סוד הכיור - קבלה וחסידות
הכיור הוא כלי שרת, ותפקידו הוא הוספת טהרה ונקיות בעם ישראל. מסביר הרב מקובר (הרב מנחם מקובר, הכיור ומצוות קידוש ידיים ורגליים – מחשבה ומעשה), שהרחיצה משלימה את 'כלי העשייה' של הכהן: הכהן מוקף כולו בקדושה - הן בבגדיו המכסים את גופו, והן בכפות ידיו ורגליו, שמתקדשות בקידוש ידיים ורגליים.
מהות המשכן מבוטאת בתוך הכיור וכנו
מסביר בעל "בלבבי" (בלבבי משכן אבנה, חנוכה תשפ"א, גליון 167), שהמציאות כל עבודת הכהונה בעומק, היא ליצור מציאות של כלים שלא יהיה מעכב בכלי והשפע יוכל לבוא אל תוכו.
ואמנם, הכלי החיצון ביותר שיש הוא הכיור וכנו, – סדר הדבר הוא מזבח החיצון, מזבח הפנימי, מנורה ושולחן, והארון שנמצא בפנים, ןהדבר שנפגשים בו בהתחלה בכניסה לבית המקדש הוא הכיור וכנו, מכיון שזה ההכנה לכל סדר העבודה, וההבנה הפשוטה שהוא ראשון רק מצד הסדר מחיצוניות לפנימיות. על פי הפשט: כיון שקליפה קודמת לפרי, ולכן הכיור וכנו נמצאים שם בכדי לסלק את הטומאה בבחינת 'וטהרתו וקדשתו'.
אבל בעומק, ברור שמונח כאן, מה שהכיור וכנו נמצאים בראשית, היינו מחמת שכל הפנימיות שבאה אחרי הכיור היא בתפיסה של כיור וכנו: בכדי שיהיה מציאות של כלי לצורך השפע הראוי להיכנס לתוכו, ולכן הכיור וכנו נמצאים בתחילת המקדש. כלומר: מציאות הכיור וכנו, שנמצאים בראשית הכניסה לבית המקדש, בראשית הכניסה לעבודה בפועל, זהו מחמת שבכיור וכנו מונח עומק התפיסה של כל סדר העבודה של הכהונה, ולכן הכהן נקרא בשם זה, לשון אותיות הכן – הכנה – בבחינת "כנו", להכין את הדבר.
הגנה נסתרת
רבי יוסף קארו בספר מגיד מישרים לפרשת כי תישא מביא מי הכיור מסמלים את מידת החסד, והכיור מסמל את כנסת ישראל, שתמשיך מים דרך מידת החסד.
ומסביר הרמ"א (תורת העולה, פרק מ"ו, חלק ב'), שהכהנים מצווים בקידוש ידיים ורגליים קודם עבודתם, כדי להורות על הכוונה, כי הידיים מקבלים את השפע מלמעלה ממי הבאר, המורה על השפעה המגיעה מלמעלה, ומשם יורדים המים על רגליהם, כדי להורות על ההשפעה למטה. והמים בכיור במשכן, יכלו לרחוץ מהם ארבע כהנים בו זמנית (זבחים כ"א ע"ב) היו כנגד ארבע מחנות שכינה, והיו הכהנים מקדשים את ידיהם ורגליהם כשהם עומדים, כי אין ישיבה למעלה, שנאמר (ישעיה ו' ב') "וכל צבא השמים עומדים ממעל לו".
הכיור מגן על המשכן באמצעים נסתרים, כפי שמסביר המגלה עמוקות (ואתחנן, אופן קס"ט), ש"כיור" בגימטריה רל"ו, וגם הגימטריה של המלים "אלה פקודי" היא רל"ו, וכן אותיות המילוי הנסתרות של משכן, הן בגימטריא רל"ו, (מם שין כף נון, בלי האותיות מ,ש,כ,נ עצמן, בגימטריה רל"ו). בנוסף, המילה חומה, בגימטריה 59, ו-4 פעמים חומה, בגימטריה רל"ו, ומכאן לומדים שהכיור, משמעותו כמו ארבע חומות, המגינות מארבע דרגות הטומאה הנסתרת, וכך, בדרך מוסתרת, מגן הכיור על המשכן מטומאות נסתרות.
נחת רוח לפני ה'
הרב יוסף גערליצקי (הרב יוסף גערליצקי, סודו המופלא של הכיור – הפרשה באור החסידות) מסביר שהכיור אמנם “משוך קמעה מן הצד”, הוא לא מופיע בגלוי כחלק מ”פקודי המשכן”, וגם מקומו אחרון ונבדל לאחר כל כלי המשכן; אבל הוא מבטא עומק ופנימיות כוחות המשכן, באופן הבא:
עיקר העונג של הקב”ה, ה”נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני”, היא דוקא מהעלאתם לקדושה של אותם עניינים שהם כביכול מנגדים לאלוקות, מסתירים ומעלימים, עד כדי כך שגם כאשר ייעשו כלים למשכן עדיין לא תהיה בהם השראת השכינה בגלוי ובשלימות. זוהי בעצם תכלית הכוונה במשכן – אותה מלחמה תמידית ברע, כאשר היצר עדיין עומד ומפריע ובכל זאת היהודי מתנתק ממנו ומתגבר לקיים את רצון ה’ בקבלת-עול למרות הקו – היא היא סיבתה של החביבות הגדולה שרוחש הקב”ה לעם ישראל, שעבורה הוא מצווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם. “אלו חביבין עליי מן הכל“!
