סודות קרבנות המועדים
על השמחה ברגלים והעליה לרגל – ספר המצוות, מצוות נ"ב, נ"ג, נ"ד
ספר המצוות, מצווה הנ"ב
הציווי שנצטווינו לעלות למקדש שלש פעמים בשנה.
והוא אמרו יתעלה: "שלש רגלים תחג לי בשנה" (שמות כג, יד).
וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים.
ולשון ספרי
"שלש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה".
וכן גם אמרו בגמרא חגיגה:
"שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה".
ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים.
ספר המצוות, מצווה הנ"ג
הציווי שנצטווינו על הראיה.
והוא אמרו יתעלה: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך" (דברים טז טז).
ועניין מצווה זו, שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו, שאפשר לו להלך לבדו יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו הוא הנקרא עולת ראיה.
וכבר הקדמנו והזכרנו אמרם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה. ראיה ושמחה".
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו, כלומר, מצוות ראיה, במסכת חגיגה.
וגם זו אין הנשים חייבות בה.
ספר המצוות, מצווה הנ"ד
הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל. והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קורבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה.
ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה" וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז)
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה. ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אמרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה" וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך" והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים:
"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל.
במה משמחם? ביין".
ושם אמרו:
"תניא ר' יהודה בן בתירא אומר:
בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,
שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת.
עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלל בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).
סודות וטעמי קרבנות המוספים לפי מועד
קרבן פסח
כותב המהר"ל:
סוד קרבן פסח - מתוך ספר גבורות ה', המהר"ל, פרק ס:
רבן גמליאל אומר וכו'. יש לשאול הנה ראינו שהשם יתברך צוה בפסח על שום שפסח וכו'
והרי ראינו שלא היתה שום מכה מן המכות בישראל ולמה תהיה מכה זאת יותר בישראל, ויותר מזה אמרו שכשהיה שותה הישראל והמצרי זה היה שותה דם וזה מים. דע כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים, ומפני כך אין לתמוה אם לא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה עד שלא היה כח במכה למשול בישראל,
אבל כאשר הגיע למכת בכורות שהיתה על ידי הקדוש ברוך הוא, שלא תוכל לומר שהיתה מדריגת ישראל חשוב כל כך שלא היה כח המכה להיות מושלת בישראל, שהרי המכה היה הקדוש ברוך הוא בעצמו ולפי כבודו וגדלו היתה המכה בכל ואם כן למה לא היתה המכה בבכורי ישראל,
ולא היה זה כי אם בשביל זה כי ישראל הם לחלק הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכיון שנחשבים אל הסבה הראשונה לא היה בהם המכה. כי מדריגת הבכור הוא מצד העלול לא מצד העלה, שאין מדריגת הבכור רק שהבכור הוא ראשית לכל אשר יצא לפעל אחריו ואין כאן מעלה מצד העלה,
והקדוש ברוך הוא כאשר לקח ישראל אליו קנו המעלה מצד העלה שהוא הקדוש ברוך הוא, ולכן לא הגיע להם המכה,
כי מדריגת ישראל שיש להם מצד שהם אל השם יתברך הוא יותר מן מדריגת הבכור שהוא ראשית העלול
וישראל יש להם דביקות בעלה.
ומפני קנין המעלה הזאת שהוא דבר חדוש שלא היה בכל המכות, צוה להקריב קרבן פסח
כי מאחר שלא היו ישראל אפשר להיות נצולים מן מכות בכורות כי אם על ידי שהם נחשבים של הקדוש ברוך הוא והם לחלקו, צוה להם להקריב קרבן,
כי באיזה ענין הם שלו ומה הם צריכים לו כי אם להקריב לפניו לעבוד לו ובעבודה הם שלו,
וכיון שבעבודה הם שלו לכך לא הגיע להם מכת בכורות כלל.
ומפני כך נקרא הקרבן הזה פסח כתרגומו חייס שהוא לשון רחמנות,
וביאור ענין זה שכיון שאתם חלקו של הקדוש ברוך הוא הוא מרחם וחס על אשר לו שלא יאבד,
וזהו ענין פסח כאשר תבין.
וזהו פירוש הכתוב וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה',
פירוש כי לכך יש לכם לאכול הקרבן הזה שהוא פסח לה',
שיהא מרחם עליכם בקרבן זה שאתם עובדים לפניו בקרבן הזה ובזה אתם שלו וראוי לרחם על שלו.
ומפני שהשם יתברך לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו מורה בזה שהוא יחיד,
שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית לא בכלל האומות,
שזה נותן ענין האחדות להיות לו עם מיוחד,
שאם אין כאן אחדות לא היה בוחר באומה יחידית,
אלא שהוא יחיד בוחר ביחיד
וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד.
וזהו עצם הקרבן הזה,
לכך היה כל העבודה הזאת בענין אחדות,
כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו,
כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד שהרי יש בו חלקים אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות,
וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות,
וכן בבית אחד יאכל, כל הענין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, דפלוגתא דתנאי הוא במסכת פסחים (דף פו.)
כל הדבר הזה שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות ולא בענין החלוק.
וכן שה תמים בן שנה, מפני כי בן שנה הוא אחד בשנים ואם היה ב' שנים היה יוצא מן האחדות
וכל הדברים האלו נמשך לענין האחדות.
