פרטים

תפקידי הלויים

רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג, הלכה א-ב
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש
שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו
שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש:
ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו
ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה

ברכות הלויים

המצווה	הברכה	מקור
לפני שיר של יום	לשורר בעת הקרבת התמיד	פנינת המקדש
שמירת שערי המקדש	על שמירת המקדש	פנינת המקדש

הכשרת הלויים לתפקידיהם

מתוך ספר החינוך, מצוה שצ"ד: שיעבדו הלויים במקדש:
אין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים,
אין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה" (במדבר ח, כה) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום;
ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות.
וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מענין זה.
והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם (פ"ט מהל' כלי המקדש).

שמירת המקדש

מצוות שמירת המקדש היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות
לפיה על הלויים והכהנים לשמור על מקום בית המקדש.
מצוות שמירת המקדש נלמדת משני פסוקים בספר במדבר: ”וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל-מוֹעֵד” (במדבר י"ח, ד), ו-”וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר ג', לח).

ומסביר הרמב"ם כך:
"שמירת המקדש מצות עשה ואע"פ שאין שם פחד מאויב ולא מלסטים שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין".
(משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ח', הלכה א').

השמירה מתבצעת על ידי הכהנים והלויים ב-24 מקומות.
הכהנים היו שומרים בשלושה מקומות:
*בית אבטינס,
*בית הניצוץ
*ובית המוקד.
הלויים היו שומרים שם בעשרים ואחד מקומות:
*חמישה על חמישה שערי העזרה,
*ארבעה על ארבע פינות העזרה מבחוץ;
*חמישה על חמישה שערי הר הבית,
*וארבעה על ארבע פינותיו מתוכו.
*אחד בלשכת הקרבן,
*ואחד בלשכת הפרוכת
*אחד לאחורי בית הכפורת.

מטרת השמירה, כפי שכתב הרמב"ם, כבוד המקדש. ובנוסף, למנוע כניסה של מי שאינם רשאים להיכנס אל הקודש.
התחום המותר בכניסה לנכרים – הר הבית עד הסורג המסמל את תחילת מתחם החיל ובתוכו העזרה.
על הסורג מוצב שלט ביוונית ורומית בו נאמר שהכניסה לנכרים אסורה לתחום החיל והעזרה שמעבר סורג.

השמירה התבצעה במשך כל הלילה, ויש אומרים שגם ביום. על פי הרמב"ם והחינוך מי שמבטל את שמירת המקדש עובר על לאו של ביטול שמירת המקדש.
יש מחלוקת האם המצווה נוהגת גם כשאין המקדש עומד על תילו. הרב הלל משה גלבשטיין בספרו "משכנות לאביר יעקב" טען שמצוות שמירת המקדש נוהגת גם כשאין בית המקדש עומד על תילו, ופוסקים אחרים חלקו עליו, בין היתר מהסיבה שמטרת שמירת המקדש היא לכבוד הבית, ולכן כשממילא בית המקדש אינו קיים, לכאורה אין כבוד בשמירה כזו.
ויהי רצון שייבנה בית המקדש בקרוב, ויחזרו כהנים לעבודתם, לויים לשירם ולזמרם, ישראל למעמדותיהם, והשוערים לשמירת שערי המקדש וחומותיו, במהרה בימינו אמן.

שירת הלויים

עבודת השירה על הקרבן:
מתוך ספר החינוך, מצוה שצ"ד: שיעבדו הלויים במקדש:
ועיקר עבודתם לשורר על הקרבן
ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין,
אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה,

לוי האונן מותר לעבוד ולשורר,
ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם,
והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא;
ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס.

מתוך הרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג, הלכה ד:
ובמה הם מנגנין?

כלי נגינה	כמות מינימלית	כמות מקסימלית
נבלים	שני נבלים	לא מוסיפין על ששה
חלילים	שני חלילים	לא מוסיפין על שנים עשר
כנורות	תשעה כנורות	מוסיפים עד לעולם
חצוצרות	שתי חצוצרות	לא מוסיפים על עשרים ומאה
הצלצל	הצלצל אחד בלבד

מדברי ספר החינוך, מצוה שצ"ד:
ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם.
וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה.
והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב,
ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת.

מתוך פירוש הרמב"ם ערכים פרק ב משנה ו
אלו השנים עשר לווים כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל ואי אפשר להיות פחות מהן.
ודע שהחצוצרות מוסיפין על מניינם עד מאה ועשרים ולא יותר, וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצבה.
ונבל וכנור - מכלי היתרים, ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה.
וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה.
ותבל - בנעימה, רוצה לומר להנעים הקול ולמשוך אותו.
אחר כך אמר רבי אליעזר בן יעקב, שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינן עולין ממניין שנים עשר לווים,
ואין עומדים עם לווים על הדוכן, אלא בארץ היו עומדין, וראשיהם מבין רגלי הלווים, וצוערי הלווים היו נקראין, נגזר מן צער,
רצוני לומר שהיו מצערין להן ומצטערים אותן, לפי שניגון כליהם היה מסתיר יופי נעימות שיר הלווים שהיו אומרים שירה בפה.
ומה שאמר אין קטן - רצונו לומר שבתחילת היכנסו לעבודה, לא יתחיל אלא בשעת שהלווים אומרים שירה:

צוערי (צעירי) הלויים נכנסים לעזרה בשעה שהלויים אומרים בשיר:
משנה ערכין ב ו
אֵין קָטָן נִכְנַס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִין בַּשִּׁיר לֹא היוּ אוֹמְרִין בְּנֶבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֵּה כְּדֵי [ליתן] תָּבֵל בְּנַעימָה
ר׳ אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵ׳ אֵין עוֹלִין לְמִינְיָין וְלֹא עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן אֶלָּא בָאָרֶץ הַיוּ עוֹמְדִין וְרָאשֵׁיהֶם כְּבֵין רַגְלֵי הַלְוִיִּם וּצְועִירֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרִין.

