סודות מזבח הזהב והקטרת הקטורת
הקטורת בקבלה ובחסידות
כותב רבי נ. מנדל, בספר "ואני תפילתי": בספרות החסידית (במיוחד של חב"ד) מבוארים פרטים שונים הקשורים בקטורת, ומבואר כי קטורת פירושה (עפ"י התרגום הארמי של המילה) "קשר", "התקשרות". אם הקורבנות מסמלות את הרעיון של התקרבות לה', מסמלת הקטורת התקשרות קרובה יותר והתאחדות עם הקב"ה. האיחוד המלא של העולם הגשמי והמוגבל עם האינסוף מושג באמצעות התורה, שהיא עצמה מורכבת מהמוגבל והאינסוף כאחד. (האדמור הזקן, לקוטי תורה, ויקרא ו ד).
הענן המיתמר מן הקטורת בעמוד ישר כלפי מעלה מסמל את הכיסופים של הנשמה להגביה כלפי מעלה, ערגה היכולה להתקיים ולהיות רק ע"י קיום מצוות ה', שיבת האדם להקב"ה. (לקוטי תורה נשא כ"ב ד)
הקטורת מזכירה לנו את אחד החושים החשובים של האדם – חוש הריח. חוש זה, כך סבורים הבריות ובצדק, משרת את הנפש ולא את הגוף. (לכן זוהי הסיבה שמותר להשתמש במלחי הרחה וכיו"ב ביום כיפור, בעוד שכל מאכל או משקה אסורים בהחלט ביום זה). לכן מסמלת הקטורת את הצורה הנעלה והטהורה ביותר של התקשרות והתאחדות עם הבורא. זה מודגש גם ע"י העובדה שהקטורת היתה מוקטרת על המזבח הפנימי, המסמל פנימיות הלב. (שם כ"ט א).
הקטרת הקטורת מסמלת איפוא את השאיפה, והדחיפה הפנימית הקיימת בלב כל יהודי באשר הוא יהודי להתקשר אל ה' קשר בל יינתך, ע"י קיום התורה ושמירת מצוותיה.
התרגום לארמית של המילה "קשר" היא "קטירו", כלומר, משמעות המילה קטורת – היא קשר:
וכך נאמר בזוהר הקדוש, ספר במדבר, רכ"ד ע"א:
וְאֵין הַמְבַטֵּל מָוֶת בָּעוֹלָם כְּמוֹ קְטֹרֶת, שֶׁהִיא קִשּׁוּר הַדִּין בְּרַחֲמִים עִם רֵיחַ נִיחוֹחַ בָּאַף. תַּרְגּוּם שֶׁל קֶשֶׁר - קְטִירוּ.
ולמדנו מדבריו את סוד הקטורת, שהיא מקשרת דין ברחמים,
ועל כך כתב הרמב"ן בפרשת תצווה (ל' א'): "וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטורת עוצרת המגיפה כי הקטרת במדת הדין שנאמר "ישימו קטורה באפיך" מן "וחרה אפי".
וכך נכתב בשם האר"י הקדוש בליקוטי תורה פרשת ברכה (דברים ל"ג י'):
"ישימו קטורה באפיך ר"ת יב"ק שהוא יחוד הוי' ואלקים (יבק בגימטריא הויה ואלקים) וכו' וזה סוד הקטורת למתק כל הדינין".
ויש לציין שהרחמים הגדולים והעצומים הם הנובעים ממדת הדין, וזה כוח הקטורת, שעל ידה נובעים הרחמים מהגבורות,
ועוד נכתב בזוהר הקדוש: (חלק א ר"ל א'):
וּבֹא רְאֵה, קְטֹרֶת מְקַשֶּׁרֶת קְשָׁרִים וְאוֹחֶזֶת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְזֶה מַעֲבִיר מָוֶת וְקִטְרוּג וְרֹגֶז, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִשְׁלֹט בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (במדבר יז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה כָּתוּב וַיָּרָץ וְגוֹ', וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וְכָתוּב וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יְכוֹלִים כָּל הַצְּדָדִים הָרָעִים וְכָל הַמְקַטְרְגִים לַעֲמֹד לִפְנֵי הַקְּטֹרֶת, וְעַל זֶה הִיא סוֹד [חדות] הַכֹּל וְקִשּׁוּר הַכֹּל
וּבִשְׁעַת הַמִּנְחָה, כְּשֶׁהַדִּין שָׁרוּי בָּעוֹלָם, הִתְכַּוֵּן דָּוִד בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךְ וְגוֹ'. וּתְפִלָּה זוֹ שֶׁעוֹלָה תַּעֲבִיר רֹגֶז דִּין הַקָּשֶׁה שֶׁשּׁוֹלֵט כָּעֵת בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּאוֹתָהּ קְטֹרֶת, שֶׁדּוֹחָה וּמַעֲבִירָה מִלְּפָנָיו כָּל רֹגֶז [שעולה כעת בשעה זו באותה קטרת שמעבירה כל רגז] וְכָל קִטְרוּג שֶׁבָּעוֹלָם, [הינו מה שכתוב] [מה הטעם? משום שהיא] מִנְחַת עָרֶב, כְּשֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם.
