Loading...

הקדמה

בין מזבח העולה לאולם בית המקדש, משוך לצד דרום, נמצא כיור הנחושת, ששימש לטהרת הכהנים לפני עבודתם. בכל בוקר, לפני שהחלו לעבוד, רחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם מהמים אשר בכיור, כדי להכין את עצמם ליום חדש של עבודה. הכיור רומז על הטהרה הנצרכת לעבודת הקודש, ומימיו שימשו גם לבדיקת אישה סוטה.
בכל התקופות הכיור עשוי נחושת, אך צורתו היתה שונה בתקופות שונות. במשכן, נבנה הכיור ממראות הנשים הצדקניות שתרמו אותן, וצורתן של המראות השתמרו בכיור. בבית המקדש הראשון, בנה שלמה המלך עשרה כיורים, ובנוסף להם בנה ים של שלמה, בקוטר של 10 אמות, ממנו מילאו את מימי הכיורים. בבית המקדש השני, נבנה תחילה כיור קטן, ובהמשך, בנה אחד הכהנים הגדולים, בן קטין שמו, כיור אחד גדול, וממנו שנים עשר ברזים, שיכלו לשמש לקידוש ידיהם ורגליהם של שנים עשר כהנים, בו זמנית. כל ערב היו משקעים את הכיור בתוך מקור מים, בתוך מנוף מיוחד, הקרוי "מוכני", בכדי שלא יפסלו המים בגלל שהייתם במקדש בשעות הלילה. הכיור הוא רמז להתקדשות ולהיטהרות של הכהנים, נציגי עם ישראל, בטרם ייגשו אל הקודש, כאשר כל כהן, חייב ברחיצת ידיו ורגליו לפני תחילת עבודתו, בכל בוקר.
לכיור היה תפקיד נוסף, להשכנת שלום בין איש ואישתו. כאשר התעורר חשד של אדם באישתו, שמא נטמאה לאדם זר, והיא לא הודתה בכך, היו מי הכיור בודקים אותה ואת טהרתה. כך שימש הכיור ככלי לטהרת עם ישראל, החל מטהרת הכהנים, נציגי עם ישראל, העוסקים בעבודת הבית, ועד טהרת משכן השכינה בכל בית יהודי, על ידי השראת שלום בין איש לאישתו במקרה של פגיעה באמון ביניהם. וטהרה זו נעשית על ידי מי הכיור, שהתקדשו בקדושת המקדש. וכותב המכתב מאליהו (חלק ג השימוש בכלים קצ"ז), שכידוע, מים רומזים לשפע ולחסד, ועל אחת כמה וכמה, המים הקדושים בבית המקדש, אבל עשיית דין ברשעים באה אף היא מצד החסד, כי זהו הטוב להם והטוב לעולם. וכך רואים אנו שמי המקדש, המצויים בכיור, מסמלים את טהרת עם ישראל, בכל היבטיה, והם התנאי להשראת הקדושה, והתנאי לעבודת הקודש.

ציורי תנ"ך/ משה והכוהנים רוחצים במי הכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]
"ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד.."[שמות מ,ל"א]