רשי על בבלי, ערכין, י"ג ע"ב:
מתני' אין לוי קטן נכנס לעזרה. לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן:
ולא היו. אותן קטנים:
אומרים בנבל וכנור אלא בפה ליתן תבל בנעימה. ליתן תבלין בנעימות הלוים לפי שקול הלוים הקטנים דק ומתבל את קול הלוים הגדולי
ואין עולין למנין] דלא מנו אותן לוים למנין שנים עשר לוים הצריכין לדוכן
ולא עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן אלא בארץ היו עומדין
וצוערי הלוים. שמצערין את הלוים כדמפרש בגמרא
גמ' בנבל עשור. של עשר נימין ולעולם הבא משתעי מדכתיב שיר חדש לשון זכר דשירות העולם הזה לשון נקבה כדאמר במכילת' כשם שנקבה זו יולדת כך תשועות הללו סופן לילד צרות אבל שיר של עולם הבא ל' זכר שאינו יולד: מדמפיק ר' יהודה כנור בנבל עשור אלמא כנור היינו נבל
דנפיש קליה כי נבל. ונבל עשוי כמפוח של נפחים ומוציא קול ע''י רוח
וסועדי. עוזרי: לויים עבו קלייהו קטנים קטין קלייהו דק קולם
מקטטי. כלומר מקטינין ועושים קולם דק דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן:

זמני הנגינה: מתוך הרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג, הלכה ה-ו:

בימי המועדות כולם
ובראשי חדשים
היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה
שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות

החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף
עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה
משאר מיני מתכות פסולה

והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה מפני שקולו ערב
ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה:

בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:
*בשחיטת פסח ראשון
*ובשחיטת פסח שני
*וביום טוב הראשון של פסח
*וביום הראשון של עצרת
*ובשמנה ימי החג
וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת:

מקהלת לויים - אילוסטרציה

חלוקת הלויים למשמרותיהם

החלוקה למשמרות: מתוך הרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג, הלכה ט-יא:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות
ועובד משמר בכל שבת
וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות
וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים
וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו
וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה
אבל ליגע מותרין:

וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם
וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו:

לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו
אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה.

ערי הלויים וערי המקלט

מצווה להבדיל ערי מקלט בארץ ישראל, שנאמר 'שלוש ערים תבדיל לך... תכין לך הדרך...' (דברים י"ט).
מצווה להגלות את ההורג בשגגה לעיר מקלט, שנאמר 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וישב בה עד מות הכהן הגדול' (במדבר ל"ה י"א).4

ערי הלויים היו ארבעים ושמונה ערים שהוקדשו למגורי בני שבט לוי, שבט שלא קיבל נחלה בארץ ישראל. מתואר בתורה ששֵש מתוך הערים הללו שימשו ערי מקלט.
מלבי"ם על במדבר ל״ה:ה׳:א׳
ומדותם כבר פי' חז"ל שהיו שני מגרשים, שמגרש בכלל נקרא מקום הפנוי סביב העיר, והיה מגרש של אלף אמה סביב העיר לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם היינו כל צרכיהם לצורך חיותם כמו לכביסה וכדומה כמ"ש בנדרים (דף פא) ולא לבית הקברות כמ"ש במכות (דף יב), ומגרש השני היה סביב המגרש הראשון, שעז"א ומדותם וגו' אלפים באמה ולפרש"י סך הכל אלפים, ולפי' הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל) המגרש השני היה אלפים חוץ ממגרש הראשון, וממ"ש בפ' בהר ושדה מגרש עריהם לא ימכר מבואר שהמגרש הראשון נקרא ביחוד בשם שדה שהיה מיוחד לשדות וכרמים כמ"ש בסוטה (דף כח)…

משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש ח׳:ט׳
כָּל עָרֵי הַלְוִיִּם קוֹלְטוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן עִיר מִקְלָט הִיא. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ו) "וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר" (במדבר לה ז) "כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר". הִקִּישָׁן הַכָּתוּב כֻּלָּן זוֹ לָזוֹ לִקְלֹט:

מלבי"ם על נחמיה י״א:ל״ו:א׳
ומן הלוים מחלקות, ר"ל נתחלקו ליהודה לבנימין (הלמ"ד מוסב גם למעלה) שיש שישבו בין בני יהודה ויש בין בני בנימין, כי הלוים לקחו עריהם מיתר השבטים, כי מחלק יהודה ובנימין הפרישו לכהנים (יהושע כ"א ד') ואחר שלא יכלו להתישב בערי אחוזתם שהיה רחוק מירושלים התישבו בין בני יהודה ובנימין כמ"ש (לקמן י"ב כ"ט) שבנו להם הלוים חצרות סביבות ירושלים:

העמק דבר על במדבר כ״ו:נ״ז:א׳

ואלה פקודי הלוי למשפחותם. באשר ניתן ללוי ערים לשבת ונחלקו הערים לכל משפחה בפ״ע מש״ה נמנו המשפחות וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר:

רמב"ן על במדבר ל״ה:ח׳:א׳
מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו גם זה על דעת רבותינו (בבא בתרא קכב) מאת בתי האבות שנחלו הרבה יקחו הרבה כמו שהזכיר למשפחותיכם (במדבר ל״ג:נ״ד) אבל השבטים שוים היו בנחלה ואע"פ שתמצא בספר יהושע (פרק כא) שאין מספר הערים אשר נתנו ללוים שוה לשבטיהם מפני שווי הערים היה שהיו חשובות זו מזו כי בשומא נתחלקה הארץ תדע שהרי נתנו מיהודה ושמעון ובנימן ערים י"ג וממטה יששכר אשר ונפתלי וחצי מנשה י"ג ואלו מרובים על הראשונים במנינם ונתנו ממטה אפרים ערים ארבע וממטה דן ערים ארבע והיו בני דן כפלים כבני אפרים:

משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג:י״א-י״ב
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל: וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן…