כי בכח הקטורת מתמתקים כל הדינים.
ומסביר הרב יוסף ספינר שליט"א בפרוש ענייני הקטורת מתוך כתבי רבי משה דוד וואלי, שמטרת הקרבנות להעמיד את הקשר של השכינה עם התחתונים, ושל הקדושה העליונה עם השכינה, והקטורת היא הקרבן החביב ביותר, שנעשית במזבח הפנימי, עם הטבת נרות המנורה, ושניהם כאחד היו משמחים את השכינה, ככתוב "שמן וקטרת ישמח לב", והיו מתקנים את המדרגות הפנימיות ממש: הם מורים על חכמה ובינה, וסלקים את האחיזת החיצוניים מהקדושה.
והרב אהרן שווב מסביר את משמעות הדברים: הקטורת, שייכת לעולם היצירה, ולכן הסממנים כולם נשחקים היטב: "הדק היטב היטב הדק". האבקה של הקטורת מאבדת כל צורה חיצונית חומרנית, והופכת להיות רק ריח, רק פנימיות. י"א סממני הקטורת הם כנגד י' הספירות, והלבונה שהיא כנגד אור המקיף. צרי: כתר. חלבנה: מלכות: ריחה רע. והסממן הי"א נקרא לבונה: גבוה מעל גבוה, שייך לאור העליון שמשפיע לכל הסממנים. וכשיש חיבור של הלבונה ביחד עם החלבונה, חיבור של ריח של פנימיות, הלבונה מצליחה להשפיע על החלבנה ולחבר אותה למכלול הריחות הרוחניים.
מסביר האריז"ל שכמו שהאור העליון משפיע על כל עשר הספירות, עד ספירת מלכות, כך הלבונה משפיעה על כל הסממנים, עד החלבנה.
ובעבודת המקדש יש שלושה חלקים:
העזרה: כנגד הנפש: שם מקריבים את הקרבנות – כי הדם הוא הנפש – לרומם את הנפש על המזבח.
ההיכל: מקום של עולם הרוח, עולם היצירה,
קודש הקודשים: כנגד עולם הבריאה.
ולכן, העבודה הראשונה, היא העבודה הנעשית על ידי קרבן התמיד: חיבור עולם העשיה עם עולם היצירה,
והשלב הבא, הוא תיקון הפגם שנשאר בעולם היצירה, וזה נעשה בעולם היצירה, במזבח הפנימי. והאש נלקחת מהמזבח החיצוני, כי התיקון הגדול ביותר שאפשר לעשות בעולמות העליונים הוא התיקון המגיע מעולם העשיה: התיקון שמגיע מלמטה למעלה: אנחנו, בעולם העשיה, אנחנו אלו הפועלים לתקן את עולם היצירה, ולכן האש צריכה להגיע דווקא מתוך עולם העשיה, מהמזבח הקיצוני.
וביום הכיפורים, כל כלל ישראל נמצאים בדרגת עולם היצירה, כמו מלאכים, ולכן ביום הכיפורים, יוצרים את החיבור עם עולם הבריאה, כדי להשפיע על העולם שלנו.