הכיור במספרים

10

כיורים שעשה שלמה

12

ברזים בכיור שעשה בן קטין בבית שני

4

ליטרים מים: תכולה מינימלית

1

ליטר מים נדרש לקידוש ידי ורגלי כהן אחד


פרטי הכיור

הכיור הוא כלי שעומד בחצר בית המקדש, בין מזבח העולה לבין האולם, משוך לכיוון דרום, כדי לא להפריד בין מזבח העולה לבין האולם. למעשה, הכלי הראשון אותו פגשו הנכנסים למקדש, היה הכיור, וזאת על מנת להזכיר לכהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם לפני תחילת עבודת הקודש. בכל התקופות הוא עשוי נחושת. יש דעה שמי הכיור צריכים היו להיות מי מעיין, אך להלכה נפסק שכל מים הכשרים להשלמת שיעור של 40 סאה למקווה, כשרים למילוי הכיור. אופן קידוש הידיים והרגליים היה צריך להיות באמצעות מים שיצאו מכלי השרת שנמצא בעזרה, או ישירות מהכיור, או מכלי שרת הקרוי נטלה, או קיתון, שאף הוא היה הכלי שרת שהוקדש למטרה זו. כהן ששהה בעזרה כל הלילה, אף על פי שלא ישן, עליו לקדש את ידיו ורגלי ממי הכיור בבוקר. אבל אם קידש הכהן את ידיו ורגליו לתרומת הדשן לפני עלות השחר, אינו צריך לקדש ידיו ורגליו בבוקר. כהן שכבר קידש את ידיו ורגליו ממימי הכיור, יקדש אותם שנית אם הסיח דעתו, או אם ישן או עשה את צרכיו, או אם יצא מהמקדש. וכן, אם נטמא וטבל, צריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור לפני שמתחיל את עבודתו.
אופן קידוש ידי ורגלי הכהנים נעשה באופן הבא: הכהן עומד, ומניח את ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ואת ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ופותח את הברז, וכך היו ידיו ורגליו מתנקות בבת אחת. לרוב הדעות על הכהן לקדש ידיו ורגליו עד הפרק, כלומר, את כף היד וכף הרגל.
כמות המים שהיו צריכים להיות בכיור היא ככמות המספיקה לקידוש ארבעה כהנים לפחות. זאת לומד הרמב"ם (הילכות ביאת מקדש, פרק ה', הלכה י"ג) מאהרון, אלעזר, איתמר ופנחס, שהיו מקדשים ידיהם ורגליהם לצורך עבודתם.
מי הכיור נפסלים בלינה. כלומר, מים ששהו בתוך הכיור, שהוא כלי שרת, במהלך הלילה, התקדשו, ואסור להשתמש בהם עם בוקר. לכן, בבית ראשון התקין שלמה המלך ים, כלומר, מקור מים גדול, ממנו מולאו עשרה כיורים לצורך קידוש ידי ורגלי הכהנים, ואותו "ים של שלמה" היה בעצמו מקור מים: אמת מים היתה עוברת בתוכו, וכך לא היה נפסלים מימיו בלינה, ורק מי הכיורים שמולאו ממנו היו נפסלים בלינה.
ובבית שני, התקין כהן גדול בשם בן קטין מתקן מיוחד של מנוף הקרוי "מוכני", ששיקע את הכיור בתוך בור מים, כדי למנוע את פסילת המים שבתוכו. ואילו לדעת הרמב"ם, היה המוכני מיכל מים שהוצב מעל הכיור, וכיוון שלא היה כלי שרת, המים בתוכו לא התקדשו, ורק המים שהועברו ממנו אל הכיור, הם היו המים שהתקדשו ונפסלו אחרי לינה.
לסיום, מצאנו כאן שלושה פתרונות למניעת פסילת מאגר מי הכיורים אחרי הלינה בחצר המקדש: (א) כאשר עוברת אמת מים בתוך המאגר, כמו בים שעשה שלמה, ומימי המאגר משמשים למילוי הכיורים. (ב) כאשר מותקן מיכל מים על גבי הכיור, והמיכל עצמו אינו כלי שרת, אלא משמש למילוי הכיור. (ג) כאשר הכיור מושקע בתוך בור מים בעת לילה.
היתרון בפתרונות (א) ו-(ב) הוא העובדה שניתן לקדש ידיים ורגליים ממי הכיור/הכיורים גם בלילה. היתרון בפתרון (ג) הוא שאין צורך למלא את הכיור מחדש בבוקר, כי מימיו נשמרו בקדושתם.
בכיור שהכינו בני משפחת בוחבוט עבור בית המקדש, הותקנו שנים עשר מנגנונים של "מוכני", המונחים מעל שנים עשר כיורים, ומזרימים לתוכם מים לתוך הכיור בלחיצת כפתור. מנגנון זה נבנה, על פי שיטת הרמב"ם כפי שפירטנו, וביעוץ הלכתי מפורט של הרב ישראל אריאל שליט"א, וכך אין מי הכיור נפסלים אחר לינת לילה, כי מוזרמים לכיור מים רק לפי הצורך עבור רחיצת ידי ורגלי הכהנים, ומאידך, גם ניתן להשתמש בכיור גם בשעות הלילה.
יש לציין גם שלכל הדעות מותר גם לקדש ידיים ורגליים מכלי שרת הקרוי נטלה, שמימיו מולאו ממי הכיור (ויש דעה שכך יש לנהוג לכתחילה). עוד נציין, שביום הכיפורים, היה הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו לכתחילה מקיתון של זהב.

תפקידי הכיור

לכיור הנחושת בבית המקדש היו כמה תפקידים, כמפורט להלן:


קידוש ידי ורגלי הכהנים

הכהנים לא יכולים היו להתחיל בעבודת הקודש שלהם, בהיכל או במזבח, לפני קידוש ידיהם ורגליהם, ולכן היה הכיור ממוקם בין מזבח החיצון לבין הכניסה להיכל ה', וכך הכהנים, לפני שיתחילו את עבודת הקודש שלהם, בהיכל או במזבח, יזכרו שעליהם לרחוץ את ידיהם ורגליהם כדי להתכונן לעבודתם.
ועל העובדה שהכיור הוכן ממראותיהן של הנשים, כותב האבני אזל, שיש בזה רמז לעוסקים בצרכי ציבור באמונה, שאסור להם להרפות ידיהם, כי אם תמיד חייבים הם לרענן את כוחותיהם, ולחדש את פעילותם ביתר שאת וביתר מרץ, שהרי רחיצת ידיים ורגליים פירושה: לרענן את הפעילות, כלשון הכתוב: "כמים ק
רים על נפש עיפה" (משלי כ"ה כ"ה). והעידוד הממריץ ביותר בשביל העסקנים הוא, כשהם רואים כי כל חלקי העם תומכים בפעולותיהם: עצם העובדה, שישנן נשים ישראליות הנותנות את מיטב תכשיטיהן, ואפילו את מראותיהן – היה בו משום חיזוק ועידוד רב לכהנים – העסקנים. ממילא נעשות המראות לכיור, הרוחץ במים נקיים ומרעננים את ידיהם ורגליהם של העסקנים, מעודדם וממריצם להוסיף ולפעול ביתר שאת... (אבני אזל).