במזרח עבר הירדן הבדיל משה שלוש ערים:
• בצר בחלק ראובן,
• רמות בגלעד בחלק גד,
• גולן בבשן בחלק מנשה.
בארץ כנען הובדלו שלוש ערים:
• קדש בגליל בהר נפתלי,
• שכם בהר אפרים,
• חברון בהר יהודה (יהושע ב' ז').
בימי המלך המשיח:
• יוסיפו שלוש ערים נוספות על השש (רמב"ם, הלכות רוצח).
ערים אלה היו ערי הכהנים והלויים תופשי התורה, כי עליהם הוטל לדרוש ולחקור על מעשה הרצח אם בזדון או בשגגה היה.
ארבעים ושניים ערי הלויים קלטו גם הם את הרוצח בשגגה.
ההבדל שבין ערי מקלט לערי הלווים:
• ערי המקלט קולטות הרוצח גם אם הגיע אליהן שלא בכוונה,
• והרוצח השוהה בהן אין משלם שכר עבור המגורים בעיר,
• ואילו שאר ערי הלווים אינן קולטות אלא מי שברח לשם על מנת לקבל מקלט,
• והרוצח נותן שכר לבעל הבית (רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ח' הלכה י').
• המטרה העיקרית של ערי המקלט הייתה להגן על מי שהרג בשוגג, אולם בפועל הן שימשו כנקודה אליה כל רוצח היה נמלט – בין אם הוא עשה זאת בשוגג או בכוונה תחילה.
• לאחר שהרוצח הגיע לעיר המקלט, היה בית הדין שולח שליחים להביא אותו למשפט. שליחים אלו היו גם מגינים עליו בדרך מפני גואלי הדם הפוטנציאליים.
• אם נפסק כי היה זה רצח במזיד היו הדיינים שופטים אותו בהתאם, ואם המוות נגרם בשוגג היו השליחים מחזירים אותו לעיר המקלט.
• הגולה היה שוהה בעיר תקופה שאינה קצובה בזמן, והוא היה "משתחרר" רק כשמת הכהן הגדול.
• אם הגולה מת קודם לכן, היו קוברים אותו בעיר המקלט ולאחר מיתת הכהן הגדול ניתן היה להעביר את קברו לעיר אחרת.
ספר החינוך מצוה תק"כ: להכין שש ערי מקלט
• להבדיל שש ערי מקלט מערי הלוים, שתהיינה מועדות לנוס שמה מכה נפש בשגגה,
• שיתקנו הדרכים לעמת הערים ויתישרו וכענין שאמרו זכרונם לברכה (מכות י, ב), שמקלט מקלט היו כותבין בפרשת הדרכים, ומפנים הדרכים שלא יהא בהן דבר שיאחר הבורח מן המרוצה
• ועל זה נאמר (דברים יט ג) תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו'.
• שרש מצוה זו ידוע וברור, שהוא כדי שלא יומת ההורג שוגג על ידי גואלי הדם...
• ואמרו זכרונם לברכה (שם הל' ט י) שכל ערי הלוים היו קולטות, שנאמר ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' הקישן הכתוב כלן.
• אבל הפרש זה היה ביניהם:
• שערי מקלט קולטות, בין לדעת בין שלא לדעת, ושאר ערי הלוים אינן קולטות אלא לדעת.
• ורוצח הדר בערי מקלט אינו נותן שכר בית, ובשאר הערים נותן שכר בית.
• ואמרו זכרונם לברכה (ב''ב ק, ב) שרחב דרך עיר מקלט צריך שלשים ושתים אמות, ובחמשה עשר באדר, בית דין שולחין שלוחים, לתקן את הדרכים ואם נתרשלו בדבר כאלו שפכו דמים.
• ואמרו זכרונם לברכה (מכות יא, ב) שכל עיר הקולטת תחומה קולט.
• ויתר פרטי המצוה בסנהדרין ומכות ושקלים וסוטה.
• ונוהגת מצוה זו, בזמן שישראל שרויים על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על המלך, ועל הצבור כלן.

טעמי המצווה – מתוך אתר בית חב"ד
• ערי המקלט היו שייכים לשבט לוי שכן שבט לוי היה הקדוש מכולם, ואדמתם יכולה לכפר על חטא ההריגה. כמו-כן, ללויים אישיות מיוחדת והם לא ישטמו את הגולה שיעבור להתגורר בעירם
• על ההורג לשהות בעיר עד מות הכהן הגדול, ועל כך ניתנו כמה סיבות.
• הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מסביר כי האבל הלאומי שיתעורר בעקבות מות הכהן ישכיח במעט מקרובי משפחת ההרוג את מות יקירם.
• לפי הסבר אחר, זהו עונש לכהן הגדול שכן "היה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".
• הסבר נוסף אומר כי מכיוון שהכהן הגדול מכפר על עם ישראל ומאריך את חייהם, לא ראוי שהרוצח יהיה בסביבתו ולכן מגבילים את תנועתו.

