Loading...

הקדמה

הגורם העיקרי שמופיע בכל סוגי הטהרה, הוא הטבילה. בתהליך הטבילה, האדם נכנס עם כל גופו לתוך מים חיים, המחוברים למקורם, מי גשמים או מי מעיין, ובטהרה מטומאת זב, הטבילה צריכה להיות בתוך מי מעיין דווקא. בחלק מהטהרות יש תהליך נוסף, בדרך כלל תהליך של שבוע, אך גם התהליך המורכב יותר, מסתיים בטבילה ואז המתנה לשקיעה, כדי להשלים את הטהרה כולה.

בעמוד זה נרצה להתמקד בנושא של הטבילה, מה סודותיה, מה השפעתה, ומה פרטי הלכות הטבילה.

המים הם מקור החיים שלנו:
בלי מים לא ייתכנו חיים, לא של הצומח ולא של בעלי החיים.
החומר הראשון שממנו החל תיאור הבריאה בפרשת בראשית הוא המים.
הטבילה במים משמעותה חזרה אל המקור: אל הראשוניות, אל החיים.
בעלוֹת הטמא מן המקווה הוא עולה לדרגה אחרת, הוא נולד מחדש, כביכול.
לכן גם גר מתגייר בטבילה. כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וכן הנהיגו טבילה לבעלי תשובה. ומנהג ישראל הוא לטבול בערב יום הכיפורים, כהכנה ליום הקדוש; כי גם החוזר בתשובה כאילו נולד מחדש, הוא פותח מעתה דף חדש בחייו.
וכן בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כל מעבר מדרגה לדרגה מחייב טבילה.
ומשום כך הרבתה החסידות בטבילות בבוקרו של יום חדש וכן לפני מעשה חשוב חדש - כמעבר משלב לשלב בסולם החיים הרוחניים של האדם.

הראי"ה קוק הסביר שמגמת התקנה הייתה בשביל לחבר את העם לדיני הטהרה הנצרכים כאשר המקדש עומד על תילו, וכעת, כאשר האומה חוזרת לארצה, ענייני הטהרה הגופנית צריכים להיות יותר דומיננטיים, עם תחיית התרבות הישראלית:
לכתחלה בימי עזרא היתה המגמה לקשר את ישראל אל הקודש המקדש, גם בצד התחתיתי שהוא אחד מדרכי החנוך הכלליים של האומה, והובלטה הטהרה... ביחוד ראוי הוא להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל בחבור ההגדלה של השקוע ברוחניות, מצמאון בריא ומועה קבועה ומסויימת להבראות את כל האומה ואת שורש נשמתה בכל תכונת החיים שלה, שהטהרה הבשרית היא אחת מגבורותיה — (אורות התחיה לה
) וידוע, שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בטבילת עזרא וטובלים מדי יום ביומו, לתוספת קדושה וטהרה, לפני התפילה. בפרק זה נתאר את הלכות טבילה, כאשר מדובר על טבילה שמתארת מטומאות שונות, ובה יש להימנע מחציצה ועוד. בהמשך, נתאר את סוד הטבילה במים, שנדרשת לצורך טהרה מכל סוגי הטומאות (כאשר בחלק מהטומאות יש תהליך נוסף), ההשפעה הרוחנית של הטבילה, המוסר הנלמד, ונושאים לעיון נוסף, במה שקשור לנושא הטבילה.

ושואל הרב יעקב אריאל שליט"א: מה ראתה התורה להטיל את הטומאה על מקרים ספציפיים אלו דווקא?
*כשנבדוק, נמצא שכל הטומאות מתייחסות למוות:
המת הוא אבי אבות הטומאה.
בעלי חיים (פרט לאדם) מטמאים רק במותם ולא בחייהם.
המצורע חשוב כמת (תאי העור שינו את צבעם הטבעי משום שנהרסו כתוצאה מהצרעת).
הזב והזבה, טמאים בגלל טומאה שפרשה מגופם. הפרשתם מהגוף ניתקה אותם מהאורגניזם החי והם מתו בכך.
יתירה מזאת, בנידה ובבעל קרי המדובר הוא בחיים פוטנציאליים שמתו באיבם.
נמצא אפוא שהטומאה מזוהה עם המוות, והטהרה - עם החיים.


טבילה במספרים

40

סאה נפח של מקוה טהרה כשר לטבילה

1

רביעית מים לנטילת ידיים

5

טבילות של כהן גדול ביום הכיפורים

10

פעמים בהן הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו ביום הכיפורים


קיימות דרגות שונות של טהרה, וכל סוגי הטהרה כוללים מים. הדבר כולל נטילת ידיים של בוקר, להיטהר מטומאת הלילה, נטילת ידיים לפני הסעודה ולפני התפילה, ותהליך הטבילה לשם היטהרות.
טבילה לשם טהרה נעשית במקוה כשר, עם כללים למניעת חציצה, על מנת שמי המקוה יטהרו את האדם. טבילה זו נעשית על ידי נשים לטהרתן, וכן כדי לאפשר כניסה לתוך שטח הר הבית, שהוא כולו נמצא בדרגת קדושה של "מחנה לויה".
בהמשך, נפרט את כללי ההיטהרות באמצעות טבילה, ואת סודות הטבילה במים לשם טהרה.

סודות הטהרה במים והשפעתה הרוחנית

כָּל הַטְּמֵאִים אֵינָם עוֹלִים מִטֻּמְאָתָן כִּי אִם עַל-יְדֵי מַיִם. וְכֵן אִי אֶפְשָׁר לִכְנוֹס לְשׁוּם קְדֻשָּׁה, כִּי אִם עַל-יְדֵי מַיִם, כְּגוֹן הַכֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם, וְכֵן בַּבֹּקֶר בְּקוּמוֹ, וְכֵן קֹדֶם תְּפִלָּה וְתוֹרָה, צְרִיכִין לִטְבֹּל אוֹ לִטֹּל יָדָיו בְּמַיִם, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁהַמַּיִם קָדְמוּ לְכָל הַבְּרִיאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְרוּשַׁלְמִי, חֲגִיגָה, פֶּרֶק ב, הֲלָכָה א, וְהוּבָא בְּרַשִׁ"י בְּרֵאשִׁית א, א). נִמְצָא, שֶׁעִקַּר חִדּוּשׁ הָעוֹלָם הִתְחִיל מִן הַמַּיִם, וְעַל-כֵּן שָׁם עִקַּר שֹׁרֶשׁ הַדַּעַת שֶׁל אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה עִקַּר הַטָּהֳרָה, וְרַק עַל-יְדֵי-זֶה נִכְנָסִין בַּעֲבוֹדַת ה', כִּי זֶה עִקַּר יְסוֹד הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּחִינַת, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" (בְּרֵאשִׁית א, א), שֶׁהוּא הַתְחָלַת הַתּוֹרָה, וְזֶה עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה. כִּי לְהֵפֶךְ כָּל הַטֻּמְאוֹת נִמְשָׁכִין מִזֻּהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּפִירָה בְּחִדּוּשׁ עוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל-יְדֵי טָהֳרָה בְּמַיִם עַל-יְדֵי טְבִילָה אוֹ נְטִילָה כְּפִי הַדִּין זוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ הֶאָרַת מֵימֵי הַדַּעַת, שֶׁיִּתְגַּלֶּה לְעָתִיד, בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וְכוּ' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לֶאֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, שֶׁכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ תְּלוּיִים בֶּאֱמוּנָה זוֹ. כִּי זֶה יְסוֹד הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ יָחִיד וְקַדְמוֹן וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם יֵשׁ מֵאַיִן הַמֻּחְלָט.
(לִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת, נְטִילַת-יָדַיִם-לִסְעוּדָה, הֲלָכָה ד, אוֹת ד).