השפעת מזבח הזהב והקטרת הקטורת
כוחו של מזבח הזהב הוא בהתגברות על היצר הרע, ובחיבור לב האדם אל הקדושה. כותב הרמ"א בספר תורת העולה (פרק ב חלק כ"ו) שמזבח הזהב מרמז על לבו של האדם, והמורה ורמזת על התורה, וכך התורה מאירה בלבו של האדם וממשיכה אותו על עבודת ה'. וכותב הזהר הקדוש, שמזבח הזהב קרוי "מזבח" למרות שלא מעלים עליו זבחים, כי זובחים עליו את הסיטרא אחרא, שלא יוכל לקטרג. ואש של הקטורת על כך שבכוחה להתגבר ולאכול את הסיטרא אחרא: הקטורת שוברת את היצר הרע, מביאה את האדם לייחד את לבו לאבינו שבשמים, ומבטלת כל דבר רע, ומצילה מכוחות של כישוף, ממחשבות קשות, ממגיפה וממוות.
המנחת חינוך אומר שהקטורת היא ריח מיוחד רוחני, שהנפש נהנית ממנו ומתאווה אליו, ומקבלים יראת שמים.
ובמדרש תנחומא (שמות ל) נכתב כך:
וקטרת, אלו ישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא, מכל הקורבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת.
תדע, שכל הקורבנות כולן לצרכיהן של ישראל. כיצד?
החטאת הייתה באה על החטא. והאשם כן. העולה באה על הרהור הלב. השלמים אינן באין אלא לכפרה, שהן באין על מצות עשה.
אבל הקטרת, אינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם, אלא על השמחה. הוי, שמן וקטרת ישמח לב.
הקטורת מעבירה את היצר הרע מן האדם, וכך כתוב בזוהר הקדוש, חלק ב' דף רי"ח:
הציץ , גם הקטורת, כל מי שהיה מריח מאותו ענן של קטורת, כשעלה עמוד העשן על ידי אותו עשב הנקרא 'מעלה עשן', וזה הריח היה מברר את ליבו להיות זך וטהור לקונו בלבב שלם, והיה מעביר ממנו זוהמת יצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד אל אביו שבשמים,
לפי שהקטורת היה משבר את היצר הרע בכל הצדדים, וכמו שהציץ היה עומד על נס, כי מי שהיה מסתכל בו היה חוזר בתשובה, גם הקטורת עמדה על נס, כי ריחו היה גורם לעבוד לקב"ה בלב שלם,
כי אין לך דבר בעולם לשבר את היצר הרע כמו הקטורת......
כי אין לך דבר חביב לפני הקב"ה כמו הקטורת.
ובסממנים עצמם, הסממן לבונה, שהוא כנגד אור העליון המקיף, משרה קדושה על כל הסממנים, וגם את החלבנה, שריחה רע, הוא מצרף לכלל הסממנים, והופך את כל מה שקיים בעולם להיות קודש לה', ועל כך אמרו חז"ל (כריתות ו ע"ב): "אמר רבי חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" וכו'.
וכך מביא רש"י בפירושו על התורה (שמות ל, לד): "וחלבנה - בושם שריחו רע... ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". אך בנושא זה יש לציין את דברי המהרש"א בחידושי אגדות: "וברמז זה יש ללמוד שהיו 11 מיני קטורת עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהם מנין עשרה בלא הוא אבל אין לצרפו בעשרה עימו".
וכך מסכם הר"ן בדרשותיו (הדרוש הראשון): "וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה מן הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ואם כל זה אימתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו להשי"ת, החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלמה. וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטרת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכיות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם"
ומפרש רבינו בחיי (שמות ל לד), כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני ערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, וכך גם נצטווינו במצוות לולב ליקח ארבע מינים באגודה אחת, ולתת ערבה שאין לה טעם וריח בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב וההדס וכו' ואנו מרצים לקב"ה בכולם כאחד. כדי שהערבה הדס והלולב האגודים ובעלי החסרונות יקבלו את הצבע וטעם של האתרוג לכן אוגדים אותם ומצמידים אותם לאתרוג ומנענעים כך ראוים ליפעול כל עם ישראל להידבר לאתרוג שהם תלמידי החכמים ולקבל מהם טעם וריח תורה ומצוות.
ומסביר הרב מנחם יעקבזון שליט"א (ביאורו על פיטום הקטורת), שהקטורת מכפרת על לשון הרע - מפני שלשון הרע הוא כח הפירוד, וקטורת היא כח ההתקשרות והאחדות, וכשם שהאיש החפץ חיים נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, כך אם חלילה כבר נכשל עליו לתקן את הדברים בשורשם, ולהתחבר לרעיון של הקטורת המכילה גם את הרעים – במגמה שהריח הטוב ידבק גם בהם.