סוד הלויים: קבלה וחסידות

דברי האור גדליהו על תפקידם של הלויים ושל תלמידי החכמים
פרשת בהעלותך
בפרשת במדבר (א מט): "אך את מטה לוי לא תפקוד" וכו', וברש"י שם, "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו".
והנה בפרשת במדבר הארכנו בענין המספר, והבאנו שהששים רבוא של כלל ישראל, השורש שלהן הוא באותיות התורה, ע"ש באריכות.
ולכאורה יפלא, שאם שבט לוי יהיה נמנה לבדו, היינו שלא יהיו בכלל המנין של ששים רבוא, אם כן האיך הוא השורש שלהם והאם אין להם חלק בתורה שבכתב.
ונראה לומר בזה דבר חדש, דהנה בפרשת במדבר מבואר דמספר הלויים מבן חודש היה כ"ב אלף. וי"ל ששורשם של בני לוי הוא למעלה משאר השבטים, ששורשם של כל בני ישראל הוא בצירופי האותיות כמו שהם כתובים בתורה, מה שאין כן שבט לוי, שורש שלו הוא בכ"ב אתוון דאורייתא, בהאותיות עצמן, והא דהיו כ"ב אלף, י"א כי מבואר במהר"ל (גבורות ה' פ"ג) כי אלף הוא מספר שמורה על שלימות, וכ"ב אלף היינו כ"ב אותיות התורה שהן השרשים, ואלף הוא התפשטות מהשורש לשלימותו, ומצירופי האותיות האלו יש ששים רבוא אותיות, שאותיות אלו בצירופן הן כנגד ששים רבוא ישראל כש"נ שם.
וכן בפרשת פנחס כשנמנו לענין חלוקת הארץ לא נמנה שבט לוי עמהם (כמבואר שם כו- נג ונז), ולא נטלו חלק בארץ עם כלל ישראל, אבל ניתנו להם מ"ח ערים כמובאר בתורה (להלן לה - ז). ובספח"ק נתבאר דחלק של בני ישראל בארץ הוא נגד תושבע"פ, ושבט לוי שנטלו מ"ח ערים שהם נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו), שנטלו השורש של תושבע"פ.עוד איתא בספח"ק שהמ"ח ערים הם בבחינת ה"מוח" של כלל ישראל.
אח"כ מצאתי רמז להיסוד שהלוים הם נגד האותיות עצמן בשל"ה הק' פרשת במדבר.
והוא בתוך הדרוש הארוך לפרשת במדבר דברים עמוקים עד מאד. וע' בקדושת לוי פ' במדבר (ד"ה אך את מטה לוי) בסוה"ד וז"ל "כי ישראל הם מורים על אורות השכליות ולויים מורים על השפע שבא מעילת העילות על השכליות", ע"ש. וע' בספר מאור עיניים פ' במדבר (ד"ה אך את מטה לוי), ששבט לוי שלא עבדו לעגל אין להם מספר (עי' לעיל פ' במדבר אות ג' בד"ח ובמדרש רבה), ודבוקים בהקב"ה שהוא "חד ולא בחושבבן", ע"ש. ובקונטרס שהדפיסו כהוספה לספר אמרי אמת על חומש במדבר הביא (פ' במדבר - תרע"א) שהלויים הם נגד כ"ב אלף שמות של הקב"ה - בתורה. (המסדר).
שבט לוי הוא מחנה התורה, וכמו שבמדבר היו הלויים נושאי המשכן, ובפרט הארון כש"נ (דברים י - ח) "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה'", כי הארון היה העיקר (וכמו שאמרו בגמרא (עירובין ב ב) שהקהתים נקראו "נושאי המקדש" משום ה"אמרון" שהוא המקודש מכל המשאות (ע"ש ב: ברש"י)), וע' מש"כ הנצי"ב בפסוק הנ"ל אחר שמביא פסוק מספר נחמיה (ח - ט) "והלויים המבינים את העם לכל העם", וז"ל בהעמק דבר שם "וד"ז נהי' בעת ההיא שהבדיל ה' אותם לשאת את התורה והגנוז בה ברמיזותיה ודקדוקיה, וזה מכונה בשם ארון ברית ה'", ע"ש שהאריך בזה,
הרי שעיקר ההבדלה של שבט לוי היה שהיו נושאים את דגל התורה. ולכן לא היה לשבט לוי נחלה בארץ משום שהובדלו לשרת את ה', וכמו שנאמר (שם פסוק ט, ועוד שם יח - כ) "ה' הוא נחלתו", וכמבואר ברמב"ם פי"ג מהלכות שמיטה ויובל הי"ב וז"ל,
"ולמה לא זכה לוי בנחת אר"י וכו', מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר (דברים לג - י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיך הובדלו מדרכי העולם וכו', אלא הם חיל השם, שנאמר (שם פסוק יא) "ברך ה' חילו", והוא ברוך זוכה להם" וכו', ע"ש.
ושם (פסוק ט) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו"
ובגמרא (יומא סו) פירשו את הפסוק לעניין מעשה העגל, עי' ברש"י על התורה (שם, ובס' העמק דבר מהנצי"ב מה שביאר בזה). ...
ובפרשה זו מבואר אודות ההפרשה של שבט לוי, שהיה מעמד מיוחד להבדילם מתוך בני ישראל לטהר אותם לעבודה. אחד ממעשי ההפרשה היתה התנופה, ובפרשה נאמר שלש תנופות (עי' ברש"י פסוק י"א), ובספר העמק דבר פירש הנצי"ב דהתנופה הראשונה היתה תנופת הגוף כמשמעה (ע"ש מש"כ בפסוק יא) ותנופה השניה היא תנופת הרוח והמעלה, היינו כי לא היה רק תנופת הגוף אלא גם תנופת כל האדם" "אופגעהויבן דעם גאנצען מענטש" - תנופת הנפש רוח ונשמה, כל כוחותיו הונפו יחד על שנעשה "א העכערע מענטש", וכלשון הנצי"ב "שבזה שמעמיד אותם לפני אהרן ובניו יהיו מכשירים עצמם להגביה לבבם בדרכי ה' וישיגו צורה אחרת", וע"ש להלן בפ' איך שמפרש את עניין ה"טהרה" ואת התנופה השלישית.

ולא שבט לוי בלבד
ברמב"ם שם הלי"ג וז"ל, "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" ע"ש בדבריו הק' שהם דברי חיזוק לבני ישיבה.
בגמ' (ב"מ פד.) מביא איך ר"ל קיבל עליו ללמוד תורה ומיד תשש כחו, ע"ש בגמ'. והנצי"ב בפ' הנ"ל מביא גמ' זו לראיה שמיד בההפרשה משיג הוא צורה אחרת, וזה היה ענין תנופת הלויים כנ"ל. וביאר שם שמה שתשש כחו הוא משום שנתעלה בחינת הרוח, וכין שזה קם זה נופל, כשגובר כח הנשמה תשש כח הגוף, ע"ש בפסוק י"ג מש"כ בלשון קצר וזך.
ויש לבאר כי אמנם שניתנה הפרשה ללויים, אבל התורה נצחית היא, וכבר נתבאר דעיקר עבודת הלויים הי' לשאת את ארון הברית, ותלמידי חכמים הם הם הממשיכים בעבודה זו. ולכן כמו שתנופת הלויים הכשירה את לבבם להשיג צורה אחרת כן נשאר לדורות כי בשעה שהת"ח בא להפריש עצמו ללימוד התורה, הרי הפרשה זו היא כמו תנופה, שמגביה את רוחו, ומשיג צורה אחרת, ומבדילו להיות קודש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו וככל דברי הרמב"ם הנ"ל.
ונמצא שפרשה זו היא לימוד לכל תלמיד חכם, שצריך הוא לדעת את רום ערכו כי הוא מובדל ברוח ובמעלה, אבל יש בידיעה זו גם אחריות גדולה וצורך לזהירות יתירה, וכמבואר בהפסוקים, כמו שנאמר (פסוק יד) "והיו לי הלויים", ופירשוהו הנצי"ב "יהיו כל מעשיהם ומחשבותיהם לי לשמי", וע"ש בכל דבריו מה שכתב בהנהגת הבן לוי, וגם שם ב"הרחב דבר" שביאר בראיות ברורות שתלמידי חכמים הם הממשיכים ללכת בדרך זה המיוחד לשבט לוי. וכ"כ הרמב"ם (ריש פ"ה מהל' דעות) "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ודעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו" וכו', ע"ש.
היינו שכל הנהגתו יהי' בדרך "תנופה" - "העכער" - שיהא ניכר בת"ח במאכלו במשקהו ובדיבורו בנחת ובמשקל, ובמשארו ומתנו עם הבריות, בכל אלו יהי' ניכר מהנהגתו שהוא בן תורה, ויראו אותו כמי שהוא נושא את ארון הברית כשבט לוי בשעתו. ונדרש בן ישיבה שיהא מסור בלב ונפש ללימוד התורה, וכמו שמצינו בשבט לוי שהפרישו עצמם מכל עניני העולם, וכנ"ל בשם הגר"ע, וכ"ש שמחוייב הבן ישיבה לשמור את הסדרים, ושלא יבטל זמנו, שאם אינו שומר את הזמן כראוי אז חוץ ממה שמרפה את עצמו מרפה הוא גם אחרים ואחראי הוא ע"ז, כדתנן (אבות א יד) "אם אין אני לי מי לא וכשאני לעצמי מה אני", ופירשו (עפ"י החי' הרי"ם על מס' אבות. (ועי' במפרשי המשנה שפירשו בדרכים אחרים), דכ"א צריך לתקן נפשו מה שאין חברו יכול לעשות עבורו.
(וכן רואים מהא דמשורר ששיער חייב (ערכין יא), דכ"א יש לו תפקיד שלו וצריך הוא לנצל את כוחותיו שלו).
אבל צריך גם לבטל חלקו אל הכלל, דאחראי הוא בעד הכלל.
"ואם לא עכשיו אימתי", פירשו, אימתי יהי' עוד אותו "עכשיו", שהרי כל רגע רגע עולם בפני עצמו הוא, ואם שומר הוא את רגעיו, הרי חיזק את עצמו, וגם את כל סביבותיו.
ובדברי הרמב"ם הנ"ל (סוף הל' שמיטה ויובל) יש עוד לימוד, ע"ש שסיים "ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים". הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי", היינו שמי שהבינו מדעו להפריש עצמו לעמוד לפני ה', שמובטח הוא שיספיק לו הקב"ה את צרכיו, ואם הבן תורה יחזק עצמו בבטחון בזה אז יוכל להפריש עצמו ללימוד התורה להרבה שנים בלי דאגות, שהרי נתקדש קודש קדשים, וה' הוא חלקו ונחלתו ותומיך גורלו.

