Loading...

הקדמה

כאשר נכנסים ישראל אל בית המקדש, מהשער המזרחי, ובאים אל תוך שערי העזרה, נגלה לנגדם מזבח העולה. מדויק ביותר הוא מקומו של מזבח העולה. הוא המקום שבו נברא אדם הראשון, הוא המקום שבו הקריב אדם קרבן כשנברא, הוא המקום המדויק שבו התרחשה עקידת יצחק, הוא המקום שבו עמד מזבח העולה בבית המקדש הראשון, והוא המקום שבו עמד מזבח העולה בבית המקדש השני. וכך כותב הרמב"ם בזו הלשון (הלכות בית הבחירה פרק ב, הלכות א-ב): המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר "וזה שנאמר "ולך לך אל מזבח לעולה לישראל". ובמקדש נעקד יצחק אבינו.... ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם אבינו המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא קרבן, ומשם נברא. אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא.

גודלו של המזבח היה שונה בתקופות שונות, אך גובהו היה תמיד עשר אמות, כולל קרנותיו כאשר שלוש האמות העליונות, לבד מהקרנות, קרויות "הראל", והמשטח העליון שלו קרוי "אריאל". אורכו ורוחבו של המזבח במקדש השלישי הצפוי להיבנות במהרה בימינו אמן, הוא כנבואתו של יחזקאל, שלושים ושתיים אמות על שלושים ושתיים אמות, כמו המזבח שהיה בבית שני. כלי מזבח העולה, עשויים היו נחושת, ושימשו לעבודת הקרבנות והמזבח: הסירות – הסירים איתם מילאו את האפר מהמזבח. היעים: הכפות לגריפת האפר. והמזרקים: הספלים דרכם קיבל הכהן את דם הקרבנות, ונתן אותו על המזבח.

המזבח, במהותו הפנימית, מסמל את ההתקרבות של האדם אל האלקים, את החיבור המשיק של ארץ לשמים. ולכן קרוי המזבח "מזבח אדמה", אדמה, לשון אדם, אך גם לשון, אדמה לאלוק. הרב הירש בפירושו לפרשת תרומה (פרק כ"ז) מסביר את השם "הראל" ו"אריאל" במשמעות של: הר אלקים, ומדמה בין המזבח להר סיני, גם שם היתה "אש אכלת בראש ההר" (שמות כ"ד י"ז). כותב הרב הירש שהמזבח, בקיומו בתוך המקדש, מהווה סוג של "הר סיני בזעיר אנפין", ולכן בפרשת התמיד מצוין במפורש על עולת התמיד "עלת תמיד העשיה בהר סיני" (במדבר כ"ח ו). ובדומה לחלקים השונים בהר סיני, כל חלק ורמת קדושתו, ובדומה לחלקים השונים במקדש, כל חלק ורמת קדושתו, כך גם במזבח היו יש חלקים שונים, שיפורטו בהמשך, כל חלק ורמת קדושתו ותפקידו המיוחד.

כמו הר סיני, כך המזבח הוא המקום שמחבר את האדם מישראל אל הקדושה, אל האלקים. דרך הקרבנות, מציין האדם את אהבתו, את חיבורו, את הרצון שלו לקשר עם האלקים. דרך הקורבנות, מחבר האדם את כל החושים שלו אל עבודתו יתברך. דרך הקרבנות, מראה האדם את החיבור שלו, את החיבוק שלו, אל מלך מלכי המלכים, ואת הרצון שלו לתת לו את כולו, את חלבו, את דמו, את כל מהותו, ולאהוב אותו, בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך.

עבודת המזבח מדויקת היא, ופרטיה רומזים לגבוה. כל דבר מדויק הוא, כל עבודה מתוארת בפרוטרוט. דרך המזבח מכפר האדם על חטאיו. דרך עבודת הקרבנות נטהר האדם ממצבי טומאה ודבק בקדושה. דרך המזבח מודה האדם לאלוקיו על כל הטוב שנתן לו, על הצאן ועל הבקר, על התבואה ועל פירות הארץ. המזבח הוא השער שלנו אל הקדושה, הוא המקום שבו אנו מתחברים, עם כל החלקים שלנו, של גופנו, של נשמתנו, אל הבורא, במקום שבו נבראנו, ובמקום שבו מסרו אבותינו את נפשם לעבודתו יתברך.

סוגים שונים של קורבנות הוקרבו על גבי המזבח, כפי שמפורט בפרק על עבודת הקורבנות. לכל סוג קורבן יש את יעודו ויחודו. באופן כללי ניתן לומר שכשהאדם מביא קרבן, הוא מרגיש כאילו את עצמו הוא הקריב, כאילו הוא כעת עולה בסערה השמימה, ואם הוא מביא קרבן עוף, הרי הוא מתחבר, עם כאבו, עם עוניו, עם מצוקתו, אל המזבח, אל הר ה', בחיבור הכי קרוב שיש. ואם הוא מביא מנחות, לסוגיהם, הרי את לחמו, את קיומו, הוא מקריב, בכל מאודו. והשמן, המרמז על עושרו, והיין, המרמז על שמחתו, והמים, המרמזים על עצם הקיום, כולם כולם קרבים אל המזבח.

תפקידו של המזבח כמחבר בין שמים לארץ. כאמצעי תקשורת הכי עמוק שיש, הכי מוחשי שיש, הכי חזק שיש, בין האדם מישראל לבין האלקים. כך מביעים אנו את אהבתנו אל הבורא שלנו, שיצר אותנו, שמשגיח עלינו, שמקיים אותנו בכל רגע ורגע. כך מתחברים אנו בכל חושינו, חוש הראיה והשמיעה, חוש הטעם והריח, וחוש המישוש, דרך סמיכת הקורבנות, אל הקב"ה, וכך מתמודדים אנו עם מצבים קשים של חטא או נפילה, ומכפרים עליהם ונטהרים מהם, וגם, להבדיל, מבטאים אנו את תודתנו במצבים של שמחה ושפע, דרך קרבן התודה, עבודת הביכורים, התרומות, המעשרות, ומעשר בהמה. כך עבודת המקדש כולה הופכת להיות החוט המחבר אותנו, עם המאפיינים הפיזיים שלנו, בעולם הפיזי המעשי, אל השפע האלקי, ומחברים את עולם המעשה אל הקדושה העליונה.

גם לכיווני המקדש יש משמעות מיוחדת, כפי שמתאר זאת הרב הירש בפירושו על התורה: הצפון מתאר את החיים החומריים של העולם, הדרום מסמל את עולם הרוח, המזרח מסמל את עם ישראל, שנכנסים אל המקדש מצידו המזרחי, והמערב מסמל את התורה והקדושה. ולכן, קדשי קדשים, המסמלת את ביטול חיי החומר והקדשתם אל ה' והתחלה חדשה, שחיטתם וקיבול דמם נעשה בצפון, באופן שבו המקריב ממית ומחיה את עצמו לחיים חדשים ביחס לענייניו החומריים. ואילו מתנות הניתנות מתוך שמחה, כמו הגשת המנחות והביכורים וניסוך הנסכים, נעשים היו בקרן מערבית דרומית, כדי להראות שהמנחות, המסמלות את אמצעי ההזנה של האדם, וביכורי פירות אדמתו, וכן היין שנועד לשמחתו, כולם כולם מיועדים להעלות את האדם אל חיי הרוח והחיבור שלו עם התורה שניתנה מסיני ולקרבו לעבודת ה'.

מיקום המזבח הוא מדויק, להיות במקום שבו הקריב אדם הראשון את קורבנותיו לה', ובו הקריב נח את קרבנותיו כשיצא מהתיבה, ובמקום זה גם היתה עקידת יצחק. באותו מקום בדיוק היה עומד, ויחזור בע"ה למקומו, מזבח העולה עליו הוקרבו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם ויתר קרבנות עם ישראל.

ציורי תנ"ך/ אש על המזבח/ ציירה: אהובה קליין ©
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה,
עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ" [ויקרא ו, ב]


מזבח העולה במספרים

2

גזירי עצים לאש המערכה הגדולה

4

קרנות מזבח

10

גובהו של מזבח העולה (באמות)

32

אורך המזבח, אורך הכבש (באמות)