קידוש חיי המשפחה היהודית

אישה שאסר עליה להתייחד עם אדם פלוני, ובכל זאת התייחדה עימו, הבעל חושד בה שחטאה, והיא מסרבת להודות בכך, עוברת תהליך בדיקה מיוחד תוך שימוש במים הקדושים של כיור המקדש.
לו היתה האישה מודה, היתה נאסרת על בעלה והיתה מתגרשת ממנו, אך במצב שאין היא מודה בחטא, ה' נתן לנו תהליך בקרה מיוחד כדי לשמור על טהרת בתי ישראל והאמון בתוך בתי ישראל.
תהליך הבדיקה כולל הכנת מים קדושים ממי הכיור, הכנסת עפר מהמקדש בתוכם, הכנסת מגילה ובה דבר ה' לתוך מים אלו, והשקאת האישה במים. אם היתה האישה טהורה, הרי שמים אלו היו מביאים לה רק ברכה, והיא היתה מתעברת, אך אם היא חטאה, היתה נענשת ע"י המים. ואת החומרים לעשיית הכיור הביאו נשים צדקניות, כדי לשים שלום בין איש לאישתו, וכפי שמפרט הרמב"ן בשם רבי אברהם, שהיו הנשים האלה עובדות ה' וסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וכן מפרט בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו. וכן מוסיף הרמב"ן ומפרט שנכון הוא שהתכונו בכך מתחלה, מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן. ומבאר הכלי יקר, שאת החמרים לעשית הכיור הכיור נדבו נשות ישראל, וכך הפגינו בכך את צניעותן וכשרותן, שאינן מתייראות כלל מפני הבירור שייעשה על ידי הכיור.


סיוע לטהרת החוטאים

מובא בליקוטי תורה (ר' חיים ויטאל, ליקוטי תורה, פרשת ויקהל), ובשפתי כהן לפרשת ויקהל, וברקנאטי לפרשת ויקרא, שבעת הקרבת הקרבן, היה הכהן מכיר בפני המקריב את המקום שבו פגם בחטאו, והיה הכהן מנקה ומטהר אותו מחטאו על ידי מחשבתו בעת זריקת הדם. ובאישה המביאה קרבן, שאסור להסתכל בפניה, הביא הכהן אותה לפני הכיור, שהיה עשוי במראות הצובאות, והיה רואה דרך הכיור את צורתה, ומכיר את מחשבתה, וכך היה יכול לנקות אותה מחטאה. וכך הפכו המראות להיות חלק מעבודת הקודש, וחלק מניקוי עם ישראל מעוונותיו.
ומסביר הרב שמשון רפאל הירש (שמות לח ח), שמראות הנחושת היו כלי הדיוט היחידים שנמסרו למלאכת גבוה ללא שינוי צורה, משום הרעיון העמוק שבא כאן לידי ביטוי: העובדה, שכל חלקי האנושות, יכולים לבוא לידי ביטוי בעבודת הבורא, וגם החושניות שבהוויה האנושית הגופנית, לא זו בלבד שאינה מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו. וכך, אותו כלי שנועד להפנות תשומת לב מיוחדת לחלקו של הגוף הנתפס בחושים, ממנו נבנה הכלי הנועד לזכך את מעשה האדם ושאיפותיו, ולנקות אותו לקראת עבודת הקודש.
וכן מסביר הרבי מליובאוויטש (מתוך הספר "שלחן שבת", על-פי לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 196), שמעלתו הגדולה של הכיור, היא בכך שהוא מאפשר מסמל את הדרך שבה יורדת הקדושה העליונה ומתלבשת גם ברבדים התחתונים ביותר של המציאות - עד ה"מראות הצובאות", ש"עשויות ליצר-הרע". על-ידי עשיית הכיור נתקדש גם הדבר הנחות הזה, ודרכו האיר האור האלוקי. ודווקא כאשר מביאים את הקדושה עד לדיוטה התחתונה ביותר, ועושים ממנה "דירה לו יתברך", דבר זה חביב על הקב"ה "מן הכול". זה מה שמלמדנו הכיור: לא להירתע מפיתויי היצר-הרע, וגם לא להתייאש בגין דברים ירודים שקרו בעבר. להפך, כשם שעל-ידי הכיור "רחצו את ידיהם ורגליהם" - כך גם אנו, על-ידי ש'נרחץ' מעלינו את כל הדברים הבלתי-רצויים, עד שגם הם עצמם יתהפכו לקדושה - הרי זה חביב לפני ה' עוד יותר מהעבודה שבתוך אוהל-מועד.