השמחה בעשיית המצוות, ותפקידם של בני לוי - דברי רבנו בחיי, במדבר ד כב
(כב) שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און (משלי כא, ט״ו)
שלמה המלך ע״ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ״א) כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש והוא שכתוב (שם כ״ג) גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו, הזכיר לשון גילה אצל הצדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע״ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהלים ל״ב:י״א) שמחו בה׳ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב, צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה׳ צדיקים, ובאור הכתוב כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר וכשאין ביניהם גזל וחמס, ואם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ידאג ויאנח על זה כי כן מדתו של צדיק. ומחתה לפועלי און, עשות משפט הוא מחתה ויראה ופחד לפועלי און, כי יראו לנפשם כאשר יוכיחו בעיר עושי רשעה, והענין להם למחתה פן יענשו על מעשיהם הרעים. ואם כן באר לך הכתוב כי עשית המשפט שהוא מחתה לפועלי און הוא שמחה אצל הצדיק.
והנה שלמה ע״ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי״ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק׳:ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז״ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה. ומן הידוע כי עקר זמנו ותקפו של אדם בתכונת כח הקול ובטורח המלאכות הוא מזמן שלשים שנה עד חמשים וכמו שאמרו בן שלשים לכח, ומן החמשים ואילך הכח תשש והקול נפסק והלוי נפסל, כי איך ישיר את שיר ה׳ כיון שנפסק קולו ונשתנה, וזהו ששנינו לוים במומים כשרים בשנים פסולים, ועל זה אמר הכתוב (במדבר ח׳:כ״ה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ומפני זה נצטוו הלוים להמנות מבן שלשים ועד בן חמשים שהוא זמן עבודתם, וזהו שכתוב.
נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם, מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה

המשוררים מבני לוי: המשך דברי רבנו בחיי, במדבר ד, מו
(מז) לעבוד עבודת עבודה – זה השיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקרבנות, וכן הוא אומר (תהלים ק׳:ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב בדברי הימים (ב ל״ה) והמשוררים בני אסף על מעמדם אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכנורות ומצלתים והיו אומרים שירות וזמירות להקב״ה בשעת הקרבן. ואמרו רז״ל כמה נימין היו בכנור, שבעה, שנאמר (תהלים ט״ז:י״א) שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד ע״ה אומר (שם קיט) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר (שם י״ב) למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבא עשרה שנאמר (שם ל״ג) בנבל עשור זמרו לו, ואומר (שם צ״ב) עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו רז״ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו. ובאור הענין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעוה״ב תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש ענין השיר עד שבא אדוננו דוד ע״ה.
והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלוים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף הימן ידותון איתן האזרחי הרי ארבעה, ולוי היה שם ששמו בן הרי חמשה, ועל הגתית הוא משפחת הגתית והוא משפחת עובד אדום הרי ששה, ובני קרח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפלה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים ג״כ בשמונה כלים ואלו הן, על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, והמשא, שנאמר (דברי הימים א ט״ו:כ״ב) וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון (בראשית כ״ט:י״א) וישא את קולו, ודרשו רז״ל במסכת ערכין אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב (מלכים א א׳:מ׳) והעם מחללים בחלילים, ועל שושנים, על הגתית, על השמינית.

סוד ערי המקלט
במדבר ל"ה כ"ה:
וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.
רש"י:
עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול.
דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. מכות יא. –
אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
במדבר ל"ה כ"ה:
וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.
רש"י:
עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול.
דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. מכות יא. –
אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

ספורנו במדבר לה כה:
"עד מות הכהן הגדול" כבר באר שהגלות היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן וזה במשפט האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו כאמרו והאלהים אנה לידו:

מתוך דברי האור החיים, שמות כ"א י"ג:
ורבותינו ז"ל אמרו במכילתא ובהגולין: זה הוא שאמר הכתוב מרשעים יצא רשע וגו', הא כיצד היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו וכו', הרי זה גולה, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה וכו', בא מזיד ונפל ביד שוגג. ע"כ.
וקשה, הן אמת כי מזיד זה נטל שכרו משלם כי בן מוות הוא והרי הוא נהרג, אלא שוגג זה שגולה, גלות זה הוא על מה ששגג עתה בפעם הזאת, ועל שגגתו אשר שגג בראשון אין לו פרעון עליה, ואם אשר הזמין לידו ה', לא יתחייב עליה, כי ה' הזמינה לידו, אם כן מוכרח לומר כי בפעם הזאת לא אינה ה' לידו, והנהרג על ידו לא היה מחוייב מיתה, שאם מחוייב, הרי זה יכנס גם כן בגדר כי ה' אנה לידו, וזה דוחק, כי הכתוב יגיד ענין שגגת הריגת נפש בלא צדיה, ולא חלק בקצת מהם.
והנכון, כי גם נהרג ראשון נתחייב מיתה, והרגו זה במאמרו יתברך, אשר אנה ליד זה ההורג בשוגג. והנה זה שנהרג נלכד בפשעו ונהרג על אשר הרג במזיד,
אבל היה ה' יכול להפיל עליו מפולת בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון (מזיד) [שוגג] שאין עליו חיוב אלא גלות, ואנה ה' לידו דבר זה,
והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה שסיבב הריגה,
וכפי זה אפילו הרג עשרה אינו חייב אלא גלות אחד, כי סיבת הגלות אחת היא, ואחר שישלם עוונו לא יזמין ה' לידו רציחה אחרת.
ותמצא שלא הגביל ה' שיעור הגלות לכל הרצחנים שיעור אחד, אלא כל אחד כפי שיעור חטא הקדום לו, וכפי זה טעם שאמר הש"ס שעוון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בעונש שניהם, שהוא על ההריגה...
או אפשר, כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש, והיה לו להיכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון, וצריך לגלות פי שנים כשיעור הצריך למספר רשעיותיו.
ולזה תמצא שנתחכם ה' ולא גבל שיעור גלות הרוצח אלא עד מות הכהן הגדול, ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק, כמה שיעור הצריך לו, אם לאחת אם לשתים.

עניינו של חודש אלול – מדברי הרבי מליובאוויטש זי"ע
התוועדות שבת פרשת עקב, מברכים-החודש אלול, ה'תשי"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' התשי"א חלק ב' (ג), עמ' 285-291
בראשי-תיבות אלול, "אנה לידו ושמתי לך", מרומז שחודש זה הוא העיר מקלט על המעשים לא טובים שעשה האדם במשך כל השנה, על-ידי חשבון הנפש ותשובה. כי אם, ח"ו, חטא ופגם ועבר את הדרך, דרך הוי' – הנה בכל עבירה שעשה הרי הוא רוצח נפש, "שופך דם האדם באדם", היינו שהוא "שופך דם האדם", אדם דקדושה, הוא נוטל ומוציא דם וחיות מנפש האלקית שלו, ומוסרם "באדם" – אדם בליעל הוא היצר-הרע, שופך דם האדם בשוגג או במזיד.
וחודש אלול הוא ערי המקלט, אם החוטא גולה לחודש אלול – מנתק עצמו ויוצא מהישות ומציאות שלו, "מארצך וממולדתך ומבית אביך" – מרצונותיו, הרגליו ומהמסקנות של השכל טעם ודעת שלו – ויהיה בבחינת "ונס שמה", אשר "שם תהא דירתו" – כלומר שהוא מחליט בנפשו "להתיישב שם", לסדר ימי חייו בסדר החדש של חשבון הנפש ותשובה, אזי – "גלות מכפרת".
ולא רק העניינים הלא טובים שעשה בשוגג יתכפרו, אלא גם העניינים הלא טובים שעשה במזיד יתכפרו, כי הלא עתה מועילה תשובת "שופך דם האדם", וכנ"ל.
וגם אפילו אם אינו יכול להגיע למדריגת תשובה מאהבה, שאז "זדונות נעשות לו כזכיות", אבל, עושה הוא תשובה מיראה על-כל-פנים, אם מיראת העונש או מיראת הדין, או מיראה של ימים הנוראים, מיראת "אני לדודי ודודי לי" – ראשי-תיבות אלול – מהתבוננותו: שתלת קשרין מתקשראין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, והוא בעצמו – על-ידי העבירה, אשר "עונותיכם מבדילים ביניכם ובין ה' אלקיכם" , מרוחק ומנותק מעצמות ומהות א"ס ב"ה – הנה, כאשר מתבונן ומתעמק בזה בא לידי תשובה מיראה, "זדונות נעשות לו כשגגות", ו"גלות מכפרת".

דברי הרב שמשון רפאל הירש על משמעותם הרוחנית של ערי המקלט
והרי כאן שני עניינים: הרווחה החברתית של העם המושתתת על הכניעה לה' ועל קיום תורתו, והשראת השכינה בארץ המובטחת לאדם אם ירומם את חיי הכלל אל ה'.
שני אלה תלויים בהודאה ובהכרה במעלת האדם שנברא בצלם. כל התורה כולה עומדת על שלושה יסודות: על המשפט, על החסד בחיי החברה ועל הקדושה המוסרית בחיי הפרט.
והואיל וכך, הרי כל התורה כולה תלויה בכך אם מכירים או שלוללים, אם מודים או כופרים, במעלת האדם שנברא בצלם.
המשפט תלוי בהכרת האדם שחבירו נברא בצלם אלקים, והחסד והקדושה המוסרית תלויים בהכרת האדם שהוא עצמו נברא בצלם אלקים.
אולם אם צלם האדם הוא צלם הבהמה, אם הוא יצור גופני כשאר כל בעלי החיים בבריאה, הרי גם המניע לחייו הוא רק אלימות, אנוכיות וסיפוק יצרי הבהמה, ושוב אין מקום לדבר על משפט ועל חסד ועל קדושה מוסרית. או אז טומאה שורה בעולמו של האדם ובחבל ארצו. ואין טומאה אלא שיעבוד גופני וחוסר חירות שסופם אלימות והשחתה. ואם האדם בביתו והעמים במדינתם נכנעים לחזון האליל של הבהמה, שוב אין מקום לה' בארץ. כי ה' דורש עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת בקדושה מוסרית.
אולם אדישות הכלל לשפיכות דמים היא כפירה גלויה במהותו האלוקית של האדם והיא מכריזה על הטומאה כעל עקרון חיי האדם והעם. ולפיכך אומרת התורה לכלל ישראל במדינתו: ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה: אל תכריז באדישותך לדם האדם שעקרון הטומאה שולט בארץ; אל תשליט את הטומאה בארץ "אשר אתם ישובים בה אשר אני שוכן בתוכה". כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:... הוא קרוב לישראל בכל עיתות הווה מתוך שהוא נותן את עיניו בשלמותם המוסרית שבעתיד, ושלמות זו תושג על ידי חסד ה' המחנך אותנו לקראתה....
חברה המיחסת קדושה לדם אדם מבטאת שהאדם נברא בצלם אלקים... ה' וצלם האלקים שבאדם יהווה את היסוד של המדינה הזאת ושל חיי החברה והפרט של כל בניה. החיים והארץ מובטחים לכל יחיד רק אם יכבד את צלם האלקים שבכל אדם, וכמסקנה מכך יכיר שאין רשות לאדם לפגוע בחיי אדם, והכרה זו תביאנו לידי זהירות בכל מעשיו...
נזכור שמגלים את הרוצח אל ערי הלויים, וביתר דיוק: לעיר של לויים, ונמצא שהוא נמסר כולו לאחריות ה"לויים", הנלווים על הכהן כמשרתיו... נקודת הכובד של כל תפקיד הכהנים והלויים, שנציגם העליון הוא הכהן הגדול, תלויה בשני מושגים: הוראה וכפרה; הכפרה היא במקדש וההוראה היא מחוץ למקדש ושני היסודות האלה קשורים זה לזה בקשר עמוק...
עיקר אופיה של הגלות בעיר המקלט איננו עונש אלא כפרה: היא תשחרר אותו מכובד המשה של האשמה הרובצת עליו. אופי זה מתבטא גם ביחסו של הכלל אל הגולה: הוא דואג באהבה לשלומו הגופני והרוחני ולסיפוק צרכיו במקום גלותו.
בהשפעת הכהנים יעמיד כל אדם את חייו הפנימיים והחיצוניים תחת שלטון תורת ה' וישקול כל צעד וכל מעשה בתבונה ובזהירות, וכך יתרחק מקלות דעת ומחוסר מחשבה.
הוא ינהיג את חייו באותו כובד ראש המציל את האדם אפילו מן השגגות, וזו היא עיקר תכלית הכהונה בישראל....
אם אדם חטא בשגגה ובחוסר מחשבה ועבר עבירה חמורה של הריגת אדם, יש במאורע זה משום אזהרה לכהנים וגערה בהם, ונציגם העליון, הכהן הגדול, מתייחס לגזר הדין בשתי בחינות: א. כגירוש מעל פניו. ב. הוא שותף לסבלו של מי שנגזר דינו.
על הכהנים לעורר ולטפח את רוח החירות המוסרית, רוח זו תפקיע את כל חיי האדם מתחום הטומאה שהיא תחום השיעבוד הפיסי העיוור... אדם שהוא חי בחירות מוסרית כבר נעשה מרכבה לשכינה.