פרטי מזבח העולה

מזבח העולה משמש להקרבת קרבנות בבית ה', וגם לניסוך היין ולהזאת דמי הקרבנות עליו. בכל התקופות היה המזבח רבוע, וגובהו 3 אמות משפת הסובב ולמעלה (בחלק העליון שלו), וגובהו הכולל עשר אמות. כמו כן, בכל התקופות היו למזבח העולה ארבע קרנות בארבע צדדיו. אבל אורכו ורוחבו של המזבח, והחומר ממנו היה עשוי, היו שונים בכל תקופה.
  • במשכן, היה המזבח עשוי עצי שיטים ומצופה נחושת וממולא אדמה, ואורכו ורוחבו 5 אמות.
  • בבית ראשון, היו אורכו ורוחבו עשרים ושמונה אמה, כאשר השטח הפנימי המיועד למערכת האש על המזבח היה בגודל עשרים אמה על עשרים אמה.
  • ובבית המקדש השני היה בסיס המזבח שלושים ושתיים אמה על שלושים ושתיים אמה, והיה עשוי אבנים.
מבנה מזבח העולה בזמן בית שני היה שלושה ריבועים, זה על גב זה.
  • הריבוע התחתון, הקרוי "יסוד" היה באורך ורוחב של 32*32 אמות, וקומתו אמה.
  • מעליו היה ריבוע פנימי יותר, הקרוי "סובב" שאורכו ורוחבו 30*30 אמה, וקומתו 5 אמות.
  • ומעליו הריבוע העליון, הקרוי "כרכוב" וגם "הראל", שאורכו ורוחבו 28*28 אמה, וגובהו 3 אמות.
  • מההראל, בארבע הפינות, מתנשאים ארבע קרנות, כל קרן ארוך, רוחב וגובה של 1*1*1,
וכך מקבלים שגובה המזבח כולו, כולל שלושת הריבועים שלו, הוא 10 אמות, ושהשטח הפנימי, אחרי שמורידים את האמה מכל כיוון של הקרנות, ועוד אמה לכל כיוון של מקום הילוך הכהנים על המזבח, נשארים עם שטח פנימי של 24*24 אמות, הקרוי אריאל, והוא היה מקום המערכה, עליו הונחו מערכות העצים ועליהם הוקרבו הקורבנות. באמצע מקום המערכה נמצא התפוח, שהוא ערימת דשן שנותרה משריפת כל הקורבנות.
באמצע גובה המזבח, נמצאת מעין חגורה אדומה, "חוט הסיקרא", המקיפה את המזבח, ונועדה לסמן את ההבדל בין חצי המזבח העליון לבין חצי המזבח התחתון, לצורך הזית דם הקורבנות, דמי רוב סוגי הקרבנות היו "דמים תחתונים" והוזו מחוט הסיקרא ולמטה, וחלקם היו "דמים עליונים", דמי חטאת בהמה ועולת העוף, וניתנו מעל חוט הסיקרא.
מצד דרום של המזבח היה הכבש, שתפס שלושים אמה בשטח הקרקע, והגיע עד גובה המזבח, שהוא 10 אמות. והיה גם כבש צדדי, מצד ימין של הכבש הגדול, שהוביל אל הסובב, שהיווה בעצם מדרגה ברוחב אמה, בגובה של 6 אמות מהקרקע, ומעליה מתנשא ההראל. כבש צדדי נוסף, מצד שמאל של הסובב, הוביל ליסוד, בגובה אמה אחת. הכבשים היו במקום מדרגות, על פי הציווי (שמות כ כ"ג) "ולא תעלה במעלות על מזבחי".
במערב הכבש הגדול היתה גומחה קטנה, כמין חלון בכותל הכבש מצד מערב, הקרויה "רבובה" המיועד להנחת קרבנות חטאת העוף שנפסלו, ומשם היו נוטלים אותם לשריפה. מידות הרבובה: אמה על אמה, ועומקה כעומק הזרוע.
בתחתית המזבח, סמוך לקרן הדרומית מערבית, היו שני פתחים בקרקע, באחד מהם היו שופכים את ניסוך היין, ובשני היו שופכים בחג הסוכות את ניסוך המים, והם היו מגיעים ישר לשיתין – צינורות שהובילו את היין והמים הישר אל התהום.
המזבח יכול להיות בנוי מעץ מצופה נחושת או מאבנים, והיה ממולא באדמה, בלי חללים בתוכו כלל. הוא לא היה יכול להיות בנוי מאבן אחת - הקרויה מצבה, ואסור להניף על האבנים ברזל, כמבואר במסכת מידות, כי הברזל מקצר את ימי האדם והמזבח מאריך חיי אדם ולכן לא יונף המקצר על המאריך.

מזבח העולה: מבט מצפון:

ניתן לראות את הקוביות השונות מהן מורכב מזבח העולה: היסוד, הריבוע שמעל היסוד, העזרה הגדולה, ההראל, והקרנות.

מזבח העולה: מבט ממערב

כאן רואים גם את הכבש, דרכו עולים הכהנים אל המזבח, וכן את הכבש המערבי, ממנו יורדים הכהנים מהסובב אל המשך הכבש הראשי, וכן מהסובב אל היסוד הדרומי, שנמצא ממערב לכבש.
במבט מקרוב, ניתן גם לראות את הרבובה, חלון קטן בכבש, בו הניחו את חטאות העוף שנפסלו, עד שהפכו לנותר, ואת הלול, מקום במערבו של הכבש, ממנו יכולים היו פרחי כהונה לרדת אל השיתים. ויש דעה שמטרת הלול היתה גם כן להנחת חטאות העוף שהובאו מספק, עד עיבור צורתם, זאת מכיוון שחטאות עוף שהובאו מספק, לא יכולות היו להאכל על ידי הכהנים.

גגו של המזבח: מבט מלמעלה

וכאן ניתן לראות את האריאל, גגו של המזבח, ואת המערכות שהיו בו, לרוב הדעות. יש לציין שהמערכה הרביעית, שימשה ליום הכיפורים בלבד, עבור הגחלים להקטרת הקטורת בקודש הקודשים.
וכך כותב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ב):
מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח, אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.
בבקר עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש.. ד. שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד.
מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש, ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח אלא במזבח עצמו מציתין שנאמר ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

מיקום המזבח בעזרה

בשרטוט הבא ניתן לראות את המזבח, בתוך מבנה העזרה, ההיכל וקודש הקודשים, על פי נבואת יחזקאל:
ניתן לראות את מיקומו של מזבח העולה, באמצע העזרה, את 12 המדרגות אל האולם, ואת המעבר ממנו אל ההיכל, ומההיכל אל קודש הקודשים. בשרטוט זה לא פירטנו את בניני לשכות הכהנים שבעזרה ואת הכיור, אלא תיארנו את מיקומו של המזבח ביחס לעזרה וביחס להיכל.

חלקי מזבח העולה

החלק הגדרתו תכונותיו
אריאל השטח של גג המזבח הגג של ההראל, עליו נערכות מערכות האש.
אש התמיד אש במזבח העולה, שדולקת תמיד אש שדולקת תמיד, במערכת אש התמיד שעל גג המזבח
דמים עליונים דמים הניתנים בחלק העליון של המזבח דמי קרבן חטאת הבהמה, אותם נותן הכהן על ארבע קרנות המזבח, בחלק העליון של המזבח, מעל חוט הסיקרא. וכן דם עולת העוף, הממוצה בחלק העליון של המזבח
דמים תחתונים דמים הנזרקים או מוזים לחלק התחתון של המזבח דמי יתר הקרבנות, שהכהן מקבל במזרק, ומזה, או שופך, בחלק התחתון של המזבח, מתחת לחוט הסיקרא. דמי קרבנות שיש בהם "שתי מתנות שהן ארבע" מוזים בקרן צפונית מזרחית ודרומית מערבית, ודמים שיש בהם מתנה אחת, הדם נזרק או נשפך על יסוד מערבי או על יסוד דרומי של המזבח.
הראל החלק העליון של המזבח, מהסובב ולמעלה הקוביה העליונה, השלישית, של המזבח, מהסובב ועד האריאל.
חוט הסיקרא חוט אדום המקיף את המזבח כחגורה באמצע גובהו. חוט הסיקרא מקיף את המזבח בגובה 5 אמות מקרקע העזרה. הוא מסמל את ההפרדה בין חצי המזבח העליון לבין חצי המזבח התחתון, לצורך הזאת דם הקורבנות.
יסוד החלק התחתון של המזבח האמה התחתונה של המזבח, מעליה נמצא החלק האמצעי עד הסובב.
יעה מכלי השרת של המזבח כלי שרת עשוי נחושת, למטרת גריפת הדשן וניקוי המזבח.
כבש השיפוע דרכו עלו אל המזבח הכבש היה בדרום המזבח, מימינו (ממזרח) היה כבש נוסף, צר יותר, שהגיע אל הסובב, ומשמאלו (ממערב) היה כבש נוסף שהוביל מהסובב אל הכבש הראשי ומהכבש הראשי אל היסוד.
כרכוב עיטור המקיף את המזבח במזבח הנחושת, הכרכוב שהיה באמצע המזבח, והוחלף בחוט הסיקרא במזבח בבית המקדש. ומקום הילוך רגלי הכהנים בגג המערכה היה גם הוא קרוי כרכוב.
לול פתח קטן במערבו של כבש פתח קטן במערבו של כבש, בגודל אמה על אמה, דרכו היו הכהנים יורדים אל שיתין כדי לנקות את שיירי הנסכים, אחת לשבעים שנה.
מזרק כלי לקבלת הדם אחר שחיטת הבהמה, היה דמה מתקבל במזרק, והכהן היה לוקח את המזרק, ונותן, מזה או שופך את הדם על המזבח, במקום המיועד לפי סוג הקורבן.
מכבר רשת נחושת במזבח הנחושת במשכן רשת נחושת שהיתה באמצע גובהו של מזבח הנחושת במשכן, הפרידה בין דמים עליונים לתחתונים במזבח. בבית המקדש הוחלפה בחוט הסיקרא.
מערכה גדולה המערכה המרכזית המיועדת להקרבת הקרבנות מערכת עצים בדרום מזרח המזבח, עליה הוקרבו הקרבנות.
מערכה שניה של קטורת המערכה המיועדת ללקיחת גחלים לקטורת מערכת עצים בדרום מערכת המזבח, ממנה נלקחו הגחלים להקרבת הקטורת במזבח הזהב, ועליה הוקטרו בשבת בזיכי הלבונה שהובאו משלחן לחם הפנים.
מערכת אש התמיד מערכת אש מיוחדת לצורך מצוות אש התמיד מערכת אש מיוחדת, שדולקת ללא הפסקה. ממוקמת במקום כלשהו על מזבח העולה.
מערכת יום הכיפורים מערכת אש מיוחדת שנערכת ביום הכיפורים בלבד ממוקמת באזור הצפון מערבי של המזבח. מטרתה: לצורך הגחלים של הקטורת שהיו מקטירים לפני ולפנים, בקודש הקדשים.
מקום הילוך רגלי הכהנים ריבוע בגג המזבח, המיועד להליכת הכהנים הריבוע הפנימי יותר, אחרי הריבוע המיועד לקרנות המזבח, והוא מיועד להליכת הכהנים. רוחב הריבוע הוא אמה ושטחו שלושים אמות על שלושים אמות. (ראו בשרטוט).
מקום המערכה המקום בו דלקה אש המערכה ריבוע של 28*28 אמה מרובעת, בו דלקה אש המערכה. במהלך השנה היו במקום המערכה שלוש מערכות עצים: מערכה גדולה, מערכה שניה של קטורת, ומערכת אש התמיד, וביום הכיפורים היתה מערכה רביעית, המיועדת לאש עבור הקטרת הקטורת בקודש הקדשים.
סובב הריבוע האמצעי של מזבח העולה מיועד להילוך הכהנים, לצורך מתן הדמים העליונים על המזבח, באזור שמעל חוט הסיקרא.
סירות סירים לפינוי האפר סירים גדולים, אליהם פונה אפר המזבח, לצורך הוצאתו אל בית הדשן שמחוץ למקדש.
פינוי הדשן הוצאת האפר והדשן מהמזבח, ע"י הכהנים, אל מקום טהור מחוץ לעיר. פפינוי הדשן מהמזבח נעשה בבוקר, אחר עלות השחר, ואחרי תרומת הדשן. נעשית ע"י כהנים הלבושים בבגדי כהונה. פינוי הדשן לא היה נעשה בשלושת הרגלים, כי ריבוי הדשן בימים אלו היה נוי למזבח, להראות את ריבוי הקרבנות.
קרנות המזבח ארבע הקרנות שבארבעת פינות המזבח. קרן דרומית מזרחית, קרן צפונית מזרחית, קרן צפונית מערבית, קרן דרומית מערבית. כל קרן היא קוביה בגודל אמה*אמה*אמה.
רבובה חלון ממערב לכבש הראשי חלון במערב הכבש הראשי, בתוכו הוכנסו חטאות העוף שנפסלו, עד שייצאו לבית השריפה.
שיתין שני נקבים במזבח העולה, לשם ניסכו את יין הנסכים ואת המים בחג הסוכות מעל שני השיתין היו שני ספלי כסף, שבתחתיתם היה נקב כדי שהמים והיין ישפכו לתוך השיתין.
שני גזירי עצים שני גזרי עצים שהיו מסודרים על המערכה הגדולה אחרי סידור המערכה הגדולה והמערכה שניה של קטורת, היו מסדרים על המערכה הגדולה שני גזרי עצים נוספים, להקרבת קרבן תמיד של שחר, וגם בין הערבים היו מסדרים שני גזרי עצים לקרבן תמיד של בין הערביים. העצים היו באורך ורוחב של אמה, ועוביין עובי מועט.
תפוח ערמת אפר באמצע מזבח העולה מאגר דשן ואפר על גבי המזבח, באמצע האריאל. במהלך היום היו גורפים את הדשן מכל צדדי המזבח, אל התפוח. ובתחילת כל היום היו תורמים ממנו את תרומת הדשן, ואח"כ היו מפנים את שאר הדשן אל בית הדשן - מקום טהור מחוץ לעיר.
תרומת הדשן לקיחת מעט מהדשן והאפר שעל גבי המזבח, והנחתו על רצפת העזרה. עבודה שנעשית ע"י הכהן, כשהוא לובש בגדי כהונה. הכהן לוקח מעט מהדשן שעל המזבח, ומניח אותו על רצפת העזרה, ממזרח לכבש המזבח.

