך" השיב הכהן, "בא עני אחד ובידו שני תורים. אמרתי לו שהמלך ציווה עלי שאיש לא יקריב חוץ ממנו, אבל הוא סיפר שבכל יום הוא צד ארבע תורים: מקריב שתיים ואוכל שתיים. אם לא אקריב, אחתוך את פרנסתו.
"מה היה עליי לעשות? האם היה עליי לדחות את קורבנו של העני המסכן?"
"יפה עשית" השיב אגריפס שלמד את הלקח: רחמנא ליבא בעי, בורא העולם העדיף את ליבו הטהור של העני מאשר את מאות עולותיו.
הדם והחלב
מתוך עלון: ישא מדברותיך
הטעם שבכל הקורבנות צריך לתת הדם והחלב על המזבח? – אפשר להסביר על דרך משל:
סוחר אחד ישב בבית המדרש ולמד תורה. בתוך כך בא אחד לביתו לעשות אתו עסק. כשלא מצאו בבית, הלך הלה לסוחר אחר וסגר אתו את העסקה. כשחזר הסוחר הראשון מבית המדרש לביתו ונודע לו הדבר, התרגז על בני ביתו, מדוע לא קראו לו מבית המדרש.
פעם אחרת בא לביתו גובה המסים, ושוב היה האיש בבית המדרש. הפצירו בני ביתו בגובה המס להמתין, ורצו מבוהלים להביאו מבית המדרש. אמר להם בעל הבית: שוטים שכמותכם. כאשר בא אלי סוחר לעשות אתי עסק – לא מיהרתם אותי הביתה, ואילו הפעם כשבא גובה המסים, אתם מזעיקים אותי.
הנמשל: יש מצוות עשה ויש מצוות לא תעשה, ודרושים להן כוחות מנוגדים. למצוות עשה -כוח הזריזות. למצוות לא תעשה – מידת העצלות. האדם החוטא מחליף את השיטה: נוהג בזריזות בעבירות, ובמידת העצלות לעשיית מצוות. והקורבן בא לכפר על שני סוגי העבירות. לכן מקריבים את הדם – שהוא מסמל את הזריזות, וכן את החלב – המסמל את הקרירות והעצלות
צוואתו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד
בהקדמה לספרו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד ,הנמצא בכל בית מדרש ישיבתי, מתוארת הוצאתו להורג עם בנו ותלמידיו ב"פורט התשיעי". תוך כדי ההליכה נשא הרב דרשה קצרצרה ומצמררת לתלמידיו עליה סיפר בעדותו הרב אפרים אשרי שהצליח להתחבא וצפה במחזה ממקום מסתורו: "ר' אלחנן דבר בשקט תוך מנוחה נפשית כתמיד. קולו לא נשתנה במאומה. ארשת פניו הביעה רצינות רגילה. בדיבורו לא הרגישו כל נימה פרטית, לא ניסה אף להיפרד מבנו ר' נפתלי. שיחתו הייתה מכוונת לכולם, לכלל ישראל: 'במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר על כלל ישראל. אי לזאת אנו צריכים לשוב בתשובה שלמה ומיד במקום. הזמן קצר, הדרך למבצר התשיעי קרובה. עלינו לדעת כי קרבנותינו יעלו יותר לרצון על ידי התשובה, ועל ידי כך נציל את אחינו ואחיותינו באמריקה (הרב וסרמן ביקר באמריקה בפרוץ המלחמה אבל סירב להישאר שם וחזר לאירופה הבוערת, י.ט.) שלא תעלה ברעיוננו איזו מחשבת פסול חלילה שהיא כפיגול ופוסלת את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצוה הכי גדולה: "באש היצתה ובאש אתה עתיד לבנותה", האש היוקדת את גופותינו היא האש שתחזור ותקים מחדש את בית ישראל'". וכך מסרו הרב ותלמידיו את עצמם למיתה.
עם הכיבוש הגרמני של קובנה, ב-1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.
כאשר נשלחו תלמידיו לגיא ההריגה, היתה לרבי אלחנן אפשרות להציל את עצמו, אך הוא טען: "נוח לי להיקבר חיים בתוך עמי, עם אחי בני ישראל הקדושים והטהורים, כגורלם יהיה גורלי ומה שנגזר עליהם גם מנת חלקי יהיה".
כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:
"במרומים מחשיבים אותנו כצדיקים, כנראה, כי נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש ה'. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי", אמר לתלמידיו רגעים ספורים לפני מותם.
יחד עם רבי אלחנן נרצחו עוד שלושה עשר מבני הישיבה, ביניהם שניים מבניו - נפתלי וצבי-יהודה, יצאה נשמתו בטהרה הי"ד. הקדושים קבורים יחד בקבר אחים ענקי, לאחר
