סיפורי התגלות נבואית ורוח הקודש
תחילת נבואתו של שמואל - שמואל א פרק ג
וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-ה' לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וְנֵר אֱלֹקים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.
וַיִּקְרָא ה' אֶל-שְׁמוּאֵל
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי
וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב
וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב.
וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל
וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי
וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב.
וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-ה' וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-ה'.
וַיֹּסֶף ה' קְרֹא-שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי
וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר.
וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ
וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ.
וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל-עֵלִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה. וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי-שֹׁפֵט אֲנִי אֶת-בֵּיתוֹ עַד-עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר-יָדַע כִּי-מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם. וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם-יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית-עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד-עוֹלָם.
וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד-הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת-דַּלְתוֹת בֵּית-ה'
וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת-הַמַּרְאָה אֶל-עֵלִי.
וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת-שְׁמוּאֵל
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי
וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל-נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה-לְּךָ אֱלֹקים וְכֹה יוֹסִיף אִם-תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ.
וַיַּגֶּד-לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ
וַיֹּאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה.
וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה.
וַיֵּדַע כָּל-יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'.
וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי-נִגְלָה ה' אֶל-שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה'.
אליהו הנביא בהר הכרמל - מלכים א' י"ח
וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן.
וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת-ה' מְאֹד. וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם.
וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל-עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל-כָּל-מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל-הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה.
וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת-הָאָרֶץ לַעֲבָר-בָּהּ אַחְאָב הָלַךְ בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ וְעֹבַדְיָהוּ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ-אֶחָד לְבַדּוֹ.
וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ.
וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ.
וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי. חַי ה' אֱלֹקיךָ אִם-יֶשׁ-גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה. וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-ה' מִנְּעֻרָי. הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם. וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו.
וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ.
וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת-אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל.
וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו
וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.
וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה' וְהָיָה הָאֱלֹקים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹקים
וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.
וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר
וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.
וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי
וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו
וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס.
וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.
וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ.
וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים.
וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.
וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם.
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית.
וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה' וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.
וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם
וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי-קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם.
וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל-רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו.
וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים.
וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם.
וַיְהִי עַד-כֹּה וְעַד-כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה.
תיקון ליל שבועות במחיצת מרן ה"בית יוסף" זצ"ל
כותב השל"ה הקדוש:
ולהראות
גדולת מעלת זה הלילה, איך שחביב לפני הקדוש
ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה,
גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי
התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות
ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב
לזמנינו, והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה
הלוי אלקביץ, שהיה מתחבר בבית של רבינו בית
יוסף, והופיע עליו רוח הקודש.
וזה נוסח הכתב:
דעו לכם, כי הסכמנו החסיד [מרן רבי יוסף
קארו] נר"ו ואני [הרב שלמה הלוי אלקבץ]
עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל
שבועות, ולנדד שינה מעינינו. ותהלה לאל, כן
עלה בידינו, כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו
ותחי נפשכם. וזהו הסדר שתקנתי וסדרתי בלילה
ההוא. ראשונה תורה... וכל זה באימה ביראה
בניגון ובטעם, לא יאומן כי יסופר. ואחר כך למדנו
משנה כל סדר זרעים. ואחר כך למדנו על דרך
האמת.
ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי
מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר
בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל
השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות
רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה
רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא.
והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר: שמעו
ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי. שלום
לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם
הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על
נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים
נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת
בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה
ליושנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו
ועלצו, ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות
מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה
לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אווירים וכמה
רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים
דממו, והחיות עמדו, וכל צבא מעלה והקדוש
ברוך הוא שומעים את קולכם.
והנני המשנה האחת המייסרת את האדם,
באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם
מתעלים יותר ויותר, אבל עם כל זה נתעליתם,
ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם
שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה...
לכן חזקו ואמצו ועלצו בניי ידידי המהדרים, ואל
תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם,
ותורתכם עריבה לפני הקדוש ברוך הוא. לכן
עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול
רם כיום הכיפורים 'ברוך שם כבוד' כו'. ועמדנו
על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול
כאשר נצטוינו. וחזר ואמר, אשריכם בני, שובו אל
לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל,
כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב
או במעט, 'ועיניכם אל תחוס על כליכם', כי טוב
הארץ העליונה תאכלו, 'ואם תאבו ושמעתם,
טוב הארץ ההיא תאכלו'. לכן מהרו ועלו, כי
אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום
ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, 'ה' עוז לעמו
יתן' כו'.