ודוקא שה ולא עגל כי שה לדקותו נחשב אחד לגמרי, אמרו ז"ל (ויק"ר פ"ד) שה פזורה ישראל
למה נמשלו ישראל לשה
מה שה אם הוא לוקה באחד מאבריו וכולו מרגיש אף ישראל אחד חוטא וכולם מרגישים
שהרי עכן היה אחד וחטא וכל ישראל היו מרגישים.
וביאור הדבר הזה כי השה לדקות טבעו ואינו בעל חומר גס ועב,
כי דבר שהוא חמרי כמו השור והחמור או הדבר שהוא דומה לו, יש בו ענין חמרי והחומר מתחלק ואין בו ענין האחדות,
אבל השה טבעו דק ויש לו מזג דק אינו חומרי לכך אם נלקה באחד מאבריו כולו מרגיש,
וכך ישראל בעבור שישראל מפני שהם רחוקים ממדריגת החומר אבל מדריגתם מדריגה רוחנית אלקית,
ולפיכך אחד חוטא וכולם לוקים כי המדריגה הזאת לא תתחלק, והחלוק הוא מצד החומר,
וזה שצוה שיהיה הקרבן הזה שה תמים כי התמימות והשלימות הוא אחדות כדכתיב (שמות, נה) והיה המשכן אחד,
ופירושו כאשר היה שלם אז היה נחשב אחד שהרי החלק אינו שלם ואינו אחד,
ודבר זה מבואר.
ומצותו בזכר ולא בנקיבה כי האחדות הוא מן הצורה והחלוק הוא מן החומר ודבר זה מבואר,
ומפני שהזכר יותר נחשב צורה מן החומר לכך הפסח אינו בא רק מן הזכרים.
וכן אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש הכל ענין זה,
כי הבשול במים או בשאר משקין חלקיו מתפרדין על ידי הבשול ומתחלקין,
אבל צלי אש מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד כי האש מוציא הרוטב ונעשה הבשר קשה ואחד,
לא כן כאשר מתבשל במים שנעשה פירורים,
וכן אמר מטעם זה שאין לאכול אותו נא אלא כאשר הוא צלי אש ואז הבשר מתקשה מכח האש,
וכל זה מורה על ענין האחדות שראוי שיהיה קרבן אחד אל השם יתברך שהוא אחד.
ועוד כבר אמרנו פעמים רבות כי המים לא נקראו בכתוב רק בלשון רבים,
ופירשנו הטעם בפסוק כי מן המים משיתהו כי הם חומרים ואין אחדות רק בצורה,
לכך קרבן הזה המורה על אחדות אסור לבשל במים וכל משקה שהוא כמו מים, ודבר זה ענין מופלג ותבינהו.
וכן עצם לא תשברו בו גם כן דבר זה, שאם היה שובר העצם בפסח היה זה חלוק ופירוד דבר שאין צריך לאכילה,
כי אף על גב שהוא אוכל הבשר שהוא ראוי לאכילה אין זה חילוק ופירוד מפני שהוא עומד לאכילה,
אבל שבירת עצמות אין זה לאכילה ונקרא שבירה ופירוד ודבר זה לא יתכן לפסח,
ועוד כי שבירת העצם במה שהוא עצם שבירתו יותר נקרא פירוד וחילוק.
כלל הדבר כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד,
כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד
ולכך בחר באומה יחידי גם כן כיון שהוא יחיד.
ועוד כי הקרבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלקיהם של ישראל והוא יחיד באלהותו,
ולכך הקרבן הזה צריך שיהיה אחד,
ולא כן שאר קרבן שאין אותו הקרבן הוא עיקר העבודה במה שהוא אלקיהם,
שהרי דוקא בקרבן זה כתיב (שמות, יג) ועבדת את העבודה וגו',
נקרא קרבן זה עבודה סתם ולכך קרבן זה הוא לאלהותו יתברך והוא אחד באלהותו.
וכן שחיטת הקרבן אחר חצות מורה זה על האחדות, כמו שהתבאר למעלה בפרק שלשים וששה כי אין לכפול הדברים,
וכמה דברים בארנו שכל עבודת הקרבן הזה בענין האחדות עד שכל ענין הקרבן הוא באחדות וע"ש.
קרבן מוסף של חג הפסח
הרב הירש:
הקרבן יהיה לחם אישה ריח ניחח לה':
לחם: כל יחסי האומה יהיו מוכנים ומזומנים להשראת שכינה בקרבה.
אשה ריח ניחח לה': דבר זה יושג כאשר תמסור האומה את כל אשר לה לכח האש של תורת ה', וכך היא תבטא שהיא עושה את רצון ה' בעבודת המעשה של חיים.
האומה החוגגת את חג ייסודה קרבה אל ה' במשך שבעה ימים,
ובכל אחד משבעת הימים האלה היא מבטאת את ייעודה באותו קרבן עצמו: שכן בחג הייסוד יש להחדיר בלב את הרעיון של ייעוד האומה,
באכילת מצות במשך שבעה ימים הרי היא מבטאת את ההודאה שרק ה' לבדו העניק לה חירות ועצמאות.
פרים בני בקר שנים:
איל אחד:
ושבעה כבשים:
תמימים יהיו לכם: הרי הוא מדגיש את "שלמות" ההתמסרות של אישיותנו ה"שלמה": בכל נפשנו ניכנס לעבדות ה' שנתכוננה על ידי יציאת מצרים. רק במצב של תמימות יכולים הם לבטא את הייעוד שניתן להם ביציאת מצרים.