סודות מזבח העולה

מזבח העולה בקבלה ובחסידות

מזבח העולה הוא האמצעי המקשר בין עם ישראל לבין אבינו שבשמים. אש התמיד הבוערת בו מורכבת מאש של מעלה עם אש של מטה, והקרבנות שהאדם מביא מבטאות את מהותו ואת עצמותו ואת רצונו לדבק בה' יתברך. מקום המזבח בבית המקדש הוא המקום שמיועד היה לקרבת אלקים, מאז ימי אדם הראשון, ושם היתה עקידת יצחק ושם המקום המיוחד לקשר הזה שבין האדם לבין אלקיו. (משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פ"ב, ה"ב).

ידוע שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, ומול בית המקדש מכוון בית מקדש של מעלה, כאשר מביא רבנו בחיי (פירוש רבנו בחיי, פרשת פקודי, ל"ח כ"א) שהמילה "משכן" לשון "שכינה" – השראת כבוד ה' בתוך עם ישראל, וגם לשון המשכה: "לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ"ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול". ומביא עוד רבנו בחיי, שכשם שבבריאת העולם נכתב שם הלקים ל"ב פעמים, עד "לעשות", כך במשכן, בונה המשכן היו מלאים חכמת לב, ומביא הרמח"ל (משכני עליון, פרק ו'),שגם מידות האורך והרוחב של המזבח, ל"ב אמות על ל"ב אמות, מרמזות על ל"ב נתיבות בחכמה למעלה, והם כללות הכל: י' ספירות ו-כ"ב אותיות, וכנגדם, חכמה תחתונה, היא השכינה, נקראת כבוד", כי כוללת גם היא ל"ב, ומהשכינה ירדו ד' מאורות בבריאה, והם נקראים כבו"ד. ומובא ברמח"ל (שם) ובזהר הקדוש (לפרשת אמור) שדרגת המזבח היא בספירת מלכות, כאשר הוא מבטא את התשוקה והצמאון והאהבה העזה של עם ישראל לקודשא ברית הוא.

מבנה המזבח הוא בריבוע מעל ריבוע, דבר המזכיר מבנה של הר, ומזכיר הרב הירש (פירוש הרב הירש לפרשת תרומה שמות כ"ז) שהמזבח קרוי "הראל" – הר ה', עם "אריאל" שהוא חלקו העליון –"אש ה' שעל ראשו". ובאותו עניין נזכיר, שבבית ראשון האש שרתה על המזבח נראתה כארי (יומא כ"א ב), וכן נזכיר שהאהבה שבית עם ישראל לבין הקב"ה משולה לאש: כמובא בשיר השירים (שיר השירים ח ו-ז): "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:" וכך כותב הרב קוק על אש זו של האהבה אל הקב"ה: "את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא". (אורות הקודש ח"ג עמ' ר"י)

כאשר כאן, בבית המקדש, האש שעל המזבח היא האופן שבו אהבה זו באה לידי ביטוי. הרוח לא ניצחה אותה מעולם, וגם הגשמים לא יכלו לה. האש התמידית, המעורבת עם אש של מעלה ואש של מטה, בערה במשך מאות שנים, והמחישה את השראת השכינה, ואת המוחשות של האהבה והקשר המיוחד שלנו עם מי שיצר את העולם שלנו. הקורבנות שהוקרבו על המזבח המחישו את כל מנעד הרגשות של האדם מול חייו ומול בוראו, ומתנות הדם רמזו אף הן על החיבור המוחשי כל כך והגבוה כל כך של נפש האדם עם בוראו ועל הכיוון האישי שלו בעבודת השם. קרנות המזבח הן ארבע, ומרמזות על השאיפה כלפי מעלה, כמו קרנות מזבח הפנימי וכמו קרנות לחם הפנים, וכמו כנפי הכרובים, שכולם מהווים דרך לשאיפה כלפי מעלה ולחיבור לשכינה הקדושה.

המיוחד במזבח החיצון היה האפשרות להגיע דרכו לקרבת אלקים עבור עם ישראל כולו. יתר כלי המקדש נתונים היו בתוך ההיכל, אליו נכנסו רק הכהנים אחרי הכנה מיוחדת, או בתוך קודש הקודשים, אליה נכנס רק הכהן הגדול ורק פעם אחת בשנה. אבל המזבח החיצון היה בעזרה, מקום שבו כל איש ואישה מישראל יכולים היו להיטהר, ולעלות ולהיראות בהר ה', ולהביא את עצמם, את מהותם הפנימית, ולראות את החיבור הקדוש הזה, במקום הקדוש הזה, שהתקדש מאז בריאת העולם, דרך עקידת יצחק, ודרך עבודת הקרבנות, וקדושתו עמדה גם בעת חורבנו, שגם אז, מכוון הוא כנגד מזבח של מעלה, המסמל את העליה במדרגות הקדושה,בעולם הנשמות. (הרמח"ל, משכני עליון, פרק ו').






השפעת מזבח העולה

מזבח העולה הוא המקום שבו מועלות הקורבנות, ומאז הוקם בית המקדש בהר המוריה, הוא גם המקום היחיד בו מותרת עבודת הקורבנות. במקום זה מועלים לה' הקרבנות לסוגיהם: פרים, אילים, כבשים, שעירי עזים, בני יונה ותורים מן החי, סוגים שונים של מנחות מהצומח, וכל הקורבנות כוללים מלח מן הדומם, והאדם המשרת בקודש הוא הכהן שזהו תפקידו.

הקרבנות מהווים ריח ניחוח לה'. עצם העובדה שאנו עושים את רצונו, במקום שהוא בחר, ועל פי הוראותיו, הדבר מהווה נחת רוח לפניו. ודרך הקרבנות מגיעים לכפרה. קרבנות חטאת מכפרים על עוונות חמורים שבשוגג, קרבנות עולה מכפרים על ביטול מצוות עשה ויש אומרים על הרהורי עבירה. קרבנות נוספים כמו קורבן מצורע וקורבן יולדת מכפרים על מצבי טומאה שונים, וקרבנות אחרים, כמו תודה, שלמים, קרבן פסח, וקרבנות מוסף של יום, מסמלים הודאה ושמחה. באופן כללי, כל חיי האדם מתבטאים דרך עבודת הקורבנות שלו, והחיבור שלו אל הקורבן הנמסר מאיתו לעבודת הבורא מהווה חיבור שלו עם הבורא, ולכן קרוי הקרבן בשם זה – לשון קירבת אלקים.

בעת הקרבת הקורבן, מרגיש האדם כאילו הוא זה שעולה לפני ה', ואת כל ישותו הוא מוסר לפי ה' יתברך. ודרך הרהורי התשובה שלו, הוא מתחזק וחוזר על המוטב, ואם מדובר בקרבן של הודאה, דרך מעשה הקורבן הוא מביע את תודתו, ואת מנעד רגשותיו אל האלקים שעשה כל אלו.

ואומר המדרש (במדבר רבה, כ"א כ"א):

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו'.

דרך המזבח מתכפרים חטאי היחיד וחטאי הציבור, והוא מקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אין להניף על המזבח ברזל משום סוג שהוא, וכפי שמסביר רש"י (שמות כ, כ"א):

"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך,

ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל

והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".

כלומר, המזבח הוא כלי שמביא שלום ומאריך ימיו של האדם. דרך השלמה בין איש לאישתו, דרך השותפות של האדם אסיר התודה עם חבריו בלחם ובשר קרבן התודה, דרך השלמים המשכינים שלום: "שלמים - שמטילים שלום בעולם. דבר אחר: שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים." (ויקרא ג א). והעולם כולו במצב שיש בו מזבח מתנהל בצורה שונה וקרובה יותר לאלקים, כאשר בכל מצבי החיים ובכל סיטואציה מגיע האדם עם עבודתו לעבד את חוויותיו ולבטא את רגשותיו ולמצוא תקנה למצבו דרך עבודה קדושה זו.