סוד ערי הלויים
במדבר לה ו וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר. מתוך ספר החינוך, מצוה ת"ח: לתת ערים לשבט לוי
שורש מצוה זו:
ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם,
ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם.
ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו.
ועל השבט הזה הנבחר נאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" (דברים לג, ט), כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת,
ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן אהבת שאר בני אדם...

פירוש הכלי יקר (במדבר לה ו):
"ארבעים ושתים עיר כנגד מ"ב חניות שישראל חנו בהם והיו בכולם כגֵרים. כך נתנו ללויים שלא היה להם חלק בארץ מ"ב עיר.
וערי המקלט יהיו מן ערי הלוים לפי שהנס אל עיר מקלטו הרי הוא שמה גֵר, ויש לחוש פן יאמרו לו יושבי הארץ גר אתה בארץ. על כן צוה שיהיו ערי מקלט מן ערי הלויים כי גם הלויים כגרים בארץ ויאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך, על דרך שנאמר (שמות כג ט): ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם."

כח ערי המקלט – לגרש את הקליפות - דברי המאור ושמש על פרשת מסעי
"ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים וגו' ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר וגו'."
מאור ושמש על פרשת מסעי שואל מדוע מופיע לשון מגרש, ומדוע החישוב הכפול הזה, שש עיר, ארבעים ושתיים עיר, ואח"כ הסיכום של ארבעים ושמונה עיר, שנראה כפירוט יתר. כמו כן, מדוע המספרים הם דווקא שש ערי מקלט וארבעים ושתיים עיר, ומדוע שלש הערים שבעבר הירדן אינן קולטות עד שיותקנו שלש הערים שבארץ ישראל.
והוא מסביר על פי חכמת הקבלה:
ולהבין הענין, כי ידוע שכל האוירים מלאים מקליפות חיצונים... ובשם הקדוש של מ"ב המורכב משבעה בתים, ובכל בית הוא ששה אותיות, הוא השם הקדוש שם אב"ג, בזה השם הקדוש יוגרשו הקליפות חיצונים ונעשו האוירים זכים וברורים. וי"ב שבטי י-ה הם נגד י"ב צירופי הויות העולה מ"ח אותיות.
על כן הוליך השם יתברך הי"ב שבטי י-ה במדבר במקום נחש שרף ועקרב, אשר לא עבר אדם שם, בכדי יגרשו משם הקליפות חיצונים ולברר ולזכות האוירים שיהיו מזהירים ומצהירים ולהעלות משם הנ"ק שנפלו המכונים בשם רוצח בידוע.
והעיקר הקדושה היא בלוים, ולזכות האוירים לגרש הקליפות חיצונים. על כן נאמר ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים, דהיינו, שלוים יגרשו הקליפות שבאוירים להאיר אותם.
ואמר הכותב שש ערי מקלט ואח"כ אמר הכתוב ארבעים ושנים עיר, ר"ל בשם הקדוש שהוא של מ"ב המורכב משבעה בתים ובכל בית ששה אותיות, היינו באותו השם הקדוש יוכלו לגרש הקליפות חיצונים להאיר האוירים ויהיה לנוס שמה הרוצח, ר"ל להעלות הנ"ק שנפלו המכונים בשם רוצח.
ואח"כ אמר הכתוב "כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר" רצו לומר הם י"ב צירופי הויה העולים מ"ח. גם השם הקדוש עם הרכבות הבתים ואותיות עולים מ"ח.
אתהן ואת מגרשיהן ר"ל לגרש בהם הקליפות חיצונות, להאיר האוירים ע"פ תבל, והבן...
ונראה צריך להבין מהיכן בא אל האדם שיבא לידי רציחה חלילה אפילו בשוגג, מסתמא אין זה עבירה ראשונה בידו ופתאום לא יבא לידי עון חמור כזה אך עבירה גוררת עבירה, לכן אם רוצה לו לחזור בתשובה לשאול אל לבו מאין בא העבירה זו לידו ויפשפש במעשיו מה חטא קודם לזה עד שיתברר אצלו כל העבירות שעשה עד עבירה ראשונה שפגם באיזה מדה, כי אם יפגום אדם באיזה מדה חלילה אפילו מעט מזעיר יכול לבא חלילה לידי רציחה כי עבירה גוררת עבירה...
נמצא אם פגם באיזה מדה מהשש מדות דהיינו אהבה יראה תפארת נצח הוד יסוד, עבירה גוררת עבירה, עד שמביא אותו לידי רציחה חלילה. והמידה השביעית אינה מידה כי לית לה מגרמה כלל, והיא בחינת נוקבא שמקבלת מהשש מידות.
על כן צריך הבעל תשובה להתבונן עד שיתברר אצלו באיזה מדה פגם. וזאת אי אפשר עד שילך לצדיקי הדור כי לזה צריך התבודדות גדול ושקידה רבה.
לכן אי אפשר שיתברר לו עד שילך אצל צדיקי הדור וגם שם צריך להיות כמה עידן ועידנין.
ומחמת שהצדיק הוא עובד השי"ת, אם ישב החוטא אצלו ימים רבים בהמשך הזמן יתברר אצלו על נכון כי על ידי הצדיק יבא לידי שכל, כי הצדיק עובד ה' כפי בחינתו ויתכן שהחוטא רוצה לשוב לבו מושכו לזה הצדיק שהוא עובד את ה' במדה זו שפגם החוטא, והיום יזכור את עצמו בזכירה זו ולמחר באחרת עד שיתברר אצלו באיזה מדה פגם ויוכל לבא לידי תשובה גמורה.
ולכן הבדילו שש ערי מקלט, כנגד שש מדות, כי מדה השביעית אינה מדה שלית לה מגרמה כלום והיא בחינת נוקבא שמקבלת מהשש מדות.
ונתנו השש ערי מקלט ללוים, כי הלוים היו צדיקים גדולים עובדי השם כל אחד ואחד לפי בחינתו שהיה עובד את השי"ת באיזה מדה.
ותיכף כשישים הרוצח אל לבו לשוב בתשובה היה לבו מושכו אל העיר אשר שם יושב הצדיק שעובד את הקב"ה במידה זו שהרוצח פגם בה
ושם בהמשך הזמן היה יכול החוטא לתקן המידה אשר פגם בו...
ומה שתלה הכתוב ישיבת הרוצח בערי מקלט עד מות הכהן הגדול, כי אז מתעורר כל אחד ואחד לתשובה שלימה ומפשפש היטיב במעשיו, לכן כל זמן שלא הבדילו השלוש שבארץ ישראל, אלו שבעבר הירדן לא היו קולטים, מפני שעדיין לא נתקנו כנגד כל השש מידות, ומה יעשה מה שפגם למשל שפגם במידת נצחון, ועדיין לא הבדילו העיר אשר יוכל לתקן מידה זו.
וכל השש מידות יכולים לתקן על ידי שם של מ"ב, הוא השם של "אנא בכח" כנ"ל,
ושש תיבות הראשונות הם כנגד שש ערי המקלט, וכל הקפיטל כולו הוא כנגד שניים וארבעים עיר. וזהו ביאר הכתוב ואת הערים אשר תתנו ללוים שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח, כי שש ערי מקלט הם כנגד השש מדות,
וציוה הקב"ה לתת אותם ללוים שהם צדיקים גדולים, וכאשר ישב שם הרוצח אצלם, יתבונן היטב וישוב מכל העבירות שבידו, עד אשר יתקן המידה שפגם בה,
ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר, רומז לשם של מ"ב כנ"ל, כי על ידי שם של מ"ב היו מתקנים השש מדות,
ואמר עוד הכתוב, כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר, כנגד י"ב צירופי הויות שעולה מספרים מ"ח, וק"ל.