הכיור שימש גם כ"טלויזיה במעגל סגור"

הכיור היה מימין למזבח, והנשים הצדקניות היו באות אל מחוץ לעזרה, ודרך הכיור, שהיה עשוי ממראות, היו רואות השתקפות של עבודת המקדש. כלומר, הכיור, שנבנה ממראותיהן, שימש כ"טלויזיה במעגל סגור" לנעשה בתוך המקדש. ומכך לומד הרב מענדל ערד, שגם כאשר אנחנו מקריבים כביכול, אנו מתקרבים, ומקבלים הרבה יותר.


כפרה על חטא העגל

מעשה הכיור ונקיון הכהנים הוא חלק מהכפרה על חטא העגל, וכך כותב הש"ך לפרשת כי תישא, על הפסוק "ועשית כיור נחושת וכנו": "נסמכה פרשה זו עם פרשת שקלים לומר: כמו שהשקלים נעשו מהם האדנים שהם לזכרון, שכופר להם מעשה העגל ונתלבן אותו עוון, כן הכיור היה לרחוץ אותו עוון, ולזה אמר לרחצה, ולא אמר לרחוץ ממנו ידיהם ורגליהם, כמו שאמר אחר כך ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, אלא אמר לרחצה סתם, הוא רחיצת הלכלוך הידוע."
ועוד מוסיף הש"ך וכותב: "כי כבר ידוע שנעשה הכיור ממראות הצובאות, שהן של הנשים שלא נתנו תכשיטיהן לעגל. וזהו מראות הצובאות, שהמה מראות שלא רצו בעגל." ולכן היה הכיור בין אהל מועד ובין מזבח העולה, כדי שמיד בכניסתם ידעו שהיה לרחוץ אותו עוון.

סוד הכיור - קבלה וחסידות

הכיור הוא כלי שרת, ותפקידו הוא הוספת טהרה ונקיות בעם ישראל. מסביר הרב מקובר (הרב מנחם מקובר, הכיור ומצוות קידוש ידיים ורגליים – מחשבה ומעשה), שהרחיצה משלימה את 'כלי העשייה' של הכהן: הכהן מוקף כולו בקדושה - הן בבגדיו המכסים את גופו, והן בכפות ידיו ורגליו, שמתקדשות בקידוש ידיים ורגליים.

מהות המשכן מבוטאת בתוך הכיור וכנו

מסביר בעל "בלבבי" (בלבבי משכן אבנה, חנוכה תשפ"א, גליון 167), שהמציאות כל עבודת הכהונה בעומק, היא ליצור מציאות של כלים שלא יהיה מעכב בכלי והשפע יוכל לבוא אל תוכו.
ואמנם, הכלי החיצון ביותר שיש הוא הכיור וכנו, – סדר הדבר הוא מזבח החיצון, מזבח הפנימי, מנורה ושולחן, והארון שנמצא בפנים, ןהדבר שנפגשים בו בהתחלה בכניסה לבית המקדש הוא הכיור וכנו, מכיון שזה ההכנה לכל סדר העבודה, וההבנה הפשוטה שהוא ראשון רק מצד הסדר מחיצוניות לפנימיות. על פי הפשט: כיון שקליפה קודמת לפרי, ולכן הכיור וכנו נמצאים שם בכדי לסלק את הטומאה בבחינת 'וטהרתו וקדשתו'.
אבל בעומק, ברור שמונח כאן, מה שהכיור וכנו נמצאים בראשית, היינו מחמת שכל הפנימיות שבאה אחרי הכיור היא בתפיסה של כיור וכנו: בכדי שיהיה מציאות של כלי לצורך השפע הראוי להיכנס לתוכו, ולכן הכיור וכנו נמצאים בתחילת המקדש. כלומר: מציאות הכיור וכנו, שנמצאים בראשית הכניסה לבית המקדש, בראשית הכניסה לעבודה בפועל, זהו מחמת שבכיור וכנו מונח עומק התפיסה של כל סדר העבודה של הכהונה, ולכן הכהן נקרא בשם זה, לשון אותיות הכן – הכנה – בבחינת "כנו", להכין את הדבר.