סודות קרבנותיו של חג השבועות
קרבן מיוחד המובא בחג השבועות הוא קרבן שתי הלחם, מנחת חיטים המובאת ביחד עם שני כבשים לשלמי ציבור - הסוג היחד של קרבן שלמים המובא בשם הציבור כולו,
וביחד עם קרבן הדומה אך שונה מקרבן מוסף חג השבועות: ומורכב מפר, שני אלים, שבעה כבשים, ושעיר חטאת.
מה סודו של קרבן שתי הלחם?
מתוך מאמר של הרה"ג אליקום דבורקס - מנהגי חג השבועות כזכר לשתי הלחם:
כתב בס' מנחת אהרן עניני חג השבועות פ"א להסביר שייכות מצות "שתי הלחם" למתן תורה,
וכמו כן מצות שתי הלחם למצות ספירת העומר
והוא
שכאשר יצאו ישראל ממצרים יצאו מטומאת הגילולים שלה ע"י עשיית פסח שאכלו על שלחן אביהם,
ומשם והלאה התחילו מ"ט ימי הטהרה שהם כדי להתקרב ולקבל את התורה
ויום החמישים הוא השלמת הטהרה והוא יום מתן תורה שנתנו שני לוחות התורה,
וכנגד זה ציוה השי"ת להביא את קרבן היום שהוא שתי הלחם שהוא לחם התורה שנאמר "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט')
וכ"כ כתב בעל הכלי יקר בפרשת אמור בביאור מהות הקרבן של שתי הלחם
"והקרבתם מנחה חדשה לה'" - סימן ליום מתן תורה,
כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאילו היום קבלה מהר סיני וכו',
ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה,
להיות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום,
ולכן זהו הטעם ששתי הלחם הם חמץ דווקא
משום שיצר הרע נמשל לשאור, ובמקום שתורה מצויה אין יצה"ר יכול להזיק,
ולכן קרבן שתי הלחם רומז לתורה.
וזה מה שכתב בעל עוללות אפרים (דהוא חיבורו של הכלי יקר) דהנותן ס"ת חדש לביהכ"נ בשבועות כאילו הקריב מנחה לה' בזמנה, דהיינו שהכנסת ס"ת מבוסס על יסודו הנ"ל שהמנחה החדשה של שתי הלחם הוא סימן לתורה שמתחדשת בכל יום
'שתי הלחם' - הרה"ג ירחמיאל קראם
מצווה מיוחדת ניתנה לנו בחג השבועות, ביום החמישים לספירת העומר: "והקרבתם
מנחה חדשה לה'.''
מה היא המנחה החדשה הזו?
אומרת לנו התורה: "לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה ביכורים לה'''.
מצווה מיוחדת לחג השבועות להקריב את שתי הלחם הנקראים 'מנחה חדשה'.
ולמה נקראו שתי הלחם 'מנחה חדשה'?
אומר רש"י: מפני ש'היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש' מהתבואה החדשה,
ומוסיף רש"י: ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר' והרי כבר הייתה מנחה שהובאה מהקציר החדש.
עונה רש"י: שמנחת העומר שונה מפני 'שהיא באה מן השעורים'.
שתי הלחם שונים בתכלית ממנחת העומר:
*העומר בא מן השעורים, ממאכל בהמה, ושתי
הלחם 'סולת תהיינה'.
* את העומר מניפים ואת שתי הלחם מניפים.
וכותב השפתי חכמים ששונה התנופה של שתי הלחם מהתנופה של העומר.
כי תנופת העומר, שמוליך ומביא, היא אחר ההבאה
ואילו תנופת שתי הלחם היא קודם ההבאה.
* שתי הלחם הם 'לחם תרומה המורם לשם גבוה'. מביאים אותם אחרי התעלות, הטהרות והתקדשות של ל"ט יום.
עכשיו כשהגענו עד הנה אנחנו כבר יכולים להרים תרומה לה'.
כבר יצאנו מגלולי מצרים, ממ"ט שערי טומאה, ממצב בו יכולנו להביא רק מנחת שעורים.
וגם אז רק אחרי כל העבודה הכרוכה בהבאתה יכולנו להניף אותה לה'.
עניין נוסף ישנו בקשר שבין 'מנחה חדשה' לחג השבועות חג מתן תורה, ללמדנו כי התורה צריכה להיות בעינינו בכל יום ויום חדשה כביום נתינתה.
הכלי יקר שואל מדוע התורה הסתירה לנו שני דברים חשובים.
דבר אחד הסתירה מאתנו התורה ולא כתבה במפורש שחג השבועות הוא יום מתן תורה. דבר שני הסתירה התורה ולא כתבה במפורש את היותו של ראש השנה יום הדין לכל באי עולם .
ומסביר הכלי יקר כי עשתה כך תורה כדי שלא נטעה ונחשוב ששני הדברים האלו, קבלת התורה ויום הדין שייכים ליום אחד בשנה. אלא שנדע כי שני דברים אלו צריכים ללוות אותנו בכל יום ויום כל ימות השנה.
על התורה נאמר: ,בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' בכל יום אנו צריכים להרגיש כי היום ניתנה תורה.
על יום הדין נאמר: ,בכל יום אדם נידון.' בכל יום ויום מימות השנה אנחנו צריכים להרגיש 'היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים'. כי 'אדם נידון בכל יום.
