סודות מזבח העולה
מזבח העולה בקבלה ובחסידות
מזבח העולה הוא האמצעי המקשר בין עם ישראל לבין אבינו שבשמים. אש התמיד הבוערת בו מורכבת מאש של מעלה עם אש של מטה, והקרבנות שהאדם מביא מבטאות את מהותו ואת עצמותו ואת רצונו לדבק בה' יתברך. מקום המזבח בבית המקדש הוא המקום שמיועד היה לקרבת אלקים, מאז ימי אדם הראשון, ושם היתה עקידת יצחק ושם המקום המיוחד לקשר הזה שבין האדם לבין אלקיו. (משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פ"ב, ה"ב).
ידוע שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, ומול בית המקדש מכוון בית מקדש של מעלה, כאשר מביא רבנו בחיי (פירוש רבנו בחיי, פרשת פקודי, ל"ח כ"א) שהמילה "משכן" לשון "שכינה" – השראת כבוד ה' בתוך עם ישראל, וגם לשון המשכה: "לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ"ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול". ומביא עוד רבנו בחיי, שכשם שבבריאת העולם נכתב שם הלקים ל"ב פעמים, עד "לעשות", כך במשכן, בונה המשכן היו מלאים חכמת לב, ומביא הרמח"ל (משכני עליון, פרק ו'),שגם מידות האורך והרוחב של המזבח, ל"ב אמות על ל"ב אמות, מרמזות על ל"ב נתיבות בחכמה למעלה, והם כללות הכל: י' ספירות ו-כ"ב אותיות, וכנגדם, חכמה תחתונה, היא השכינה, נקראת כבוד", כי כוללת גם היא ל"ב, ומהשכינה ירדו ד' מאורות בבריאה, והם נקראים כבו"ד. ומובא ברמח"ל (שם) ובזהר הקדוש (לפרשת אמור) שדרגת המזבח היא בספירת מלכות, כאשר הוא מבטא את התשוקה והצמאון והאהבה העזה של עם ישראל לקודשא ברית הוא.
מבנה המזבח הוא בריבוע מעל ריבוע, דבר המזכיר מבנה של הר, ומזכיר הרב הירש (פירוש הרב הירש לפרשת תרומה שמות כ"ז) שהמזבח קרוי "הראל" – הר ה', עם "אריאל" שהוא חלקו העליון –"אש ה' שעל ראשו". ובאותו עניין נזכיר, שבבית ראשון האש שרתה על המזבח נראתה כארי (יומא כ"א ב), וכן נזכיר שהאהבה שבית עם ישראל לבין הקב"ה משולה לאש: כמובא בשיר השירים (שיר השירים ח ו-ז): "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת־הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:" וכך כותב הרב קוק על אש זו של האהבה אל הקב"ה: "את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא". (אורות הקודש ח"ג עמ' ר"י)
כאשר כאן, בבית המקדש, האש שעל המזבח היא האופן שבו אהבה זו באה לידי ביטוי. הרוח לא ניצחה אותה מעולם, וגם הגשמים לא יכלו לה. האש התמידית, המעורבת עם אש של מעלה ואש של מטה, בערה במשך מאות שנים, והמחישה את השראת השכינה, ואת המוחשות של האהבה והקשר המיוחד שלנו עם מי שיצר את העולם שלנו. הקורבנות שהוקרבו על המזבח המחישו את כל מנעד הרגשות של האדם מול חייו ומול בוראו, ומתנות הדם רמזו אף הן על החיבור המוחשי כל כך והגבוה כל כך של נפש האדם עם בוראו ועל הכיוון האישי שלו בעבודת השם. קרנות המזבח הן ארבע, ומרמזות על השאיפה כלפי מעלה, כמו קרנות מזבח הפנימי וכמו קרנות לחם הפנים, וכמו כנפי הכרובים, שכולם מהווים דרך לשאיפה כלפי מעלה ולחיבור לשכינה הקדושה.
המיוחד במזבח החיצון היה האפשרות להגיע דרכו לקרבת אלקים עבור עם ישראל כולו. יתר כלי המקדש נתונים היו בתוך ההיכל, אליו נכנסו רק הכהנים אחרי הכנה מיוחדת, או בתוך קודש הקודשים, אליה נכנס רק הכהן הגדול ורק פעם אחת בשנה. אבל המזבח החיצון היה בעזרה, מקום שבו כל איש ואישה מישראל יכולים היו להיטהר, ולעלות ולהיראות בהר ה', ולהביא את עצמם, את מהותם הפנימית, ולראות את החיבור הקדוש הזה, במקום הקדוש הזה, שהתקדש מאז בריאת העולם, דרך עקידת יצחק, ודרך עבודת הקרבנות, וקדושתו עמדה גם בעת חורבנו, שגם אז, מכוון הוא כנגד מזבח של מעלה, המסמל את העליה במדרגות הקדושה,בעולם הנשמות. (הרמח"ל, משכני עליון, פרק ו').
השפעת מזבח העולה
מזבח העולה הוא המקום שבו מועלות הקורבנות, ומאז הוקם בית המקדש בהר המוריה, הוא גם המקום היחיד בו מותרת עבודת הקורבנות. במקום זה מועלים לה' הקרבנות לסוגיהם: פרים, אילים, כבשים, שעירי עזים, בני יונה ותורים מן החי, סוגים שונים של מנחות מהצומח, וכל הקורבנות כוללים מלח מן הדומם, והאדם המשרת בקודש הוא הכהן שזהו תפקידו.
הקרבנות מהווים ריח ניחוח לה'. עצם העובדה שאנו עושים את רצונו, במקום שהוא בחר, ועל פי הוראותיו, הדבר מהווה נחת רוח לפניו. ודרך הקרבנות מגיעים לכפרה. קרבנות חטאת מכפרים על עוונות חמורים שבשוגג, קרבנות עולה מכפרים על ביטול מצוות עשה ויש אומרים על הרהורי עבירה. קרבנות נוספים כמו קורבן מצורע וקורבן יולדת מכפרים על מצבי טומאה שונים, וקרבנות אחרים, כמו תודה, שלמים, קרבן פסח, וקרבנות מוסף של יום, מסמלים הודאה ושמחה. באופן כללי, כל חיי האדם מתבטאים דרך עבודת הקורבנות שלו, והחיבור שלו אל הקורבן הנמסר מאיתו לעבודת הבורא מהווה חיבור שלו עם הבורא, ולכן קרוי הקרבן בשם זה – לשון קירבת אלקים.
בעת הקרבת הקורבן, מרגיש האדם כאילו הוא זה שעולה לפני ה', ואת כל ישותו הוא מוסר לפי ה' יתברך. ודרך הרהורי התשובה שלו, הוא מתחזק וחוזר על המוטב, ואם מדובר בקרבן של הודאה, דרך מעשה הקורבן הוא מביע את תודתו, ואת מנעד רגשותיו אל האלקים שעשה כל אלו.
ואומר המדרש (במדבר רבה, כ"א כ"א):
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, כֵּיצַד, תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּלַּיְלָה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם לֹא לָן אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, כא): צֶדֶק יָלִין בָּהּ וגו'.
דרך המזבח מתכפרים חטאי היחיד וחטאי הציבור, והוא מקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אין להניף על המזבח ברזל משום סוג שהוא, וכפי שמסביר רש"י (שמות כ, כ"א):
"שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך,
ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל
והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות ע"י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין אדם לחבירו על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות".
כלומר, המזבח הוא כלי שמביא שלום ומאריך ימיו של האדם. דרך השלמה בין איש לאישתו, דרך השותפות של האדם אסיר התודה עם חבריו בלחם ובשר קרבן התודה, דרך השלמים המשכינים שלום: "שלמים - שמטילים שלום בעולם. דבר אחר: שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים." (ויקרא ג א). והעולם כולו במצב שיש בו מזבח מתנהל בצורה שונה וקרובה יותר לאלקים, כאשר בכל מצבי החיים ובכל סיטואציה מגיע האדם עם עבודתו לעבד את חוויותיו ולבטא את רגשותיו ולמצוא תקנה למצבו דרך עבודה קדושה זו.
וכך בימים שבהם יש בית מקדש, ויש מזבח בירושלים, יודעים אנו לבטא את עצמנו ואת מהותנו ואת רגשותינו העמוקים ביותר דרך עבודת הקורבנות. דווקא באמצעות ייצוג על ידי עולם החי והצומח, דרך פרים, אילים, כבשים, עיזים, תורים, ובני יונה, מסוגלים אנו למצוא את עצמנו, את היצוג הפנימי שלנו, ואת האש הפנימית שלנו על גבי המזבח, ואת נפשנו המשתוקקת אל על ומוצאת לה נועם ושלווה דרך מתנות דמו של הקרבן, הקרבן שמבטא את פנימיותנו ואת שאיפותנו להתעלות. כאשר, כפי שמפרט זאת הרב הירש, הפר מסמל את כח העבודה, האיל מסמל את העושר והנכסים, הכבשים מסמלים את עבודת ה' מתוך נאמנות וכניעה מוחלטת לרצון ה', העזים את עבודת ה' מתוך עצמאיות וחופש, והציפור את המעוף שמגיע בהתרוממות ממצב של סבל. וגם דם הקורבן, את דמנו אנו הוא מבטא, ואת הכיוון של נפשנו. דם הנזרק בחלק התחתון של המזבח מבטא קריאה להתרוממות ולעליה. דם הניתן על קרנות המזבח, מעל חוט הסיקרא, מבטא את החשיבות של הדיוק, החשיבות של כל מעשה ומעשה. דם הניתן בתוך ההיכל, ואף בתוך קודש הקודשים, מבטא תיקון לפגמים הפנימיים ביותר, ודמה של עולת העוף, המבטאת את עבודת ה' של הסובל, מתוך סבלו ומתוך מצוקותיו, ממוצה אף הוא בחלק העליון של המזבח, ומבטא הזדהות והוקרה לעבודת קודש זו, לרצון הזה להתעלות מתוך הסבל.
כותב הרמב"ן (שמות כ כ"א): "ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם" וכותב האבן עזרא: "מזבח אדמה - וכבודי ידור עמכם ולא יזוז , על תנאי שתזבחו זבחים לי; ולא אבקש מזבח זהב וכסף , כי אם מזבח אדמה. וטעם את צאנך ואת בקרך - אלה הם המינים הקרֵיבים על גבי המזבח. בכל המקום אשר אזכיר את שמי - בכל מקום שאשים זכר לשמי שם , אם תבוא אל המקום הנזכר בשמי , גם אני אבוא אליך וברכתיך. וטעם אבוא אליך - כדרך בן אדם; והטעם: תמצאני במקום שאזכיר שמי עליו , והוא מקום הכבוד." כלומר, דרך עבודת המזבח, מגיעים להשראת שכינה תמידית – לא כאורח אלא כדייר של קבע בתוך בני ישראל, וזוכים להתגלות כבוד ה', המביאה לברכת ה', דרך עבודה קדושה זו: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
בעוד ההיכל וקודש הקודשים מסמלים את העולמות הרוחניים בבריאה, המזבח מסמל את עולם העשיה, את ניקוי האדם וניקוי העולם בהיבט הפיזי והמעשי שלו, בחיי המעשה, על ידי הקרבת חלבו ודמו לה', והעלאת המציאות החומרית הפיזית להיות אף היא מוקדשת לעבודת ה', וכפי שכותב הזוהר הקדוש, עבודה זו הופכת את מידת הדין למידת הרחמים: (ראו בזוהרת חלק ב', כ', ב') בזו הלשון: "ילבינו, מקריב קרבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם סביב למזבח שהוא אדום, מדת הדין אדום, מוצקין אותו (הריח) ועולה העשן כלו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מדת הדין למדת הרחמים." וממשיך הזהר הקדוש וכותב "כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום והוא לבן, אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק לחזור כלו לבן אלא באש, דאמר רבי יהודה, מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה."
וכך, מזבח העולה, הוא כלי המקדש העיקרי הנמצא בעזרה כנגד עולם העשיה, הוא המחבר את העולם המעשי, על צדדיו הפיזיים, הגשמיים, אל הקודש, הוא המחבר את האדם אל המסלול המוביל להתעלותו, הוא המאפשר לאדם לטהר את גופו ונפשו ולהתקדש במהותו ולהתגבר על יצריו דרך החיבור אל המזבח, ודרך החיבור על עקידת יצחק, שמשמעותה העלאת כל מה שיש לנו בעולם להיות קודש לה', והוא, מזבח העולה, מביא לכפרת עוונותיהם של ישראל, מדי יום ביומו, דרך העבודה המוחשית שהיא עבודת הקורבנות ודרך ההכרה וההבנה שכל מה שיש לנו – מאת ה' הוא ואל עבודת ה' הוא מיועד.
ויש לשים לב שכל אישי המקדש, הובאו ממזבח החיצון. גם אש המנורה הובערה כל ערב מאש מזבח החיצון, וגם הגחלים להקטרת הקטורת הובאו ממערכה שניה של קטורת על מזבח החיצון. ועל כך כותב הרב הירש: (פירוש הרב הירש לתורה, ויקרא, ו, ו): "אש תמיד תוקד - ...כל אש, אף לצורך מזבח הקטורת ונר התמיד של המנורה ינטלו ממזבח העולה שבעזרה, נמצאת אומר יש רק מקום אחד לאש דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש, שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה, ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכפורים, החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה, אם אין אש של עולה על מזבח החיצון, אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הכרובים, אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה המונחת תחת כנפי הכרובים. "
לסיכום, מזבח העולה הוא המחבר את עולם המעשה אל הקדושה, אש התמיד יוקדת עליו, ואליה מובאים קורבנות ונסחים, ועל יסוד המזבח מובאים יינות ושמנים וגם מים המנוסכים בחג הסוכות. בכל אפיקי חיינו מבוטא הקשר עם האלקים, בכל הערוצים אנו קשורים אל הקודש, ואת הכל מביאים אנו אל המזבח, אל המקום שבו מבוטאת ההבנה העמוקה הזו, הקשר העמוק הזה, החיבור הזה, הדו כיווני, האהבה העמוקה הזו ביננו לבין האלקים.
ולא נותר לנו אלא לסיים בתפילה:
"רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה
והשב את העבודה לדביר ביתך
ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון,
ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך,
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון"
(מתוך תפילת שמונה עשרה).
המוסר הנלמד ממזבח העולה
מזבח העולה הוא מקום ההשקה בין ארץ ושמיים, ואש התמיד היתה דולקת על מזבח זה, והיתה מעורבת באש של מעלה, ובאש שהובאה ע"י הכהנים, ואף במסעות בני ישראל במדבר, היו דואגים לשמר את האש שתדלק על המזבח בכל עת. (יומא כ"ד ע"א).
ומה עלינו ללמוד מכך?
מביא הרבי מליובאוויטש (מתוך לקוטי שיחות כרך א עמ' 217) שאש התמיד שיוקדת עליו מרמזת על לבו של האדם: כשם שבמזבח בוערת אש תמיד, כך אש האהבה והתלהבות תוקד לעולם בתוך ליבו של האדם, ולא תכבה חלילה. בכוחה של אש הקודש לסלק ולבער כל אש זרה של תאוות, וכפי שפירש המגיד ממזריטש, כאשר "אש תמיד תוקד על המזבח", מובטח לאדם שה"לא" – כל השלילי שבו "תכבה" – יסולק ויאבד מפני אש התמיד.
ועוד אומר הרבי מליובאוויטש, שעל כל אחד ואחת לבחון את עוצמתה של אש התמיד שבתוכו: האם ענייני התורה ומצוותיה נעשים מתוך חיות ואש פנימית או שמא הדברים נעשים כמצוות אנשים מלומדה? ואבן-הבוחן לכך הוא האופן שבו הוא מקיים את התורה והמצוות - אם הוא מסתפק במילוי החובה בלבד, או הוא משתדל להוסיף ולהדר במצוות: ההידור במצוות חושף את הקשר הנפשי והפנימי, והוא ביטוי ל'אש התמיד' שבנפש.
ומתוך תכונות והלכות אש התמיד, לומדים אנו על האופן בו צריך להתקיים באופן נצחי הקשר שלנו עם הקב"ה:
א. האדמור הזקן (ליקוטי תורה, דברים עח, ד) מבאר שהמזבח מסמל את לבו של היהודי, ושני המזבחות מקבילים לשני מישורי הלב – הפנימי והחיצוני. והמזבח עליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד הוא דווקא המזבח החיצוני: כלומר, אש אהבתו של היהודי לבורא העולם צריכה להיות פתוחה וחשופה לעין כל. אין היא בבחינת רכוש פרטי שיש לטפחו בתת-מודע, אלא עליה להיראות בחיצוניות אותה הוא מציג לעולם.
ב. אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [בידי אדם]" (בבלי, יומא כא, ב).
מביא האדמור הזקן, בשם המגיד ממזריטש, ובשם הזהר הקדוש: האש היורדת מן השמים מסמלת את ההתעוררות מלמעלה, האתערותא דלעילא, והאש המובאת מן ההדיוט מסמלת את ההתעוררות של האדם עצמו, המחפש קרבת אלקים, וזו היא האתערותא דלתתא. כשנוצר שילוב, אז מצטרפים היתרונות של שתיהן, וזו השלמות האמיתית: ההתעוררות מלמעלה מביאה להתעוררות מצד האדם, וזו מביאה לעוד כוחות מלמעלה, וכך הלאה. וכך, כשהאדם מרגיש שבוערת בלבו התעוררות פנימית לעבודת ה', עליו להבין שזו דחיפה שמטרתה לעוררו להביא להתעוררות של כוחותיו הוא, וכך, איחוד הכוחות, יביא לחיבור המיוחל בין שמים וארץ, והוא המתכון להצלחתו של האדם בעבודת בוראו.
ג. מהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו' ו') לומדים חז"ל "שכל אש – אף האש לצורך מזבח הקטורת (הרמוזה כבר בפסוק ב), ואף נר התמיד של המנורה, ואפילו הגחלים לקטורת הפנימית של יום הכיפורים – כל אלה יינטלו ממזבח העולה שבעזרה".
ומכך מראה הרב הירש את החשיבות בהקדשת המעשים לתורה:
"יש רק מקום אחד לאש-דת, ומשם יש להדליק כל אש במקדש: שם המקור לאש האידיאל של הקטורת, לאור של רוח המנורה ואף לאש ההתמסרות העילאית שביום הכיפורים. החדרת הרוח בחיים תלויה בהקדשת המעשים לתורה. אם אין אש של עולה על מזבח החיצון – אין חיים במזבח הזהב ובמנורה ובין הבדים במקדש הקרובים. אם אין קרבן במזבח החובה, אין התרוממות לנפש, אין אור לרוח, ואין התעלות לאידיאל של התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים."
ד. אש התמיד מוכרחה לבעור אפילו בשבת, ואפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ"ד ה"ו): מסביר הרבי מליובאוויטש כך: מהותה של השבת היא ההתנתקות מענייני החולין, ודבקות בענייני הקדושה "וקראת לשבת עונג", וגם במצב זה, גם כשהאדם עסוק בעניינים רוחניים, מוכרח הוא להיות מחובר לאש התמיד, להתלהבות בעבודת ה'. אש ההתלהבות בעבודת ה' היא תנאי הכרחי לכל דרגה ובכל מצב, גם במצב של עיסוק בעניינים רוחניים!
ה. ומצד שני, יכול האדם לחשוב שבמצבו הרוחני הירוד הוא מבחינת "טמא" חלילה, ואין לו קשר ושייכות לאש התמיד, לאהבה ולהתלהבות בעבודת ה', ולאנשים אלו אומרת התורה: "תמיד – אפילו בטומאה": גם במצב רוחני ירוד, יש לשמור על החום היהודי, האהבה לה' יתברך, והחום הזה, של אש התמיד בלבו של האדם, הוא זה שיצית בסופו של דבר את השלהבת שתוציא את האדם ממצבו הירוד ותעלהו מעלה מעלה.
ו. אין לכבות את אש התמיד: מרחיב השפת אמת ואומר שבכל לב איש ישראל תמונה נקודה בהתלהבות לה', שלא תוכל להיכבות, ואמנם הציווי "לא תכבה" הוא לאו, אבל הוא גם הבטחה: וכך כותב השפת אמת: "שצריך להיות תשוקת רפשי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך, ולחדש בכל יום זה ההתלהבות. כמו שכתוב "ובער עליה הכהן", כל עובד השם נקרא כהן. התעוררות האהבה בלבות בני ישראל היא העבודה שבלב, זו תפילה שבמקום קורבן" (שפת אמת, פרשת צו ושבת הגדול).
ז. ציווי מיוחד הוא הציווי " וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ כ"ב), ולכן נבנה למזבח העולה כבש מיוחד, ומכך אנו לומדים את הצורך להתחזק במידת הצניעות, וכפי שמביא רבי יוסף בכור שור: "כלומר, הצנע לכת עם אלקיך, ולא בחוצפה וגילוי ערבה". וכך כותב רש"י: "והרי דברים קל וחומר: ומה אבנים הללו , שאין בהן דעת להקפיד על בזיונן , אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון , חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו , על אחת כמה וכמה (ראה מכילתא יתרו בחדש יא)".
ח. העבודה הראשונה שמבצע הכהן מדי בוקר, לפני הדלקת האש המרכזית, היא "תרומת הדשן": הכהן לובש את בגדי הכהונה, לוקח מדי בוקר מעט מן הדשן והאפר שעל גבי המזבח, שהצטבר מקרבנות האתמול, ומניח אותם על הקרקע שממזרח לכבש המזבח. ואת יתר האפר והדשן היו הכהנים מוציאים אל מקום טהור מחוץ לעיר.
עבודה זו של תרומת הדשן ושל פינוי הדשן נעשתה בבגדי כהונה, ולומדים מכך חז"ל (במדבר רבה פרשה ד) שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו: עבד של בשר ודם, לובש את בגדיו הנאים רק כשהוא יוצא לשוק, ולובש בגדים רעים יותר כשהוא גורף את הכירים ואת התנור, אבל לפני הקב"ה, בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו, היה לובש כלים מעולים, שנאמר "ולבש הכהן מדו בד".
וכך כותב רבנו בחיי (ויקרא ו ג): " הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מצוות התורה, שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצוות ה', שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודה קלה שבהן.. וכיוון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו, אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו.... ומפני זה הכהן העובד המיוחד לעבודת המקדש, ציוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום, שהיא עבודה קלה שבעבודות, כדי שישפל ויכנע לפני ה' יתברך".
ומביא על כך הכלי יקר (ויקרא ו ג), שהעולה מכפרת על גסות הרוח, והרמת הדשן היא התיקון למידת הגאווה, "ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם, ואז ירום ונשא וגבה מאוד, כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וז"ש והרים את הדשן", ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענוה".
ט. תרומת הדשן היא עבודה מיוחדת, של הרמת מלוא קומצו דשן, והנחתו בנחת בצד המזבח, ורק לאחר מכן נעשה פינוי הדשן, להכנסת המזבח ליום החדש.
וכותב על כך הרב שמשון רפאל הירש:
"אין היום החדש מביא תפקידים חדשים, כי התפקיד המוטל עלינו היום, הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול. אחרון הנכדים בישראל עומד במקום שכבר עמד בו אביו הראשון, וכל יום מוסיף את תרומתו במילוי התפקיד האחד המוטל על כל דורות בית יעקב. כל יום יקבל את ייעודו מיד יום האתמול.
תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום כאילו עדיין לא עשינו דבר.
עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו! 'והוציא את הדשן' – יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול, כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית".
מצוות תרומת הדשן מבטאת את השגרה הברוכה של האדם היהודי ואת העברת אש התורה המסורה לו מדורות עברו - הלאה, אולם יחד עם זאת, את הדרישה להתחדשות כאותו כהן שמבעיר מידי יום אש חדשה ומצרף אותה לאש התמיד."
כלומר, מצווה זו של תרומת הדשן, מביאה את הקשר בין עבר, הווה לעתיד, ומראה שכל יום, הוא יום חדש, ובו מתחילה עבודת ה' מחדש, על יסוד חדש ומציאות חדשה של אור וחום הלב, בעבודת הבורא.
כל הנקודות האלו, כולן רמוזות במזבח העולה, וכולן מראות את האופן שבו עלינו ללמוד מתוך מזבח העולה והלכותיו את האופן שבו עלינו לדבוק בעבודת הבורא: כי כמו שהמזבח היה המחבר בין שמים לארץ, בין החיים הארציים שלנו לבין עבודת האלקים, כך עבודת ה' שלנו נלמדת מתוך אותן עקרונות: החיבור בין התעוררות דלעיתא ודלתתא, השמירה על האש הפנימית של ההתלהבות בכל מצב, גם במצב של עבודת ה', גם במצב של ריחוק חלילה, החיוב לשמור על האש הפנימית של היהודי ולא לכבותה כרגע, והצורך בעבודת ה' מתוך ענווה, מתוך צניעות, ומתוך הבנה שכל יום מגיע עם עבודתו המיוחדת לו, ועם העליה המחודשת בדרך העולה בית קל.
והגאון רבי ישעיה הלוי הורביץ, בעל "שני לוחות הברית", הידוע בכינויו השל"ה הקדוש, הביא בספרו (שער האותיות סוף אות ל') בשם אבי המקובלים הגאון רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, עצה בדוקה ומנוסה לבטל מחשבות רעות, לחזור פעמים רבות על הפסוק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – יאמר ויחזור ויאמר עד שמחשבות יחלפו. דבר זה – אמר הרמ"ק – גילה לי זקן אחד.
וכתב השל"ה הקדוש שאותו זקן לא היה אחר אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, אלא שרבינו הרמ"ק לגודל ענוותנותו לא התגאה בכך שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, משום כך כתב ששמע כך מזקן אחד...