הגנה נסתרת

רבי יוסף קארו בספר מגיד מישרים לפרשת כי תישא מביא מי הכיור מסמלים את מידת החסד, והכיור מסמל את כנסת ישראל, שתמשיך מים דרך מידת החסד.
ומסביר הרמ"א (תורת העולה, פרק מ"ו, חלק ב'), שהכהנים מצווים בקידוש ידיים ורגליים קודם עבודתם, כדי להורות על הכוונה, כי הידיים מקבלים את השפע מלמעלה ממי הבאר, המורה על השפעה המגיעה מלמעלה, ומשם יורדים המים על רגליהם, כדי להורות על ההשפעה למטה. והמים בכיור במשכן, יכלו לרחוץ מהם ארבע כהנים בו זמנית (זבחים כ"א ע"ב) היו כנגד ארבע מחנות שכינה, והיו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם כשהם עומדים, כי אין ישיבה למעלה, שנאמר (ישעיה ו' ב') "וכל צבא השמים עומדים ממעל לו".
הכיור מגן על המשכן באמצעים נסתרים, כפי שמסביר המגלה עמוקות (ואתחנן, אופן קס"ט), ש"כיור" בגימטריה רל"ו, וגם הגימטריה של המלים "אלה פקודי" היא רל"ו, וכן אותיות המילוי הנסתרות של משכן, הן בגימטריא רל"ו, (מם שין כף נון, בלי האותיות מ,ש,כ,נ עצמן, בגימטריה רל"ו). בנוסף, המילה חומה, בגימטריה 59, ו-4 פעמים חומה, בגימטריה רל"ו, ומכאן לומדים שהכיור, משמעותו כמו ארבע חומות, המגינות מארבע דרגות הטומאה הנסתרת, וכך, בדרך מוסתרת, מגן הכיור על המשכן מטומאות נסתרות.

נחת רוח לפני ה'

הרב יוסף גערליצקי (הרב יוסף גערליצקי, סודו המופלא של הכיור – הפרשה באור החסידות) מסביר שהכיור אמנם “משוך קמעה מן הצד”, הוא לא מופיע בגלוי כחלק מ”פקודי המשכן”, וגם מקומו אחרון ונבדל לאחר כל כלי המשכן; אבל הוא מבטא עומק ופנימיות כוחות המשכן, באופן הבא:
עיקר העונג של הקב”ה, ה”נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני”, היא דוקא מהעלאתם לקדושה של אותם עניינים שהם כביכול מנגדים לאלוקות, מסתירים ומעלימים, עד כדי כך שגם כאשר ייעשו כלים למשכן עדיין לא תהיה בהם השראת השכינה בגלוי ובשלימות. זוהי בעצם תכלית הכוונה במשכן – אותה מלחמה תמידית ברע, כאשר היצר עדיין עומד ומפריע ובכל זאת היהודי מתנתק ממנו ומתגבר לקיים את רצון ה’ בקבלת-עול למרות הקו – היא היא סיבתה של החביבות הגדולה שרוחש הקב”ה לעם ישראל, שעבורה הוא מצווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם. “אלו חביבין עליי מן הכל“!
ולכן נקראו המראות מהן נעשה הכיור "צובאות", לשון צבא, כמו איש צבא שכל עבודתו היא "קבלת עול" – ביצוע פקודת המלך, בלי תנאי, וזו פנימיות ענין השימוש ב”מראות הצובאות” – עבודת ה’קבלת עול’ ואתכפיא, ההתגברות על היצר בקבלת עול מלכות שמים, למעלה מטעם, משכל ומהבנה.
ועוד מסביר הרב גערליצקי, כי כל עיקר תכלית הכוונה היא החביבות של עם ישראל בהתנתקותו מהיצר, כשיהודי מחליט “לרחוץ” את עצמו מהעניינים הבלתי רצויים של תאוות היצר, דבר זה חביב על הקב”ה עוד יותר מאשר עבודת המשכן עצמה. ולכן “הבריקו” המראות הצובאות יותר מכל כלי המשכן, הגשמיות עצמה הבריקה והאירה באור גשמי, שגילה והראה לכל, שהנה דבר זה ש”עשוי ליצר הרע”, הוא עצמו משמש עתה לקדושה ולרצון ה', כי דוקא כאשר היהודי נאבק ביצר ויכול לו, ומרומם גם אותו, בקבלת עול, לעבודת ה’, זהו הדבר החביב ביותר על הקב”ה, שעבורו הוא משרה את שכינתו בגלוי, ועל-ידי עבודה זו בקרוב ממש תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.
ומסביר הרבי מליובאוויטש זי"ע מדוע עשוי היה הכיור דווקא מנחושת, שהיא מתכת פשוטה: הביאה אל הקודש, ועבודת הקרבנות צריכים היו להיות בטהרה, והטהרה נעשתה באמצעות רחצת ידיים ורגליים מכיור הנחושת וכנו העשוי נחושת. הנחושת, עשויה היתה ממראות הנחושת של נשי ובנות ישראל שבאותו דור, שהיו שפין אותה עד שהיתה בוהקת, ואת המראות האלו הקדישו למשכן.
ומסביר הרבי כך, שהמקדש שבלבו של כל אחד ואחד מישראל, הרי הוא תלוי בו לבדו, ואם רק משתדל ועוסק בזה, הרי המקדש שבו בנוי על תילו, שכתוב: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל. והמקדש, צריך להיבנות מענייני העולם, זהב, כסף, נחושת ועוד, ומענייני העולם רוצה השי"ת שנבנה לו יתברך דירה, מקום להשראת שכינתו.
ושואל הרבי, לכאורה הדבר אינו מובן: הרי כשאדם מתקשר עם ענייני העולם הזה, בלתי אפשרי שלא ידבק בו אבק ועפר, או אפילו בוץ, והרי לא שייך להכניס בוץ לתוך בית המקדש! והעצה לזה, שלפני שנכנס למקדש צריך לרחוץ את חלקי גופו הבאים במגע עם העולם, והם הידיים והרגליים. ורחיצה, משמעותה נטילת המים ושפיכה על גבי ידי ורגלי האדם, כך שכל האבק, העפר והטיט שנדבקו בו, נרחצים ומוסרים ממנו. וכאשר נטהרים "הידיים והרגליים", אז בכוחו למלא תפקידו בעולמו, לעשות מענייני העולם בית מקדש, משכן לה' יתברך.
ואת ההבנה וההשגה הזו, של ניקוי הלכלוך, ניתן לבצע גם באמצעות כיור העשוי מתכת פשוטה: דבר זה בא לרמז שלצורך עבודת הניקוי הזו, מהאבק והטיט של העולם הזה, אין צורך דווקא באדם בעל שכל גדול ביותר או נעלה ביותר, כלומר, אין צורך בכלי עשוי זהב או כסף, אלא אפשר לעשותו מן הפחות שבמטלטלין: הנחושת. כי ברגע שמביא את הנחושת, ומתוך חביבות ובלב שלב, בכוחה של ההבנה הטהורה והתמימה לרחוץ ולהסיר את האבק, הרפש והטיט שנתקבצו על גבי ידיו ורגליו.
והכיור במשכן, נעשה על ידי המראות שהביאו הנשים, ש"כבודה בת מלך פנימה", ו"חכמת נשים בנתה ביתה": דווקא מצד היותן של הנשים בתוך ביתן, והן פחות באות במגע עם העולם הזה, לכן יותר קל להן לפעול להסרת האבק והרפש, לעומת בעל הבית, שמצוי יותר שעות בעולם הזה, ולכן קשה לו אחר כך להבחין מה נחשב זר עבורו, ומה שייך לו. ונשות ישראל, מצד כח אמונתן, המצוי בהן יותר מאשר באנשים, ומצד היותן בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, יש בכוחן לחוש ולבחון מה שייך לעולם החומרי, וצריך לרוחצו להסירו, ומה שייך לחלק ממנו ניתן לעשות משכן ומקדש לה' יתברך.