וכך בימים שבהם יש בית מקדש, ויש מזבח בירושלים, יודעים אנו לבטא את עצמנו ואת מהותנו ואת רגשותינו העמוקים ביותר דרך עבודת הקורבנות. דווקא באמצעות ייצוג על ידי עולם החי והצומח, דרך פרים, אילים, כבשים, עיזים, תורים, ובני יונה, מסוגלים אנו למצוא את עצמנו, את היצוג הפנימי שלנו, ואת האש הפנימית שלנו על גבי המזבח, ואת נפשנו המשתוקקת אל על ומוצאת לה נועם ושלווה דרך מתנות דמו של הקרבן, הקרבן שמבטא את פנימיותנו ואת שאיפותנו להתעלות. כאשר, כפי שמפרט זאת הרב הירש, הפר מסמל את כח העבודה, האיל מסמל את העושר והנכסים, הכבשים מסמלים את עבודת ה' מתוך נאמנות וכניעה מוחלטת לרצון ה', העזים את עבודת ה' מתוך עצמאיות וחופש, והציפור את המעוף שמגיע בהתרוממות ממצב של סבל. וגם דם הקורבן, את דמנו אנו הוא מבטא, ואת הכיוון של נפשנו. דם הנזרק בחלק התחתון של המזבח מבטא קריאה להתרוממות ולעליה. דם הניתן על קרנות המזבח, מעל חוט הסיקרא, מבטא את החשיבות של הדיוק, החשיבות של כל מעשה ומעשה. דם הניתן בתוך ההיכל, ואף בתוך קודש הקודשים, מבטא תיקון לפגמים הפנימיים ביותר, ודמה של עולת העוף, המבטאת את עבודת ה' של הסובל, מתוך סבלו ומתוך מצוקותיו, ממוצה אף הוא בחלק העליון של המזבח, ומבטא הזדהות והוקרה לעבודת קודש זו, לרצון הזה להתעלות מתוך הסבל.

כותב הרמב"ן (שמות כ כ"א): "ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם" וכותב האבן עזרא: "מזבח אדמה - וכבודי ידור עמכם ולא יזוז , על תנאי שתזבחו זבחים לי; ולא אבקש מזבח זהב וכסף , כי אם מזבח אדמה. וטעם את צאנך ואת בקרך - אלה הם המינים הקרֵיבים על גבי המזבח. בכל המקום אשר אזכיר את שמי - בכל מקום שאשים זכר לשמי שם , אם תבוא אל המקום הנזכר בשמי , גם אני אבוא אליך וברכתיך. וטעם אבוא אליך - כדרך בן אדם; והטעם: תמצאני במקום שאזכיר שמי עליו , והוא מקום הכבוד." כלומר, דרך עבודת המזבח, מגיעים להשראת שכינה תמידית – לא כאורח אלא כדייר של קבע בתוך בני ישראל, וזוכים להתגלות כבוד ה', המביאה לברכת ה', דרך עבודה קדושה זו: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

בעוד ההיכל וקודש הקודשים מסמלים את העולמות הרוחניים בבריאה, המזבח מסמל את עולם העשיה, את ניקוי האדם וניקוי העולם בהיבט הפיזי והמעשי שלו, בחיי המעשה, על ידי הקרבת חלבו ודמו לה', והעלאת המציאות החומרית הפיזית להיות אף היא מוקדשת לעבודת ה', וכפי שכותב הזוהר הקדוש, עבודה זו הופכת את מידת הדין למידת הרחמים: (ראו בזוהרת חלק ב', כ', ב') בזו הלשון: "ילבינו, מקריב קרבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מדת הדין אדום, מוצקין אותו (הריח) ועולה העשן כלו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מדת הדין למדת הרחמים." וממשיך הזהר הקדוש וכותב "כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום והוא לבן, אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק לחזור כלו לבן אלא באש, דאמר רבי יהודה, מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה."

וכך, מזבח העולה, הוא כלי המקדש העיקרי הנמצא בעזרה כנגד עולם העשיה, הוא המחבר את העולם המעשי, על צדדיו הפיזיים, הגשמיים, אל הקודש, הוא המחבר את האדם אל המסלול המוביל להתעלותו, הוא המאפשר לאדם לטהר את גופו ונפשו ולהתקדש במהותו ולהתגבר על יצריו דרך החיבור אל המזבח, ודרך החיבור על עקידת יצחק, שמשמעותה העלאת כל מה שיש לנו בעולם להיות קודש לה', והוא, מזבח העולה, מביא לכפרת עוונותיהם של ישראל, מדי יום ביומו, דרך העבודה המוחשית שהיא עבודת הקורבנות ודרך ההכרה וההבנה שכל מה שיש לנו – מאת ה' הוא ואל עבודת ה' הוא מיועד.

ויש לשים לב שכל אישי המקדש, הובאו ממזבח החיצון. גם אש המנורה הובערה כל ערב מאש מזבח החיצון, וגם הגחלים להקטרת הקטורת הובאו ממערכה שניה של קטורת על מזבח החיצון. ועל כך כותב הרב הירש: (פירוש הרב הירש לתורה, ויקרא, ו, ו): "אש תמיד תוקד - ...כל אש, אף לצורך מזבח הקטורת ונר התמיד של המנורה ינטלו ממזבח העולה שבעזרה, נמצאת אומר יש רק מקום אחד לאש דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש, שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה, ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכפורים, החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה, אם אין אש של עולה על מזבח החיצון, אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הכרובים, אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה המונחת תחת כנפי הכרובים. "

לסיכום, מזבח העולה הוא המחבר את עולם המעשה אל הקדושה, אש התמיד יוקדת עליו, ואליה מובאים קורבנות ונסחים, ועל יסוד המזבח מובאים יינות ושמנים וגם מים המנוסכים בחג הסוכות. בכל אפיקי חיינו מבוטא הקשר עם האלקים, בכל הערוצים אנו קשורים אל הקודש, ואת הכל מביאים אנו אל המזבח, אל המקום שבו מבוטאת ההבנה העמוקה הזו, הקשר העמוק הזה, החיבור הזה, הדו כיווני, האהבה העמוקה הזו ביננו לבין האלקים.

ולא נותר לנו אלא לסיים בתפילה:

"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה
והשב את העבודה לדביר ביתך
ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון,
ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך,
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון"
(מתוך תפילת שמונה עשרה).




המוסר הנלמד ממזבח העולה

מזבח העולה הוא מקום ההשקה בין ארץ ושמיים, ואש התמיד היתה דולקת על מזבח זה, והיתה מעורבת באש של מעלה, ובאש שהובאה ע"י הכהנים, ואף במסעות בני ישראל במדבר, היו דואגים לשמר את האש שתדלק על המזבח בכל עת. (יומא כ"ד ע"א).
ומה עלינו ללמוד מכך?
מביא הרבי מליובאוויטש (מתוך לקוטי שיחות כרך א עמ' 217) שאש התמיד שיוקדת עליו מרמזת על לבו של האדם: כשם שבמזבח בוערת אש תמיד, כך אש האהבה והתלהבות תוקד לעולם בתוך ליבו של האדם, ולא תכבה חלילה. בכוחה של אש הקודש לסלק ולבער כל אש זרה של תאוות, וכפי שפירש המגיד ממזריטש, כאשר "אש תמיד תוקד על המזבח", מובטח לאדם שה"לא" – כל השלילי שבו "תכבה" – יסולק ויאבד מפני אש התמיד.
ועוד אומר הרבי מליובאוויטש, שעל כל אחד ואחת לבחון את עוצמתה של אש התמיד שבתוכו: האם ענייני התורה ומצוותיה נעשים מתוך חיות ואש פנימית או שמא הדברים נעשים כמצוות אנשים מלומדה? ואבן-הבוחן לכך הוא האופן שבו הוא מקיים את התורה והמצוות - אם הוא מסתפק במילוי החובה בלבד, או הוא משתדל להוסיף ולהדר במצוות: ההידור במצוות חושף את הקשר הנפשי והפנימי, והוא ביטוי ל'אש התמיד' שבנפש.


ומתוך תכונות והלכות אש התמיד, לומדים אנו על האופן בו צריך להתקיים באופן נצחי הקשר שלנו עם הקב"ה:
א. האדמור הזקן (ליקוטי תורה, דברים עח, ד) מבאר שהמזבח מסמל את לבו של היהודי, ושני המזבחות מקבילים לשני מישורי הלב – הפנימי והחיצוני. והמזבח עליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד הוא דווקא המזבח החיצוני: כלומר, אש אהבתו של היהודי לבורא העולם צריכה להיות פתוחה וחשופה לעין כל. אין היא בבחינת רכוש פרטי שיש לטפחו בתת-מודע, אלא עליה להיראות בחיצוניות אותה הוא מציג לעולם.

ב. אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [בידי אדם]" (בבלי, יומא כא, ב).
מביא האדמור הזקן, בשם המגיד ממזריטש, ובשם הזהר הקדוש: האש היורדת מן השמים מסמלת את ההתעוררות מלמעלה, האתערותא דלעילא, והאש המובאת מן ההדיוט מסמלת את ההתעוררות של האדם עצמו, המחפש קרבת אלקים, וזו היא האתערותא דלתתא. כשנוצר שילוב, אז מצטרפים היתרונות של שתיהן, וזו השלמות האמיתית: ההתעוררות מלמעלה מביאה להתעוררות מצד האדם, וזו מביאה לעוד כוחות מלמעלה, וכך הלאה. וכך, כשהאדם מרגיש שבוערת בלבו התעוררות פנימית לעבודת ה', עליו להבין שזו דחיפה שמטרתה לעוררו להביא להתעוררות של כוחותיו הוא, וכך, איחוד הכוחות, יביא לחיבור המיוחל בין שמים וארץ, והוא המתכון להצלחתו של האדם בעבודת בוראו.

ג. מהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו' ו') לומדים חז"ל "שכל אש – אף האש לצורך מזבח הקטורת (הרמוזה כבר בפסוק ב), ואף נר התמיד של המנורה, ואפילו הגחלים לקטורת הפנימית של יום הכיפורים – כל אלה יינטלו ממזבח העולה שבעזרה".
ומכך מראה הרב הירש את החשיבות בהקדשת המעשים לתורה:
"יש רק מקום אחד לאש-דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש: שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכיפורים. החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה. אם אין אש של עולה על מזבח החיצון – אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הקרובים. אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים."

ד. אש התמיד מוכרחה לבעור אפילו בשבת, ואפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ"ד ה"ו): מסביר הרבי מליובאוויטש כך: מהותה של השבת היא ההתנתקות מענייני החולין, ודבקות בענייני הקדושה "וקראת לשבת עונג", וגם במצב זה, גם כשהאדם עסוק בעניינים רוחניים, מוכרח הוא להיות מחובר לאש התמיד, להתלהבות בעבודת ה'. אש ההתלהבות בעבודת ה' היא תנאי הכרחי לכל דרגה ובכל מצב, גם במצב של עיסוק בעניינים רוחניים!