מצאנו כאן את כוחה הגדול של הקטורת, בהתגברות על הטומאה, על היצר הרע, על הכוחות השליליים, ובהפיכת כל השלילה לקדושה, ובהכנסת אור עליון גם לתוך פושעי ישראל, וצירופם לעבודת ה', ולחזרה בתשובה למקור פנימיותם, כי בפנימיות, עמך כולם צדיקים הם.
הקטורת מסמלת את ההתקשרות של כל עם ישראל כולו, ןההתקשרות לכלל ישראל נותנת חיים לכולם – כלל ישראל, והחיבור ל'כלל ישראל' הוא חיבור למקור החיים, שמחיה את כולם.
וכך מתנבא יחזקאל הנביא על הגאולה העתידה: (יחזקאל כ' מ"א):
"בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם."
המוסר הנלמד מהקטרת הקטורת
רק אתה ובורא עולם
כותב הרבי מליובאוויטש זי"ע (שיחת ה' אדר תשט"ו):
התכלית של כל העבודות במשכן היא – עבודת הקטורת שהיתה על מזבח הזהב, ששם היה נכנס רק הכהן שהקטיר את הקטורת, ושם היו רק הכהן והקדוש ברוך הוא... ושם היתה השראת השכינה.
"וכן הוא בעבודת האדם לקונו בכל יום: התכלית והשלימות של העבודה היא – לזכות לעסוק בתורה ומצוות בכלל ובצדקה בפרט ללא פירסום; לא כאותם שנוהגים לעשות תמונות ומדפיסים בעיתונים, אלא שיהיה באופן של "מתן בסתר", שאף אחד לא ידע מזה, מלבד הקדוש ברוך הוא."
על הקטורת – מאת מוריה יוסף
הקטורת הייתה מקשרת את האדם לאביו שבשמים וגם מאחדת את חלקי עם ישראל. ישנו סממן נקרא "חלבנה" וריחה לא טוב. גם בעם ישראל יש אנשים שהם רשעים אבל גם הם נכללים בציבור. ראשי תיבות של ציבור הם: צדיקים, בינוניים ורשעים. כשכולנו מאוחדים כאגודה אחת אין דבר שישבור אותנו,כמו שהקטורת נשרפת ועשנה עולה בקו ישר כך תפילותינו עולות מעלה ומתקבלות לפני ה' ברצון. כשאנחנו מאוחדים אין דבר שישבור אותנו!
יהי רצון שיתקבלו תפילתנו ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו.
סגולות הקטורת
וכן מובא בגמרא (שבת פח ב) שכאשר עלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, התלוננו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מה לילוד אישה בינינו, מה אנוש כי תזכרנו.
ענה להם משה רבנו והסביר להם שהתורה נועדה לבני אדם, שחוקיה מתאימים לעולם הזה, כי מלאכים הרי אין להם אב ואם ואין להם משא ומתן ואין להם יצרים, ולכן התורה לבני האדם היא נועדה.
הודו לו המלאכים, ובאהבתם אליו נתנו לו מתנות, ומלאך המוות מסר לו את סוד הקטורת, שמבטל את כוחו. וכך כאשר החל הנגף בעם בעת מחלוקת קורח ועדתו, אמר משה לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, ( במדב' יז יא-יב). לקח אהרון את המחתה כפי שאמר משה, רץ אל תוך הקהל, וכך הכריע את מלאך המוות, והמגפה נעצרה.
ובמדרש תנחומא, שמות ל, סימן ט"ו, מובא כך: אמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: כשראה אהרן למלאך מתריס כנגדו, נתן מחתה על פניו, שנאמר: ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דבר' לג י). להודיעך כמה קטרת חביבה.
הקטורת, סגולתה הנפלאה בכך שהיא מסירה קטרוגים ומבטלת גזרות קשות, ואף אמירתה בכוונה סגולתה להציל מגזרות קשות וממגפה.
ומסבירים חז"ל את הכתוב: "תיכון תפילתי קטורת לפניך" (תהילים קמ"א ב), שלא היה דבר שבו חשק דוד המלך יותר מאשר את האפשרות להקטיר קטורת לה' בבית המקדש. בעוד שתשוקתו זו לא נתמלאה, הוענקה לו משאלתו שהתפילה תהיה תחליף לקטורת, כמו במקרה הקרבנות, כל עוד בית המקדש אינו קיים.