תפילות ושירים

תתן אחרית לעמך
הראל טל
תפילה לאישה
תפילת האישה קודם טבילה במקוה
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, אהיה אשר אהיה, גומל חסדים טובים, שתעשה למען רחמיך וחסדיך, ובכח הטבילות במקוה טהרה יתמלאו ויתייחדו כל שמות הקודש הראויים להתמלא ולהתייחד, ויתמתקו כול הגבורות והדנין בשורשן, ויתהפכו כול הצירופים מעלינו ומעל כול בית ישראל לטובה ולברכה, ותמשיך נא עלינו רחמים וחסדים, קדושה וטהרה , וברכה מרובה מאיתך יתברך, ותגדיל ותרבה את גבול הקדושה בעמך בית ישראל, וקיים בי את הברכות הכתובות בתורתך הקדושה: "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָיך".
וכן: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.

ריבונו של עולם, עבדך חכמנו זיכרונם לברכה כתבו: אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה והבא לטהר מסייעין לו, והרני באה לטהר ולקיים מצוות עשה כדכתיב: "וְהִתקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים".
ברכני אבי שבשמים במילוי משאלות ליבי לטובה ולברכה בכול הצטרך , וֶהְיֵה בעזרי ובכול אשר לי , ורחמיך ה' אלוקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד.
וִיהִי נֹעַם ה' אֱלוקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (פעמים)
תהילים
פרק כו
א לְדָוִד: שָׁפְטֵנִי יְהוָה-- כִּי-אֲנִי, בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי; וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד. ב בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי; צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי. ג כִּי-חַסְדְּךָ, לְנֶגֶד עֵינָי; וְהִתְהַלַּכְתִּי, בַּאֲמִתֶּךָ. ד לֹא-יָשַׁבְתִּי, עִם-מְתֵי-שָׁוְא; וְעִם נַעֲלָמִים, לֹא אָבוֹא. ה שָׂנֵאתִי, קְהַל מְרֵעִים; וְעִם-רְשָׁעִים, לֹא אֵשֵׁב. ו אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי; וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה. ז לַשְׁמִעַ, בְּקוֹל תּוֹדָה; וּלְסַפֵּר, כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ. ח יְהוָה--אָהַבְתִּי, מְעוֹן בֵּיתֶךָ; וּמְקוֹם, מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. ט אַל-תֶּאֱסֹף עִם-חַטָּאִים נַפְשִׁי; וְעִם-אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי. י אֲשֶׁר-בִּידֵיהֶם זִמָּה; וִימִינָם, מָלְאָה שֹּׁחַד. יא וַאֲנִי, בְּתֻמִּי אֵלֵךְ; פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי. יב רַגְלִי, עָמְדָה בְמִישׁוֹר; בְּמַקְהֵלִים, אֲבָרֵךְ יְהוָה.
לפני מי אתם מיטהרים
אוהד מושקוביץ

סיפורים

סיפור: המראות הצובאות


בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן.
מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטניםף והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן...
משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן; זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו פרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר. יש אומרים ששה בכרס אחד, שנאמר: 'פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד'... וכל המנין הזה מן המראות, ומתוך הפרך העמידו כל הצבאות.
כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן! עמדו והביאו את המראות. כשראה משה אותן המראות זעף בהן.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים"
(מתוך: מדרש תנחומא, פקודי ט).

סיפור: משפחת בוחבוט בונה את הכיור


משפחת בוחבוט היא משפחת תעשיינים מקרית ביאליק. במשך שנים רבות עסקה המשפחה בייצור עבור התעשיות הרפואיות והבטחוניות, ואף לקחה חלק בבניית הכור הגרעיני בנחל שורק.
לאור ניסיונם הרב בייצור תעשייתי, ולאחר היכרות ייחודית עם 'מכון המקדש', החליטה המשפחה לקחת את הידע והיכולות שצברו במהלך השנים למען בניית המקדש וההכנות לבניינו.