את כל הדברים האלה דבר אלינו, ושמעה
אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה
וכמה הבטחות גדולות. וכולנו געינו בבכיה מרוב
השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו,
וקולה כחולה המתחננת אלינו, ואז נתחזקנו
עד אור הבוקר, ולא פסק גירסא מפומנא בגילה
ורעדה.
ויהי בבקר, הלכנו וטבלנו, כאשר עשינו
שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים
אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם
ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו,
וימת לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם
אנחנו התחזקנו כנגדם, יען בסבתם לא זכינו עוד
והפסדנו, כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן
והלילה הזאת השניה )ליל יו"ט שני של גלויות(
נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן.
ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו
אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישן,
כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה, וישבנו
שם. ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה
השניה כסדר הראשון.
ומרוב השמחה שהיינו עשרה, לא המתינה
עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה
הראשון שהיה ממש בחצות הלילה, רק תיכף
שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו
אל פרשת 'שמע', קול דודנו דופק. והתחיל:
'שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו
ורננו שוכני עפר, בסוד עפר העליון שני ההי"ן'
כו', ודברים רבים של חכמה אמר הנה. אחר כך
אמר: 'אשריכם ידידי, אשריכם המעלים אותי,
כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר
שבקדושה, אשריכם בעולם הזה, אשריכם ואשרי
יולדתכם, אל תיראו חרפת אנוש, ומגדופם אל
תחתו, כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי
אתם מבני עליה' כו', כדלעיל, 'ואתם מתדבקים
בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד
משוך עליכם, ואלמלי ניתן רשות לעין הייתם
רואים האש הסובבת הבית הזה, לכן חזקו ואמצו
ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם, שמע
ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כיום
הכיפורים', ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו
לסוד הלימוד.
ואחר כך כחצות הלילה, חזר הדיבור פעם
שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח ענין
הלימוד ההוא. ואמר: 'ראו, השמע עם קול מדבר
ככם' 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך', אם זה
כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם
זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות
על דרככם, 'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר
חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם
לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם
לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו
מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור
דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת
אתכם, הקיצו ידידי, התאמצו והיו לבני חיל,
ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו, וחוט של חסד
משוך עליכם מידי יום ביומו...
[וכתב הר"ר שלמה אלקבץ ז"ל]: ועתה
בנים שמעו לי, הטו אזנכם, תנו לבבכם, מי פתי
ישמע הדברים האלה ולא יקח ערמה, וחסר לב
ולא יקנה, מי עיור ועינים לא יראה זכות בזה,
ולא יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו
ובכל מאודו. ומעיד אני שמים וארץ, כי כל זה
שדברתי פה ובקונטריס, אינו חלק אחד ממאה
ואחד. ואפילו בקונטריס ההוא, תראו בין תיבה
לתיבה סגולתא כזה )במקור ישנו ציור של סגול(
לפעמים. והוא הוכחה, כי שם היה דבר נעלם,
ולא הרשיתי עצמי לכתוב אותו. אחי ועמי, שמעו
ותחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל
זה, רוח חדשה נתן בקרבם. וגם ביום השבת, חזר
הדיבור אל החסיד, והפליא לשבח את אשר עשינו
בשני הלילות האלה, ואמר פעם ופעמיים ושלש:
'פקוד לחבריא דיסתמרון מחובייהו, מאחר
שנכנסו לפרוזדור - ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי
אשר יצא החוצה דמו בראשו, ואנחנו נקיים'. ואז
עמד החסיד קודם אכילת הבוקר, וקבצם כולם
ביחד, ודיבר הוא אליהם והתרה בהם כאשר ציוה,
ואחר כך אמר, 'אני עבדכם'. ויענו כולם ויאמרו,
'נעשה ונשמע', ותקנו תקנות רבות...
ואתם אחי, הקיצו חזקו ואמצו עלצו
בעבודת יוצרנו... לכן חושו על כבוד יוצרכם ותנו
אליו כבוד, והזהרו פן תתנחמו חלילה, ואל שדי
אתחנן, יתן בלבבכם לחוס על עצמכם, ויזכני
להתאחד עמכם על אדמת הקודש לעבדו שכם
אחד, אמן. כה דברי לשוני, אחיכם שלמה הלוי
אלקוויץ. עד כאן לשון הכתב.