עניין נוסף בקשר שבין 'מנחה חדשה' לחג השבועות חג מתן תורה מגלה לנו רבנו בעל 'המכתב מאליהו ב' כותב 'וגדר שתי הלחם שצוותה התורה להביא בחג השבועות הוא
השגת מדרגת קבלת התורה. ועל כן נקראו מנחה חדשה. כי כל השגה בכל מדרגה היא חדשה לגמרי, עולם אחר ממש, כלפי המדרגה שלמטה ממנה'.
הבדל תהומי ישנו בין ענייני העולם הזה להשגת התורה.
בענייני העולם הזה כתוב 'אין חדש תחת השמש'
כי כאן לא שייך כלל דבר חדש. כל התאוות שוות, וכל ההישגים הגשמיים מידה אחת להם. כאשר יתמיד האדם בתאווה תהיה לו לזרא, אך ברעבונו ישכח ויחשוב שחידוש לפניו'.
תורה נקראת מנחה חדשה מפני ש'ברוחניות בכל נקודה ונקודה של עלייה מוצא האדם את עצמו בעולם חדש שאין בו שיווי ודמיון למה שקדם לו, ולא לחוויתו של כל אדם אחר . ' ע
מלת וזכית לעלייה רוחנית נכנסת למצב חדש שהוא ייחודי לך. בכל עמל ויגיעה בתורה אתה בונה לעצמך עולם חדש, פרטי שלך שאין דומה לו. זה החלק שלך בתורה'.
אי אפשר להגיע למצב כזה של 'מנחה חדשה' ללא ההקדמה של ספירת העומר. להגיע לכך צריכים עבודה מתמדת של שלב אחר שלב. להשבית את הטומאה 'בעבודה צרופה ומזוקקת' ואז מרגישים איך כל עליה היא עולם חדש . זו היא תכלית עבודתו של האדם בעולם הזה.
כמו שמביא רבנו הרמח"ל בדרך ד' 'כי התכלית של בריאת העולם הזה, הוא כדי לזכות לדביקות בה''.
ולשם כך הושם האדם בזה העולם שהחומר מושך בו לצד הרע, כדי שיתגבר על זה ויבחר בטוב.
והמידה ה גדולה ביותר של חסד ד' הוא שהאדם זוכה לדביקות על ידי עבודתו
בזה שהוא מתגבר על הרע המושכו לצד הרע.
ואמנם כדי שיוכל האדם לכבוש את היצר ניתנה לו תורה תבלין. ובכוח התבלין הזה יוכל האדם לקיים את עיקר התכלית דהיינו להתגבר על יצרו'.
בחג השבועות, ביום קבלת תורה, אנחנו מביאים שתי לחם מחיטים אפויות חמץ. את אותו חמץ שרק לפני חמישים יום היה אסור עלינו בכרת עכשיו אנחנו מביאים אותו קרבן לה'.
ביעור וביטול החמץ מסמל את ביטול וביעור העצמיות. פסח הוא זמן של ביטול העצמיות. ביטול הגשמיות והחומריות המתנגדות לרוחניות.
יום קבלת התורה הוא יום גדלות האדם, יום בו ניתנו לאדם הכלים להשבית את החומר לבטל את העצמיות והגשמיות ולהעצים את כוחותיו הרוחניים . בגופו ובנשמתו צריך האדם לעבוד את ה', עם הגשמיות והרוחניות הנמצאים במלחמה מתמדת.
מצד אחד הוא צריך לדעת שלכוחו וגבורתו אין שום משמעות שהרי 'יתוש קדמך' ומאידך גיסא 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם' יש לי את הכוחות לקיים את כל העולם כולו.
רבנו הרמח"ל מלמד אותנו כי להגיע להשלטת הרוח על הגשם, להשלטת הנשמה על הגוף. לכבוש את היצר הרע העומד ומסית אותנו לצד הרע. ניתן רק על ידי קיום 'הוראות
היצרן' - על ידי יישום הוראותיו של בורא עולם .
'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין' - כשיש לפנינו מאכל ותבלין, המאכל הוא העיקר והתבלין הוא הטפל הוא נותן טעם בעיקר. יוצא איפה שיצר הרע הוא העיקר והתורה שנמשלה לתבלין היא הטפל,
הייתכן כדבר הזה?
כן, כי לולי התבלין הזה, לולי לימוד התורה בעמל וביגיעה לא יוכל האדם למלא את תכלית בריאתו בעולם הזה, לכבוש את יצרו הרע .
כך הרי ראינו כשעלה משה למרום להוריד את התורה לעם ישראל ביקשו מלאכי השרת לעכב בעדו מלקבל את התורה. ואמרו: 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו'.
עונה להם משה רבינו: 'כלום יצר הרע יש ביניכם'.
נכון, בוודאי יש בתורה הקדושה דברים השייכים למלאכי השרת, אבל הרי תכלית התורה היא להיות תבלין בהתמודדות הנברא עם היצר הרע .
חזק חזק ונתחזק לקבל עלינו עול תורה כי רק בעמלה נכבוש את יצרנו לעבודתו יתברך ונגיע לתכלית הבריאה, תכלית כל האדם.
קרבן מוסף של חג הביכורים
הרב הירש:
בנוסף לשתי הלחם וקרבנותיו:
והקרבתם: שוב תקרבו אל ה' עם הביטוי האידיאלי של ייעודכם הנובע מכל היחסים האלה.