בירור קצר העלה שהכלי הנצרך ביותר למען כך הוא בניית הכיור, והם אכן יצאו לדרך. תהליך בניית הכיור ארך למעלה מ-14 שנה, היה רצוף באתגרים רבים, ונסים רבים היו מעורבים בתהליך.
יום אחד חשבו בני המשפחה ואמרו: צריך לעשות משהו לכבוד ה'. החליטו ועשו: והתקשרו אל הרב ישראל אריאל ממכון המקדש: אנחנו רוצים ליצור עבור מכון המקדש כיור נחושת.
מספר הרב אייל בוחבוט: כמו אלישע, שלקח את שני הבקרים שלו, ואמר: זה אני מעלה קרבן לה', ואני הולך ומידבק באליהו הנביא, אמרתי גם אני: כל מה שעשיתי כל חחי החול שעשיתי, שנים שעבדתי, בוא נעשה משהו לכבוד הקב"ה, וזהו, כך אסיים. כלומר, לא בזבזתי את החיים שלי סתם בללמוד את כל המקצועות.
הרב ישראל אריאל הגיע למפעל, ראה את היכולות שלהם לבצע את הרעיון, והחלו את החשיבה האדירה הזו, איך ליצור כיור. הרב אייל חלם את צורת הכיור, צורת יהלום. הם בנו דגם קטן מאלומיניום, והראו לרב ישראל אריאל, ואחרי שהתקבל האישור של הרב, הם החלו בתהליך בניית הכיור. בכיור יש כמעט טון של נחושת! במשך שנים, הוסיפו עוד ועוד חלקים, מערכות חשמל, מערכות מים. כל מקצועות המתכת נמצאים בכיור: זיווד אלקטרוני, ערגול, כיפוף צנרת, המוכני, צנרת לכל כיור בנפרד, ומוכני לכל כיור בנפרד. סך הכל שתיים עשרה רכיבים.
מספר הרב אייל: ראיתי שהנסיון, ההשתדלות, היא חשובה, אבל מעבר לזה הקב"ה אומר: תעשה, אני כבר אסדר. הוא כבר יודע מתמטיקה! אני בתור אחד שמתחיל, שבניתי את כל הקומפלקס הזה, טעיתי בגדלים. היתה לי טעות של סנטימטר וחצי בין המוכני לכן. ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה דברים שחווינו, אמרנו, בוא ננסה להכניס כבר. ראינו הרבה נסים. מה יש להפסיד?
קדחנו בחושך, כי גם המוכני צריך להיכנס אחד לשני. ובסוף הכל התלבש כמו יד לכפפה, ברוך ה'.
הכיור נבנה מתוך זהירות וקדושה: רק מי שטבל באותו יום, יכול היה לעסוק בהרכבות הפנימיות.
מספר מנהל המפעל מר משה בוחבוט: כל מידות הכיור נעשו על פי שם הוויה. 26, 2 מטר שישים, 260.... והכיור עצמו, גם מתוכו, עשוי בשיא היופי, עם הלחמה של נחושת טהורה. וההלחמה עצמה היתה נס: בד"כ בהלחמת נחושת מתקבלים גלים, וכאן, כל ההלחמה התבצעה בצורה ישרה.
תהליך הבניה נעשה תוך התייעצות מפורטת עם הרב ישראל אריאל, ועל פי כל ההלכות, והוא בנוי למהדרין מן המהדרין, על פי כל הדעות. יש בו 12 פיות, כי שתים עשרה כהנים מתחילים את העבודה. על הכיור הורכב דוד מים נוסף, המוכני, שבו יש מי חולין שלא התקדשו, והכיור שמתחתיו הוא כיור נחושת שמימיו מתקדשים, כי כל מאכל או משקה שנשאר במקדש בלילה, מתקדש, ונפסל אחרי לינה בלילה. ולכן נבנה הדוד הנוסף, המוכני, שהמים שבתוכו אינם מתקדשים במהלך הלילה. לכל מוכני יש משפך שיורד אל הכיור, הכמות שמגיעה לכיור היא הכמות הנדרשת לקידוש ידיים ורגליים.
לכיור יש כמה חידושים. בתוך מערכת המוכני יש מערכת חימום מים, וגם מחשב שיודע לא להפעיל את המערכת הזו בשבת. יש בכל מוכני שני כפתורים, על פי כמות המים הרצויה.
מסביר מר משה בוכבוט: כל הידיעות שיש בעולם, מתנקזים לבית המקדש, ומבית המקדש יוצא השפע לכל העולם. כמו שכולם הביאו את השפע הזה לעשות את הכיור, כך יהנו מזה גם כל העולם. זה לא רק עם ישראל. כל העולם! כל הכהנים יבואו ויטלו ידיהם.
מסבירים בני המשפחה: החוויה הפנימית שהם חוו עם הקב"ה, היא חוויה של קרבה, הקב"ה איתך כבר, אתה כבר כמו "חברותא" כלפי שמיא. הוא חבר שלך. הקב"ה עוזר לך ואתה עוזר לו. אתה יודע שהקב"ה יעזור לך. עם ביטחון בה'. מי שעוסק עם הקודש – אתה פועל, והקב"ה פועל איתך ביחד. בצלאל: בצל א-ל.
ומסיים הרב ישראל אריאל ואומר: הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים "לשוכני בתוכם". כל מה שהוצאתי אתכם ממצרים – אני רוצה להיות איתכם! זאת הבקשה של הקב"ה: הבה נמלא את בקשתו!