ומסיים הרב של"ה הקדוש: "אשרי עין
ראתה כל אלה, על כן כל אחד יקדש ויטהר עצמו
בתוספת קדושה וטהרה. וטוב שיזהרו שלא ידברו
באותו הלילה בשום לשון חול, רק הכל בלשון
הקודש".
של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה אות ו והלאה
סיפורו של הרב הילה וכסלר זצ"ל
מלחמת העולם ה 2 שפרצה בשנת 1939 הייתה הגדולה ביותר שחוותה
האנושות אי פעם. כ 60 מיליון איש קפחו את חייהם. מתוכם נספו 6 מיליון
יהודים בשואה על ידי הנאצים ובעלי בריתם.
60 שנה לפני כן, בדצמבר ,1879 פורסם בגרמניה קונטרס נדיר. שמו:
"דבר אזהרה לישראל" משקף את תוכנו - התרעה מפני סכנה קיומית
מתקרבת. מחברו, הרב פנחס אלחנן (הילה) וכסלר פותח את דבריו בשורות הבאות:
"לחוליים בלתי רגילים דרושים תרופות יוצאות דופן. המסתכל, באורח
קצת פחות משטחי בתקופתנו ובתופעותיה על אדמת גרמניה, מאז כחצי
שנה ואף פחות מזה, מנקודת הראות של המהפכה הדתית-מדינית, חייב
לומר לעצמו בגלוי: 'לא שיערתי שכזאת אפשרי.'"
תנועת ההשכלה שפרחה באותם הימים בגרמניה, ודגלה בפתיחות
וליבראליות כלפי תרבות העמים - מושוות בחיבור לתקופת המן, בה
השתתפו 18,500 יהודים במשתה אחשוורוש. בגין כך 10 שנים מאוחר יותר,
נגזרה על יהודי ממלכת האימפריה הפרסית, גזירת שמד. פרסום האזהרה,
כך מקווה הרב, יגרום למהפך שיציל את גולת גרמניה מגזירה דומה.
בחיבור "דבר אזהרה לישראל, הציג הרב וכסלר את חלומותיו ואת פרשנותו להם. הוא כינה את שנאת הגזע כשנאה ל"אלמנט השמי" וכתב כי שנאת ישראל החדשה - "שנאת הגזע" - קשה מקודמתה "שנאת הדת" וכי היא תביא לאסון חסר תקדים ולהשמדה. בחיבורו הדגיש כי עקב מאפייניה הגזעיים של האנטישמיות אין הפעם אפשרות להינצל באמצעות התנצרות, והאויב נחוש "לכלות את היסוד השמי ולעקרו משורש כליל, לעשות את השמים סדן למקבת עמלק." כך בעת שיהודי גרמניה ביטלו את התופעה או התעלמו ממנה, הוא היה משוכנע שהיא תמיט עליהם חורבן.
כמו כן בחיבור זה קרא לאחדות ולהשלמה בין היהודים מכל הסוגים, והצהיר שהמוצא היחיד נמסר לו על ידי אליהו הנביא, ועליהם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים בה חיי תורה ולעבוד את אדמתה.
הרב וכסלר החל לתור אחר הסכמות מרבנים בטרם פרסם את אזהרתו לציבור הרחב. "דבר אזהרה" ספג התנגדות כמעט מכולם, הן בשל תוכנו המיסטי-אפוקליפטי והן בשל נימתו ההיסטרית לנוכח האנטישמיות, שנתפסה כתופעת שוליים.
בראשית 1881 שלח הרב וכסלר את בקשת ההסכמה האחרונה שלו לרב שלמה פלסנר. הוא העיד באיגרתו כי סבל פגיעות והשמצות רבות, בייחוד מצד מחבר המכתב הקשה (אותו האשים בלשון הרע), כי הוא חולה ומדוכא, אך גם כי חלם עוד חלומות בהם נאמר לו להוציא לאור את "דבר אזהרה."
לבסוף במאי 1881 פרסם את דבר אזהרה, בשם הבדוי "ישרן מִלּוֹ דְבָר איש וירצבורג". לחיבור זה הוא צירף כמה דברי פולמוס במחאה על היחס המזלזל בחלומות ובמיסטיקה שהיה עד לו.
ובשנת 1938, 53 שנים אחרי פרסום דבר האזהרה, התרחש ליל הבדולח בכל רחבי הרייך השלישי.