פרים שניים: בכח היעוד הזה חיי כל יחיד יהיו לעבודת ה' פעילה.
איל אחד: כלל ישראל יהיה מופת המאיר לעמים,
שבעה כבשים: דברי ימי ישראל יגלו את עיני האנושות לראות את מפעלי ה'.
סלת, שמן, יין: קיומכם, רווחתכם ושמחתכם יתקדשו עד שיהיה בהם משום קילוס לה'.
שעיר לכפר: מחוסר שלמות של כל הווה, ייפתח פתח לעתיד חדש וטהור.
קרבן מוסף של ראש השנה
הרב הירש:
קול השופר החריד את הלב יקרא לנו לשוב אל אדונינו, וקול זה יישמע בכל בית יהודי ויחדור לכל לב יהודי.
ועשיתם: במעשה אובייקטיבי תבטאו את חזון ייעודכם כפי שהוא מוצג בפניכם על ידי מקדש התורה.
קרבן מוסף ראש השנה, בנוסף לקרבן התמיד ולקרבן מוסף ראש חודש:
פר בן בקר אחד: יבטא את העם בכללותו כעובד פעיל בשירות ה'.
איל אחד: ורק מתוך הייעוד הזה של הכלל ימצא גם היחיד את דרכו, וקול השופר יקרא גם את היחיד לשוב לעבודת ה'.
ועשרון אחד: מתייחס לאומה בכללותה.
שבעה כבשים: שבע פעמים היא קריבה אל ה' בבחינת "כבש" ההולך אחרי הנהגת ה', ובכל פעם היא מביאה גם עשרון אחד, וכך היא מבטאה שקיומו החומרי של הכלל, כמוהו כהנהגה האישית של הכלל, הוא אצבע אלקים בדברי ימי ישראל.
ושעיר לכפר עליכם: גם האומה בכללותה עדיין לא הגיעה לשלומתה בהווה... אך מקדש ה' יביא לה כפרה, וכך הוא יבטיח את המשך קיום האומה ויפתח לה פתח לעתיד חדש.
עבודת כהן גדול ביום הכיפורים
שני שעירי החטאת – ומשמעותם
הסבר חינוכי: ספר החינוך - מצווה צ"ה
ובקורבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון, נאמר בפשט העניין:
לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה הישארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו,
כמו שהוא רואה כל השנה כולה, שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית ה’ יתברך באפר שנשאר שם בעת השריפה, לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה.
על כן בשעיר החי, הנושא כל העוונות, יראו רמז כי החוטא שעוונותיו מרובים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואישם לא תכבה,
כמעשה השעיר בנושאו ריבוי עוונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה’ לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ.
וזהו שאמרו זכרונם לברכה )ירושלמי יומא פ''ו ה''ג) כי בשעה שישראל מרוצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים,
להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור,
למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם.
וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב )משלי יג כד( ואוהבו שחרו מוסר.
הסבר לאומי - האברבנאל
הרב יחזקאל סופר שליט"א מביא את דעת אברבנאל [תוכן דבריו]:
השעירים הללו שניהם רומזים לבני ישראל [ולכן נאמר: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עיזים לחטאת...]
אלא שישנה במסגרת כלל ישראל "עדה הקדושה" ו"עדה הפושעת",
וההגרלה בין שני השעירים מציגה מסר-חווייתי לקהל האלפים הנאסף בבית המקדש ביום הקדוש הזה כשבפניהם עומדות לבחירה שתי אפשרויות:
אם להיות "עדה קדושה" ואז תקרב לקדש הקדשים, או להיות "עדה פושעת" ואז יהא "גורלה" ללכת לגלות, כנרמז בתיבה זו: עז – אזל" אם עם ישראל עז פנים, אזי "אזל" [יילך] לגלות...
וכ"ז על מנת לעוררם בתשובה ביום הכיפורים.
מסיים אברבנאל במסר מעודד: אך גם בגלותו לא יכלה העם היהודי, כנרמז בפסוק: "והשעיר אשר יהיה עליו הגורל לעזאזל – יעמד חי לפני ה' לכפר עליו... היינו שגם בגלותו, יעמד חי לנצח!
הסבר רעיוני – הרש"ר הירש
שני השעירים מתארים שתי דמויות.
בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש.
שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א).
שניהם יכולים להיות כך או אחרת: לה' או לעזאזל.
מי שהוכרע לה', ימות בשחיטה, ויתקבל בכלי המקדש, יגיע לקודש הקודשים, לקירבת המקום המקודש ביותר: ההשלמה של חזון חיי תורה: להיות האדם מרכבה לשכינה.
ומי שהוכרע לעזאזל, יעמוד חי בלא שינוי, בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש, אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוּצא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה.
כל אחד מאיתנו הוא בבחינת "שעיר": ניתן לו כח ההתנגדות:
ערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כח זה:
בידינו להפעיל את כח ההתנגדות ברשות ה' ותחות מרותו.
בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתחים אותנו לסור מעל ה'.
או בידינו להיות בבחינת "שעיר לעזאזל": להפעיל את כח ההתנגדות על ידי סירוב עז לשמוע בקול ה'.
וזו משמעות המילה "עזאזל": עז אזל: העז ברוחו – אזל וחלף.
ועל פי תורת הסוד: שולחים את השעיר לעזאזל לסיטרא אחרא, שלא יקטרג ביום הכיפורים.