קישורים נוספים

הגדרות ומושגים

  1. כיור – חב"דפדיה (chabadpedia.co.il)
  2. הכיור - הידברות (hidabroot.org)
  3. כיור (כלי המקדש) – ויקיפדיה (wikipedia.org)
  4. פורטל חב"ד בישראל | הכיור בבית-המקדש
  5. הכיור וכנו – הרב מקובר
  6. מצוות קידוש ידיים ורגליים בשעת עבודה
  7. מקראות גדולות – מצוות עשיית הכיור
  8. כלי מקדש כיור (aspaklaria.info)

דברי תורה

  1. למה קוראים לקורבנות בשם הזה ואיך הכיור היה בעצם 'מצלמה במעגל סגור'?
  2. האם הכיור הוא מכלי המקדש? | הרב עזריה אריאל
  3. חב"ד | הרבי על הפרשה | המראות שנתקדשו
  4. פרק ז' - הכיור - מרכבתו של הקב''ה - ישיבת ההסדר בני-עקיבא מעלות
  5. פרשת פקודי-הקשר בין הכיור במשכן לבריאת העולם,כיצד?
  6. פרשת כי תשא* - מרכזיות וחשיבות הכיור - ישיבת הר ברכה
  7. "כי אלו חביבין עליי מן הכל" - סודו המופלא של כיור ה'מראות הצובאות' - הרב יוסף גרליצקי
  8. סודו המופלא של הכיור • הפרשה באור החסידות מאת: הרב יוסף ש. גערליצקי - חב"ד תל אביב
  9. הרבי: "על-ידי אמונת הנשים, ניתן להגיע ללב חסידי טהור" (col.org.il)
  10. תורת לוי יצחק - הכיור
  11. פרשת כי תשא* - מרכזיות וחשיבות הכיור - ישיבת הר ברכה (yhb.org.il)

סרטונים והמחשות

  1. הכלי האחרון לבית המקדש – כיור הנחושת – סרטון
  2. הרב מקובר – הכיור