מתוך ספרו של הרב וכסלר זצ"ל:
פעם ראיתי בחלום, והנה אני שב הביתה מבית הכנסת וכל השמים מכוסים כולם בעננים קודרים. אבל המקום שהלכתי בו נעשה בהיר מאוד, וראיתי אור שאין לתארו. הרגשתי הרגשת אושר שאין לבטאה, ושכמוה לא הרגשתי כל ימי חיי, ושמעתי קול קורא את הפסוק: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיהו ס, ב).
פעם אחרת התעוררתי עם הפסוק: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'... את... לרבות תלמידי חכמים [היראים] (על פי פסחים כב, ע"ב), שצריכים לתקן את העולם ולהכין את הגאולה".
"קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החשך יכס ארץ וערפל לאמים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס, א-ב). ואכן, אור ישראל מראה בשלמות את שלושת הצבעים הנהדרים האלה בזוהרם המשותף, וגם תקופת החושך והקדרות אין בכוחה להאפיל על כתר זוהר זה. להיפך, רק אז ילמד העולם להכיר, שה' יזרח על ישראל ושכבודו עליו ייראה. עדיין יש בישראל די רוח הקרבה והתלהבות כדי לקום על אויב זה הנלחם באלוקיו, כדי לפגוע ביהודים עושי רצונו עלי אדמות. "תנו עז לאלקים, על ישראל גאותו, ועזו בשחקים" (תהילים סח, לה). כבר עברה על העם היהודי תקופה דומה, זמן קצר לפני תקומתו ושוב לארץ מולדתו, כאשר בחסדי כורש מלך פרס נותקו שלשלאות גלות בבל, ולכל אלה שרוחם העירם לכך הותר לשום ולעלות לארץ הקודש. אך רק מעטים השתמשו בהיתר זה.... ומה קרה? כעבור שנים אחדות בא מלך חדש, החשוורוש...
גם בקשר לגאולתם הסופית של ישראל מגלות אדום מצביעים חכמינו ז"ל על התרחשויות אלה ואומרים שהצרות מביאות את ישראל לחזרה בתשובה, והם שבים אל ה' גואלם (ע"פ סנהדרין צז ע"ב). ואז, כן אז כשבאה צרה לישראל, כשנוכחים לדעת כי לא מי הטבילה, לא נישואי תערובת ולא כל דבר אחר יגנו עליהם מפני שנאת ישראל האדירה, כי נלכדו במיצר אשר אין ממנו מנוס לא לימין ולא לשמאל, כי אכן מצאו אותם כל הדברים האלה של אחרית הימים, או אז יזרח אור ישראל לרחוק וזוהרו יאיר לעולם, וילכו גויים לאורו ומלכים לנוגה זרחו, וילכו אליו שחוח בני מעניו וישתחוו על כפות רגליו כל מנאציו ויקראו: הנה עיר ה' ציון, קדוש ישראל (ע"פ ישעיהו ס, ג, יד). או אז יהיו צדק ומשפט מכון כסא ה' עלי אדמות ולא תהיה עוד מלחמה בין עמים, "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד).
והשיב לב אבות על (ידי) בנים - סיפור על הרבי מליובאוויטש זצ"ל
הוא הגיע לאי טסמניה בשליחות הסוכנות היהודית. עמו הגיעו גם אשתו ושלושת ילדיו. לפני צאתו אמרו לו בסוכנות שעליו ליצור קשר עם הקהילה היהודית במקום, ויתכן מאוד שעליו יהיה לשם כך לבקר בבית הכנסת המקומי.
"אבל איני דתי ואיני יודע אפילו כיצד נראה סידור תפילה, איני מתאים לתפקיד" אמר האיש.
אנשי הסוכנות הרגיעוהו: "אל דאגה איש מתושבי המקום לא יודע יותר טוב ממך..."ואכן כאשר הגיע לבית הכנסת, הופתע לגלות כי בורותם ביהדות גדולה משלו. ובאופן טבעי, כמעט, ביקשו ממנו להיות החזן בבית הכנסת.