ה. ומצד שני, יכול האדם לחשוב שבמצבו הרוחני הירוד הוא מבחינת "טמא" חלילה, ואין לו קשר ושייכות לאש התמיד, לאהבה ולהתלהבות בעבודת ה', ולאנשים אלו אומרת התורה: "תמיד – אפילו בטומאה": גם במצב רוחני ירוד, יש לשמור על החום היהודי, האהבה לה' יתברך, והחום הזה, של אש התמיד בלבו של האדם, הוא זה שיצית בסופו של דבר את השלהבת שתוציא את האדם ממצבו הירוד ותעלהו מעלה מעלה.

ו. אין לכבות את אש התמיד: מרחיב השפת אמת ואומר שבכל לב איש ישראל תמונה נקודה בהתלהבות לה', שלא תוכל להיכבות, ואמנם הציווי "לא תכבה" הוא לאו, אבל הוא גם הבטחה: וכך כותב השפת אמת: "שצריך להיות תשוקת רפשי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך, ולחדש בכל יום זה ההתלהבות. כמו שכתוב "ובער עליה הכהן", כל עובד השם נקרא כהן. התעוררות האהבה בלבות בני ישראל היא העבודה שבלב, זו תפילה שבמקום קורבן" (שפת אמת, פרשת צו ושבת הגדול).

ז. ציווי מיוחד הוא הציווי " וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ כ"ב), ולכן נבנה למזבח העולה כבש מיוחד, ומכך אנו לומדים את הצורך להתחזק במידת הצניעות, וכפי שמביא רבי יוסף בכור שור: "כלומר, הצנע לכת עם אלקיך, ולא בחוצפה וגילוי ערבה". וכך כותב רש"י: "והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו , שאין בהן דעת להקפיד על בזיונן , אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון , חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו , על אחת כמה וכמה (ראה מכילתא יתרו בחדש יא)".

ח. העבודה הראשונה שמבצע הכהן מדי בוקר, לפני הדלקת האש המרכזית, היא "תרומת הדשן": הכהן לובש את בגדי הכהונה, לוקח מדי בוקר מעט מן הדשן והאפר שעל גבי המזבח, שהצטבר מקרבנות האתמול, ומניח אותם על הקרקע שממזרח לכבש המזבח. ואת יתר האפר והדשן היו הכהנים מוציאים אל מקום טהור מחוץ לעיר.
עבודה זו של תרומת הדשן ושל פינוי הדשן נעשתה בבגדי כהונה, ולומדים מכך חז"ל (במדבר רבה פרשה ד) שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו: עבד של בשר ודם, לובש את בגדיו הנאים רק כשהוא יוצא לשוק, ולובש בגדים רעים יותר כשהוא גורף את הכירים ואת התנור, אבל לפני הקב"ה, בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו, היה לובש כלים מעולים, שנאמר "ולבש הכהן מדו בד".

וכך כותב רבנו בחיי (ויקרא ו ג): " הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מצוות התורה, שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצוות ה', שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קלה שבהן.. וכיוון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו, אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו.... ומפני זה הכהן העובד המיוחד לעבודת המקדש, ציוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום, שהיא עבודה קלה שבעבודות, כדי שישפל ויכנע לפני ה' יתברך".

ומביא על כך הכלי יקר (ויקרא ו ג), שהעולה מכפרת על גסות הרוח, והרמת הדשן היא התיקון למידת הגאווה, "ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם, ואז ירום ונשא וגבה מאוד, כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וז"ש והרים את הדשן", ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענוה".

ט. תרומת הדשן היא עבודה מיוחדת, של הרמת מלוא קומצו דשן, והנחתו בנחת בצד המזבח, ורק לאחר מכן נעשה פינוי הדשן, להכנסת המזבח ליום החדש.
וכותב על כך הרב שמשון רפאל הירש:
"אין היום החדש מביא תפקידים חדשים, כי התפקיד המוטל עלינו היום, הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול. אחרון הנכדים בישראל עומד במקום שכבר עמד בו אביו הראשון, וכל יום מוסיף את תרומתו במילוי התפקיד האחד המוטל על כל דורות בית יעקב. כל יום יקבל את ייעודו מיד יום האתמול.
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו! 'והוציא את הדשן' – יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית".
מצוות תרומת הדשן מבטאת את השגרה הברוכה של האדם היהודי ואת העברת אש התורה המסורה לו מדורות עברו - הלאה, אולם יחד עם זאת, את הדרישה להתחדשות כאותו כהן שמבעיר מידי יום אש חדשה ומצרף אותה לאש התמיד."
כלומר, מצווה זו של תרומת הדשן, מביאה את הקשר בין עבר, הווה לעתיד, ומראה שכל יום, הוא יום חדש, ובו מתחילה עבודת ה' מחדש, על יסוד חדש ומציאות חדשה של אור וחום הלב, בעבודת הבורא.


כל הנקודות האלו, כולן רמוזות במזבח העולה, וכולן מראות את האופן שבו עלינו ללמוד מתוך מזבח העולה והלכותיו את האופן שבו עלינו לדבוק בעבודת הבורא: כי כמו שהמזבח היה המחבר בין שמים לארץ, בין החיים הארציים שלנו לבין עבודת האלקים, כך עבודת ה' שלנו נלמדת מתוך אותן עקרונות: החיבור בין התעוררות דלעיתא ודלתתא, השמירה על האש הפנימית של ההתלהבות בכל מצב, גם במצב של עבודת ה', גם במצב של ריחוק חלילה, החיוב לשמור על האש הפנימית של היהודי ולא לכבותה כרגע, והצורך בעבודת ה' מתוך ענווה, מתוך צניעות, ומתוך הבנה שכל יום מגיע עם עבודתו המיוחדת לו, ועם העליה המחודשת בדרך העולה בית קל.

והגאון רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל "שני לוחות הברית", הידוע בכינויו השל"ה הקדוש, הביא בספרו (שער האותיות סוף אות ל') בשם אבי המקובלים הגאון רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, עצה בדוקה ומנוסה לבטל מחשבות רעות, לחזור פעמים רבות על הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – יאמר ויחזור ויאמר עד שמחשבות יחלפו. דבר זה – אמר הרמ"ק – גילה לי זקן אחד.
וכתב השל"ה הקדוש שאותו זקן לא היה אחר אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, אלא שרבינו הרמ"ק לגודל ענוותנותו לא התגאה בכך שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, משום כך כתב ששמע כך מזקן אחד...

תפילות ושירים

זובח תודה יכבדנני
תהילים פרק נ
א מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אֵל, אֱלֹהִים ה'-- דִּבֶּר וַיִּקְרָא-אָרֶץ;
מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ, עַד-מְבֹאוֹ.
ב מִצִּיּוֹן מִכְלַל-יֹפִי-- אֱלֹהִים הוֹפִיעַ.
ג יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל-יֶחֱרַשׁ:
אֵשׁ-לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד.
ד יִקְרָא אֶל-הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל-הָאָרֶץ, לָדִין עַמּוֹ.
ה אִסְפוּ-לִי חֲסִידָי-- כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי-זָבַח.
ו וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ: כִּי-אֱלֹהִים, שֹׁפֵט הוּא סֶלָה.
ז שִׁמְעָה עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה-- יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ:
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.
ח לֹא עַל-זְבָחֶיךָ, אוֹכִיחֶךָ; וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.
ט לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
י כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
יא יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים; וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי.
יב אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ: כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
יג הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים; וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ.
טו וּקְרָאֵנִי, בְּיוֹם צָרָה; אֲחַלֶּצְךָ, וּתְכַבְּדֵנִי.
טז וְלָרָשָׁע, אָמַר אֱלֹהִים, מַה-לְּךָ, לְסַפֵּר חֻקָּי; וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי-פִיךָ.
יז וְאַתָּה, שָׂנֵאתָ מוּסָר; וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ.
יח אִם-רָאִיתָ גַנָּב, וַתִּרֶץ עִמּוֹ; וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ.
יט פִּיךָ, שָׁלַחְתָּ בְרָעָה; וּלְשׁוֹנְךָ, תַּצְמִיד מִרְמָה.
כ תֵּשֵׁב, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר; בְּבֶן-אִמְּךָ, תִּתֶּן-דֹּפִי.
כא אֵלֶּה עָשִׂיתָ, וְהֶחֱרַשְׁתִּי-- דִּמִּיתָ, הֱיוֹת-אֶהְיֶה כָמוֹךָ;
אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ.
כב בִּינוּ-נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ: פֶּן-אֶטְרֹף, וְאֵין מַצִּיל.
כג זֹבֵחַ תּוֹדָה, יְכַבְּדָנְנִי: וְשָׂם דֶּרֶךְ--אַרְאֶנּוּ, בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.

הוי, עם בוטח
הרב משה צבי נריה
הוֹי עַם בּוֹטֵחַ חַי קַיָּם עַל אַף הַכֹּל
עַל מוֹקֵד מִזְבֵּחַ נֵצֵא בְּמָחוֹל
דָּם עָשָׁן וָאֵשׁ יָם צָרוֹת גּוֹעֵשׁ
עַל צִיּוֹן מָתַי אוֹר חָדָשׁ תָּאִיר
שְׁמַע קוֹלֵנוּ וְהַשְׁמִיעֵנוּ
מָתַי יִבָּנֶה, יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ

בלבבי משכן אבנה
מילים: הרב יצחק הוטנר
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."