42 מסעות, 42 ערי לויים:
מסביר הרב אליהו עמר שליט"א
42 תיקונים / מסעות היו כנגד תפילת ”אנא בכח”– שבכח תפילה זו לעלות ולתקן את הדברים בשורשם,
וזוהי הסיבה שבתפילת שחרית אנו אומרים תפילת ”אנא בכח” מיד בסיום מעשה פיטום הקטורת. מפני שבכוחה להעלות את תפילתנו.
וכן אנו שבים ואומרים תפילה זו בקריאת שמע שעל המיטה, שבכוחה להעלות את נשמתנו בעת השינה למקומות רוחניים.
ולכן אם אדם חלילה נמצא בעת מגיפה– שכידוע כל עניני החולי נובעים מחטאים ומצד הטומאה, (למעט יסורים מאהבה, שהם סוגיה בפני עצמה – ומהם אין מגפות) לכן כדי לברר ולתקן את הפגם, צריך לעשות תשובה על החטאים.
ובנוסף לתפילת ”אנא בכח” הרמוזים בקריאת מב’ המסעות, הדבר מתקן את הדברים בשורשם.
וכן בספר התורה–יש בכל עמודה 42 שורות!!! שעל ידי לימוד התורה אנו מקיימים את רצון ה’ ומקדשים את העולם בתורתו. כנגד תפילת ”אנא בכח” שבכוחה העוצמתי לברר ולהעלות את כל ניצוצות הקדושה.
ולכן נחלו הלויים 42 ערים. מפני שהלוי הוא המלמד תורה לעם ישראל כמו שכתוב בתורה ”כי יפלא ממך דבר למשפט. בין דם לדם בין דין לדין… ובאת אל הכהנים הלויים… והגידו לך את דבר המשפט”.
ומכיוון שלימוד התורה בכוחו לקדש ולטהר את הנשמה. בדיוק כמו שפעלו עם ישראל במסעותיהם במדבר, אין יותר מתאים מלתת ללוים, מאת בני ישראל, 42 ערים. מפני שע”י הלויים זוכים בני ישראל ללמוד תורה.
לכל יהודי יש לו את 42 המסעות הפרטיים שלו בעולם. תיקונים וגלגולים שהוא עובר, התפילה היא – שנזכה ללמוד את תורת ה’ – ולעשות את יעודנו בעולם.

הלויים

הקדמה

הלויים בספרים

24

12

25

5

פרטים

תפקידי הלויים

ברכות הלויים

הכשרת הלויים לתפקידיהם

שמירת המקדש

שירת הלויים

חלוקת הלויים למשמרותיהם

ערי הלויים וערי המקלט

סוד הלויים: קבלה וחסידות

תפילות ושירים

אנא בכח

אני מאמין בביאת המשיח

קול שירת הלווים

אשא עיני אל-ההרים

עומדות היו רגלנו

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך

אני עומד על החומה

שיר של בית המקדש

סיפורים ומדרשים על הלויים

קישורים נוספים

מהות שבט לוי

תפקידי הלויים במקדש

שמירת המקדש

שירת הלויים

השירים והנגינות בבית המקדש

ערי הלויים

על האתר

קישורים חשובים

צרו קשר