ולכן נקראו המראות מהן נעשה הכיור "צובאות", לשון צבא, כמו איש צבא שכל עבודתו היא "קבלת עול" – ביצוע פקודת המלך, בלי תנאי, וזו פנימיות ענין השימוש ב”מראות הצובאות” – עבודת ה’קבלת עול’ ואתכפיא, ההתגברות על היצר בקבלת עול מלכות שמים, למעלה מטעם, משכל ומהבנה.
ועוד מסביר הרב גערליצקי, כי כל עיקר תכלית הכוונה היא החביבות של עם ישראל בהתנתקותו מהיצר, כשיהודי מחליט “לרחוץ” את עצמו מהעניינים הבלתי רצויים של תאוות היצר, דבר זה חביב על הקב”ה עוד יותר מאשר עבודת המשכן עצמה. ולכן “הבריקו” המראות הצובאות יותר מכל כלי המשכן, הגשמיות עצמה הבריקה והאירה באור גשמי, שגילה והראה לכל, שהנה דבר זה ש”עשוי ליצר הרע”, הוא עצמו משמש עתה לקדושה ולרצון ה', כי דוקא כאשר היהודי נאבק ביצר ויכול לו, ומרומם גם אותו, בקבלת עול, לעבודת ה’, זהו הדבר החביב ביותר על הקב”ה, שעבורו הוא משרה את שכינתו בגלוי, ועל-ידי עבודה זו בקרוב ממש תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.
ומסביר הרבי מליובאוויטש זי"ע מדוע עשוי היה הכיור דווקא מנחושת, שהיא מתכת פשוטה: הביאה אל הקודש, ועבודת הקרבנות צריכים היו להיות בטהרה, והטהרה נעשתה באמצעות רחצת ידיים ורגליים מכיור הנחושת וכנו העשוי נחושת. הנחושת, עשויה היתה ממראות הנחושת של נשי ובנות ישראל שבאותו דור, שהיו שפין אותה עד שהיתה בוהקת, ואת המראות האלו הקדישו למשכן.
ומסביר הרבי כך, שהמקדש שבלבו של כל אחד ואחד מישראל, הרי הוא תלוי בו לבדו, ואם רק משתדל ועוסק בזה, הרי המקדש שבו בנוי על תילו, שכתוב: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל. והמקדש, צריך להיבנות מענייני העולם, זהב, כסף, נחושת ועוד, ומענייני העולם רוצה השי"ת שנבנה לו יתברך דירה, מקום להשראת שכינתו.
ושואל הרבי, לכאורה הדבר אינו מובן: הרי כשאדם מתקשר עם ענייני העולם הזה, בלתי אפשרי שלא ידבק בו אבק ועפר, או אפילו בוץ, והרי לא שייך להכניס בוץ לתוך בית המקדש! והעצה לזה, שלפני שנכנס למקדש צריך לרחוץ את חלקי גופו הבאים במגע עם העולם, והם הידיים והרגליים. ורחיצה, משמעותה נטילת המים ושפיכה על גבי ידי ורגלי האדם, כך שכל האבק, העפר והטיט שנדבקו בו, נרחצים ומוסרים ממנו. וכאשר נטהרים "הידיים והרגליים", אז בכוחו למלא תפקידו בעולמו, לעשות מענייני העולם בית מקדש, משכן לה' יתברך.
ואת ההבנה וההשגה הזו, של ניקוי הלכלוך, ניתן לבצע גם באמצעות כיור העשוי מתכת פשוטה: דבר זה בא לרמז שלצורך עבודת הניקוי הזו, מהאבק והטיט של העולם הזה, אין צורך דווקא באדם בעל שכל גדול ביותר או נעלה ביותר, כלומר, אין צורך בכלי עשוי זהב או כסף, אלא אפשר לעשותו מן הפחות שבמטלטלין: הנחושת. כי ברגע שמביא את הנחושת, ומתוך חביבות ובלב שלב, בכוחה של ההבנה הטהורה והתמימה לרחוץ ולהסיר את האבק, הרפש והטיט שנתקבצו על גבי ידיו ורגליו.
והכיור במשכן, נעשה על ידי המראות שהביאו הנשים, ש"כבודה בת מלך פנימה", ו"חכמת נשים בנתה ביתה": דווקא מצד היותן של הנשים בתוך ביתן, והן פחות באות במגע עם העולם הזה, לכן יותר קל להן לפעול להסרת האבק והרפש, לעומת בעל הבית, שמצוי יותר שעות בעולם הזה, ולכן קשה לו אחר כך להבחין מה נחשב זר עבורו, ומה שייך לו. ונשות ישראל, מצד כח אמונתן, המצוי בהן יותר מאשר באנשים, ומצד היותן בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, יש בכוחן לחוש ולבחון מה שייך לעולם החומרי, וצריך לרוחצו להסירו, ומה שייך לחלק ממנו ניתן לעשות משכן ומקדש לה' יתברך.