הזוהר הקדוש מדגיש את החשיבות הרבה באמירת פרשת הקטרת בכל יום, לאחר שעם חורבן הבית שוב אין להקטירה באופן מעשי. הזהר אף אומר כי כל מי שאומר את פרשת הקטורת כל יום מובטח לו שיינצל מכל מיני צרות ופורענויות המתרגשות ובאות על העולם (זהר א' רי"ח).
וכך כתוב בזוהר הקדוש: (פר' וירא מדרש הנעלם דף ק ע"ב):
אמר רבי פנחס, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגשתי באליהו הנביא זכור לטוב.
אמרתי לו: יגיד לי אדוני דבר טוב שיש בו תועלת לבריות.
ואמר לי: שכשיש, חס וחלילה, גזרה קשה לפני הקב"ה ובאים כל המלאכים המקטרגים להזכיר חובותיו של האדם ולקטרג עליו – אם באותה העת בני אדם יזכירו ויקראו את סדרי הקרבנות הכתובים בתורה בכוונת הלב ובהבנה, כולם יזכרו לפני הקב"ה לטובה.
ועוד, גם בזמן שיש מגפה, חס וחלילה – ברית כרותיה היא, וכרוז עובר בכל פמליה של מעלה, שאם יתכנסו ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ויקראו בכוונת הלב ובנפש חפצה את מעשה הקטורת, תתבטל המגפה הזאת מעליהם.
ואלו סגולות הקטורת, על פי הספר "סגולות ישראל":
א. מבטלת מגפה וחלאים רעים.
ב. ינצל משעבוד מלכויות.
ג. הברכה מצויה במעשה ידיו.
ד. ינצל מדינה של גיהנום.
ה. מבטלת הקליפות והחיצונים וסטרא אחרא.
ו. מבטלת הכישופים
ז. מבטלת הרהורים רעים.
ח. נוחל שני עולמות עולם הזה והעולם הבא.
ט. מסלק הדינים מעליו.
י. ימצא חן וחסד בעיני כל רואיו.
יא. מסוגלת לעושר.
וכך כותב הזוהר הקדוש: (ויקהל דף רי"ח ע"ב)
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי בְּנֵי נָשָׁא הֲווֹ יַדְעֵי כַּמָה עִלָּאָה אִיהוּ עוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲווֹ נַטְלֵי כָּל מִלָּה וּמִלָּה מִנֵּיהּ, וַהֲווּ סַלְקֵי לֵהּ עֲטָרָה עַל רֵישַׁיְיהוּ, כְּכִתְרָא דְּדַהֲבָא.
וּמַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בֵּיהּ, בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדָא דִּקְטֹרֶת, וְאִי יְכַוֵין בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְיִסְתָּלַּק מוֹתָנָא מִנֵּיהּ, וּמֵעָלְמָא, וְיִשְׁתְּזִיב מִכָּל דִּינִין דְּהַאי עָלְמָא, מִסִּטְרִין בִּישִׁין, וּמִדִּינָא דְּגֵיהִנָּם, וּמִדִּינָא דְּמַלְכוּ אַחֲרָא.
תרגום: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם בְּנֵי אָדָם הָיוּ יוֹדעִים כַּמָּה הוּא עֶלְיוֹן מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ נוֹטְלִים כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִמֶּנּוּ וְהָיוּ מַעֲלִים אוֹתוֹ עֲטָרָה עַל רָאשֵׁיהֶם כְּמוֹ כֶּתֶר שֶׁל זָהָב.
וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בּוֹ, צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, וְאִם יְכַוֵּן בּוֹ בְּכָל יוֹם, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְיִסְתַּלֵּק הַמָּוֶת מִמֶּנּוּ וּמֵהָעוֹלָם, וְיִנָּצֵל מִכָּל הַדִּינִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וּמִצְּדָדִים רָעִים, וּמִדִּין הַגֵּיהִנֹּם וּמִדִּין הַמַּלְכוּת הָאַחֶרֶת.
נוסח פיטום הקטורת
(א) אַתָּה הוּא ה' אֱלוֹקֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ אוֹתָם עַל-יַד מֹשֶׁה נְבִיאָךְ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ:
וַיּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים נָטָף | וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְנֶאֱמַר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם:
תָּנוּ רַבָּנָן: פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד?