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַמַּיִם קָדְמוּ לָעוֹלָם, וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וּלְבַסּוֹף לֹא נִזְכַּר בְּרִיאַת הַמַּיִם עַל-יְדֵי אֵיזֶה מַאֲמָר בְּפֵרוּשׁ, כִּי בְּרִיאָתָם נֶעֱלָם בִּבְרֵאשִׁית שֶׁהוּא מַאֲמָר סָתוּם. וְעַל-כֵּן כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, וּלְהֵפֶךְ כָּל הַטֻּמְאוֹת, הֵם בַּמַּיִם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַמַּיִם עֲלוּלִים לְקַבֵּל טֻמְאָה, וּלְהֵפֶךְ גַּם-כֵּן כָּל הַטָּהֳרוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת הֵם עַל-יְדֵי טְבִילָה בְּמַיִם אוֹ נְטִילָה. כִּי מִשָּׁם מִבְּחִינַת הַמַּאֲמָר סָתוּם, מִשָּׁם דַּיְקָא יְנִיקַת הַחִיצוֹנִים מִגֹּדֶל הַעֲלָמָתוֹ וְהַסְתָּרָתוֹ, וּמִשָּׁם כָּל הַתִּקּוּן וְהַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה כְּשֶׁזּוֹכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, עַד שֶׁזּוֹכִין לַעֲלוֹת לִקְדֻשַּׁת הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה, כִּי הוּא שֹׁרֶשׁ קְדֻשַּׁת כָּל הַמַּאֲמָרוֹת. וְעַל-כֵּן כָּל הַטְּמֵאִים אֵינָם עוֹלִים מִטֻּמְאָתָן כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁמִּתְעַלְּמִין וּמִסְתַּתְּרִין בְּמֵימֵי הַמִּקְוֶה, וְעַל-יְדֵי-זֶה כָּל טָהֳרָתָן, כִּי בְּמָה שֶׁקִּלְקֵל – יְתַקֵּן. כִּי כָּל הַטֻּמְאוֹת נִמְשָׁכִין מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהִיא בְּחִינַת תְּהוֹמוֹת וּמַעֲמַקֵּי מַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (תְּהִלִּים סט, ג): "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְכוּ' בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם". עַל-כֵּן תִּקּוּנָהּ עַל-יְדֵי הַמִּקְוֵה מַיִם – שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַלֵּם שָׁם וּלְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ, וַאֲזַי נֶעֱלָם בִּבְחִינַת בְּרֵאשִׁית, מַאֲמָר סָתוּם הַנַּ"ל, וְעַל-יְדֵי-זֶה כָּל טָהֳרָתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת "צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי; קָרָאתִי שִׁמְךָ ה', מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת" (אֵיכָה ג, נד-נה). הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שָׁעַל-יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ – שֶׁמְּחַפֵּשׂ מִשָּׁם אַחַר הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ, אֲזַי זוֹכֶה לַעֲלוֹת בַּעֲלִיָּה גְּדוֹלָה, לִבְחִינַת קְדֻשַּׁת הַמַּאֲמָר סָתוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'אַיֵּה', שֶׁזֶּה סוֹד הַטָּהֳרָה בְּמִקְוֶה.
(לִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת, רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, הֲלָכָה ו, אוֹת יד).
כָּל הַדְּבָרִים וְכָל הָעֻבְדּוֹת וְהָעֲשִׂיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הֵם בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, כִּי בִּתְחִלָּה הַדָּבָר הַזֶּה הוּא רַק בְּכֹחַ, וְאַחַר-כָּךְ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וְכֹחַ וּפֹעַל דִּקְדֻשָּׁה – הֵם בְּחִינַת רוּחַ דִּלְעֵילָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַחִיּוּת שֶׁלְּמַעְלָה, וְרוּחַ דִּלְתַתָּא שֶׁהוּא בְּחִינַת הַחִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּהָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם, וְכָל הָעֲבֵרוֹת וְהַפְּגָמִים הֵם בִּבְחִינַת כֹּחַ וּפֹעַל, כִּי עַל-יְדֵי שֶׁמּוֹצִיא הַמַּעֲשֶׂה הָרַע מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, עַל-יְדֵי-זֶה נִסְתַּלֵּק הָרוּחַ חַיִּים דִּלְתַתָּא וְנִתְעַלֵּם לְמַעְלָה, וְחָזַר וְנִתְעַלֵּם הַפֹּעַל בְּהַכֹּחַ וַאֲזַי שׁוֹרֶה עַל הָאָדָם בְּחִינַת רוּחַ הַטֻּמְאָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהוּא בְּחִינַת חִיּוּת דְּסִטְרָא-אַחֲרָא, שֶׁזֶּה הַחִיּוּת הוּא בְּחִינַת מִיתָה, בְּחִינַת (בְּרָכוֹת יח:) "רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים", וּמִזֶּה נִמְשָׁכִין כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְּלָן. וְעַל-כֵּן הַתִּקּוּן וְהַטָּהֳרָה עַל-יְדֵי טְבִילַת מִקְוֵה מַיִם, כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּטְמָא וְנִסְתַּלֵּק הַחִיּוּת מֵהַפֹּעַל, וְנִסְתַּר וְנִתְעַלֵּם בְּהַכֹּחַ כַּנַּ"ל, עַל-כֵּן הוּא צָרִיךְ לַחְזֹר וְלַעֲלוֹת לִתְחִלַּת הַשֹּׁרֶשׁ, לִבְחִינַת הַכֹּחַ, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ דִּלְעֵילָא, לַחְזֹר וּלְהוֹצִיא מֵחָדָשׁ הַחִיּוּת דִּקְדֻשָּׁה מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, שֶׁהוּא פֶּתַח חֲרָטָה, (עַיֵּן בִּפְנִים). וְזֶה בְּחִינַת מִקְוֵה מַיִם – כִּי מַיִם הֵם בְּחִינַת כֹּחַ נֶגֶד כָּל הַבְּרִיאָה, כִּי גַּם בִּכְלַל הַבְּרִיאָה בְּעַצְמָהּ, יֵשׁ בְּחִינַת כֹּחַ וּפֹעַל, וּמַיִם הֵם בְּחִינַת כֹּחַ, נֶגֶד כְּלַל הַבְּרִיאָה, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְאָז הָיָה הָעוֹלָם וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּכֹחַ, בְּתוֹךְ הַמַּיִם, וְשָׁם הָיָה "רוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת" וְכוּ' (בְּרֵאשִׁית א, ב), שֶׁהוּא רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – וְרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הוּא שֹׁרֶשׁ כְּלַל כָּל הָרוּחוֹת וְהַחִיּוּת דִּלְעֵילָא וְדִלְתַתָּא, שֶׁל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, וְאַחַר-כָּךְ יָצָא הַכֹּל מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְעַל-כֵּן הַטָּמֵא שֶׁנִּטְמָא שֶׁהוּא עַל-יְדֵי שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַחִיּוּת שְׁבִּבְחִינַת פֹּעַל, וְחָזַר וְנִתְעַלֵּם בִּבְחִינַת הַכֹּחַ, עַל-כֵּן הוּא צָרִיךְ לִטְבֹּל בְּמַיִם, כְּדֵי לַחְזֹר לְשָׁרְשׁוֹ, לְשֹׁרֶשׁ הָרוּחַ דִּלְעֵילָא, בְּחִינַת כֹּחַ הָעֶלְיוֹן, כְּדֵי לַחְזֹר וּלְהִתְבַּטֵּל שָׁם, כְּדֵי לַחְזֹר וּלְהוֹצִיא מִשָּׁם מֵחָדָשׁ מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, שֶׁיִּהְיֶה נִמְשָׁךְ עָלָיו רוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, מִבְּחִינַת רוּחַ דִּלְעֵילָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ אֱלֹקִים, רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הַמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַטָּהֳרוֹת וְהַקְּדֻשּׁוֹת. כִּי עִקַּר הַטָּהֳרָה וְהַקְּדֻשָּׁה נִמְשֶׁכֶת עַל-יְדֵי בְּחִינַת מוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל דִּקְדֻשָּׁה. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל לו, כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים" וְכוּ', בְּחִינַת מִקְוֵה מַיִם הַנַּ"ל, שֶׁמְּטַהֶרֶת מִכָּל הַטֻּמְאוֹת, וְעַל-יְדֵי-זֶה "נָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" וְכוּ' (יְחֶזְקֵאל לו, כו); "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ" וְכוּ' (יְחֶזְקֵאל לו, כז). כִּי עַל-יְדֵי מַיִם טְהוֹרִים, בְּחִינַת טְבִילַת מִקְוֶה, עַל-יְדֵי-זֶה נִמְשָׁךְ בְּחִינַת רוּחַ חֲדָשָׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת פִּי שְׁנַיִם – שֶׁמַּמְשִׁיכִין תּוֹסְפוֹת חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, מִבְּחִינַת הָרוּחַ דִּלְעֵילָא שֶׁבְּמָקוֹם וּמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ מְאֹד שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִטְהָרִין מִכָּל הָעֲווֹנוֹת וּמִכָּל הַטֻּמְאוֹת, כִּי זֶה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה.
(לִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת, הֶכְשֵׁר-כֵּלִים, הֲלָכָה ד, אוֹת יב).