א-להים אשאלה יחיש משיחו
דיואן
א-להים אשאלה יחיש משיחו
ויבע קץ עדתו שה פזורה
ונקבץ לשמחת השאובה
ונתפלל בתוך בית הבחירה
ושם נקריב לזבח השלמים
ונשחוט הקדשים בעזרה
וגם קרבן חטאות ואשמים
וכהן יערוך את המנורה
והנביא יקימהו אלהים
יצוינו אשר נכתב בתורה
ומעל הכרובים שם ידבר
כמו דבר לבן עמרם וקרא
והתחיל לו באנכי ואמר
אני האל אשר לי הגבורה
ושלום רב יסובבכם כללכם
וילדיכם וגם זקני חבורה
וכולכם ברוכים מא-דני
אשר צוה בלא יחל הפרה
אנא אנא אנא ה', הושיעה נא
אנא אנא אנא ה', הצליחה נא

מעוז צור
קליפ
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי
בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי
בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה
הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ
יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי
וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי
כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל
לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּיה

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ
אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ
וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ
וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו
עַל הָעֵץ תָּלִיתָ

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי
אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי
וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים
נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה
קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ
וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ
מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה
וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן
הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה
מעוז צור
יוסף קרדונר

סיפורים

הציווי על מזבח הנחושת


"וצפית אותו נחשת": מובא במדרש תנחומא (שמות, תרומה י"א):
א"ר יהודה בר שלום:
אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים! אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי: "אש תמיד תוקד על המזבח", אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?
א"ל הקב"ה למשה: משה, המידות האלו הן אצלכם, שמא אצלי?
הסתכל במלאכים שהן אש לוהט וכמה אוצרות שלג וברד יש לי … ואין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים.
וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים … וכולם טעונות אש ברקיע שכולו מים ואין האש שורפת המים ולא המים מכבין את האש. למה? עושה שלום במרומיו.
ומפני שאמרתי לך: אש תמיד תוקד על המזבח, אתה מתירא שלא ישרפו העצים?
מתים נכנסים לפני ויוצאין חיים – זה מטה אהרן: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז) …
מתים נכנסין לפני יוצאין חיים ואת מתירא שלא ישרפו העצים שבמזבח שהן עשוין לכבודי?
מי צוה האש לשרוף?
למד ממך כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לִשָׂרֵף.
ועוד שהיית בא אצלי … ואני אש אוכלת, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה" (דברים ד) – ראוי שיהא נכוית. ולמה כן? שהיית עולה לכבודי.
ואף מזבח העולה אעפ"י שכתוב בו: "אש תמיד תוקד על המזבח", לא הנחושת עתיד לבעור ולא העצים נשרפין.
ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה, א"ר נחמיה: עובי דינר היה מצופה.
ראה מה חביב היה מזבח הנחושת שעשה משה. אמר הקב"ה: בזכות המזבח שהאש בוערת בו ביום ובלילה אני נפרע מן מלכות אדום באש, ותהא נשרפת ביום ובלילה, שנאמר (ישעיה ל"ד) "לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה". (תרומה יא)

חלקם של יהודה ובנימין במקדש


מובא במדרש תנחומא פרשת ויגש סימן ח:
אמר ישי לדוד בנו: הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר "אנכי אערבנו", אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר "ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח", ואין ערובתם אלא ערבות.
מה עשה דוד? הלך וקיים את הערבות, והרג את גלית.
א"ל הקב"ה: חייך, כשם שנתת את נפשך על שאול, שהוא משבטו של בנימין, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" וגו', כך אני נותן בית המקדש בגבולך, ובגבול בנימין.
ומנין שהיה בית המקדש בחלקו של בנימין ובחלקו של יהודה? שכתוב אחד אומר "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד" - זה תמיד של שחר, "ולערב יחלק שלל" - זה תמיד של בין הערבים, וכתוב אחד אומר "יפה נוף משוש כל הארץ",
ולא עוד אלא חייך שכל השבטים גולים, ושבט יהודה ובנימין אינן גולים עמהם, למה ששני השבטים האלו הם האמינו בי וקדשו את שמי בים עם משה.
אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי כיון שנבקע הים לישראל היה בו טיט והיה שבט ראובן אומר לשבט שמעון מטיט יצאת ולטיט אתה בא, שנאמר "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל" וגו' (הושע יב א),
מה עשו שבט יהודה ובנימין? - קדשו שמו של הקב"ה, שנאמר "שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם" וגו'.

מקור השיתין שאצל המזבח


מספרים חז"ל (סוכה נ"ג ע"א), שבשעה שכרה דוד המלך את מאגר השיתין, הגיע עד למי התהום. החלו מי התהום לעלות והיה חשש שיציפו את העולם. רצה דוד המלך לכתוב את שם המפורש על חרס ולזרוק אותו למים, ושאל האם מותר לעשות זאת, ואחיתופל התיר לו, משום קל וחומר: אם בפרשת סוטה מוחקים את שם המפורש במים כדי להשכין שלום בין בעל לאישתו, על אחת כמה וכמה במקרה זה, כדי להשכין שלום בעולם. עשה דוד כעצת אחיתופל, כתב שם קודש על חרס וזרק אותו אל מי התהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמות.
ואז התעורר חשש שמי התהום עכשיו עמוקים הם מדי והעולם יתבייש. אמר דוד המלך את חמישה עשר שירי המעלות, כדי שיעלו המים בחזרה חמישה עשר אלף אמות, כך שהתהום נותרה בעומק של אלף אמות מתחת לפני הקרקע. ולזכר אותם שירי מעלות, בנה שלמה המלך חמש עשרה מעלות לפני שער ניקנור, בכניסה לעזרת ישראל.

אש שירדה משמים


כותב רבנו בחיי (ויקרא ט כ"ד) על 12 מצבים שבהם ירדה מן השמים, בתקופות שונות:
ששה מתוכם שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך ריצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה.
ששת המצבים בהם ירדה אש משמים דרך ריצוי ורחמנות:
א. האש שירדה לקבל הקרבנות הללו שנתחנך בהם המשכן, שכתוב "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים".
ומובא בספרה (ויקרא ה) שאז זו לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים.
ב. הב' היא שירדה בימי גדעון, כאשר שאל אות מן המלאך.
ג. האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו, לבשר על הולדת שמשון בנם, והיה כאן אות למנוח ולאשתו כדי שיתאמתו דברי המלאך בלבם.
ד. כאשר דוד המלך קנה את גורן בימי דוד, שכתוב "ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה" (דברי הימים א' כ"א).
ה. בימי שלמה המלך, כשהושלמה בניית בית המקדש, ככתוב: (דברי הימים ב' ז') "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית"
ושואל רבנו בחיי, לכאורה, למה היה צורך באש זאת, אם עוד היתה האש שירדה בימי משה? אלא, כיוון שהמזבח שבנה שלמה היה מזבח אחר, גדול יותר, שהיה בחצר, לצורך ריבוי הקרבנות שהוקרבו בימי שלמה, וכאן היתה בעיה, כי לא היו רשאים לקחת מהאש של מזבח הנחושת ולהוציאה אל החצר אל המזבח שבנה שלמה, וגם לא היו רשאים להביא אש מבחוץ, שהיתה נחשבת אש זרה, ולכן הוצרכה אש זו. ואש זו, שירדה בימי שלמה, לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה.
ו. בימי אליהו הנביא בהר הכרמל, שכתוב "ענני ה' ענני", וירדה אש משמים אל הקרבן שהוקרב לשם ה'.

וששת המצבים בהם ירדה אש דרך כעס ונקמה:
א. האש ממנה נשרפו נדב ואביהוא, שכתוב "ותצא אש מלפני ה'"
ב. האש שבערה ופגעה במתאוננים, שכתוב (במדבר י"א) "ויהי העם כמתאוננים רע... ותבער בם אש ה'"
ג. במחלוקת קרח: שכתוב (מדבר ט"ז) "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש"
ד. בענין איוב, שנאמר (איוב א') "אש האלקים נפלה מן השמים"
ה-ו. על ידי אליהו הנביא, שירדה אש מן השמים ושרפה לשר החמשים וחמשיו, ולשר החמישים וחמשיו שבאו אחריהם. (מלכים ב' א' ט'-י"ב)

דמו של הנביא והכהן זכריה בן יהוידע – דברי הימים ב' כ"ד


"וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם.
וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים, וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‍ם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת.
וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה', וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ.
וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם.
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'.
וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ, וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ."

פיוט לתשעה באב, בשמו של הנביא הכהן זכריה בן יהוידע – מובא במחזור ארם צובה דפוס ונציה רפ"ז
שִׁמְעוּ קוֹלִי אנִי זְכַרְיָה עֲשׂוּ עָלַי נְהִי נִהְיָה אֲבוֹתֵיכֶם בִּצְדִיָּה בְּיָד רָמָה הֲרָגוּנִי
דָּרַשְׁתִּי טוֹבָתָם בְּהוֹכִיחִי לְאֻומָּתָם וְעָשׂוּ בִי נִקְמָתָם וְאָמְנָם לֹא רִיחֲמוּנִי
פִּשְׁעֵיהֶם כְּרָאִיתִי רוּחַ אֱלֹהִים לָבַשְׁתִּי וּמֵעַל לָעָם עָמַדְתִּי לְהָרִים קוֹל חֶזְיוֹנִי
וְנִבֵּאתִי בְּקוֹל לְהָרִים כֹּה־אָמַר יוֹצֵר הָרִים וְלָמָּה־זֶּה אַתֶּם עוֹבְרִים מִצְוַת צוּרִי וַאֲדוֹנִי
לֹא תַצְלִיחוּ בִּימֵיכֶם כִּי עֲזַבְתֶּם אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֵן עָזַב אֶתְכֶם וּלְהוֹכִיחֶם שְׁלָחַנִי
אֵלַי רָצוּ בְּהִתְוַועֲדָם כְּמִצְוַת יוֹאָשׁ נְגִידָם גַּם שָׁלְחוּ בִי יָדָם וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל תַּחֲנוּנִי
קָשְׁרוּ הַכֹּל עָלַי וְהָיוּ הַכֹּל סוֹקְלַי בְּחֵימָה בָּ֫אוּ אֵלַי בְּאֶבֶן הִכְאִיבוּנִי
וּבַחֲצַר בֵּית מִקְדָּשִׁי נְתָנוּנִי בְּיַד מוֹקְשִׁי לִפְנֵיהֶם שָׁחָה נַפְשִׁי וְנָזְלָה דְּמָעוֹת עֵינִי
פַּצְתִּי מֶה עָשִׂיתִי מַה־פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי לָהֶם טוֹב גָּמַלְתִּי וְהֵם רָעָה גְמָלוּנִי
לֹא תַחְמְלוּ עָלַי, אֻומִּי חִמְלוּ עַל אוּלָמִי וְאֵיכָה תִשְׁפְּכוּ דָמִי וּתְטַמְּאוּ בֵּית מְעוֹנִי
וְהָאֲבָנִים מִסְּבִיבִי עֲלֵי רֹאשִׁי וְעַל גַּבִּי וָאֶצְעַק מִכְּאֵב לִבִּי וְלֹא תִדּוֹם אִישׁוֹנִי
וְנָפַלְתִּי לִפְנֵיהֶם מִתְחוֹלֵל לְעֵינֵיהֶם מְלָאָם גַּם הֵם וּבְנֵיהֶם שׂוֹחֲקִים עַל רוֹב יְגוֹנִי
יוֹאָשׁ חֶסֶד לֹא זָכָר וְהָיָה זֶה הַשָּׂכָר הֲרָגָנִי כְּבֶן נֵכָר צָעַקְתִּי וְלֹא חַנַּנִי
אַיֵּה אָבִי יְשׁוּרֵנִי יְהוֹיָידָע וְיִרְאֵנִי אוּלַי יַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וּמְעַנִּי
מַמְרִים לָאֵל בְּכוֹחֲהֶם סְבָבוּנִי בְכַחֲשֵׁיהֶם וּמֹשֶׁה זָעַק מֵהֶם עוֹד מְעַט וּסְקָלוּנִי
הֵם הָרְגוּ אֶת אוּרִיָּה גַּם אָסְרוּ אֶת יִרְמְיָה סְקָלוּנִי אֲנִי זְכַרְיָה כְּמוֹ עָכָן חֲשָׁבוּנִי
וּבְמוֹתִי נָשָׂאתִי רֹאשׁ לַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ תִּרְאֶה יי וְתִדְרוֹשׁ תִּקַּח מִשְׁפָּטִי וְדִינִי
בְּנֵיהֶם שׁוּבוּ לָאֵל אֶל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיִשְׁלַח לָכֶם גּוֹאֵל אֵלִי סִתְרִי וּמָגִינִּי
יָשׁוּב אֶל דְּבִיר צִיּוֹן וִישַׁכְלֵל אַפִּירְיוֹן וְיַשְׁמִיעַ לְעִיר צִיּוֹן עֲנִיָּה סוֹעֲרָה רוֹנִּי

דמו של זכריה הנביא: גיטין נ"ז ע"ב
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
סָח לִי זָקֵן אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
בְּבִקְעָה זוֹ הָרַג נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים מָאתַיִם וְאַחַת עֶשְׂרֵה רִבּוֹא
וּבִירוּשָׁלַיִם הָרַג תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת.
עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָם וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה.
מָצָא אֶת דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה שֶׁהוּא רוֹתֵחַ וְעוֹלֶה.
אָמַר לָהֶם: מָה זֶה?

אָמְרוּ לוֹ: דַּם זְבָחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ.
אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ דַּם זְבָחִים וְאֶבְדֹּק,
הֵבִיאוּ וְלֹא נִמְצְאוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה.
אָמַר לָהֶם נְבוּזַרְאֲדָן: אִם תֹּאמְרוּ לִי – מוּטָב,
וְאִם לֹא – אֶסְרֹק אֶת בְּשַׂרְכֶם בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל.
אָמְרוּ לוֹ מָה נֹאמַר לְךָ?
כֹּהֵן וְנָבִיא הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָיָה מוֹכִיחֵנוּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדֵינוּ,
עָמַדְנוּ עָלָיו וַהֲרַגְנוּהוּ,
וְזֶה כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין דָּמוֹ נָח!
אָמַר לָהֶם: אֲנֵי אֲפַיְּסֶנּוּ.
הֵבִיא סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְסַנְהֶדְרֵי קְטַנָּה וַהֲרָגָם עַל הַדָּם – וְלֹא נָח;
פִּרְחֵי כְּהֻנָּה – וְלֹא נָח;
בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת – וְלֹא נָח;
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם – וְלֹא נָח.
עַד שֶׁהָרַג עָלָיו תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא.
קָרַב נְבוּזַרְאֲדָן אֶצְלוֹ וְאָמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה! טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, וְכִי נוֹחַ לְךָ שֶׁאֲאַבֵּד אֶת כֻּלָּם?
מִיָּד – נָח.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְהֵר נְבוּזַרְאֲדָן תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ.
אָמַר: וּמָה אִם הֵם שֶׁלֹּא אִבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ – אֲנִי שֶׁהָרַגְתִּי כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בָּרַח וְשָׁלַח שְׁטַר צַוָּאָה לְבֵיתוֹ וְנִתְגַּיֵּר.

מציאת מקומו של המזבח


כאשר עלה כורש להיות מלך פרס, בשנה הראשונה למלכותו, הוא הכריז כי ה' פקד עליו לבנות לו בית בירושלים (עזרא א א-ב). לכן הוא פנה אל גולי יהודה בכל מלכותו, והעניק להם הרשאה לעלות לירושלים, ולבנות את בית ה' אשר בירושלים. בעקבות הכרזת כורש, ומיד אחריה, קמים ראשי האבות ליהודה ובנימין והכוהנים והלויים כדי לעלות לירושלים, והם לוקחים עמם כסף, זהב ורכוש רב לצורך בניית המקדש. בין יתר, הם לוקחים עימם גם כלים מבית המקדש הראשון, שהוגלו בידי נבוכדנצאר, והם מועלים לירושלים עם ששבצר הנשיא, שמונה על ידי כורש להיות מושל יהודה.
כאשר הגיע חודש תשרי, מגיעים שבי ציון לירושלים, ומבצעים סדרת פעולות: הם בונים את המזבח על מכונו, מתחילים להעלות עליו עולות, וחוגגים את חג הסוכות בשמחה רבה. ובשנה השניה לעלייתם, מתחילים שבי ציון בשלבים המעשיים של בניין בית המקדש.
ואיך ידעו שבי ציון היכן להעמיד את המזבח?
ידעו על פי דברי הנביאים שעלו איתם מבבל, והגמרא אומרת כך (זבחים ס"ב):
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שלושה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. במתניתא תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלושה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתיכתב אשורית."
ורש"י מפרש ששלושת הנביאים היו חגי, זכריה ומלאכי. הראשון העיד שמותר להרחיב את המזבח, השני העיד על המקום המדויק שבו עמד המזבח בבית המקדש הראשון (ולפי זה ידעו עולי בבל היכן עליהם לבנות את המזבח החדש), והשלישי העיד שמותר להקריב קרבנות למרות שבית המקדש אינו בנוי, משום שקדושת בית המקדש הראשון לא בטלה.
וכך הוקם המזבח בעת בניין בית שני בדיוק באותו מקום שבו עמד המזבח בימי בית ראשון, ובדיוק במקום שבו היתה עקידת יצחק, ובדיוק במקום שבו נברא אדם הראשון ושבו הקריב אדם הראשון את קרבנותיו. מקום זה נקבע לכפרת האדם, וממנו נלקח העפר לבריית האדם ביום השישי של הבריאה.
וכך כותב הרמב"ם: (הלכות בית הבחירה, פרק ב') "מדות המזבח מכוונות ביותר, וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה בבית המקדש השני כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה. ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית."
ועוד מובא על אש המערכה (סוטה י"ג), שכל זמן שהיה שמעון הצדיק בחיים, היה אש המערכה תדיר, ואחרי שהיו מסדרים את האש בבוקר, היתה האש מתגברת כל היום כולו, והיו מקריבים עליה תמידים ומוספים ונסכים, ולא היה צריך להוסיף עליה אלא שני גזרי עצים של בין הערביים. אבל שמת שמעון הצדיק, תשש כוחה של המערכה, ולא היו נמנעים מלהוסיף עצים לאש המערכה כל היום כולו.

"זאב זאב" – סיפורה של מרים בת ביגלה


מסופר במסכת סוכה דף נ"ו, על משמרת בילגה, משפחת כהונה שנענשה בשלושה קנסות: תמיד היתה חולקת (את לחם הפנים) בדרום, כמשמרות שמסיימות את מלאכתם, טבעת השחיטה שלה היתה סתומה, והחלון שלה בלשכת החליפות, לאחסון סכיני השחיטה, היה סתום.
ומדוע נענשה בקנסות אלו?
מספרת הגמרא: מפני מרים בת בלגה, שנעשית מומרת ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי נכרים, וכשנכנסו נכרים להיכל, באתה וטפחה על גגו של מזבח אמרה לו: 'לוקוס לוקוס [=זאב זאב], עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל [בקורבנות], ואינך עומד להם בעת צרתם'. ויש אומרים מפני עיכוב משמרות נכנס ישבב תחתיה.
ומביא הברטנורא, בפירושו למשניות (מסכת סוכה ה ח):
"דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל ע״ג המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, פירוש זאב זאב בלשון יווני. עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו:"

ועל כך מביא הרבי מליובאוויטש זי"ע, בשיחתו מט' תשרי תשל"ה, ביאור נפלא:
בנוגע לסיום מסכת סוכה: אנו מוצאים, כי בזכות הסיפור והמעשה של מרים בת בלגה, הוסק בגמרא הלימוד "טוב לצדיק טוב לשכנו". ומאחר שעל ידה נלמד הדבר, צריך להינתן לה על כך שכר.
הגמרא מספרת: מה עשתה מרים בת בילגה? "המירה דתה": אין נפילה גדולה מזו!
ומה אירע לאחר מכן? "נשאת לסרדיוט". היא התחתנה עם אינו-יהודי.
לאחר מכן, מספרת הגמרא, מה עשתה.
כאשר נכבש בית המקדש היא נכנסה, ולאחר מכן "טפחה על המזבח", קראה לו "לוקוס לוקוס, ואמרה כי הוא "אוכל ממונם של ישראל ואינו עומד להם בעת צרתם".
איזה ערך יש לאירוע זה לגבי העובדה ש"המירה דתה" ולגבי העובדה ש"נישאת לסרדיוט".
כאן רואים אנו, שאפילו לאחר שהמירה דתה, ואפילו לאחר שנשאת לסרדיוט, והצטרפו לאלו שכבשו את בית המקדש, והכניסו לתוכו ענין של דבר אחר שאותו הקריבו שם, אף על פי כן נפרעים ממנה על כך שטפחה בסנדל על המזבח.
מהו השבח שבדבר?
זה דבר החידוש כאן:
הפסוק בצפניה אומר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את עוונותיכם". העובדה שבאים בטענה כלפי היהודי על כך שעבר עבירה והוא סופג על כך עונש, היא מצד החביבות שלו. מצד החיבה נוגעת לקב"ה השאלה מדוע יהודי פלוני אינו נוהג כנדרש.
ומדוע נוגע הדבר בשעה שהוא, רחמנא ליצלן, מנותק מכל הענינים?
על כך בא המענה: לא ולא! "מנותק"? מה פתאום! זה רק בחיצוניות!
אמנם מצבו נקרא בשם כ'ר'ת' וכל הפרטים, אבל באמת – "ישראל הוא"! וכל תזוזה שלו, הרי היא נוגעת לעצמות ומהות אין סוף, הקב"ה בעצמו.
נערה יהודיה שהמירה דתה, רחמא ליצלן, ונשאת לסרדיוט, נוגעת לקב"ה התנהגותה בשעה שתראה את המזבח.
כאן מתגלה גודל מעלתה של נשמה יהודית, אשר, יהיה מה שיהיה מצבה בחיצוניות, ובלי היבט על מה שאירע לה, עד הדבר הכי שפל, נשארת היא בחזקה, ו"בשעת החטא היתה באמנה אתו", עם עצמות ומהות בעצמו.
וכאמור, מסיבה זו אין זה פלא: אם היא הידרדרה כל כך, הכיצד נלמד בזכותה הלימוד "טוב לצדיק וטוב לשכנו", כאשר על פי פירוש רש"י, היחס הוא חמש מאות ככה?!
ובכל זאת, על ידי מי נתגלתה הוראה זו? על ידי מרים בת בילגה.
מכך מובן שבאמת, במהותה, היא טובה, אלא מאי? ישנו מצב,כדברי הרמב"ם, של "יצרו אנסו", וכאן אירע, רחמנא ליצלן, "יצרו אנסו" באופן כזה.
אבל להתייאש מיהודי כזה? חס ושלום!
ומאחר שאי אפשר להתייאש ממנו, יש לפעול למענו. וכאשר יפעלו, ברור הדבר שיצליחו, שכן "בל ידח ממנו נדח".
וזהו לימוד הזכות על מרים בת בילגה:
אנו רואים, שאפילו במעמד ומצב שבו "המירה דתה" ו"נשאת לסריוט" והצטרפה אל הגויים שנכנסו לבית המקדש – ומובן שכניסתם לשם לא היתה באופן של טהרה, ועל אחת כמה וכמה כניסתה כיהודיה. מה הטריד אותה? מדוע אין המזבח מגן על ישראל.
כאן רואים אנו מהו ילד יהודי "נשאת לסריוט" – סריוט שנלחם עם בני ישראל, כבש את ירושלים, כבש את בית המקדש, כבש את המזבח... והיא מצטרפת אליו כמי ששייכת אליו. ולאחר מכן, כאשר היא מבחינה של יהודי אחר, היא זועקת: "לוקוס, לוקוס", מדוע אינך מסייע לבני ישראל?!
מדוע מספרת זאת הגמרא? לא חס ושלום כדי לספר בגנותם של ישראל.
אדרבה: הגמרא מספרת זאת כדי ללמדנו מהו יהודי. מהי ההוראה כאן לכל הדורות כולם?
כאשר הולכים ברחוב ופוגשים יהודי שבחיצוניות אינו מתנהג כדבעי, וכששואלים אותו על כך, הוא אינו מכחיש זאת. לכאורה אפשר אז להיבהל ולומר: מה לי וליהודי זה?
מלמד אפוא הגמרא במסכת סוכה: עליך לדעת שייתכן שמיהודי זה יופק הלימוד "טוב לצדיק וטוב לשכנו".
אלא מאי? בך הדבר תלוי: אם תדבר אתו בדברים היוצאים מן הלב, הם יהיו "נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם", ואזי היא ייעשה "שכנך",ומאחר שאתה נוהג בדרך התורה והמצוה, ממילא תפעל עליו שיקוימו בו הדברים שבהם מסיימת הגמרא, לאחרי הסיפור של מרים בת בילגה, "טוב לצדיק וטוב לשכנו".
למה לך להיות "שכן" שלו, וכך יקוים בך הענין הראשון "אוי לרשע ואוי לשכנו"?!
פגשת בו – והרי כל ענין מתרחש בהשגחה פרטית - עשה שיהיה הוא "שכנך"
וכאשר אתה בדרך התורה והמצווה, יקוים בו "טוב לשכנו", מאחר שאתה ה"צדיק", ונוהג בדרך התורה והמצוה.

פירושו של לייבלה הקטן


"ואש המזבח תוקד בו": בעל "חידושי הרי"ם" בחן פעם את נכדיו בפרשת השבוע, וכאשר תירגם לייב'לה הקטן ליידיש את הכתוב: "ואש המזבח תוקד בו", והדגיש את המלה "בו", שאלו הסבא – במי תוקד האש?

השיב לייב'לה: באהרן הכהן, אש הקודש צריכה להיות יוקדת בכהן תמיד.
התרגש ה"חידושי הרי"ם" מההברקה המקורית של נכדו הקטן, ובתום דבריו חיבקו בעוז וקרא באוזני הנוכחים: מובטחני בנכדי זה, שיהא מורה דרך לישראל בהפצת תורה ובעבודת הבורא!
ואומנם, ברבות הימים נתקיימו דברים אלה של בעל "חידושי הרי"ם", וכשגדל לייב'לה, ישב על כיסא קודשו של סבו הגדול בישראל, כאדמו"ר רבי יהודה לייב מגור בעל ה"שפת אמת".
(אמרות חכמה על התורה")

סיפור: המזבח של מנקה הרחובות = מתוך הספר: אביהם של ישראל


הרב מרדכי אליהו זצ"ל סיפר על מנקה רחובות בשם אדם . הוא לא ידע קרוא וכתוב אבל היה ירא שמים גדול. כל שבוע היה בא לשמוע דברי תורה.
פעם אחת הרב אמר שחשוב לומר דברי תורה על השולחן שאוכלים בו, כיוון שמי שאומר דברי תורה כאילו אכל משולחנו של ה'. שולחנו של אדם הוא כמו מזבח. האוכל שאוכלים עליו הוא כמו קורבן והאדם שאוכל בקדושה הוא כמו כהן שמקריב על גבי המזבח.

אותו אדם ניגש אל הרב לאחר השיעור ואמר לו כי יש לו הפסקה לרבע שעה בערך. והוא יושב על המדרכה ואוכל . אז איך אקיים את מה שאמרו חז"ל כי שולחנו של אדם הוא כמו מזבח?
שאל אותו הרב: "האם אתה יודע לומר את מזמור למנצח בנגינות בעל פה? השיב כן. אמר לו הרב: כשאתה לוקח מהבית את האוכל, קח איתך בקבוק של מים לנטילת ידיים, תפרוש מטפחת לידך על המדרכה, תניח שם את האוכל שהבאת מהבית, נטול ידיים, ברך המוציא ותאכל בקדושה ובטהרה. אחר כך תגיד למנצח בנגינות, תעשה מים אחרונים ותברך ברכת המזון.
המדרכה תהיה כמו מזבח? שאל אדם. "כן" אמר לו הרב.
הלך ועשה כמו שאמר לו הרב.
היה שם ממונה על המנקים שקראו לו שאויש. עבר וראה את אדם יושב על שפת הכביש, לידו פרושה מטפחת, נוטל ידיים מבקבוק מים ואוכל כריך . שאל את אדם מה אתה עושה? למה המטפחת על המדרכה? ולמה הבקבוק הזה? .
כי השולחן הוא כמו מזבח וצריך לתת לו כבוד, כך אמר החכם. האוכל כמו קורבן והאדם כמו כהן. ולכן צריך לרחוץ את הידיים . הארוחה צריכה להיות בכבוד.
"הסתכל על עצמך" אמר השאויש . אתה נראה כמו כהן? "תראה איך אתה נראה". "תפסיק לבזבז את הזמן בשטויות. תקום כבר לעבוד".
"אבל רגע צריך לברך ברכת המזון".
כעס השאויש וגער באדם, בעט במטפחת שהיתה על המדרכה והפיל את הבקבוק עם המים ומה שנשאר מהאוכל. אדם שתק מרוב בהלה."קח את המטאטה ותמשיך לנקות את הרחוב", אמר בזעף השאויש. לקח אדם את המטאטא ובירך תוך כדי העבודה את ברכת המזון כשדמעות בעיניו.
בינתיים ירד השאויש הבועט לבית הקפה, שם ישבו כל החברים שלו. "תשמעו איזה קטע היה לי עם אדם". אמר השאויש. וסיפר מה שהיה.
"ומה קרה התעניינה החבורה"?
"הרמתי את הרגל ובעטתי לו במזבח שלו". התפאר השאויש. הרים את הרגל להראות את גבורתו לעיני החבורה איך הוא בעט במטפחת של אדם. אלא שבאותו רגע עברה שם משאית וריסקה לו את הרגל.
מיד הזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו לבית חולים. ולאורך כל הדרך צועק "מזבח" "מזבח". אף אחד מהרופאים לא הבין מה הוא רוצה מהמזבח. חשבו שמרוב כאבים הוא הוזה והזריקו לו מורפיום.
בבית החולים עשו לו ניתוח, שמו גבס ותלו את הרגל באויר. כשהוא התעורר מההרדמה הוא חזר לצעוק "המזבח" "המזבח". שאלו אותו למה כוונתו והוא השיב: "בעטתי במזבח של אדם תקראו פה לאדם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה".
החברים שבאו לבקר אותו שמעו את הבקשה והבינו במה המדובר. הם שמעו את הסיפור וראו את המכה שבאה תוך כדי הסיפור. וקרו לאדם שיבוא לבית החולים.
אני לא בא לאחד שבועט במזבח אמר אדם.
"תרחם עליו אמרו הפועלים האחרים. אני מרחם עליו, אבל אני לא יודע אם מותר".
סיפר לרב מה שהיה והרב אמר: "הוא כבר חזר בתשובה, קיבל את העונש על מה שעשה. תלך אליו ותתפלל עליו שיתרפא. זו מצות ביקור חולים".
אדם הגיע לבקר את החולה ואמר לשאויש שהמכה שקיבל כיפרה לו. התשובה מכפרת על כל עוונותיו. לכן הרב אמר לו שמותר לו לבקר אותו.
השאויש שמע את הדברים שאדם אמר בשם הרב, והם באו לו כמו מים צוננים על נפש עייפה. אחר כך הוא אמר לאדם שהוא מרשה לו מעכשיו לאכול כמה זמן שהוא רוצה. אף אחד לא יפריע לו ליטול ידיים, לומר "למנצח" ולברך ברכת המזון בנחת.
כשאדם יצא, אמר השאויש לממונה שהחליף אותו: "ראית מה קרה לי? "תיזהר לא לנגוע במטפחת של אדם, זה השולחן שלו, ושולחנו של אדם, הוא כמו מזבח"" (הרב ברוך שרגא, אב"ד לממונות ירושלים)