"אבל איני יודע איך מתפללים" טען האיש. והם התעקשו ואמרו לו שהוא יודע עברית והם לא. ובנוגע לסדרי התפילה הם יציידו אותו בספר "קיצור שולחן ערוך" כדי ללמוד את ההלכות של התפילות. בלית ברירה הוא לקח את הספר ולמד, ואת הספר שכח להחזיר.יום אחד נסעו השליח ואשתו לעיר הסמוכה, ואת הילדים הפקידו בידי מטפלת. כשחזרו הופתעו לגלות את המטפלת סורגת להנאתה, בחצר הבית, ואת הילדים הם לא ראו. "היכן הילדים?" שאלו ההורים, והמטפלת סיפרה להם כי בהתחלה הילדים השתוללו והיה קשה לה להשתלט עליהם. עד שהם מצאו איזה שהוא ספר בבית, ומאז הבן הגדול מקריא לאחים שיושבים ומאזינים לו בשקט.
אחוזי סקרנות נכנסו ההורים לחדר הילדים ונדהמו לגלות את ה"קיצור שולחן ערוך" בידי בנם הבכור, שישב והקריא לאחיו הקטנים. כה שקועים בספר היו השלושה עד שלא הבחינו בהיכנס ההורים;
"אבא", קפץ הבן הקטן בשמחה לעבר אביו - "זה נכון שאנו יהודים?", שאל.
"ודאי", השיב האב.
"אן-כן", המשיך הילד להקשות, "מדוע אין אנו שומרים תורה ומצוות?".
"אנחנו לא דתיים", השיב האב קצרות.
"נכון", אישרו האחים האחרים את דברי האב.
"אנו לא יודעים איך עושים את זה", פלטה האם.
הילד הבכור התפלא על דברי אמו: "מה הבעיה? הכל כתוב פה בספר".
"טוב", אמרה האם בלי שהתכוונה לכך ברצינות, "בהזדמנות נלמד מהספר ונראה מה לעשות".
האם אמרה את הדברים כדי להתפטר באותה השעה מהשאלות הטורדניות של הילדים, אך הם לקחו ברצינות את דברי האם. עוד באותו היום לאחר ארוחת הערב, הזכירו הבנים להורים את הבטחתם. ההורים ניסו להתחמק בימים הראשונים בטענה כי אין להם זמן, אולם, ביום השלישי נאלצו לשבת עם הילדים וללמוד עמם כיצד אפשר לחיות כיהודי...
ערב ערב ישבה המשפחה ולמדה, ומזלזול מצד ההורים בתחילה, הפך הלימוד והיה לרציני עד שהחלו לקיים מצוות מעשיות בפועל. במשך הלימוד נתקלו במספר עניינים שלא הצליחו לברר בכוחות עצמם, וכמובן שלא היה להם את מי לשאול באי נידח זה.
"אני חושב שצריך לפנות לרב" אמר הבן הבכור, "הרי כך כתוב בספר, שכאשר לא מבינים משהו עלינו לפנות לרב".
"אולם היכן נמצא רב?" שאלה האם, "הרי באי זה אבא הוא הרב הכי גדול!"
"הבה נתפלל לקדוש ברוך הוא", אמר הבן הבכור, "הרי כתוב שהוא שומע תפילת כל פה. נתפלל אליו שישלח לנו רב..."הסתכלו ההורים בחוסר אמון זה על זו והבנים נעמדו להתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח להם רב...למחרת, כשישבה המשפחה ללמוד את השיעור הקבוע, נשמעה דפיקה על הדלת. האב פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו. רב עמד בפתח! יהודי מזוקן חבוש כובע, ציצית מציצה מחולצתו כאותם רבנים מבני ברק וירושלים. לאחר שהתגבר על מבוכתו הזמין האב את האיש להיכנס. "אני שליחו של הרבי מליובאויטש באוסטרליה", אמר הרב "קיבלתי מהרבי הבוקר את המברק הזה". החסיד הושיט את המברק אל האיש המשתומם. הציץ האיש בזמן שליחת המברק וקריאת התפעלות פרצה מפיו. על המברק היתה רשומה שעת המשלוח וזו היתה זהה לשעה בה עמדו בניו והתפללו שה` ישלח להם רב לעזרה!
האב קרא בהתרגשות את דברי הרבי המופנות לשליחו באוסטרליה: "סע מיד לטסמניה למשפחה הישראלית."
שליחו של הרבי הכשיר את המטבח בביתם, קבע מזוזות כשרות בכל פתח, קנה תפילין מהודרות, ומספר ספרי קודש לבית, ופתר להם את כל הבעיות בהם התחבטו בזמן הלימוד.
לאחר שהחל הבית להתנהל באורח חיים יהודי מלא, נסעה המשפחה לראות במו עיניהם את האיש שבזכותו נולדו מחדש - הרבי זצ"ל. ראו, התפעלו, ואף שוחחו עם הרבי זצ"ל ב"יחידות".
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן!!!!