האבן עזרא רומז: "ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו... ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו".
והרמב"ן מפרש את דבריו: ונשא השעיר עליו – זה עשיו. והשעיר לעזאזל – שחד לסמאל ביום הכפורים.
התורה אסרה לעבוד עבודה זרה כלשהי! אבל ביום הכיפורים ציוה הקב"ה שנשלח שעיר במדבר, לשר המושל במקומות החורבן, ואין זה חלילה קרבן מאיתנו! אלא שתהיה כוונתו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך.
משל: למלך שעשה ארוחה וביקש לתת מנה אחת לעבדי פלוני.
ומסביר עוד הרמב"ן שבשל כך היו גורלות: כדי שלא תהיה הקדשה של השעיר לה' ולעזאזל, כאילו עובד אליו ונודר לשמו!
אבל כשמעמיד את שניהם לפני ה' – שניהם מתנה לה' – והוא נתן מהם לעבדו את החלק אשר יבוא לו מאת ה'.
ולכן בחירת השעירים נעשית בדרך של גורל דווקא: שכך ה' הוא המחליט את מי לשלוח אל העזאזל.
האור החיים הקדוש שואל:
כמעט ח"ו שידמה הדבר לעכו"ם!
והוא מסביר כך:
כיוון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם צוה ה' המעדיף טובו עלינו ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן,
וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא,
ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלקינו וסומך עליו שם יעשה הדבר בכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר,
וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות,
והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחינת ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע.
וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג משום דלא נפיש זוהמיה
מה שאין כן על עון שעושה האדם במזיד דנפיש זוהמיה אין מביאין קרבן, וזה אמר (משלי כא) זבח רשעים תועבה כי יתעבהו ה' ב"ה להקריב על מזבחו תיעוב כזה שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן:
ולפי הקדמה זו יתבאר הענין על נכון, בהקדים מה שכתבו רז"ל בתורת כהנים וזה לשונם. וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם וגו':
על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום כיפור מכפר
ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר עכ"ל.
ולכן:
השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו,
אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש,
וצוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו שהוא שלוחם של ישראל וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו,
ואמר ונתן אותם על ראש השעיר החי ביאר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו. ואמר ונשא השעיר, מודיע כי ימצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו':
ולהבין הענין: משל למלך שבקר בגדי בניו
וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו משפשפו בידו ונותנו לבנו,
וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס,
כן הדבר הזה:
המלך הוא מלכנו יתרומם שמו
כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו,
אבל כל הזוהמה של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול
ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך והוא ישבר ויאבד וימחק אותם
ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות
ואף על פי כן למעלה הוא לו שחשבו האדון לעשות לו דבר ממה שהיה לפני אל בבית המקדש,
ונעשה השעיר ההוא בהשואה עם השעיר המתקרב לפני אל. וטעם שצוה ה' עשות ככה ולא אמר שיקחו שעיר מהשוק וישלחוהו לעזאזל אחר שהתודה עליו,
הוא לצד כי מן הנמנע שיתקבצו כל הטומאות שעשו ישראל במעשיהם הרעים ויבואו על ראש השעיר כי אם בהביאו השעיר לפני ה'
ואחר שהובא לפני ה', מאז מוכח כי הוא זה השעיר שישא כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזרה,
לזה צוה להגריל והוא הבוחר יבחר את השעיר אשר יבחר בתבונתו יתברך בבעלי חיים, ומה גם למה שאמרו המקובלים כי כמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים בלתי מדבר ומי ידע בלתי יתברך שמו.
גם יש סוד בגורל (זהר ג' ק"א) והבן:
עבודת יום הכיפורים– הרב יחזקאל סופר שליט"א
עבודת יום הכיפורים הופכת את כל הזדונות לזכויות:
עבודת הקרבנות, מלשון קירוב, היא עבודת הצדיקים, החיים באוירה של קירבה מתמדת לה'.
עבודת הקטורת, היא עבודת התשובה, הקשירה מחדש, חשיפת הרובד העמוק של פנימיות הנשמה, שם לא פגע החטא כלל.
הקטורת ביום הכיפורים מוכנסת לקודש הקודשים: מונחת לפני הכפורת – לשון "כפרה" – ומבטאת את הקשר העצמותי בין הקב"ה לכנסת ישראל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".
ההזאות: רומזות לדרגה שמלמעלה מההשתלשלות של העולמות העליונים ביותר: והכפרה מתחילה מבפנים כלפי חוץ: מעומק הנשמה, לפני ולפנים, עד לטיהור הרובדים החיצוניים של הנשמה.
ואחרי כל זה, נעשה שלב הווידוי בפה, שמתוודה הכהן הגדול על כל עוונות בית ישראל על ראש השעיר לעזאזל.
ועתה, הפכו כבר כל עוונות בני ישראל לזכויות:
וכעת שולחים אותם אל ה"שטן" – לא בתור "שי" אלא – לאחר שהפכו לזכויות – כדי הדבר יבלבל את השטן –
כל חטא שירצה לקטרג עליו, יענו לו: "יפה! הנה עוד זדון שהפך לזכות!"
הרי שעדיף לו לשתוק ולא לקטרג עוד,
וכך נסתמים טענותיו של המקטרג!
וכך "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא... אמר לפניו: רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים... מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול ועל כל עוונותיהם של ישראל ועל כל העם.
קרבן מוסף של יום הכיפורים
הרב הירש:
והנה כבר עברו ימים אלה של התבוננות ותשובה לה' וכבר הגיע העשור לחודש הזה.
ביום זה נתגלה כח הפלא של הכפרה האלקית שיש בכוחה למחות כל עבר כדי שיקום האדם לעתיד מחודש.
כח זה מתגלה אחרי מעשה העגל, כאשר זכו ישראל לכפרה על חטא זה, ויום הכפרה על חטא העגל נתקדש לדורות ל"מועד ה'", ליום שנחזור וניוועד בו אל ה'.
ביום זה תיעשה העבודה הגדולה שהיא יחידה במינה במקדש ושבזכותה יתחדש הקשר עם לוחות הברית שניתנו מחדש אחרי כפרת חטא העגל.
לוחות אלה של ברית התורה מונחים עתה תחת כנפי הכרובים בצד שברי הלוחות מהם יתחיל מעשה הכפרה שיבנה מחדש את כל חיי ישראל.
באותה שעה תהיו נקראים אל ה' ותייחלו להיוולד מחדש בחסדו.
קרבן מוסף יום הכיפורים, בנוסף לקרבן התמיד ולסדר עבודת יום הכיפורים:
והקרבתם: ליבכם יהיה סמוך ובטוח בעתיד המובטח שיינתן לכם מחדש, וכך בשמחה ובבטחון תקרבו אל ה' עם הביטוי של ייעודכם האידיאלי
פר בן בקר אחד: תעבדו בנאמנות בשדה תבואות האנושות
איל אחד: תלכו כמופת בראש עדר העמים
כבשים בני שנה שבעה תמימים: ברעננות נעורים נצחית תלכו אחרי הנהגת ה' המתגלה בגורלכם
תמימים: בכל הבחינות האלו תהיו תמימים ותקדישו את כל מהותכם לתפקידים אלה.
שעיר: בעוז רוח תישארו ברום יעודכם.
קרבן מוסף של חג הסוכות
הרב הירש:
ביום זה, כל חיי ישראל, שניטעו בחמישה עשר לחודש הראשון, יוציאו פרח ויעשו פרי.
קדמה לו התשובה של יום התרועה וביום הכיפורים נולדו ישראל מחדש על ידי הצום והשביתה ממלאכה, ועתה הם זוכרים את לכתם במדבר כשהם מוגנים בענן ה' וניזונים ממן.
הזכרון הזה נעשה למועד של שמחה בבניית סוכה והנאה מברכת ה', והרי הם שובתים מכל מלאכת עבודת הארץ ונקראים למקדש ה', וכאשר לבם מלא שמחה בה' הרי הם יוצרים מעגל מסביב לה' ולמקדשו. כעם תורת ה' הם חוגגים שבעת ימים לפני ה' ושמחים בהווייתם הלאומית היהודית.
מספר האילים והכבשים הקרבים בכל יום איננו משתנה בשבעת ימי החג, ואילו מספר הפרים פוחת והולך בכל יום בפר אחד:
קבוצת הקרבנות של היום השביעי כוללת אפוא:
שבעה פרים
שני אילים
וארבעה עשר כבשים.
שני אילים, ארבעה עשר כבשים: מורים שקרבן המועד הזה הוא קרבן כפול.
וגם שלושה עשר הפרים של היום הראשון מתחלקים לשתי קבוצות בנות שבעה וששה פרים.
בחג זה קרב ישראל לאלקיו בעולה כפולה:
בקבוצת קרבנות הכוללת שבעה פרים, איל אחד ושבעה כבשים
ובקבוצת קרבנות הכוללת ששה פרים, איל אחד, ושבעה כבשים.
נמצא שמתוארים כאן שני ציבורים, הדומים בבחינת כבש ואיל, ושונים בבחינת פר:
מהלך שניהם בהיסטוריה מתייחס לרועה האחד של האדם
ושניהם ברוכים ברוב כח ואייל וצועדים בראש העדר
אך הם שונים זה מזה ביצירתם ובפעילותם:
בני הקבוצה האחת באו בברית עם ה' (שבע), לא רק במהלכם בהיסטוריה (כבשים) אלא גם ביצירתם ובפעילותם (פרים). שהרי הם משעבדים את מעשיהם לחוקי ה', וכל אשר הם עושים מעיד על רצונו.
ואילו בני הקבוצה השניה קרובים לה' רק בגורלם: דברי ימיהם, שלומם שברם יש בהם משום התגלות ה', אך מעשיהם אינם מעידים על ה': הם שבעה כבשים, אך כפרים אינם אלא ששה:
בחיי המעשה שלהם הם נוהגים על פי טבע הבריאה והם משועבדים רק לעצמם. כיצירי הבריאה הם ברשות ליבם הולכים אחרי נטיותיהם ויצירהם: הם עושים את העולה על דעתם ופועלים כרצונם, אך אין הם מעצבים את מעשיהם על פי תכתיב הרצון של בוראם ואדונם.
נראה ברור שמצוייר כאן ההבדל שבין ישראל לעמים.
בחג הסוכות בונה ישראל את סוכתו תחת הגנת ה' וברכתו, ובניין זה הוא התכלית האחרונה של כל הליכות העמים בהיסטוריה. בחג זה ניגש ישראל אל ה' בשלושה עשר פרים, בשני אילים ובארבעה עשר כבשים: נמצא שאין הוא קרב אל ה' רק בשם עצמו אלא הוא נותן ביטוי לכלל העמים – כישראל והעמים, וכך הוא ניגש לאלקיו בשם כלל האנושות.
אך באותה שעה הוא מציין את הניגוד שבין המעשה העובד את ה' לבין המעשה אשר לא עבדו, ועד היום הזה הרי הניגוד הזה חוצה את האנושות לשני מחנות.
אולם ניגוד זה הולך ופוחת בהשפעת שליחות ישראל ובשפעת הדוגמה שהוא נותן בפעילותו השקטה בקרב האומות, הרי הניגוד הזה הולך וקטן....
ואילו היום השביעי הוא תכלית התפתחות האנושות ושליחות ישראל למענה, וביום הזה הניגוד יחדל להתקיים. ישראל וכלל האנושות יהיו מאוחדים בכניעתם לה' ובעבודת החיים של המעשה, והם יעמדו לפני ה' כפרים שבעה, אילים שנים, כבשים בני שנה ארבעה עשר....:
גם מאמר חז"ל במסכת סוכה נה ע"ב: רואה בקרבנות המוסף של סוכות ביטוי של קרבן לכלל האנושות: "הני שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות". ולעתיד לבוא: כלל האנושות יחוג את חג הסוכות מדי שנה ושנה בירושלים.
בירושלמי סוכה ה א: בשיא השמחה של חג הסוכות, המקפל את תקות ישראל והאנושות, שם נבעו מעייני הישועה, שבני הנביאים שאבו מהם רוח הקודש.
ונסכיהם: בסוכה מד ע"א נסרה הלכה למשה מסיני: בשבעת הימים של חג הסוכות היו מנסכים ניסוך של מים יחד עם ניסוך היין של תמיד של שחר. והדבר רמוז במילים: ונסכיהם... ונסכיה... כמשפטם.
היחס בין העולה ליין דומה ליחס שבין המנחה למים:
היין מתייחס לאישיות העולה, לאדם, ואילו המים מתייחסים לנכסי הממון והרווחה הבאים לידי ביטוי במנחה. שהרי הסולת והשמן של המנחה הם גידולי קרקע, והצלחת תוצרת הארץ תלויה בברכת הגשמים.
בחג בניית הסוכות והשמחה בברכת הנכסים מצטרף ניסוך המים לניסוך היין, והוא מבטא שלא רק כל טיפת ייננו, אלא גם כל טיפת מימינו, היא לה'. לא רק רחשי שמחת לבבנו, אלא גם מתת השמים המקיימת את הווייתנו והצלחתנו הארצית – אף היא באה מאת ה' וקנויה לה': היא מוקדשת לחיים על פי תורת ה' ויסודה ביסוד המזבח של מקדש תורתו.
קרבן מוסף של שמיני עצרת
הרב הירש:
היום השמיני הוא רגל בפני עצמו.
ביום השמיני הזה נקבל מהמקדש את ברכת הפרידה, ולשם כך נחדש עוד פעם את התודעה שכולנו כאחד משועבדים לה' וקשורים בגורלנו ובפעילותנו לתורתו.
כך נעמוד לפני ה' בדמות של:
פר אחד: ככלל אחד נעבוד בשדה העתיד של האנושות
איל אחד: נהיה מורי דרך בראש עדר העמים
כבשים בני שנה: הנהגת ה' תתגלה בגורלנו, שהרי אנחנו עם בריתו.
שבעה תמימים: ברעננות נעורים נצחית ובשלמות
ומנחתם ונסכיהם: כל נכסי המזון והרווחה וכל שמחת החיים תימצא ותתקדש לנו רק במזבח תורת ה'.
שעיר חטאת אחד: נעמוד בעוז בפני כל הפיתויים כדי להישאר ברום ייעודנו.
וכך ראה גם החוזה הנכרי:
העם היחיד הזה איננו מסור לשליטת כוחות הטבע
כח אחר מתגלה בגורלו
במהלכו ההיסטורי הוא שבעת כבשים: הוא בעל בריתו של הא-ל היחיד הנעלם.
העם הזה הוא גדול ברוחו והוא מקלס את ה' על ידי נאמנות לחובה בחיים החברתיים, ולפיכך הרי זה עם ה' בקרב העמים.
כעם ה' הוא מתהלך כאיל בראש עד ה'.
חיי המשפחה שלו זרועים ברוח ה', ופורחים כגן ה'.
בהגשמתם, כל אב משפחה הוא עובד פעיל במשק ביתו של ה',
והאומה כולה היא בבחינת פרים, והיא מופיעה כפרים שניים.
ויש רק אויב אחד המאיים על החזון הזה של ברכה ושובע שמחות: כי סכנה נשקפת לישראל רק מעזיבת רום הייעוד של הטהרה המוסרית. לפיכך למרות החזון שנתגלה בבמות בעל, בשדה צופים ובראש הפעור, בא אחר כך אסון השיטים. וכך אין די שישראל מביאים שבעה כבשים, אין אחד ופרים שנים, אלא עליהם לצרף לכל אלה גם שעיר חטאת אחד:
שעיר זה יזהיר אותם על הסכנה היחידה המאיימת עליהם: מעזיבת רום הייעוד של הטהרה המוסרית, וכל אימת שהם הוגים בגדולתם האידיאלית, יישמרו מן הסכנה האורבת להם ברום יעודם.