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ, שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מָנֶה בְּכָל-יוֹם, מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה.
וְאַחַד עָשָׂר סַמֲמָנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן:
הַצֳּרִי.וְהַצִּפּוֹרֶן.וְהַחֶלְבְּנָה.וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מוֹר.וּקְצִיעָה.וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ.וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר, שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קוֹשְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר.קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה.קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא, וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע, מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל-שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ, וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף.
בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה? כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה.
יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא? כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה.
וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ? אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
תַּנְיָא, רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר: הָדֵק הֵיטֵב,הֵיטֵב הָדֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל: אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה':
ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלוֹהֵי יַעֲקב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ :ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:
פירוש על פיטום הקטורת - מאת הרבנית רחל שירה - אתר הידברות
"וַיּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה".
ארבעה סממנים מוזכרים בתורה במפורש, והם:
נטף – שהוא הצרי, והוא שמן אפרסמון שנוטף מעץ הקטף.
שחלת – הוא הציפורן שיוצאת מן הים ונותנת ריח. ויש אומרים שזהו סוג של רכיכה ימית שדומה בצורתה לציפורן אדם.
וחלבנה – יש אומרים שזהו שרף עץ שמצוי בקפריסין, והריח שלו רע, אבל בצרוף שאר הסימנים הוא נותן ריח טוב.
ולבנה זכה – לבונה זכה היא צמח בושם.
מארבעת הסימנים האלה היו מביאים שבעים מנה מכל סממן.
"וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קדֶשׁ".
מעשה רוקח - הכתישה של הסממנים צריכה הייתה להיעשות באומנות גדולה, כמו הרוקחים שרוקחים יפה יפה ודק, בכדי שהכתישה תהיה אחידה.
ממולח – זה מעורבב. שיהיו הסממנים מעורבבים היטב אלו באלו שלאחר שכותשים אותם היטב כל אחד בנפרד יש לערבב אותם היטב.
טהור קודש – יש לעשות את הקטורת בקדושה ובטהרה וכן לנקות כל סממן היטב לפני הכתישה וכן לעשות את הקטורת בממון הקודש.
"וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם".
את הקטורת היו מקריבים על מזבח הזהב שהוא מזבח הקטורת שהיה עומד מול קודש הקודשים ששם היה ארון העדות ולמה נקרא שמו אוהל מועד? שהוא מקום המיועד לגילוי השכינה.
"וְנֶאֱמַר וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם".
מצוות הקטרת הקטורת היא מצוות עשה מן התורה, ובכל יום היו מקטירים פעמיים באופן תמידי, פעם אחת בבוקר בזמן שהיו מיטיבים את הנרות, ומהי הטבת הנרות? שהיו מנקים ומכינים אותם, ופעם שניה: בשעת בין הערביים בזמן שהיו מדליקים את הנרות.
תָּנוּ רַבָּנָן: למדו רבותינו.
פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד? פיטום – הרכבת הסימנים, איך נעשית?
שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ: בקטורת היו סה"כ 368 מנים, מנה זה משקל. כל מנה משקלו – 425 גרם, בסך הכל – 156 ק"ג ו – 400 גרם.
שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, מָנֶה בְּכָל-יוֹם, מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב - שלוש מאות ששים וחמישה מנים כמספר ימות השנה בכל יום היו מקטירים כמות של מנה, חצי מהכמות בבוקר וחצי מהכמות בערב.
וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה - בכל שנה היו נשארים שלושה מנים מיותרים שאותם היה הכהן הגדול כותש שוב בערב יום הכיפורים מפני שהקטורת של יום הכיפורים הייתה צריכה להיכתש דק יותר מהקטורת של ימות השנה. את שלושת המנים הללו היה הכהן מקטיר ביום הכיפורים.
וְאַחַד עָשָׂר סַמֲמָנִים הָיוּ בָהּ, וְאֵלּו הֵן: בקטורת היו אחד עשר סממנים עיקריים.
הַצֳּרִי וְהַצִּפּוֹרֶן. וְהַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה: כל אחד מהם במשקל של שבעים מנה. ובסה"כ: 280 מנה.
מוֹר. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר, שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה: כל אחד מהם במשקל של ששה עשר מנה ובסה"כ : 64 מנה.
קוֹשְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר: מן הקושט (אגוז מוסקט) שנים עשר מנה. קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה: מן הקילופה שלושה מנה. קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה: ומן הקינמון תשעה מנה. ובסה"כ: 24 מנה.
ביחד: 368 מנה.
לאחר שהיו כותשים כל סממן בנפרד היו מערבבים היטב ואז היו מחלקים ל-368 מנים
בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין - בורית כרשינא היא סוג של סבון שהיו מביאים מהעיר כרשינא וממנה היו מביאים תשעה קבין שזה בערך 11.7 ליטר.
יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא, וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק - יין קפריסין הוא יין חזק מאוד שמביאים מקפריסין, וצריך היה להביא ממנו שלושה סאין ושלושה קבין שזה בערך 27.2 ליטר. ואם לא מצא יין קפריסין אז היה צריך להביא יין חיוור מעט שלא יהיה לבן מידי ולא אדום מידי.
מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע - יש להוסיף מלח סדומית במשקל רבע קב להמלחת הקטורת כמו שהיו מולחים את שאר הקורבנות.
מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא - מעלה עשן הוא עשב מיוחד שהיה גורם לעשן לעלות למעלה בלי לנטות לצדדים כל שהוא – הכוונה כמות כל שהיא – מועטת.
רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל-שֶׁהִיא - כיפת הירדן הוא עשב שגדל באזור הירדן וריחו נפלא וגם ממנו מביאים כמות מועטת.
אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ - אין להוסיף דבש לקטורת, אף על פי שהדבש יכול לחזק מאוד את ריח הקטורת.
וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: בידי שמיים.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף - כפי שבארנו בתחילה הצרי הוא טיפות שנוטפות מעץ הקטף, והוא שמן אפרסמון.
בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה? כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה - בעזרת הבורית שהוא סבון היו מנקים את הציפורן שהייתה באה מן הים והיו נדבקים אליה חתיכות של דגים ולכלוך והיו מקלקלים את ריחה.
יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא? כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ? אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד - על ידי שהיו משרים את הציפורן ביין קפריסין, היה ריח הציפורן מתחזק ומתפשט. וכעת שואלים: הרי מים ממעיין שקוראים לו מי רגליים (מפני שהריח שלהם חריף) היו יכולים לחזק את הציפורן מאוד, ומדוע לא משתמשים בהם? מפני שהשם שלהם: "מי רגליים" אינו מכובד למקדש.
תַּנְיָא, רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר: הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים - בשעה שהיו שוחקים את סממני הקטורת היה אדם עומד על ידם והיה אומר כל זמן הכתישה: "הדק היטב, היטב הדק...", ומדוע? מפני שהקול סגולתו יפה ומועילה להצלחת הבושם.
פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ - אם שמו בקטורת חצי כמות מכל סממן, הייתה הקטורת כשרה, ואם שמו שליש או רבע אין ההלכה ידועה.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל: אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין.וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה - רבי יהודה אמר שאם שמו מחצית או שליש או רבע מהכמות, כל זמן שהיה שומר על המידות באופן יחסי הקטורת כשרה, אבל אם היה המכין מחסיר מאחד הסממנים הרי הוא חייב מיתה בידי שמיים.
תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין - בר קפרא מסביר כי בכל שנה לאחר יום הכיפורים הייתה נותרת שארית מן השלושה מנים, ואת השארית היו מוסיפים לקטורת החדשה שהיו מכינים בכל שנה, ולכן אחת לששים או שבעים שנה הייתה מצטברת כמות שהייתה מספיקה לחצי מהכמות השנתית, ולכן היו צריכים להכין רק מחצית מן הכמות.
וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' - ועוד אמר בר קפרא שאם היו שמים בקטורת אפילו מעט דבש, הריח שלה היה כל כך מתחזק עד שאי אפשר היה לעמוד מפני ריחה, ומדוע לא מוסיפים דבש? מפני שהתורה אסרה: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה...", מפני שהדבש והשאור הם רמז לגאווה.
הדבש, כששמים אותו באש הוא עולה יותר מכל המשקים והשאור עולה ותופח... כך הגאווה שנואה לפני השם יתברך וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה ולא נאה הגדולה אלא לקדוש ברוך הוא בלבד.
ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלוֹהֵי יַעֲקב סֶלָה: ה' צְבָאוֹת, אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:
