Loading...

הקדמה

עד כה, עסקנו בסוגים שונים של טומאה, ובדרך ההיטהרות מהן.
קרבת אלקים, הקרבה אל בית האלקים, האכילה של קרבנות האלקים, אלו דרכים של קדושה, של התקרבות לה' יתברך, וכדי להגיע לדרגה זו, עלינו לקדש את גופנו ורוחנו כאחד.
למעשה, ישנן מספר דרגות של טהרה, הנדרשות כדי להתקרב אל הקודש, כפי שנפרט בהמשך.
ונחזור ונדגיש את המשמעות העמוקה של עבודת הקרבנות, ואכילת הקרבנות, כפי שמדגיש הרב הירש בפירושו על ויקרא א: (ויקרא א ב): "שם הוי״ה נקרא על הקרבנות; ה׳ מזכיר את עצמו במידת הרחמים. הוא מופיע במלוא עוצמתה של אהבתו המשחררת, המהווה כל חי, מעמידה את קיומו מחדש ומעניקה לו עתיד מחודש. מהותו של הקרבן אינה המתה אלא תחייה וחידוש הוויה. התעוררות והתחדשות רוחנית ומוסרית; כניסה לחיים נאצלים וטהורים יותר; והחלפת כוח לחיים כאלה מתוך מקור בלתי-פוסק של אהבת ה׳ – זהו מושג ה״קרבן״ בישראל."

וכך מסביר בעל ספר החינוך (מצוה קסז):
שלא יאכל טמא מן הקדשים:
משרשי המצוה. מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין.
מתוך הבנה זו, ננסה להבין ולהגדיר את כללי הטהרה הנדרשים עבור סוגים שונים של קדושה. מושגים אלו, שהיו בעבר ידועים לכל תינוק ותינוקת, בימי המלך חזקיהו, והיו נהוגים על ידי קבוצות רחבות מעם ישראל, הקרואים "חברים" בימי הפרושים, היום, אחרי אלפיים שנות גלות, אינם מוכרים לנו כמעט בכלל.
אמנם, ההלכות הקשורות לטהרת המשפחה נשמרו לאורך כל הדורות בידי נשות ישראל, והרבה פעמים במסירות נפש. אמנם, ההלכות הקשורות לנטילת ידיים נשמרו אף הם לאורך הדורות, ואף הם הרבה פעמים במסירות נפש. ואמנם גם "טבילת עזרא" הנהוגה לשם טהרה, נשמרת על ידי רבים ההולכים בדרך החסידות והסוד. אך הואיל ואפר פרה אדומה לא היה עד כה, והואיל והיטהרות של "מחוסרי כפרה", שנעשית דרך הקרבת קרבן, אינה אפשרית כל עוד אין בית מקדש בקדושתו, לכן הלכות אחרות אינן יכולות להיות נהוגות כיום, ועולם שלם של כללים להתעלות בקודש הוא לא מוכר.
ומצד שני, חשוב לנו להיות מוכנים אל הקודש, לדעת איך עלינו להיזהר, לדעת איך עלינו להיטהר, לדעת מה כללי הקדושה והטהרה הנדרשים מאיתנו בדרך אל הקודש. ובפרט בתקופה שבה "הנה זה עומד אחר כותלנו, חשוב שנדע כולנו, איש ואישה, תינוק ותינוקת, מה הם כללי הטהרה, איך נשמרים, איך מיטהרים, ואיך מגיעים למדרגות הקדושה.

כוס אבן עתיקה, שאינה מקבלת טומאה, בבית הרב צבי רוגין שליט"א


טהרת המאכלים במספרים

4

דרגות קדושה במאכלים

7

סוגי משקים

10

אזורי קדושה

4

דרגות: ראשון עד רביעי לטומאה


פרטי ההלכות

אזורי הקדושה
אזור המקדש מחולקת למתחמי קדושה, ככל שמתקרבים אל קודש הקודשים, כך הקדושה הנדרשת גבוהה יותר, וכך קטן מספר האנשים והמצבים המאפשרים כניסה. וכפי שמתואר במסכת כלים א ו:
• עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁמְּבִיאִים מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִכָּל הָאֲרָצוֹת:
• עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִמֶּנָּה, שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְּצוֹרָעִים, וּמְסַבְּבִין לְתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ. יָצָא, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ:
• לִפְנִים מִן הַחוֹמָה מְקֻדָּשׁ מֵהֶם, שֶׁאוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
• הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִים לְשָׁם.
• הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין גּוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִים לְשָׁם.
• עֶזְרַת נָשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם, וְאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ חַטָּאת.
• עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנָס לְשָׁם, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חַטָּאת.
• עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְשָׁם אֶלָּא בִשְׁעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:


סוגי הטומאות היוצאות מהאדם
וכללי הקדושה לצורך אכילת הקודש, מפורטים במסכת כלים א ה:
עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:
מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בְּקֹדֶשׁ, וּמֻתָּר בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר.
חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בְּקֹדֶשׁ וּבִתְרוּמָה, וּמֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר.
חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.
חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן.
חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.
רָאָה שָׁלֹשׁ, חַיָּב בְּקָרְבָּן.
חָזַר לִהְיוֹת מְצוֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בְבִּיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה, וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים.
וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן.
פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע ובְמַשָּׂא וּבְּאֹהֶל.
שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֵשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:


הלכה למעשה, מדובר בכללים מורכבים הדורשים עיון ולימוד, וניתן ללמוד את סיכום הדברים הלכה למעשה מתוך הספר שערי טהרה של הרב עזריה אריאל שליט"א.

נרצה בס"ד לפרט את הדרגות השונות של הטהרה, הנדרשות למקומות השונים ולאכילת הקודש:

דרגת הטהרה של האדם איך הגיע לדרגה זו איך נטהר מדרגה זו לאיזו דרגת עובר
מצורע מוחלט קביעת הכהן אחרי שהכהן טיהר אותו מצרעתו, ואחרי טבילה וכיבוס בגדים טבול יום, מחוסר כיפורים
מצורע מוסגר קביעת הכהן אחרי שהכהן טיהר אותו מצרעתו, ואחרי טבילה וכיבוס בגדים טבול יום
טמא מת נטמא למת הזיה ביום השלישי והשביעי, טבילה טבול יום מחוסר כיפורים
זב, זבה גדולה על פי כללי הטומאה היוצאת מגופו ספירת שבעה טבול יום מחוסר כיפורים
יולדת אחרי לידה סיימה ימי טוהר (40 או 80 ימים מהלידה) וטבלה טבול יום מחוסר כיפורים
נידה אחרי מחזור ספירת שבעה טבול יום
הנטמא מאב הטומאה נטמא ממגע, משא, וכו' על פי כללי אותו אב טומאה טבילה טבול יום
גר שהתגייר אחרי תהליך הגיור טבילה טבול יום מחוסר כיפורים
טבול יום מחוסר כיפורים אחרי טבילה שקיעה מחוסר כיפורים
טבול יום אחרי טבילה שקיעה טהור באופן מלא
מחוסר כיפורים היה טבול יום מחוסר כפרה (מהטומאות שיש צורך בקרבן כדי להיטהר מהן), ועברה שקיעה מקריב את הקרבן הנדרש כדי להיטהר מטומאתו, ולאחר מכן טובל טבילה נוספת טהור באופן מלא


בהינתן כללי הטומאה והטהרה, לכל אדם על פי דרגתו יש כללים, לאילו מקומות הוא יכול להיכנס, ואילו סוגי מזון קדוש הוא יכול לאכול. נפטרט את הכללים בנפרד עבור מי שאינם כהנים, ועבור הכהנים.
כללי הקודש עבור מי שאינם כהנים:
מצב האדם לאן אינו יכול להיכנס (בנוסף לשורות שבהמשך) מה יכול לאכול (בנוסף לשורות הקודמות)
מצורע ערים מוקפות חומה חולין
טמא מתוך טומאה שבגופו הר הבית חולין
טמא מת החיל חולין
טבול יום עזרת נשים מעשר שני, נטע רבעי
מחוסר כיפורים, אחרי טבילה ושקיעה, לפני הקרבת הקרבן הנדרש לטהרתו עזרת ישראל כנ"ל
טהרה מלאה (מחוסר כיפורים: אחרי הקרבת הקרבן לטהרתו ואחרי טבילה נוספת) יכול להיכנס לעזרת כהנים רק לצורך: שחיטה, סמיכה, תנופה קרבנות שלמים ותודה, ומעשר בהמה, החלק הנאכל ע"י הבעלים, קרבן פסח

כללי הקודש עבור כהנים:
מצב הכהן לאן אינו יכול להיכנס (בנוסף לשורות שבהמשך) מה יכול לאכול (בנוסף לשורות הקודמות)
מצורע ערים מוקפות חומה חולין
טמא מתוך טומאה שבגופו הר הבית חולין
טמא מת החיל חולין
טבול יום עזרת נשים מעשר שני, נטע רבעי
מחוסר כיפורים, אחרי טבילה ושקיעה עזרת ישראל תרומה גדולה, תרומת מעשר, ביכורים, תרומת חלה שהופרשה
טהרה מלאה: מחוסר כיפורים, אחרי טבילה ושקיעה, הקרבת הקרבן הנדרש לטהרתו, וטבילה נוספת עזרת ישראל, עזרת כהנים, קודש: לצורך העבודה קרבנות חטאת חיצונית ואשם, החלק האכל ע"י הכהנים בתוך המקדש, קרבנות שלמים ותודה, מעשר בהמה, קרבן פסח
כהן גדול, טהרה מלאה, ביום הכיפורים קודש הקודשים, ביום הכיפורים בלבד, לצורך העבודה -

יש לשים לב, שאדם שהוא טהור, ואוכל מאכל חולין שנטמא, עלול להיטמא עקב כך, על פי המפורט להלן:

היטמאות מאכילת חולין שנטמא
מאכל או משקה חולין שנטמא, גזרו חז"ל שאדם האוכל או שותה ממנו שיעור של ביצה (כ-100 סמ"ק לפחות ב-9 דקות), נטמא אף הוא בטומאת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול מאכלי קודש (תרומה ומעבר לה) או לנגוע בהם, עד שיטבול במקווה.

טומאת הידיים
חכמים גזרו שהנוגע בידיו בדבר טמא, בדרגה של עד ראשון לטומאה, או בכתבי קודש, ידיו הופכות להיות במדרגת שני לטומאה, או שלא השגיח על נקיונן, ידיו נחשבות שני לטומאה, וכדי לטהר אותן עליו ליטול ידיים. להלכה, גם בימינו נוהגים ליטול ידיים, לפני סעודה עם לחם ולפני אכילת פירות וירקות שהוטבלו במשקים והוכשרו לקבל טומאה.

לגבי הכניסה לבית המקדש, נדגיש שקיים כלל בחז"ל, המאפשר כניסה לבית עבור בדק הבית: שיפוצים וסיבות מקצועיות, גם למי שאינם כהנים, אם כי לכתחילה ראוי להכשיר כהנים לשם כך.
וכפי שנכתב בתוספתא (עירובין קה, א):
"הכל נכנסים להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה
בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים. לא מצאו תמימים - יכנסו בעלי מומין, ואם אין שם כהנים - יכנסו לויים. לא מצאו לויים - יכנסו ישראל. מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים - יכנסו טמאים. טמא ובעל מום - יכנס בעל מום..."
וכמו כן, יש דרכים מיוחדות להיכנס לצורך כך: כפי שמפורט בהמשך:
"וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות, אם אין שם תיבות, או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים"
(ומובא במשנה שהיו מכניסים את בעלי המקצוע בדרכים מיוחדות, דרך תיבות מיוחדות מהעליה, כדי שלא יזונו את עיניהם מההיכל ומקודש הקודשים. (מדות ד,ה.



כעת נביא את המידע לגבי המאכלים השונים, ובפרט מאכלי הקודש, מי יכול לאכול מהם, באיזה מקום הם נאכלים, ומה היא דרגת הקודש הנדרשת כדי לאכול מהם.
באכילת תרומות, מעשרות וקודשים, יש דרגות קדושה שונות, המתואר בטבלה הבאה:

סוג המזון מי אוכל מקום האכילה מצב טהרה נדרש
חולין, מעשר עני כל אחד כל מקום כל אחד
מעשר שני, נטע רבעי כל ישראל ירושלים שבין החומות אחרי היטהרות וטבילה, כולל טבולי יום
תרומה גדולה, תרומת מעשר, ביכורים כהן וביתו כל מקום אחרי היטהרות, טבילה ושקיעה
הפרשת חלה כהן וביתו כל מקום אחרי היטהרות, טבילה ושקיעה
קרבנות חטאת חיצונית ואשם, החלק האכל ע"י הכהנים בתוך המקדש כהנים זכרים בתוך העזרה, ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו טהרה מלאה. טבילה נוספת למחוסרי כפרה אחרי הבאת הקרבן שלהם.
קרבנות שלמים, תודה, החלק הנאכל ע"י הכהנים ומשפחותיהם בירושלים כהן וביתו ירושלים שבין החומות טהרה מלאה. טבילה נוספת למחוסרי כפרה אחרי הבאת הקרבן שלהם.
שלמים ומעשר בהמה, החלק הנאכל ע"י הבעלים כל ישראל ירושלים שבין החומות טהרה מלאה. טבילה נוספת למחוסרי כפרה אחרי הבאת הקרבן שלהם.
קרבן פסח מי שמנוי לקרבן ירושלים שבין החומות טהרה מלאה. טבילה נוספת למחוסרי כפרה אחרי הבאת הקרבן שלהם.

לסיום, יש לשים לב לכך שהמאכלים עצמם צריכים להישמר בטהרתם. בטבלה הבאה נציין את הדרכים השונות בהן יכול מזון להיטמא. המזון יכול להיטמא אחרי שהוא נרטב במים.

סיווג טומאה מי יכול להיות אדם וכלים אדם האוכל מהם כ-100 סמ"ק לפחות ב-9 דקות חולין מעשר שני ונטע רבעי תרומה, חלה קודש: קרבנות משקה
אבי אבות הטומאה מת, כלי הנוגע בו מטמא לא רלבנטי מטמא מטמא מטמא מטמא הנטמאים נעשים אב הטומאה
אדם או כלי שהוא טמא מת, זב וחבריו, מעיינות הזב וחבריו, מדרס הנידה, בשר נבלה מטמא לא רלבנטי מטמא מטמא מטמא מטמא
ראשון לטומאה אדם, מאכל וכלים שנטמאו ע"י אב הטומאה - האדם
האוכל נטמא מדרבנן לדרגת שני לטומאה
מטמא מטמא מטמא מטמא הנטמאים נעשים שני לטומאה.
המשקה נעשה ראשון לטומאה
שני לטומאה אוכל או משקה - - מטמא מטמא מטמא מטמא הנטמאים נעשים שלישי לטומאה.
המשקה נעשה ראשון לטומאה מדרבנן, אבל טבול יום אינו מטמא משקים
שלישי לטומאה אוכל של תרומה או קודש, משקה כלשהו - אסור לאכול - - - מטמא -
רביעי לטומאה אוכל של קודש - אסור לאכול - - - - -
משקה שנטמא להיות ראשון לטומאה מטמא כלים שהוא מוכנס לתוכם מטמא כלים שנכנס לתוכם מטמא מטמא מטמא מטמא מטמא -

יש לשים לב שהכללים של ההיטמאת מושפעים מהשלב בו נמצא המזון. מזון מוכן לאכילה, נקרא מזון שהוכשר לקבל טומאה, וזאת על פי הכללים הבאים
סוג המזון מתי מוכשר לקבל טומאה הערות
משקה מיד בתנאי שהוא משבעת המשקים: טל, מים, יין, שמן זית, דם, חלב ודבש.
ולמעט: דם הקרבנות, ומים שבעזרה, שאינם מקבלים טומאה ואינם מכשירים לטומאה.
פרי, ירק או זרע או אוכל אחר כשהורטבו ברצון או בהסכמת הבעלים במשקה משבעת המשקים
או כשהורטבו ע"י משקה טמא,
כאשר הורטבו אפילו במשהו ממשקה שהוא משבעת המשקים, ואפילו יובשו לאחר מכן.
ולמעט: דם הקרבנות, ומים שבעזרה, שאינם מקבלים טומאה ואינם מכשירים לטומאה.
פרי המחובר לקרקע, גם אם צמח מזרע טמא, הרי הוא טהור, והופך להיות מוכשר לקבל טומאה רק אחרי תלישתו.
אוכל שאינו מיוחד למאכל אדם אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוא יוחד למאכל אדם כגון כרשינים
דבר שאינו נחשב לא אוכל ולא משקה לפי המחשבה עליו, ולפי המקובל שמן שנקרש, מי פירות למעט דבש תמרים: אינו מאכל ולא משקה.
חלב שנקרש, דבש תמרים: אם חשב עליו לאוכלין, יכול להיטמא טומאת אוכלין.
שלג: אם חשב עליו למשקין, יכול להיטמא טומעת משקין.
דבר שבני אדם אוכלים אבל לא להנאת גופם אלא מפני שנותנים טעם במאכלים או מפני הריח או המראה אינו מקבל טומאה כגון: הקושט והחמס וראשי בסמים והתיאה והפלפלין וחלות חריע וכן כל כיוצא בהן
אוכל שסופו לטמא טומאה חמורה טמא מיד, ואינו צריך הכשר כגון נבלת עוף טהור או נבלת בהמה טהורה
מאכלים שהוקדשו עלולים לקבל טומאה מיד: אינם צריכים הכשר אוכלי קודש, שאינם צריכים הכשר לטומאה, שכן, 'חיבת הקודש מכשירתם', ונטמאים גם אם לא באו עליהם מים ומשקים אחרים
הכללים האם האוכל נחשב אוכל של תרומה או קודש, מושפעים מהשלב שבו הוא נמצא בהכנת והקרבת הקרבן: הזמן בו הקודש מתקדש ונהיה ראוי לקבל טומאה בדרגת קודש (כמובן שלפני כן יכול להיטמא כמו אוכל רגיל), משתנה בין סוגי הדברים. כאשר החלוקה העיקרית היא בין קודש המגיע מן חי, לקודש המגיע מן הצומח.
מאכל קודש שנטמא, וגם נותר (בשר קרבנות שעבר הזמן בו מותר לאכול אותם), אסור לאכול מהם, והם טעונים שריפה.
להלן סיכום זמני ההקדשה לטומאה של קודש, ולאיסור האכילה של קודש:
מקור: קודש - ויקיפדיה:

נציין עוד, שמשקים שנמצאים בתוך בית המטבחיים שבעזרה, והם דם הקודשים והמים שמשתמשים בהם במקדש, הם טהורים לעולם, אינם נטמאים ואינם מכשירים לטומאה, וזו הלכה מפי הקבלה. לכן, דם הזבחים אינו מקבל טומאה ואינו מכשיר לטומאה (רמב"ם, הלכות טומאת אוכלין י, ט"ז).
סוג המזון השלב שבו מזון זה יכול לקבל טומאה מסוג קודש השלב שבו מזון זה נאסר לאכילה אם נטמא, וצריך שריפה אם נטמא
מהחי שחיטה זריקת הדם
מנחות רק מזמן שקדשו בכלי
מנחות ללא מתירין
לבונה וקטורת
קומץ רק מזמן שקדשו בכלי
משקרמו בתנור ושנשחט קורבנם
שתי הלחם שיקרום בתנור שנזרק דם קורבנם
שיקרום בתנור לחם הפנים
שקרבו הבזיכים

להלן כללי ההיטמאות של המאכלים והמשקאות לסוגיהם:



כפי שראינו, ככל שהמאכל קדוש יותר, כך הוא רגיש יותר לטומאה, וככל שהמקום קדוש יותר, כך יש צורך בדרגת קדושה גבוהה יותר כדי להיכנס אליו.
מטרת כל ההקדשות האלו ודרגות-מדרגות הקדושה השונות, היא לייקר ולפאר את עבודת האלקים, ולהביא אותנו לדרגת ריכוז וקדושה, כפי הראוי לבית האלקים, וכפי שראוי לאכילת מאכלים שהתקדשו לעבודתו יתברך. אי"ה בפרק הבא נפרט את מעלת הטהרה בעומק הדברים, על פי מקורותינו.

סודות הקדושה והטהרה ביהדות


מהות הקדושה: חיזוק הכוחות הרוחניים שבאדם
רבנו בחיי, פרשת שמיני, פרק י"א, פס' מד: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני"
הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות,
וידוע כי התאוה חזקה בטבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם,
ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים,
ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים,
האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל,
והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל,
ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות,
ומפני זה נצטוינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה.
וזהו שאמרו רז"ל בספרי, והתקדשתם זו קדושת מצוה, ואחר כך והייתם קדושים. והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם.

ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים, והתקדשתם והייתם קדושים כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.
והענין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש,
כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר, ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי כענין שכתוב (משלי כא) שומר פיו ולשונו וגו', זה כתב הרמב"ן ז"ל.
וכן מצינו שלמה ע"ה שהזהיר על הדבור האסור הוא שאמר (שם טו) לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, וסמיך ליה בכל מקום עיני ה' צופות וגו', באר כי השגחת ה' בכל מקום, והוא משלם גמול על האולת ועל הדבור הנמאס, והוא שאמר הנביא (ישעיה ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכל פה דובר נבלה, הזכיר הבחורים לפי שדרכם בכך, ודרשו רבותינו ז"ל כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם שנאמר (משלי כב) שוחה עמוקה פי זרה זעום ה' יפל שם.
וכן מצינו יחזקאל הנביא שהתנבא עונש ופורענות על הדבור שאינו ראוי והודיענו שהקב"ה משגיח על זה, והוא שאמר בפורענות הרשעים (יחזקאל לה) יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה, יגיד הכתוב כי הוא יתעלה היה שם משגיח על הדבור לשלם גמול, והזכיר בו עוד לשון וה' שהכוונה בכל מקום הוא ובית דינו.
ודעת רז"ל במדרשם בכתוב הזה שהוא אזהרה לאדם שיהיה נקי בגופו ובידיו, כי כל זה בגדר הפרישות, הוא שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה.
והכוונה בזה שצריך האדם בעת המאכל והמשתה שהוא סבה להשכיח העקר, שיתקדש בשלש קדושות, השתים לטהרת הגוף והשלישית לעורר כח הנפש בריח טוב, אז תהיה ראויה לברך הש"י, וכן הוא אומר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

ציור: סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ההשפעה השלילית של מאכלות טמאים: סילוק השראת שכינה
רבנו בחיי, פרשת שמיני, פרק י"א, פס' מג:
ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. יאמר ולא תטמאו בהם באכילתן בגוף, שאם תעשו כן ונטמתם בם בנפש, והמלה חסרה אל"ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו.
ויתכן שנאמר כי מפני שאות אל"ף הוא מורה על היחוד והקדמות ועל כן יחסר האל"ף מהמלה, לפי שהשכינה מסתלקת ממקום הטומאה והחטא,
וכענין שכתוב (דברים כג) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וזהו חסרון האל"ף במלת מחטו לי.
והטעם הזה בעצמו נוכל לומר במה שנקרא קדוש בלשוננו מי שהוא מיוחד ונבדל בעבודת הש"י, והמיוחד למעשה הזנות יקרא קדש בחסרון וא"ו,
כי הוא"ו היא מאותיות השם הקדוש ולכך נחסרה הוא"ו משמו כי אין קדושה במקום הטומאה. ומזה תוכל להבין כח לשוננו הקדוש כי במעט שנוי לשון שיש בין תיבה לתיבה תלוים כמה הרי הרים.
ודרשו רז"ל ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, אדם מטמא עצמו בעוה"ז מטמאין אותו לעוה"ב,
ולכך סמך והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני.

ההשפעה הרוחנית של הטהרה והקדושה
מסביר הרב הירש מה היא מטרת הקדושה:
(ויקרא י"א מ"ג-מ"ד)
כי אני ה׳ אלקיכם – תיבות אלו נותנות את הטעם לאזהרה הקודמת ״אל תשקצו״ ו״ולא תטמאו״: אני, ה׳, הוא האלוקים שלכם. הווי אומר: אני, המוליך את האנושות לקראת שלמות מוסרית בעתיד, והמתקרב אליכם עכשיו בהווה כדי להשיג את המטרה הזאת – אני הוא זה שאתם קנויים אליו בחייכם, במעשיכם, ובמה שאתם נמנעים מלעשות, ולכן אתם מחויבים לשמור על נפשותיכם ולמלא את ייעודכם.
והתקדשתם – ״קדשו עצמכם״; הפנו את כל כוחותיכם ומרצכם כלפי עצמכם – הכניעו את כל הכוחות המתנגדים – כדי להיות מוכנים לקיים את תורת ה׳ המוסרית.
והייתם קדשים, ״ואז תהיו קדושים״ – תצטרכו להיאבק פחות ופחות, ההתנגדות בקרבכם תיעלם שלב אחרי שלב. ולבסוף תקיימו את תורתי המוסרית ללא מאבק אלא בשמחה, וכל השפל והמושחת יימאס בעיניכם.
כי קדוש אני – שכן קדושה זו, במצבה האידיאלי המוחלט והבלתי-מוגבל, היא, המידה המובהקת של הווייתי; קדושה זו היא, הן היסוד לייעודכם להיעשות לקדושים, והן הסיבה ליכולתכם להשיג זאת. הואיל ו״קדוש אני״, לכן ״והתקדשתם״, ולפיכך ״והייתם קדשים״. קדושתי היא היסוד ל״והתקדשתם״: הואיל ואני ״קדוש״, לכן הקרובים אלי מחויבים להיעשות ל״קדושים״ כמוני. וקדושתי היא הסיבה ל״והייתם קדשים״: הואיל ואני ״קדוש״, יכולים אתם להיות ״קדושים״. הנשמה האלוקית שנפחתי בקרבכם, מרוממת אתכם מעל לכל כפייה גשמית, מאפשרת לכם ליטול חלק בקדושתי, ומעניקה לכם חירות מוסרית.
אשר על כן, צריכים אתם להיות כאלוקים: עליכם לשלוט בעולם הקטן של הכוחות שמסרתי לשלטונכם בטבע החושני שלכם; בדיוק כפי שאני, האל החופשי והעצמאי, מושל בכל הכוחות בעולם הגדול. אֵל עצמאי ואישי, הוא הערב לאדם עצמאי ואישי. הואיל ואני קדוש, לכן אתם מחויבים ויכולים להיות קדושים!
ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ – לגבי השלב הראשון של ״והתקדשתם״, כאשר תאוות החושים עדיין מגלות התנגדות, ויש להתגבר עליהן על ידי ההכרה בחובה המוסרית – על כך הוזהרנו (פסוק מג( ״אל תשקצו״ ו״ולא תטמאו״,
כש״אל תשקצו״ מתייחס אל תאוות החושים, ו״ולא תטמאו״ אל ההכרה המוסרית. הווי אומר: הימנעו מאכילת מאכלות אסורות, כדי שלא תתעורר תאווה שפלה על ידי פיתויים משחיתים, וכדי שלא ייבטל הכוח החופשי של הרצון המוסרי.

אך עתה, כאשר הושג השלב של ״והייתם קדשים״, חוזרת האזהרה ונשנית. לא יעלה אדם בדעתו, שהלכות אלו נוגעות רק לשלב נמוך יותר; שרק מי שעדיין קרוע בנפשו ונאבק להשיג שלמות מוסרית, נאסר באיסור מאכלות אסורות; שמשהושגה ההזדככות המוסרית והתאחה הקרע, והנפש – על תאוותיה החושניות – שואפת רק אל הקודש, איסור מאכלות אסורות אינו נוהג בו עוד.
לפיכך אחרי מאמר ״והייתם קדשים״ – לאחר שהנפש כבר קידשה עצמה – חוזרת ונשנית האזהרה, ועתה היא באה בלשון: ״ולא תטמאו את נפשתיכם״ וגו׳. גם אחרי שהגעתם למדרגת ״קדושים״, הישמרו שלא לאכול מאכלות אסורות, פן תטמאו שוב את נפשותיכם, ותאבד מהן שמחתן בקדושה! קדושה כזו יכולה להתקיים רק על ידי שמירת אותו סדר הנהגה שבאמצעותו הגעתם לקידוש חיי החושים.

איך פוגעים המאכלות האסורים והטמאים במושג הקדושה?
על כך כותב הרב הירש, בפירושו על ויקרא יא מג:
הוכחנו בפירושנו לפסוקים י–יא שהשם ״שקץ״ מורה על הפכם של הדברים המוסריים. נמצא, שאם אנו מוזהרים כאן שלא לאפשר לנפשותינו להיעשות ל״שקץ״, על כרחנו שאנו מחויבים להידמות להוויה מוסרית נעלה יותר. הווי אומר, שטבענו חייב לאפשר לנו להפוך לדומים לאותה הוויה ולהיות שייכים אליה. משום כך הוזהרנו שלא להביא את עצמנו לידי ניגוד להוויה זו; שאם לא כן, היא לא תראה אותנו כקרוביה הראויים להשתייך אליה, אלא תדחה אותנו מפניה בתיעוב. אנו חייבים לשמור על הדמיון שלנו אליה, כדי שנהיה ראויים לבחירתה, לאהבתה, לכיסופיה ולשביעות רצונה. אל לנו להיות ל״שקץ״ בפניה, אלא נזכה שתשכון בקרבנו ולא תמאס בנו )עיין להלן כו, יא(. הוויה נעלה זו אינה אלא ה׳. הוא עצמו מציין – בפסוקים מד–מה – את הדמיון, כביכול, בינו לביננו; ומדגיש שדמיון זה הוא היסוד לייעודנו המוסרי והסיבה ליכולתנו להשיגו.
פסוקנו מזהיר אותנו על שתי תוצאות מאכילת מאכלות אסורות: שקץ (״אל תשקצו את נפשתיכם״) וטומאה (״ולא תטמאו בהם״). אך שתי תוצאות אלה אינן פועלות על דבר אחד – ״ולא תטמאו״ מתייחס אל כלל האישיות, ואילו ״אל תשקצו״ מתייחס אל ״נפשתיכם״.
ה״נפש״ אינה אלא הרצון, אשר על ידי קבלה או דחייה מבטא את עצם כוח החיים (עיין פירוש, בראשית א, כ. (״שיקוץ נפש״ הוא הכוונת תשוקות אדם למטרות המנוגדות בתכלית לתורת ה׳ – המהווה את הביטוי לרצון ה׳.
נמצא ש״שיקוץ נפש״ הוא תשוקת האדם למשוקץ ולמתועב בעיני ה׳. אכילת מאכלות אסורות מגבירה את התשוקה להנאות אסורות.
במקביל, אכילת מאכלות אסורות מביאה טומאה לכלל האישיות. ביארנו כבר כמה פעמים שטומאה מציינת חסרון חירות מוסרית (עיין פירוש לעיל ה, יג; ז, יט–כא). היא מורה על ביטול הרצון המוסרי החופשי, המופקד על השליטה בכוח התאווה. רצון חופשי הוא תנאי יסודי לקדושה, אשר היא תכליתה הסופית של השלמות המוסרית; ואין ״קדוש״ אלא מי שמוכן ומזומן לקיים – בשמחה וללא עוררין – את ציוויי הרצון האלוקי. רצון חופשי חייב להתנגד לתאווה שפלה, המוליכה את האדם בדרכים בלתי מוסריות; אך אכילת מאכלות אסורות מחלישה רצון זה.
נמצא שאכילה כזו משחיתה את הווייתנו הרוחנית בשתי בחינות: היא מביאה לשיקוץ נפש, ומעוררת ומגבירה תאוות בלתי מוסריות; ובנוסף היא מביאה לידי טומאה, ונוטלת את כוחו של הרצון החופשי המוסרי המופקד על השליטה בתאוות אלה. ייתכן גם שהטומאה היא התוצאה מהשיקוץ.
והנה, כאשר שתי השפעות משחיתות – אחת חיובית ואחת שלילית – יוצאות לפעול את פעולתן, אנו נתונים בסכנה שבסופו של דבר –ונטמתם בם –
כבר עמדנו לעיל (ז, יט–כא) על קירבת ההגייה של שורש ״טמא״ ל״דמע״ ו״טמע״. בלשון חכמים, ״דמע״ מורה על תערובת; ואילו ״טמע״ מציין שהדבר נבלל ונבלע לחלוטין עד שלא נשאר ממנו זכר – כאשר דבר מתבטל בכמות גדולה יותר של דבר אחר. הזכרנו שם גם את שורש ״טמה״, אשר – בלשון חכמים – נגזרת ממנו תיבת ״טמיון״, היינו חורבן גמור.
כאן, ״ונטמתם״ נגזר מ״טמה״ ולא מ״טמא״. לדעתנו, ״טמא״ מציין את תחילתו של ביטול היכולת המוסרית, ו״טמה״ את הגמר שלו. ״טמה״ מציין אפוא את השלב האחרון באבדן החירות המוסרית. במקום שהאדם ישלוט, הוא בטל כלפי הכפייה הגשמית. האדם נכנס לשלב הראשון של הטומאה מרצונו החופשי; משום כך: ״תטמאו״, בבניין התפעל. אולם השלבים האחרונים הם תוצאות הבאות מאליהן, והאדם אינו פועל דבר לגביהם; לכן: ״ונטמתם״, בבניין נפעל.

הטהרה המוסרית, אליה מגיעים דרך שמירת הלכות טהרה
מסביר הרב הירש (ויקרא ז יט-כא):
...מכאן אנו למדים פרק אודות מושגים של טומאה וטהרה. מושגים אלה מושרשים בעומק ההוויה האנושית בעצם מהותה ותכליתה. ההלכה נותנת לכך ביטוי סמלי – בקודשים בלבד; אך מה שמלמדים בקודשים כסמל, צריך לבוא לידי ביטוי מעשי בחיי האדם.
ואכן, היו אנשים בישראל, אשר בבקשם להגיע לטהרה מוסרית, הנהיגו את הדינים הסמליים של טהרה – שעליהם התורה מצווה רק לגבי קודשים – בחיי היומיום, והיו אוכלין גם את חוליהן בטהרה. כבר בימים קדמונים, כימי שאול ודוד, אנו מוצאים שדרך הנהגה זו נשמרה בכל תפארתה (עיין שמואל א׳, כא, ו).

בהזדמנויות שונות הגדרנו כבר את המושגים המסומלים על ידי טומאה וטהרה. ברור שטומאה מציינת חוסר חירות. שכן האדם נועד לחיות בחירות מוסרית; אך כל אימת שיצור חי נכנע לכוחות גופניים כופים, הדבר עלול לעורר את הרעיון שהאדם חסר חירות. ואין לך דבר המעודד ומחזק רעיון זה יותר מאשר גופת מת.

מבחינת חקר שורשי המילים נראה, ש״טמא״ יכול להתבאר על יסוד קִרבתו ל״טמע״, ״דמע״ ו״טמה״ (השווה מליצת לשון חכמים ״יורד לטמיון״ (עיין סוכה כט), אשר כולם מורים על אבדן עצמאותו של חפץ, שקיעתו והתבוללותו לתוך דבר אחר. מושג זה קשור גם למשמעות ״דמה״ – ובייחוד ללשון הנפעל ״נדמה״: להיות שווה, להיות שותק. נמצא ש״טמא״, במובן הממשי, מורה על דבר שאיבד את החירות של קיומו החי והעצמאי (בארמית, ״טמיא״ פירושו למעשה עצם של מת).
במובן הסמלי, ״טמא״ מציין אבדן חירות מוסרית למי שבא עמו במגע; ה״טמא״ גורר גם אותו אל תהומות אבדן החירות.

״טהור״ לעומת זאת, נראה כהרחבה של ״טור״, שורה (השווה היחס שבין ״בהן״ ל״בון״, ״כהן ל״כון״, ״קהל״ ל״קול״, ״רהב״ ל״רוב״ וכיוצא בזה). הוא מציין מצב שבו הקשר בין החלקים המרכיבים את הכלל, נקבע על פי תכונותיהם שלהם.
החלקים מצטרפים יחד, על פי הקשר הזה, ללא הכרח חיצוני, והעיקרון השולט בכלל הוא גם העיקרון היחיד השולט בחלקים (השווה ״תור״ ו״תואר״). נמצא ש״טהור״, במובן הממשי, מציין דבר החופשי מהכרח חיצוני, והיכול להתפתח בחירות תחת העקרון השולט שלו עצמו.
במובן הסמלי, מייצג ה״טהור״ מצב של חירות מוסרית, שאינו כבול על ידי שום הכרח חיצוני...

הלכות טומאה נועדו להגביר את הכרתנו באֵל אישי ועצמאי ובאדם אישי ועצמאי. הכרה זו היא היסוד לכל אמונה יהודית, ומטרת המקדש וקודשיו היא להוביל אותנו אל האמונה הזאת. לפיכך שכחת ההלכות האלה מחייבת את האדם לבקש כפרה על ידי קרבן מיוחד. גם כאן אסור ליהודי בר דעת לאכול קודשים, אלא אם כן ברור לו – מעבר לכל צל של ספק – שהוא נקי מכל טומאה. וכן גם, כל חפץ שנגע בו אדם בר דעת, או כל חפץ אשר אדם כזה גרם לו נגיעה, לא יכול להיקרא ״טהור״ אלא אם כן טהרתו ברורה לו לחלוטין.

ולסיום, מדוע ספק טומאה ברשות הרבים הוא טהור, ומדוע כשרוב הציבור טמא, עושים פסח בטומאה?
על כך כותב הרב הירש, בפירושו (ויקרא ז יא-כא):
דין זה (טומאה דחויה בציבור) מורה באופן ברור ומוחשי על שיעור קומתו הרוחני והמוסרי של הכלל האנושי. ״אין ציבור מת״, האומה איננה יודעת מוות מה הוא. גם היחיד, על ידי הקדשת מעשיו לטובת הכלל, גואל את הפרי הרוחני של עמלו הארצי ומושיעו מציפורני המוות. גם הוא – בעודו בעולם הזה – זוכה בחיים נצחיים.
השקפה כזו, כמובן שאינה תופסת את הכלל כאיחוד של יחידים המשתפים פעולה כדי להשיג כוח חומרי. אילו היה כן, הרי שהאומה אף היא הייתה נתונה לכוחו של המוות; האומה ושאיפותיה היו דבר חולף – לא פחות מאשר היחיד ושאיפותיו. אלא האומה היא נושאם הנצחי של ערכי הנצח של האנושות; הכלל מייצג את נצחיותו של האדם על כל ערכיו הרוחניים והמוסריים.
ערכים אלה מהווים את תמצית הדבר המאחד את היחידים והופכם לעם.
נמצא שעצם רעיון הכלל מייצג את חירותו המוסרית של האדם. משום כך טומאה דחויה בציבור. שכן רעיון הכלל מפיג את הסכנה להכרת-החירות המוסרית; אין צורך לפחד שהשעבוד הגופני של הטומאה יעבור אל התחום המוסרי. הטהרה המיוצגת על ידי רעיון הכלל משפיעה השפעה חיובית. לפיכך אם יתעורר ספק טומאה תחת חסות הכלל – ברשות הרבים, בפני שלושה – הרי שרעיון הכלל יטה את כף המאזניים לטובת הטהרה. משום כך, כלשון הירושלמי, ״ספק טומאה דחויה בציבור״ – הווי אומר: ״ספק טומאה ברשות הרבים טהור״.

תפילות ושירים

ושכנתי
יעקב שוואקי
ושכנתי בתוך בני ישראל
ולא אעזוב את עמי ישראל
אבינו מלכנו תן משיח צדקנו לעמך בית ישראל
אבינו מלכנו תן משיח צדקנו במהרה בימינ

כד הקמח
נעמי שמר
אֲנִי קוֹרֵא בְּסֵפֶר מְלָכִים
בַּפֶּרֶק הַשִּׁבְעָה-עָשָׂר
אֲנִי קוֹרֵא עַל אִישׁ הָאֱלֹקים
אֲשֶׁר אָמַר

כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה
וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר
עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מָטָר
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

ארץ הקדושה
ר' אברהם סלאמה
אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה יְקָרָה חֲמוּדָה
לְתוֹרָה וּתְעוּדָה תִּקָּרֵא דְרוּשָׁה
בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם הוּסַד יְסוֹדָתֵךְ
מִשָּׁמַיִם סֻלָּם נִצָּב לְעֻמָּתֵךְ
מוֹרֶה בִּשְׁלֵמוּתֵךְ
כִּי אַתְּ הַנִּבְחֶרֶת
פִּנָּה מְיֻקֶּרֶת
וְאֶבֶן הָרֹאשָׁה

רָמָה עַל גְּבוּלֵי תֵבֵל
רַב יְקָרֵךְ בַּפָּז לֹא יְסֻלֶּה
וּבְסַפִּיר עֲפָרֵךְ גַּם מַחְכִּים
אֲוִירֵךְ וּמְאִירַת עֵינַיִם בַּת יְרוּשָׁלַיִם
בִּלְבָבוֹת חֲרוּשָׁה הַר הַמּוֹרִיָּה
מְעוֹנָהּ הַמִּקְדָּשׁ הַנּוֹרָא
(לְכִסֵּא שְׁכִינָה וַאֲרוֹן הַתּוֹרָה
וַעֲבוֹדָה טְהוֹרָה
וְשֻׁלְחַן הַפָּנִים
לְכַפֵּר עֲוֹנִים
מִזְבֵּחַ נְחוּשָׁה
מְקוֹם הַנְּבוּאָה
וְאוּרִים וְתוּמִים
וְהָאֵשׁ הַנּוֹרָא בָּאָה מִמְּרוֹמִים

בְּאַרְצוֹת הָעַמִּים
אֵין עֲרוֹךְ הֲדָרֵךְ
בָּרוּךְ שֶׁבְּחָרֵךְ
לְעַמּוֹ יְרֻשָּׁה)
סַנְהֶדְרין גְדוֹלָה
רַבָּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּחֲצִי הָעֲגוּלָה
אֵצֶל הַהַרְאֵל עַיִן רָאֲתָה
אֶל תּוֹכֵךְ אַשְׁרֵי חֶלְקָהּ

אֶרֶץ הַחֲשׁוּקָה מֵאֲבוֹת
שְׁלֹשָה לְבָבוֹת
יִכְאָבוּ עֵינַיִם תִּבְכֶּינָה
דְּמָעוֹת יִשְׁאָבוּ יָדַיִם תִּרְפֶּינָה
יַעַן כִּי נְתוּנָה חֶמְדָּתָהּ לְחֵרֶם
כְּסֻכָּה בְכֶרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה
(אַתְּ רַבַּת בְּרָכוֹת בְּתוֹךְ עַם סְגֻלָּה
בָּךְ יֹפִי וּמַלְכוּת תִּפְאֶרֶת וּתְהִלָּה

מֵאָז הֵם בַּגּוֹלָה
אַתְּ רַבַּת הַמְּהוּמָה
כְּאִשָּׁה שׁוֹמֵמָה
מְכוּרָה נְטוּשָׁה)
מֵאַרְבַּע הַפֵּאוֹת שְׂרִידֵי עֲדָתֵךְ
עֵינֵיהֶם תְּלוּיוֹת אֶל אַהֲבָתֵךְ

עַד יָקִים חָרְבוֹתַיִךְ אָדוֹן הַמִּתְנַשֵּׂא
וְאוֹתָךְ יַעֲשֶׂה
בְּרִיאָה חֲדָשָׁה
הוֹמִיָּה בְאֵבֶל
עֲנִיָּה סוֹעֲרָה
עוֹד תְּהִי בְתֵבֵל לְעוֹלָם גְּבִירָה
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת
לְאוֹרֵךְ יֵלֵכוּ
וּבָך יִתְבָּרְכוּ
יַחַד אִישׁ וְאִשָּׁה
קדושה אני מבקש
הרב משה נריה
קדושה - אני מבקש.
קודש הקודשים - אני מבקש.
תנו לי קדושת ארץ ישראל.
תנו לי קדושת אהבת ישראל

ארץ ישראל
טל מנחם
ארץ ישראל, ארץ ישראל
לעולם אינך לבד בארץ ישראל
ארץ אשר תמיד עיני ה', אלוקיך בה
פה לעולם לא תעזוב אותך ההשגחה
ארבע אמות חמות מלטפות מאירות חכמה
ומעיין שלא פוסק מלנבוע השראה
ארץ ישראל ארץ ישראל
ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון
ארץ זית שמן ודבש
ארץ נחלי מים מעיינות יוצאים בבקעה בהר
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם
ארץ ישראל ארץ ישראל
כי מי שרוצה להיות איש ישראלי
דהיינו שילך מדרגא לדרגא
זה אי אפשר כי אם על ידי קדושת ארץ ישראל
ארץ ישראל ארץ ישראל
לעולם אינך לבד בארץ ישראל

ארץ חיטה ושעורה
דברים ח ח
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ
כוהנים קורבנות
אליאב חורי
אתה תקום תרחם ציון
כי עת לחננה כי בא מועד
כהנים קורבנות
לווים מנגינות
וישראל ינדבו תפילות
כהנים קורבנות
לווים מנגינות
וישראל ינדבו תפילות
נדבו תפילות

בונה ירושלים ה נדחי ישראל יכנס
כי בא מועד
כי רצו עבדך את אבניה
את עפרה יחוננו
אז כהנים קורבנות
לווים מנגינות
וישראל ינדבו תפילות
נדבו תפילות


ברכת כהנים
במדבר ו
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
עומדות היו רגלינו
תהילים
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם.

ירושלים
חיים ישראל
אלפים שנות גלות ידעה נפשנו
עד שזכינו לחזות ביופיך
דמעות חנקו את גרונינו
שעמדנו בשערייך ירושלם
אל תתעצבי עיר של מלך
משיח בן דוד יקרא בשמך...
אחת שאלתי
תהילים מ"ג
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי
לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.
נעימה לי
ר' משה אשקר הכהן
נעימה לי עירך י-ה נעימה לי
ארץ צביה מאד ערבה לי

מה נוראה נאוה ויפה
לה כלתה נפשי ונכספה
לבנינה רוחי שאפה
לראות הודה וזיו היכלי

נעימה לי...

שור כי בניה לה תאבו
מזמן רב בה לא ישבו
ועתה מתי לה ישובו
וינחלוה בגורלי

נעימה לי...

הן בשלומה שאול ישאלו
ובשמחתם זכרה יעלו
נא בשר להם קומו תעלו
להר קדשי ובית זבולי

נעימה לי...

סיפורים

האבלות אחר חורבן בית שני
"תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?; נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כך, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה…
אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט…"




טהרה שמביאה לתורה
מביא הרב שמואל אליהו שליט"א בשם מרן הרב אליהו זצ"ל:
תלמידיו של המשכיל מנדלסון התלוננו ואמרו לו שקשה להם לאכול מאכלים טרפים אחרי שהיו רגילים כל ימיהם להקפיד על כשרות.
שאל אותם מנדלסון: "האם אתם נוטלים ידיים?"
אמרו לו: "כן".
אמר להם מנדלסון: "תימנעו מנטילת ידיים ותוכלו בנקל להתנתק מהמצוות".
את הסוד הזה ידעו גם צדיקי עולם והשתמשו בו לחיוב.

סיפר הרב מרדכי אליהו זצ"ל על עשיר גדול שבא לבקר את הבבא סאלי זיע"א וכיבדו כבוד גדול.
רצה אותו עשיר להשאיר אצל הצדיק מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל זאת ממנו בשום אופן, כיוון שלא שמר כשרות ושבת.
אחרי הרבה הפצרות אמר לו הבבא סאלי שיפקיד את הכסף בידי אחיו, הבבא חאקי זיע"א.

שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א ברמלה.
בינתיים התקשר הבבא סאלי לאחיו ומסר בידו הנחיות מדויקות כיצד לנהוג עם אותו עשיר.
כשבא אותו עשיר לבית הרב ברמלה, עשה הרב לכבודו סעודה מכובדת וכיבדו בכבוד גדול.
בסיום הסעודה רצה העשיר לתת לרב את הכסף ולא קיבל.
אמר לו הרב שהוא מוכן לקבל את הכסף רק בתנאי שהעשיר יקבל על עצמו דבר אחד קטן, והוא שייטול ידיו לפני כל סעודה.
התפלא אותו עשיר ואמר, "זהו? זה כל מה שאתה מבקש ממני?! הרי זה דבר באמת פעוט", והסכים.
העמיד הרב את אשתו של אותו עשיר כערבה לקיום הבטחתו של אותו עשיר.

כשעלו אותו עשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין כדרכו סעודה של סרטנים ושאר טרפות והביאו לו.
כשבא לאכול הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל.
שאל אותו עשיר: כאן במטוס ליטול ידיים?
קראה אשתו לדיילת והביאה לו בקבוק מים ונטל ידיו בברכה. כשביקש אחר כך לאכול את האוכל הטרף המונח לפניו, לא היה מסוגל להכניסו אל פיו, עד שהחליפו את האוכל במנה אחרת, צמחית.
כשבא לביתו בצרפת אמרה לו אשתו שאם הוא רוצה לאכול כשר, חייבים להחליף את כל כלי הבית. ואם מחליפים את הכלים, אי-אפשר לאכול בהם פעם כשר ופעם טרף.
שמע אותו עשיר שבלי לחם לא חייבים ליטול ידיים, והיה אוכל בביתו כשר ומחוץ לביתו היה אוכל טרף ללא לחם.
ברבות הימים החלו בני ביתו לאכול סעודת ליל שבת ביחד עם כל המשפחה.
לצורך הסעודה הדליקה האישה נרות שבת. לא ידעה את הברכות וקנתה לשם כך סידור.
אחרי שקנתה סידור ביקשה האישה מבעלה גם לעשות קידוש בליל שבת, סוף-סוף יש בבית סידור, והיא כבר קנתה גביע.
עלעלו העשיר ואשתו בסידור וגילו שיש שם גם תפילת ערבית. התחיל אותו עשיר להתפלל ערבית בביתו. אחר איזה זמן שידלה האישה את בעלה להתפלל עם הציבור בבית הכנסת בליל שבת, שם הוא יפגוש את כל חבריו.
סוף דבר חזר אותו עשיר לבבא חאקי לתשובת השנה וביקש שיקנה לו תפילין מהודרות, שכן סוף-סוף הוא החל להתפלל מדי יום במניין. זהו שאמר הכתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים".
והגמרא (ברכות נג ע"ב) הסבירה איך נהיים קדושים: "תנא וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – אלו מים ראשונים, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – אלו מים אחרונים". פותח אדם פתח כחודו של מחט, ופותחים לו פתח כפתחו של אולם.

קישורים נוספים

טהרת המאכלים

  1. טהרת המאכלים – הרב עזריה אריאל
  2. רמב"ם, הלכות טומאת אוכלים
  3. הכשר לקבל טומאה - ויקיפדיה
  4. הכשר לקבל טומאה - ויקישיבה
  5. הכשר לטומאה - ויקימקדש
  6. טומאת אוכלים - ויקישיבה
  7. טומאת אוכלים - ויקיפדיה
  8. 'טהרה מביאה לידי קדושה' - אכילת חולין בטהרה כדרך להשגת הקדושה / יונתן רבינוביץ

טומאת מקדש וקדשיו

  1. טומאת מקדש וקדשיו - ויקישיבה
  2. מה זה טמא בחוץ וטהור בפנים- הרב עקיבא כהנא
  3. איסור לטמא לאכול קדשים - ויקיפדיה

מחוסרי כיפורים

  1. שלוש טהרות המצורע והיולדת - יונתן רבינוביץ
  2. מחוסר כיפורים – המכלול

טהרות הקודשים

  1. קודש – הלכה – ויקימקדש
  2. אכילת קדשים - ויקימקדש
  3. אכילת השלמים בטהרה - פרופ' יונתן גרוסמן
  4. אכילת הקדשים – האם היתה בישיבה או בעמידה?
  5. אכילת הקודשים - בעמידה או בישיבה - מכון לשכנו תדרשו

טומאה הותרה בציבור

  1. טומאה הותרה בציבור – ויקימקדש
  2. טומאה הותרה בציבור – ויקישיבה
  3. הגדרת הטומאה שדחויה בציבור – הרב הראל דביר

טהרת הידיים

  1. טומאת ידיים - המכלול
  2. טהרה שמביאה לתורה - הרב שמואל אליהו