ז) דַּע כִּי מָסֹרֶת קַבָּלָה הִיא בְּיָדֵינוּ מֵחַכְמֵי הָאֱמֶת, שֶׁאַרְבַּע מֵאוֹת כִּתּוֹת הַטֻּמְאָה שׁוֹרֶה עַל הַטָּמֵא, וּכְדֵי לְהַעֲבִיר אוֹתָן הַכִּתּוֹת שֶׁל רוּחַ הַטֻּמְאָה, צָרִיךְ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְכוּ'. וְעִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם הוּא מֻרְכָּב מִד' יְסוֹדוֹת, אֵין טָהֳרָתוֹ אֶלָּא בְּמַיִם, וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה הוּא רוּחַ, כְּאָמְרוֹ (זְכַרְיָה יג, ב): "וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ", וְהָרוּחַ אֵין בְּטִבְעוֹ לִכְנוֹס בְּתוֹךְ הַמַּיִם, וּכְשֶׁהַטָּמֵא נִכְנָס בְּתוֹךְ הַמַּיִם נִשְׁלָךְ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ רוּחַ הַטֻּמְאָה. וְלָכֵן הִצְרִיכוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְטָמֵא, לִכָּנֵס בְּמַיִם כָּל גּוּפוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִשְׁאַר רֹאשׁ שֵׂעָר אֶחָד חוּץ לַמַּיִם, לֹא נִטְהַר, שֶׁשָּׁם נֶאֱחֶזֶת כָּל הַטֻּמְאָה וְחוֹזֶרֶת וְשׁוֹרָה עַל הַגּוּף וְכוּ'. וְעַל דֶּרֶךְ הַסּוֹד מַיִם רוֹמְזִים לְמִדַּת הַחֶסֶד, וְשָׁם הוּא סוֹד הַטָּהֳרָה מֵהַפְּגָם, כְּאָמְרוֹ (מִשְׁלֵי טז ו): "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן", וּמֵימֵי הַחֶסֶד מִמִּדַּת הַחָכְמָה נִשְׁפָּעִים וְכוּ'.
(חֶסֶד לְאַבְרָהָם, לְהָרַב אַבְרָהָם אֲזוּלַאי).
מֵ"ם סְאָה שֶׁבַּמִּקְוֶה, הֵם כְּנֶגֶד הַמֵּ"ם יוֹם שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, שֶׁאָז עָשָׂה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה לִתְשׁוּבָה, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִכְלָל בְּחִינַת שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר לִבְחִינַת כַּסֵּדֶר, וְעַל-כֵּן מִקְוֶה מְטַהֵר מִכָּל הַטֻּמְאוֹת, וּמַמְתִּיק כָּל הַדִּינִים, כִּי כָּל הַטֻּמְאוֹת נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּינִים, שֶׁמִּשָּׁם יוֹנֶקֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַטֻּמְאָה, חַס וְשָׁלוֹם, וּכְשֶׁרוֹצֶה לְטַהֵר עַצְמוֹ, צְרִיכִין לְבַטֵּל עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׁם-יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, בִּבְחִינַת מָ"ה, וּלְהִכָּלֵל בִּבְחִינַת כַּסֵּדֶר, וְזֶה עַל-יְדֵי טְבִילַת הַמִּקְוֶה, כִּי עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְנָס בְּמֵ"ם סְאָה שֶׁל מֵימֵי הַמִּקְוֶה, וְנִתְעַלֵּם וְנִתְכַּסֶּה שָׁם, עַל-יְדֵי-זֶה נִכְלָל בִּבְחִינַת מָ"ה בְּחִינַת כַּסֵּדֶר, וְאָז נִתְבַּטְּלִין כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מִבְּחִינַת שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, וְעוֹלִין מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, וְגַם עַל-יְדֵי-זֶה נִתְבַּטְּלִין כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִים, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, מֵאַחַר שֶׁנִּכְלָל עַל-יְדֵי טְבִילַת הַמִּקְוֶה בִּבְחִינַת כַּסֵּדֶר.
(לִקּוּטֵי-הֲלָכוֹת, עֵדוּת, הֲלָכָה ה, אוֹת ו).

השם משמואל מסביר את נושא הטומאה והטהרה במים לעומקם:
ונראה דהנה כבר אמרנו שכל לשון טומאה הוא מלשון טמטום, והוא בדברי הש"ס יומא ל"ט, עבירה מטמטמת לבו של אדם, הרי שלשון טומאה הוא אוטם הלב, שלא יכנסו בו דברי חכמה והארת השכל. ויש לומר עוד שטומאת המת שהיא אבי אבות הטומאה, היא אטימת השכל, שלא יראה נכוחו, באופן ששאר טומאות הן טומאת הלב, וטומאת מת היא טמטום השכל, וכן מסתבר, כי טעם הזוהר הקדוש בטומאת מת, מפני שלעומת הנשמה המסתלקת שורה כח טומאה על הגוף, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם, שטומאתה בוקעת ועולה עד לרקיע... וממוצא הדברים, שהטומאה היא הפיכות ובמתקלא חדא עם הנשמה, והנה ידוע שהנשמה שבאדם היא השכל, אם כן הטומאה שהיא לעומתה בכחה לעמוד נגד השכל. ולפי זה מובן שטומאה זו איננה נדחית מפני הארת השכל, ועל כן הטהרה ממנה היא קשה, כי הטומאה מטמטמת ומחשכת את השכל, ומאין יבא עזרו... (ויקהל תרע"ד)
ונראה לפרש, דהנה כבר הגדנו דטומאה היא לשון טמטום... אך כל הטומאות מטהרות במים, והיינו מפני שכל כחות החיצוניים אין להם שליטה במים, וכבש"ס סנהדרין ס"ז, שכל כישוף נמחה במים... אך טומאת מת איננה מסתלקת בביאת מים, והטעם יש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע... שהם כנגד כח הנשמה... ובדוגמא זה יש לומר במקום טהרת מים, שמאחר שכח הקדוש השולט נמי במים, על כן כח הטומאה שלעומתה שולט נמי במים, ואינה דומה לשאר טומאות, אלא נוקבת והולכת לתוך תוכו של הטמא, ואינה פורחת ומסתלקת מכח המים... על כן שאל משה רבינו ע"ה זה שנטמא היינו שנאמר עליו שנטמא במת, במה תהיה טהרתו... (ויקרא צו תרע"ט)
ועל כן הטומאות טהרתן בטבילת מים, כי ידוע שאש מתיחסת ללב, שבו שורש החמימות, ומים מתיחסים למוח, ודמעות היורדות מהמוח הן נקראות מים טהורים. וידוע שכל התיקונים צריכין לבא ממקום גבוה מהפגם, ועל כן כשהפגם מבחינת הלב, יתקרר על ידי קבלתו ממי הדעת. והנה כל זה בשאר הטומאות, אבל טומאת המת אינה כן, והיינו דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', הנה המשכה אחר טובת העץ למאכל היא חטא התאוה הנטועה בלב, וכן כי תאוה הוא לעינים הם כחות הנפש הנטועים בלב, ובזה נפגמה בחינת הלב, אבל במה שאמרה ונחמד העץ להשכיל, הנה השכלה אחרת נשאה חן בעיניה, הנה פגמו בזה בבחינת הדעת וההשכלה שבמוח, ונשארו הן הלב והן המוח פגומים, ולפי זה יובן מה שנגזרה עליהם מיתה, כי המוח והלב שבאדם הם דוגמא לשני העולמות, עולם העליון ועולם התחתון... אכילת עץ הדעת טוב ורע אוטמת וסותמת בכפלים, הן בפני המוח והן בפני הלב, אם כן נעשים נפרדים לגמרי, בלי שום חיבור, על כן נפסק שאיפת החיים ממקור החיים, ואינה דומה לשאר עבירות שאוטמות וסותמות את הלב לבד, שמכל מקום נשאר בחיבור מצד המוח, ושעל כן שאר טומאות מיטהרין בטבילת מים, שרומזים לבחינת המוח כנ"ל... ועל כן נמי, כמו מהות המיתה, שבאה מחמת הסתימה הכפולה, כן נמי טומאה הנמשכת ממנה גורמת לסתימה כפולה באדם הנטמא, ועל כן טומאה זו אינה נטהרת בטבילת מים הרומזים לדעת והשכל שבמוח, שהרי גם המוח נפגם, והרי בתיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם, היינו למעלה מהדעת והשכל, על כן טומאה זו קשה, ונקראת אבי אבות הטומאה, טומאה כפולה, ועל כן נמי מטמאה באוהל, כי אוהל פירש רש"י שבת פ"ח מלשון בהלו נרו עלי ראשי, שהוא לשון אורה, וזהו השכל שבאדם, ואם כן זה שפוגם ואוטם וסותם גם השכל, ולעומתו מטמא נמי באוהל, וזה עצמו הטעם שבוקעת ועולה עד לרקיע, כמו שהפגם הוא בשכל ובמוח, שהוא באדם דוגמא להרקיע בכלל העולם, ולפי האמור יש לומר נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים והתחתונים בעבודתם, וקרבן כשמו קירוב הכוחות... וטומאת מת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה... (שמיני תרפ"א, וראה שם עוד)
נמצא לפי האמור הכל מקבילים, ג' מחנות בעולם, ג' זמנים בשנה, מוח ולב וכבד בנפש, וגם ג' הזמנים שבשנה מישרים ומנקים את המח והלב והכבד שבנפש. וכנגד ג' אלו ג' מיני טומאות, טומאת מת מזקת לשכל, כי החכמה שבמוח היא חיים, כמאמר הכתוב, והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז'), ועל כן משתלח ממחנה שכינה, שהיא לעומת השכל שבאדם. טומאה שיוצאת עליו מגופו מזיקה לנפש שמשכנה בלב, כי טומאה זו באה מפאת כחות הנפש הדמיון וההרהור בזמת איוולת, ועל כן משתלח גם ממחנה ישראל, שהוא לעומת הגוף והנפש החיונית, שמשכנה בכבד. וממוצא הדברים נשמע, ששילוח טמאים הוא דבר הנוהג בכל אדם ובכל זמן לבער הרע מג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל, על ידי תורה ומצוות מעשיות ושמירת שבת ויום טוב וראש חודש... (במדבר נשא תרע"א)
...אך מי שעושה מעשים טובים ולימוד התורה רק על פי סדר טבעי בקרירות רוח בלי חיות ובלי התלהבות, זה לאות שהוא בלתי כח הנשמה שהיא ממקור החיים מוצאה, ובהעדר כח הנשמה מזדווג לו כח רע לעומתה, וזהו ממש כענין טומאת מת, לפי טעם הזוהר הקדוש, ומשתלח ממחנה שכינה שדוגמת הנשמה שבאדם, ומי שהוא חוטא ביותר ופוגם בפגם ברית רחמנא ליצלן... זהו דמיון זבים שכחו הולך לאיבוד כידוע בטבעיים, ומשתלח ממחנה לויה, שלויה לשון חיבור, ובמקום חיבור הקדושה שנאבד ממנו, נתלוה עמו חיבור הסט"א, ומאחר שהסט"א יש לו חיבור עמו למצוץ את לשד חייתו, אי אפשר להיות לו חיבור ודביקות בקדושה, מכל מקום עדיין יש לו מקום התעוררות מצד הכלל, כי לעולם אין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, אך מי שפורש בכללו מעדת ישראל הכשרים או חטא לשון הרע משלח מדנים בין אחים שפוגם בכנסת ישראל, וכן פגם הברית, זהו דמיון המצורע המשתלח חוץ לג' מחנות, ובלתי שיתעורר מעצמו בתשובה אין לו לקוות להתעורוות מצד הכלל... ולעומת ג' אלו ג' חלקי התשובה... (במדבר נשא תרע"ב)
והנה ידוע שכל כחות הטומאה אינם יודעים ואינם שולטים אלא במה שבגלוי, ועל כן בית הסתרים אינו מקבל טומאה, ועל כן מאחר שנראה בגלוי כאילו נסתלק מישראל שם ה' השוכן אתם, שוב באים כחות הטומאה והחיצוניים ומתדבקים בהם, ומושכים אותם לחטאים ועוונות יותר ויותר, מה שאינו כן בגוים, כמו שאינם מטמאין במיתתם, כן אינם נעשים גרועים יותר על ידי חטאים, ונשארים על המתכונת שלהם חמריים, אבל בלי כח מושך לרע חזק מאד כמו בישראל... וכמו טומאת המת שבוקעת ועולה עד לרקיע, אף שבכל מקום מצינו ענין זה רק בקדושה... כן נמי הוא ענין כחות הטומאה ורע, שנשתאבו על ידי סילוק שם ה', שיש לו כח חזק מאד הרבה יותר מכחות הרעים החמריים הטבעיים... (דברים ואתחנן תרע"ח)

טהרה כהלכתה

להלן פירוט הלכות טבילה במקווה טהרה. טבילה במקווה היא חלק מההיטהרות ברוב סוגי הטהרות, כולל: היטהרות מטומאת נידה, זב, זבה, יולדת, היטהרות מטומאה ע"י מגע או מדרס, וגם כאשר כדי להיטהר מטומאת מת יש לקבל הזאה מאפר פרה אדומה בימים שלישי ושביעי להיטהרות, ולאחר מכן לטבול. יש לשים לב שיש מקרה אחד שבו נדרשת טהרה דווקא ממי מעיין, והוא בטהרת זב, ובכל שאר סוגי הטהרות, ניתן להיטהר במקווה. כמו כן, לטהרת גברים, יש לשים לב שהמקווה יהיה כשר לטבילת דאורייתא, שכן בהרבה מקוואות לגברים כיום, יש כמה קולות השייכות רק לטבילת עזרא ואינן מתאימות לטבילת דאורייתא. (ראו קונטרס ידי משה, פרק ב').


סוגי מקוואות

ישנו מאגר של מי גשמים שמכיל ארבעים סאה לפחות מי גשמים. מגיעים אל המאגר ישירות ולא באמצעות כלי.
מקוה השקה:
בין המאגר ובין המקוה יש קיר ובו חור. כשהחור פתוח, משיקים מי הגשמים למי הטבילה, וההשקה גורמת למים שבבריכה לקבל מעמד מי גשמים.בעת החלפת המים סוגרים את הפתח, מרוקנים את מי הטבילה, ומזרימים 40 סאה נקיים, ושוב פותחים את הפתח. הפתח נמצא מתחת לפני המים.
מקוה זריעה:
כשרוצים למלא את המקוה, מיבשים אותו לחלוטין. פותחים ברז מים ומזחילים מים רגילים לתוך מאגר מי הגשמים. המים המתערבבים משנים את מעמדים למי גשמים. המאגר עולה על גדותיו והמים נשפכים דרך החור לתוך המקוה. החור מעל לפני המים.
מקווה בור על גבי בור: חב"ד:
"בור על גבי בור" הכוונה היא בניית מקוה על גבי מקוה. בנויה בשיטה שחידש הרבי הרש"ב אופן בנית המקוה, נמסר לחסידים על ידי הרב יעקב לנדא, כפי ששמע זאת מפי אדמו"ר הרש"ב. חופרים בור אחד עמוק, אותו חוצים לשניים על ידי מפריד ממלט באמצע גובהו לרוחב. כך נוצרים שני בורות - בור עליון ובור תחתון. המפריד מהווה רצפה לעליון ותקרה לתחתון. הבור העליון הוא מקווה הטבילה והבור התחתון הוא אוצר מי הגשמים. חשוב להקפיד לצקת את המקווה העליון והתחתון יחד, מפני שאם יוצקים אותם בנפרד עלולים לזחול המים במקום חיבורם, ואז יש חשש ל"מים זוחלין" הפוסלים את המקווה. במפריד המלט יש פתח המיועד לטיפול בבור מי הגשמים, וכן יש שני פתחים נוספים למטרת ההשקה. לאחר מילוי האוצר, ממלאים את מקווה הטבילה במי ברז שאובים, מתוך צינור המכוון כך, שהמים זורמים היישר אל מקום הפתח. המים השאובים מתחברים מיידית אל מי הגשמים שבאוצר התחתון ומתכשרים על ידי מגעם (השקה).

אפשרויות נוספות לטבילה:
מעין, נחל, ים: כשרים. אבל על האישה הנטהרת מנידתה להמנע לכתחילה מלטבול בהם, ובעת הצורך, תשאל שאלת חכם. יש להדגיש שזב הנטהר מטומאתו אחרי שתיים או שלושה ראיות, צריך לטבול דווקא במעיין של מים חיים, ולא במקווה מסוג אחר.



ההכנות לטבילה

נתאר כאן את ההכנות לטבילה, למניעת חציצה בגוף, הכנות הנדרשות לצורך טבילה לטהרה מהטומאות השונות.
  1. חפיפה: הכשרת הגוף לטבילה: כוללת 3 פעולות:
    חפיפה: רחצת הגוף וחפיפת שיער להסרת לכלוך המהווה חציצה.
    סירוק: סירוק כל השיער שבגוף, להפרדת הקשרים.
    עיון: בדיקת כל הגוף לאחר הרחצה, על מנת לוודא שלא נותרה חציצה.
  1. מהי חציצה
    כל דבר המתהדק ומונע ביאת מים תחתיו, אפילו קטן ביותר, אם רוב בני אדם מקפידים להסירו, אפילו אם היא לא מקפידה. (כגון: קשקש של דג). או אם היא מקפידים שלא יהא עליהם, אפילו אם רק לפעמים (כגון, טבעת בשעת לישת בצק), ואפילו אם אחרים לא מקפידים (כגון: לכלוך מועט תחת הציפורן). לכתחילה: יש להסיר כל חציצה גם אם אינה מתהדקת לגוף. בדיעבד: אם נמצאה חציצה אחרי טבילה, פעמים שאינה מעכבת, אם: גם הטובל/ת וגם העולם לא מקפידים עליה (כגון לכלוך מועט ביותר שתחת הציפורן). או אם החציצה היתה רפויה והמים נכנסים תחתיה (כגון צמיד רפוי) חציצה שהיא חלק מהגוף – לפעמים בדיעבד אינה מעכבת. ולכן: אם נמצאה אחרי הטבילה חציצה, יש לעשות שאלת חכם. בית הסתרים: כל מקום המוסתר בגוף, שלפעמים הוא מתגלה: כגון, חלל הפה, מקומות הקפלים. דינו: יש לנקותו מכל חציצה. אעפ"י שאין צריך שיגיע אליו מים, צריך שיהא ראוי לביאת מים. אם אין ראוי לביאת מים, חוצץ. מקום הבלוע: מקום שאינו מתגלה לעולם, כגון עומק האוזן והאף. דינו: אין בו חציצה כלל.
  1. פירוט נוסף: (חלקי)
    כל דבר המתהדק ומונע ביאת מים תחתיו, אפילו קטן ביותר, אם רוב בני אדם מקפידים להסירו, אפילו אם היא לא מקפידה. (כגון: קשקש של דג). או אם היא מקפידים שלא יהא עליהם, אפילו אם רק לפעמים (כגון, טבעת בשעת לישת בצק), ואפילו אם אחרים לא מקפידים (כגון: לכלוך מועט תחת הציפורן). לכתחילה: יש להסיר כל חציצה גם אם אינה מתהדקת לגוף. בדיעבד: אם נמצאה חציצה אחרי טבילה, פעמים שאינה מעכבת, אם: גם הטובל/ת וגם העולם לא מקפידים עליה (כגון לכלוך מועט ביותר שתחת הציפורן). או אם החציצה היתה רפויה והמים נכנסים תחתיה (כגון צמיד רפוי) חציצה שהיא חלק מהגוף – לפעמים בדיעבד אינה מעכבת. ולכן: אם נמצאה אחרי הטבילה חציצה, יש לעשות שאלת חכם. בית הסתרים: כל מקום המוסתר בגוף, שלפעמים הוא מתגלה: כגון, חלל הפה, מקומות הקפלים. דינו: יש לנקותו מכל חציצה. אעפ"י שאין צריך שיגיע אליו מים, צריך שיהא ראוי לביאת מים. אם אין ראוי לביאת מים, חוצץ. מקום הבלוע: מקום שאינו מתגלה לעולם, כגון עומק האוזן והאף. דינו: אין בו חציצה כלל.

המוסר הנלמד

הטבילה היא החזרת האדם למצב הבראשיתי שלו, בעת בריאתו, וכך הוא נטהר.
כותב ספר החינוך, מצוה קעג (מצות הטהרה מן הצרעת), מצוה קעה (מצות טבילה לטמאים):
ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב: “ורוח אלוקים מרחפת על פני המים” [בראשית א, ב]. ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו, יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. …ועוד נאמר בענין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן.

ומסביר המגיד מקוז’ניץ, עבודת ישראל – פרשת פרה:
וכשאדם נכנס ונתעלם במקוה כעובר בבטן אמו נולד בריה חדשה זהו כוונת המקוה.

וכך מסביר הרב הירש: בפירושו לתורה, ויקרא יא
טבילה. כבר ציינו לעיל את ההקבלה שהתורת כהנים עושה בין שני הדברים שבהם תלויה שיבת הטהרה: ביאה במים וביאת שמש. הקשר הפנימי בין שני גורמים אלה הוא, ששניהם מנתקים את הקשר שבין הטמא לבין תחום הטומאה. הטבילה מנתקת אותו מבחינת המקום, והערב שמש מבחינת הזמן.
מים המכונסים בקרקע, ולא אבד מהם אופיים היסודי (על פי התנאים שנזכרו בפירושנו לפסוק לו, היינו: לא בכלי, ללא תפיסת ידי אדם, לא שאובים, ולא על ידי דבר המקבל טומאה), הרי הם מחוץ לתחום הטומאה. וכפי שהמשנה אומרת: ״כל שבים טהור״ – הווי אומר, כלים העשויים מיצורי או חומרי המים אינם מקבלים טומאה. נמצא, שעיקר תחום הטומאה הוא האדמה, היבשה, מקום ישיבת האדם. ובשעה שהאדם טובל את כל גופו במים כאלה (הווי אומר שהמים לא איבדו את אופיים היסודי), ושוקע לגמרי – ללא חציצה – לתוך יסוד זה, הרי ניתק כל קשר בינו לבין תחום הטומאה. הוא עוזב את אדמת האדם, וחוזר לשעה קלה אל עולם היסודות, כדי להתחיל חיים חדשים של טהרה. באופן סמלי, הוא נולד מחדש.
וכאשר לאחר מכן השמש שקעה, ועמה חלף היום שראהו בטומאתו, הרי שאז – כפי שהגמרא אומרת בברכות ״טהר יומא״, היום אף הוא נטהר עבורו, והוא נכנס ליום חדש וטהור. בשלב זה ניתק הקשר בינו לבין מצב טומאתו גם מבחינת הזמן, ונשלמת טהרתו.
נתאר לעצמנו עתה באופן מוחשי את הלכות הטומאה והטהרה בקיומם המלא. אמת, הלכות אלה הן חובה רק בנוגע למקדש וקודשיו. מותר למי שאינו כהן לגעת בטומאה בחייו הרגילים; אין איסור ״לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל״. עם זאת, כל ישראל היו מפרישים ביכורים, תרומה, חלה, מעשר שני – שאת כולם צריכים לשמור בטהרה. ולא עוד, אלא שכל אחד ואחד חייב ״לטהר את עצמו ברגל״ . העלייה הלאומית למקדש שלוש פעמים בשנה הניחה את היסוד שממנו התפשטו דיני טומאה וטהרה בכל חיי האומה, מאחר שהיו צריכים לשמור על טהרת כל הדברים לאורך כל השנה, מפני דרישותיהם של אותם שבועות חג גדולים.
אנו מציירים נגד עינינו את תמונת חייו המלאים של העם – מלאכתם, יצירתם, מסחרם; חייהם הלאומיים וחיי ביתם – ואנו רואים שהכל נתון תחת שלטון דיני הטומאה והטהרה. או אז אנו מתחילים להעריך את ההשפעה המוסרית המרוממת של דינים אלה – על כלל האומה ועל היחיד. קידוש האדם בחירות מוסרית מתפשט על כל מעשי ידיו. המלאכה והאומנות עומדות לשירות ייעוד האדם להיות בן חורין במוסריותו וקרוב לאלוקיו. האזמל והמחט, כלי האריגה וסיר הבישול, כולם כפופים לתורת המוסריות, אשר ממרומי הר המוריה מקדשת את כל החיים. אנשי המלאכה הנחותים ביותר, אנשים ונשים, מתעלים על ידי הכרתם שעמלם הוא מעשה מוסרי הנעשה לשם תכלית מוסרית, ושהם תורמים למילוי ייעודו של האדם, ברוח התורה אשר הוכתרה במוריה. תחת שלטון דיני טומאה וטהרה נעלמות הגסות והבהמיות; הביזוי העצמי והקטנות והשפלות חולפים, והכל זוקפים קומתם ליצור עבור התורה אומה קדושה של אנשי קודש.

כך אנו מוצאים שבשחר ימי האומה, חיו גדולי הרוח שבאומה את כל חייהם על פי הלכות טומאה וטהרה – אשר התורה מצווה עליהם רק בנוגע למקדש וקודשיו: ״היו אוכלים חוליהן בטהרה״. הם חיו את כל חייהם – גם את חיי החושים – כאילו היו בסביבת המקדש ועומדים כנגדו. בכל עסקיהם, ובכל קשריהם עם בני אדם ועם חפצים, הם היוו תזכורת חיה לייעודו הקדוש של האדם. כבר בימי שאול ודוד ומצאנו אף חיילים פשוטים ששמרו על הלכות טהרה בחיי היומיום שלהם. מהפסוק האחרון מוכח ששמרו על הלכות אלה בכל חומרתן: הם אכלו את חוּלֵיהֶם לא רק על טהרת תרומה אלא אף על טהרת הקודש. משום כך ״וַיִּהְיוּ כְלֵי-הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ״: כל כלי תשמישם היו טהורים – לא רק לתרומה אלא אף לקודש (שכן הדיון שם היה על לחם קודש).
אלה אשר הקפידו לשמור על הלכות טומאה וטהרה אפילו בחיי היומיום, נקראו בזמן מאוחר יותר ״חברים״. הם היו חברה חופשית ופתוחה, אשר שעריה היו פתוחים בפני כל מי שקיבל על עצמו, בפני שלושה ״חברים״, לשמור ״דברי חברות״, היינו על חובותיו של ה״חבר״ . ״דברי חברות״ היו כרוכים גם בשמירה מדוקדקת על הלכות מעשר . אך שמירה מדוקדקת על דיני טהרה ומעשר הייתה רק הסמל שאפיין חברה זו. מכל המקורות במשנה ובתלמוד מוכח שהשמירה בדקדוק על כל דיני המוסריות הייתה תכונתו המובהקת של ה״חבר״. ה״חברים״ היו חברה חופשית, פתוחה לכל, והם ראו את לימוד התורה וקיומה כייעוד חייהם.

ראינו כבר ש״חברות״ הייתה תופעה נפוצה עוד בשחר ימי האומה. אם איננו טועים בכל המהלך שלנו, הם היו האנשים שבכל הזמנים היוו את הלב והמרכז של חיי האומה. הם היו אנשים צנועים וענווים שהתעלו לדרגות הגבוהות ביותר של המוסר. רושמי דברי ימי שושלות המלכים אינם מזכירים אותם; רק זעיר פה זעיר שם הם רומזים אליהם. אנשים בעלי אישיות כדוגמת אלקנה וחנה, שמואל ודוד, לא יכלו לצאת אלא מקרבם. רוח הנבואה, אשר אורה האיר בתקופת ירידת המלוכה, יכלה להיווצר רק מתוכם. הם הם הפתרון לחידת עצם קיומם של דמויות מעין אלה...

הדרגה הראשונה של אכילת חולין בטהרה, נשארה הנהגה קבועה בסדר היומי של כל עם ישראל, והיא עדיין הסימן של כל יהודי שומר מצוות. כוונתנו לנטילת ידיים לסעודה. לפי הגמרא בבכורות , קבלת חובת נטילת ידיים היא תנאי מוקדם לקבלת שאר חובות הטהרות; ותנאי מוקדם זה לכניסה לחברת הטהרות נקרא ״קבלה לכנפים״... אך הטעם לכך שנטילת ידיים קרויה ״כנפים״ עדיין צריך ביאור. לדעתנו, מסתבר שהביאור הוא כך:
כל עלייה לפסגות הנישאות של הטהרות, תלויה בקיום מצוות נטילת ידיים. נטילת ידיים מעניקה כנפיים לשואף להיכנס לטהרות, ומעלה אותו לרום מעלת שמירת הטהרות. עצם השם ״נטילת ידיים״ מורה על העלאה. ״נטל״ בארמית שווה ל״נשא״ בלשון הקודש, ופירושה המילולי של ״נטילת ידיים״ הוא העלאת הידיים. גם הכלי המיוחד לנטילת ידיים קרוי ״נטלא״, שפירושה המילולי הוא הגבהה. וזו משמעותה של נטילת ידיים לסעודה: עלינו להעלות את סעודתנו מתחום הסיפוק החושני גופני, ולתת לה אופי של מעשה אנושי קדוש. ואכן, קידושו המוסרי של כל מעשה גופני, הוא התנאי המוקדם הראשון לקידוש החיים בישראל.

תפילות ושירים

צמאה לך נפשי
הרבי מליובאוויטש
צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי
בארץ ציה ועייף,
בלי מים
כן בקודש חזיתיך
לראות עוזך וכבודך
שמעו ותחי נפשכם/כל צמא לכו למים
יידל ורדיגר
שפכי כמים ליבך
גלעד פוטולסקי ותזמורת שלהבת
מים חיים
אלחנן מן הבאר וישיבת הר הבית

סיפורים

בזכות מה זכה הגאון ר' משה פיינשטיין לשנות חיים נוספות?
מקור: 'אוצר הטהרה' הרב יעקב יואל וולף, אשדוד
סיפר נכדו של ר' משה לידידי ר' יצחק ברבר הי"ו:
פקידי השלטון בליובאן נעלו את בתי הכנסת על מסגר ובריח ולאחר מכן פנו בתרועת ניצחון לעבר מקוה הטהרה הכשר והמהודר של בני העירה ונעלו אותו היטב.
"כך נאה לכם יהודים", קראו הפקידים בבוז, "עליכם להשתלב בעם הרוסי ולעזוב את מנהגיכם. אין מקום לדרך חיים כזאת תחת שלטון המהפכה. יחי הבולשביקים המהפכנים!".היהודים חרקו שן, אבל לא יכלו לעשות דבר.
רבה של העירה, רבי משה פסע מהורהר בשבילי עירתו.
" מה יהיה"? הרהר בצער. " אמנם אפשר להתפלל בסתר, לערוך מניינים במרתפי הבתים, אך מה יעשו בני קהלתי ללא מקוה טהרה…?
לפתע נתקלו עיניו בשלט גדול, שנצב בצדי הדרך, בשלט זה נכתב: " כאן הולכת ונבנית ברכה עירונית סגורה".
מוחו של רבי משה החל להלום בקדחתנות- רעיון נפלא נצנץ במוחו הגאוני…
" אם כך", הרהר בשמחה, " יהיה לנו מקוה כשר. כן… מקוה כשר בלי שהשלטונות ידעו על כך, עלי רק למצוא את האדם המתאים, שיקבל על עצמו את המשימה".
עיניו בערו כאש יוקדת, יש תקוה! צריך להזדרז!.
עוד באותו יום התרוצץ רבי משה מקבלן לקבלן.
הוא גם החל לאסוף כספים עבור משימתו הדחופה. ובאחד הלילות נקבעה הפגישה המכרעת.
חדר קטן ואפל.
על יד השולחן ישבו שני אנשים והסתודדו בלחש. היו אלה ר' משה רב העירה נמוך הקומה ואציל הנפש, ולידו הקבלן הגוי, גבה קומה וחמור סבר.
מפעם לפעם שרטט הרב כמה שרטוטים, שבהם הסביר את תכניתו לקבלן, ולאחר מכן הטה את אזנו לשמוע את תשובתו של הקבלן, שנאמרה בלחש.
על מה בדיוק שוחחו? מה היתה תכניתו של הרב?
ר' משה בקש מהקבלן שיבנה מקוה טהרה בשביל בני העירה.
הקבלן הביט בו בתרעומת: " רבי יהודי, האם רוצה אתה לסכן את חיי? הלא יודע הנך שאם יגלו את הסוד הנורא יגלוני לסביר, ואז מה יהא על משפחתי?"
"אבל איש לא ידע דבר", לחש הרב. " עליך לבנות רק בור צדדי סמוך לברכה, בור שיקלוט את מי הגשמים, לכסותו בעפר וליצור פתח בינו ובין בריכת הרחצה. כך נוכל אנו היהודים להשתמש בבריכה כמקוה טהרה, שהוכשר על ידי השקה, והשלטונות לא ידעו על כך דבר.
היש דבר פשוט מזה?" נסה רבי משה לשכנע את הקבלן.
אך הקבלן נסה להתוכח, להתחמק.
אולם מששלשל הרב את צרור המטבעות לידיו, הבריקו עיניו, נתפתה ונענה להצעה.
ר' משה והקבלן לחצו ידיים והעסק נחתמה בינהם.

חצות ליל.
השעון הכבד, שהיה תלוי על הקיר, השמיע זה עתה שנים עשר צלצולים.
רבי משה עסוק בתלמודו, אף את כל תשובותיו לשואלים בהלכה כותב הוא בשעות אלה.
אף בלילה זה ישב רבי משה וכתב את תשובותיו, אך כאשר הגיעה שעת חצות קם מתלמודו, התעטף במעילו החם, נעל את ערדליו ופנה ללכת.
הרבנית שימא הביטה בו מהורהקרת. מי יודע? האם ישוב בשלום?
רק לפני זמן קצר נחטף גיסה, רבי דב בער, אחיו של רבי משה, על ידי הבולשביקים. הוא הואשם ששחט בסתר בהמות ועופות, כדי שיהיה ליהודים בשר כשר.
מעשה זה נחשב ברוסיה לעוון חמור. רבי דב בער הוגלה לסיביר ושם נפטר.
משום כך חששה הרבנית. היא ידעההיטב כי גם בעלה הרב מוכן למסור את נפשו למען צרכי הדת של בני הקהילה. שום דבר לא יניעו מכך. הוא אף החל לשחוט בסתר, כדי למלא את מקום אחיו ומסוגל הוא לפעול פעולות מסוכנות נוספות.
כבר לפני כחצי שנה החל ר' משה לעזוב את ביתו מדי לילה. לפני צאתו העיף מבט פרידה על ילדיו הרכים, שהיו מכורבלים במיטותיהם וישנו שנת ישרים.
" כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", מלמלה הרבנית ורבי משה יצא לדרכו.
כפור עז קדם את פניובחוץ. השלג הקפוא שכסה את העירה ליובאן, הבהיק בלבנו אף בחשכת הליל.
מרחוק נשמעה אושת עצי היער, שהקיפו את העירה.
מצד ימין נראה נהר אורוסה בכל הודו ותפארתו ןמצד שמאל נראו השבילים שהוליכו אל העירה- בץ ושלג כסו אותם בערבוביה. פה ושם נתקלו עיניו בגלגלי עגלות שקועים בבוץ, כנראה נואשו בליהן מלחלצן.
רבי משה פסע בחשאי. הבולשיביקיםסובבו בכל מקום, כשאזניהם כרויות לשמוע כל רחש קל. אסור שיתפסוהו בשעה זו. אסור להם לדעת להיכן הוא הולך, כי אז… אז כבר לא יחזור עוד לביתו.
סוף, סוף הגיע למחוז חפצו- שטח גדור, שבתוכו נראו פה ושם חפירות באדמה. רבי משה פנה הישר לעבר הבור הקטן, שנכרה סמוך לחפירה הגדולה.
כן.. הבור נבנה כראוי, יוכל הוא לקלוט את מי הגשמים כהלכה.
השמחה הציפה אותו, הלא כאן הולך ונבנה מקום כשר למהדרין מן המהדרין, על ידי הרוסים בכבודם ובעצמם וללא ידיעתם, הפלא ופלא!
כמה עמל ויגיעה השקעו במבצע זה, כמה כספים הוזרמו לקבלן הגוי, שהתחרט מפעם לפעם.. עתה ברוך ה' עומד המקוה על תלו, ר' משה נשם לרווחה.
כשלבו טוב עליו, פנה לאחוריו ושב חרש לביתו.
הידיעה על המצאותו של מקוה כשר בליובאן התפרסמה בין יהודי הסביבה מפה לאוזן. רבים נסעו מרחק של שלושה ימים כדי להגיע למקוה זה.
השלטונות היו מרוצים.. הם ציינו לשבח את מנהלי הברכה.. אם רבים באים לברכה, אף ממרחקים,
אות הוא כי הברכה מנוהלת היטב.. הם לא ידעו את הסוד הכמוס..

ל'ג בעומר שנת תשמ"א.
באיסט איור של ניו יורק, בדירה קטנה וצנועה, שכב גאון הדור רבי משה פיינשטיין במטתו. חומו עלה לכארבעים מעלות. הוא חש ברע, גופו להט, אך עם כל זה לא פסק למלמל דברי תורה.
הרבנית טיפלה בו במסירות רבה, ומשלא הוטב לו נגשה אל מכשיר הטלפון והתקשרה אל נכדה הרב ד"ר יעקב טנדלר, רופא ראשי בבית חולים מונטיפיורי.
"יעקב", קראה הרבנית בחרדה, "סבא חש ברע, בוא מיד!"
בתוך זמן קצר נצב ד"ר יעקב סמוך למטת סבו, כשהוא רוכן אליו בדאגה. בו במקום ערך לו בדיקות דם שונות ושגרם למעבדה.
" מהו מצבו של הרב?" שאלה הרבנית במתח, כשהגיעו תוצאות הבדיקות.
" מצבו קשה וכנראה יהיה צורך לאשפזו", אמר הנכד בקול עצוב. כבר שוחחתי עם הפרופסור הגדול וקבענו שיבדקו אותו בחדר מיון טרם יאשפזוהו.

ליל ל'ג בעומר, ר' משה בן השמונים ושבע פסע חלושות במסדרונות בית החולים מונטיפיורי, כשהוא נשען על כתפי נכדו ד"ר טנדלר, הם התקדמו לעבר חדר המיון.
" כבוד גדול הוא לי לטפל ברב הגדול, אשר שמו הולך לפניו בכל רחבי העולם", קדמו הפרופסור ביראת כבוד.
משתמו הבדיקות, הרכיב הפרופסור את משקפיו ואמר בהתרגשות: " אמנם מצבך אינו תקין, אך כשמשוה אני את הבדיקות שערך נכדך לבין הבדיקות האחרונות המצויות בידי עתה, חל במצבך שינוי מדהים לטובה. קשה להסביר זאת. על פי כללי הרפואה, זהו נס רפואי ממש. איני רואה עתה הכרח לאשפזך, תוכל לשוב לביתך, כמובן, בתנאי שתהיה תחת השגחה מתמדת של נכדך".
רבי משה הנהן בראשו, שמחתו היתה גדולה. יכול הוא לשוב לביתו, לעיין בספריו ולהגות כתמיד בתורה הקדושה.
לפני שעזבו את בית החולים, נעמדו רבי משה ונכדו והתפללו ברגש תפילת ערבית. מעולם לא נשמעה תפילה כזאת בין כתלי בית החולים מונטיפיורי. תפלה והודאה שיצאה מלבו הזך והטהור של רבן של ישראל, פוסק הדור – רבי משה פיינשטיין.
כאשר הגיע רבי משה לביתו, המשיך בסדר יומו כרגיל. הטלפון לא פסק מלצלצל, ועל אף חולשתו הרבה ענה רבי משה לכל אחד ואחד בנחת ובסבלנות.
מפעם לפעם הפסיקו נכדו וציוה עליו לנוח קמעא.
הטלפון צלצל שוב, אך הפעם בקש מישהו מעבר לקו את הנכד ד"ר טנדלר.
היה זה ידידו, רבי דוד מישקובסקי, רב בברונקס.
" ד"ר יעקב", קרא רבי דוד " מבקש אני ממך בכל לשון של בקשה: בוא אלי מיד, דבר חשוב לי אליך".
ד"ר יעקב נתן הוראות לרבנית כיצד לטפל בסבא ויצא לשעה קלה מן הבית.
משהגיע לברונקס, יצא לקראתו ידידו רבי דוד ולאחר דברי שלום וברכה שאלו בדאגה: " אמור לי, ר' יעקב, מה שלום סבך רבי משה, אנא, אל תסתיר ממני דבר".
"מהיכן ידוע לך שסבי לא חש בטוב", התפלא הנכד, הרי לא ספרנו על כך לאיש?
" אמת, צדקת", השיב רבי דוד, " לא הגיעו הדברים לאוזני מאיש, אך אמש חלמתי חלום נורא…"
ד"ר יעקב הטה את אוזניו במתח רב, מענין איזה חלום חלם ידידו על מחלת סבו.
רבי דוד המשיך בסיפורו:
" הנה אני רואה בחלומי את סבך רבי משה ניצב לפני בית דין של מעלה חלש וחור. מלאכים עמדו מימינו ומשמאלו ודנו מה לעשות בו, האם לקחת את נשמתו או לא? לפתע נשמע קול רם- קולו של אחד המלאכים, מכריז ואומר: בזכות המקוה יבריא, זכות המקוה תעמוד לו".
רבי דוד הפסיק קמעא. ניכר היה כי החלום ריגשו מאד, ולאחר מכן המשיך: "כשקמתי בבוקר, עמד החלום כמו חי לנגד עיני, הבנתי כי לא חלום שוא הוא, ומיד התקשרתי אליך ידידי".
הנכד, ד"ר יעקב, הקשיב לסיפור בפה פעור. הוא לא יכל להניע את איבריו מרב תדהמה. " כן… סבי חש אתמול רע", מלמל בהתרגשות, " אף סרנו לבית החולים וכמעט אשפזנו אותו…"
"אמור לי ד"ר יעקב", שאל מיד רבי דוד בסקרנות, " על איזה מקוה מדובר, וכי ידוע לך על דבר שכזה?"
"כן.. בודאי", ענה הנכד בהתרגשות וספר לידידו על מסירות נפשו של הסבא לבנית המקוה בליובאן תחת עיני הבולשביקים.
אכן זכות גדולה היא זו והיא שעמדה לו והצילתו ממות עשרות שנים לאחר מכן. המלאך שנברא ממצוה זו, הגן עליו ברבות הימים.
משהגיע הספור לאוזניו של הסבא רבי משה קרא לנכדו ושאלו בלבביות: "יעקב, האם קיבלת עלי דרישת שלום מבית דין של מעלה?"
"כן…", ענה הנכד, כשחיוך השתפך על פניו.
"נו… טוב לשמוע פעם שבבית דין של מעלה מעריכים את מה שעשיתי בליובאן", הפטיר רבי משה בבת צחוק…


נס לכל הדעות
עודד מזרחי
כאשר ישב רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי, על כס הרבנות במחוז תפילאלת במרוקו, הנהיג את קהילתו בתוקף בכל הנוגע לחובות הציבור בעבודת ה', ומצד שני היה רך כקנה בכל הקשור לצרותיהם של צאן מרעיתו. היה לו מנהג לנסוע מעת לעת לעיירות רחוקות כדי לפקוד קהילות נידחות, לעודדן ולסייע בכל צרכיהן.
פעם נסע לעיירה מרוחקת. כאשר הגיע בשעות הערב התאספו תושבים רבים, ובראשם רבנים וראשי הקהל, כדי לקדם את פני הצדיק. הבבא סאלי השמיע מדברי תורתו, ולאחר שסיים ביקש לראות את המקווה של העיירה, לפני שייכנס לבית מארחו כדי לנוח.

ראש הקהל נבהל מעט לשמע בקשתו. הוא הודיע לרב כי לבושתו ולצערו, בגלל השנים השחונות שעברו עליהם המקווה המקומי אינו בר שימוש, וכי תושבי העיר אינם מגיעים לטבול בו. מי המקווה מצחינים ואינם ראויים אפילו לשתיית כלב. המקום כה מוזנח עד שלא ניתן להיכנס אליו, אמר, קירותיו מטים לנפול וחלק מהתקרה נפל למימי המקווה.
ראש הקהל נאנח ואמר: "אנחנו מתביישים להראות לרבנו את המקווה. אין מה להראות...".
שאל הרב: "ומה אתם עושים כאשר אתם צריכים לטבול?".
"הנשים נוהגות לסור לעיירה הקרובה לשם כך. זו טרחה מרובה, אבל אין לנו ברירה".
הבבא סאלי התעקש: "אני מבקש בכל זאת לגשת למקווה, ובעזרת ה' נכשירו לטבילה!".
ראש הקהל לא יכול היה לסרב לגדול ממנו, והוא ניגש עם הקהל המשתאה למקווה המוזנח, שכמה שנים לא דרכה בו רגל אדם. כאשר הגיעה השיירה ניגש הבבא סאלי לפתח המקווה כדי להיכנס. בני העיירה ניסו להניאו, באומרם שהמקום עלול לקרוס, מצויים בו חיידקים מסוכנים ונודף ממנו ריח נורא.
הרב התעקש: "איני שב לבית מארחי עד שיוכשר המקווה לטבילה!" הוא פתח את המקווה במפתח שקיבל ונכנס פנימה. אז חלץ את נעליו, הפשיל את חלוקו וירד למים המצחינים. הנוכחים נתקפו בבושה ובחרדה. ראש הקהל התחנן בפניו שיחדל מפעולתו והציע להביא פועלים שיעסקו במלאכה.
השיב הרב: "כולנו נפעל בצוותא".
הוא נטל דלי והחל לשאוב את המים המצחינים מהמקווה. לאחר מכן מסר את הדלי המלא לאחד האנשים כדי שישפכוהו בחוץ ויחזירוהו ריק. כך רוקן הבבא סאלי את כל מי המקווה, כשראשי הקהל מסייעים בידו. לאחר שסיים את מלאכת הריקון, יצא הרב החוצה ונעל את מנעליו.
ראש הקהל שאל: "רבנו, כיצד יתמלאו כעת מי המקווה?".
וכתשובה פשט הרב את ידיו לצדדים, נשא את ראשו השמימה ואמר: "ריבונו של עולם. עשינו את שלנו, וכעת עשה אתה את שלך!".
היה זה יום קיץ לוהט, אך כשסיים הבבא סאלי את דבריו החלו השמים להתקדר וגשם עז ניתך ארצה ללא הפסק. הקהל התפזר כדי למצוא מחסה מפני הגשם, ורק הרב נשאר במקום כדי לבדוק אם המים מילאו את המקווה די צורכו. כאשר פסקו הגשמים התקבץ הקהל מסביב ופרץ בשירה לנוכח הנס שהפעים את לב כולם.
להפתעת הכל התכרכמו פניו של הבבא סאלי והוא פנה לעבר תלמידי החכמים שבקהילה: "כעת אני רואה כי על-פי דעתו של ה'בית יהודה', רבי יהודה עייש זצ"ל, המקווה פסול. הוא פוסק כי אין להשתמש במקווה בצינורות ברזל, ולכן המקווה פסול לשיטתו, ולכן עלינו לרוקן עתה את מימיו...".
רב העיירה התחנן בדמעות בפני הבבא סאלי: "במחילה מכבוד הרב, לא נוכל לעשות זאת! לא בכל יום מתרחש לנו נס גלוי שכזה. הרי יכולות לחלוף כמה שנים עד שירד שוב גשם. נצטרך אפוא לסמוך על דעת המתירים!".
אך הבבא סאלי התעקש: "אנא מכם, רוקנו שוב את מי המקווה. איני מוכן להכשיל את בית ישראל במקווה שיש הפוסלים אותו".
בצער רב החלו האנשים לרוקן את המקווה הגדוש במים זכים. הממונים החליפו את צינורות הברזל בקני עץ חלולים, הכשרים לכל הדעות. הבבא סאלי ראה זאת ואורו פניו. הוא הפנה את מבטו כלפי מעלה: "רבנו בעל ה'בית יהודה', פסלנו את המקווה על-פי דעתך הקדושה, וכעת הכשרנו אותו שוב לפי פסיקתך, לכן התפלל לפני בורא העולם ששוב ירד גשם ולא ייכשלו חלילה ישראל...".
שוב התקדרו השמים, וגם הפעם ניתך גשם. לאחר שהתמלא המקווה בשנית צעד הבבא סאלי לעבר בתי העיירה, כשתושביה מהלכים אחריו ומשיחים בנפלאות שחוו זה עתה.


סיפורו של הפעוט
יהודי תושב צרפת התגורר במקום מרוחק ממרכזים יהודיים, ועל כן ייסד בעצמו מקווה טהרה בביתו, לטובת יהודי הסביבה.
בינתיים נולד לו בן עשירי למזל טוב, אך למרבה האסון, בהיותו בן שנתיים הוא טבע למוות באותו מקווה טהרה שבנו הוריו במסירות נפש.

הטרגדיה היתה איומה. היו שהאשימו את ההורים, והיו ששאלו את השאלה הנוקבת: זו תורה וזה שכרה?
היו שהזכירו את מה שאמרו על נחוניא חופר שיחין, שנפלה בתו לבור המים שחפר בעבור עולי רגלים.
"דבר שהצדיק מתעסק בו ייכשל בו זרעו?"
לא חסרו שאלות.

יום אחד נרדם הרב וראה בחלומו את ילדו שנפטר, ואותו ילד אמר לו כך:
"הנשמה שלי היא נשמה של אחד מבעלי התוספות שנהרג בצרפת במסעות הצלב על קידוש ה'.
הוא נקבר בבגדיו כיוון שהם היו ספוגים בדמו הקדוש.
בכל שנה הנשמה שלי עולה מעלות גבוהות ונוראות שאין כל בריה יכולה לשער.
והנה, הגעתי לפתחו של מקום גבוה מאוד, אולם נאמר לי כי לכאן אפשר להיכנס רק לאחר טבילה במקווה.
בלי מקווה - לא שייך להיכנס לשם.
על כן ניתנה רשות לנשמתי לרדת שוב לעולם, ולטבול במקווה טהרה במהירות האפשרית, וכך להשלים את טהרת נשמתי.
אבל לא כל אחד היה ראוי שהנשמה הקדושה שלי תשכון בביתו.
למה זכית דווקא אתה, אבא? כי אתה מסרת נפשך ונתת מממונך לבנות מקווה טהרה,
ודווקא עקב כך זכית לגדל אותי בביתך.
ולראיה על אמיתות החלום: בעוד שנה תיוולד לך בת, תחת הילד העשירי שנפטר".
וכך היה.

מקורות:
* מרווה לצמא, הרב יהודה אריה דינר שליט"א, בשם הרב גריינמן שליט"א ששמע את הסיפור מכלי ראשון.
* הרב אליהו עמר שליט"א מספר את הסיפור ממקור ראשון, אחר שפגש את בעל המעשה ואף פגש את הילדה שנולדה.


סיפורו של הפעוט
יהודי תושב צרפת התגורר במקום מרוחק ממרכזים יהודיים, ועל כן ייסד בעצמו מקווה טהרה בביתו, לטובת יהודי הסביבה.
בינתיים נולד לו בן עשירי למזל טוב, אך למרבה האסון, בהיותו בן שנתיים הוא טבע למוות באותו מקווה טהרה שבנו הוריו במסירות נפש.

הטרגדיה היתה איומה. היו שהאשימו את ההורים, והיו ששאלו את השאלה הנוקבת: זו תורה וזה שכרה?
היו שהזכירו את מה שאמרו על נחוניא חופר שיחין, שנפלה בתו לבור המים שחפר בעבור עולי רגלים.
"דבר שהצדיק מתעסק בו ייכשל בו זרעו?"
לא חסרו שאלות.

יום אחד נרדם הרב וראה בחלומו את ילדו שנפטר, ואותו ילד אמר לו כך:
"הנשמה שלי היא נשמה של אחד מבעלי התוספות שנהרג בצרפת במסעות הצלב על קידוש ה'.
הוא נקבר בבגדיו כיוון שהם היו ספוגים בדמו הקדוש.
בכל שנה הנשמה שלי עולה מעלות גבוהות ונוראות שאין כל בריה יכולה לשער.
והנה, הגעתי לפתחו של מקום גבוה מאוד, אולם נאמר לי כי לכאן אפשר להיכנס רק לאחר טבילה במקווה.
בלי מקווה - לא שייך להיכנס לשם.
על כן ניתנה רשות לנשמתי לרדת שוב לעולם, ולטבול במקווה טהרה במהירות האפשרית, וכך להשלים את טהרת נשמתי.
אבל לא כל אחד היה ראוי שהנשמה הקדושה שלי תשכון בביתו.
למה זכית דווקא אתה, אבא? כי אתה מסרת נפשך ונתת מממונך לבנות מקווה טהרה,
ודווקא עקב כך זכית לגדל אותי בביתך.
ולראיה על אמיתות החלום: בעוד שנה תיוולד לך בת, תחת הילד העשירי שנפטר".
וכך היה.

מקורות:
* מרווה לצמא, הרב יהודה אריה דינר שליט"א, בשם הרב גריינמן שליט"א ששמע את הסיפור מכלי ראשון.
הסבא שתה את מי המקווה
מתוך: 'טובך יביעו', - הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן, חלק שני, עמ' רעג

הסבא שתה את מי המקווה המגועלים וזכה שבניו יהיו בני תורה אמיתיים.
"למטר השמים תשתה מים" (דברים, יא, יא)

מעשה במשפחה שעלתה מגרוזיה ומתגוררת כיום בהרצליה, שזכתה שכל בניה הם תלמידי חכמים השוכנים קבע באוהלה של תורה וגם הבנות זכו להנשא לאברכים מופלגים.
באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הרה"ג רבי ראובן קרלנשטיין שכאשר התעניין אצל בני המשפחה על מה ולמה זכו לילדים שכאלה, סיפר האבא סיפור מרטיט על אביו, סב המשפחה.
בעיירה שבה התגוררו בגרוזיה, סיפר, התנכלו השלטונות ליהודים והציקו להם במאד, כאשר מרבית ההטרדות היו בעניין המקווה.
פעם שמע אבי המנוח שהשלטונות עומדים לערוך ביקור במקווה כדי לעמוד על מידת הנקיון שבו, והיה ברור שלאחר מכן תצא הוראה שבשל חוסר סטריליזציה יש לנעול את מקווה הטהרה על מנעול ובריח.
אבא ששמע מבעוד יום על הביקור המתוכנן, הקדים את אנשי הסיור בכמה דקות ונכנס לחדר המקווה.ברגע שהפקידים נכנסו וראו את הליכלוך שהצטבר שם, פתחו בצעקות על המלווים היהודים ו'הוכיחו' להם שהמים אינם ראויים לטבילה ולכן יש לסגור את המקום.
באותו רגע קפץ אבא שלי לתוך המקווה, לקח בידיו ספל גדול, מילאו במים ועשה עצמו כמברך ושתה את כולו עד הטיפה האחרונה. לאחר מכן אמר למפקחי השלטונות: כיצד אתם מעיזים לומר שהמים אינם נקיים, אם אני שתיתי אותם?!
מסירות נפשו של הסבא ניצחה את השלטונות ששנאת ישראל פיעפעה בקירבם, והם עזבו את המקווה ללא אומר ודברים.
והנה על הפסוק 'למטר השמים תשתה מים', כתב רש"י:
"אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה".
כלומר: על ארץ ישראל יש השגחה פרטית ניפלאה ויתכן שהוא הדין על המקוואות, וכמו שנאמר על ארץ ישראל שמקוואותיה טהורות ( מקוואות, פרק ח', משנה א').
הפועל היוצא מכך הוא, שיתכן וגם על המתעסקים במקוואות חופפת השגחה פרטית מיוחדת.
ואחר כך יפלא שאותו סבא זכה לנכדים כאלה?