Loading...

הקדמה

הכהנים מיוחדים הם לעבודת הקודש, כאשר הם לבושים בבגדי הכהונה, הם הבגדים עליהם אומר ה' למשה : "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת." (שמות כ"ח ב’).
התורה מפרטת במדויק את ארבעת הבגדים אותם לובש הכהן בעבודתו, ואת שמונת הבגדים אותם לובש כהן גדול בעבודתו, ואת בגדי הלבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים. בגדים אלו הם מיוחדים לכהנים בעת עבודתם. אין להשתמש בהם למטרות חולין, ואין לעבוד את עבודת המקדש בלעדיהם, והם נועדו "לכבוד ולתפארת": מה כוונת הדברים?
נעבור על דברי המפרשים, המפרטים את מהותם של בגדי הכהנים:
האבן עזרא: שיתפארו בהם; כי אין אחד מישראל שילבש כאלה.
ר' יוסף בכור שור: שישתמשו בהם בקודש, ולא יבואו לפני בבגדי חול; כי אין זה דרך כבוד , כי אם בבגדי תפארת וקודש.
הרמב"ן: כי אלה הבגדים -לבושי מלכות הם , כדמותם ילבשו המלכים בזמן התורה;
ועל דרך האמת: לכבוד ולתפארת -יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן , לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם
ולתפארת עוזם
רלב"ג: לכבוד ולתפארת -למדנו מזה , שהוא מחוייב שיהיו אלו הבגדים באופן שיהיו לכבוד ולתפארת;
ואם לא היו בזה האופן , כמו שבלו או נקרעו וכיוצא בזה , הנה הם פסולים
ספורנו :
לכבוד. לכבוד האל יתברך בהיותם בגדי קדש לעבודתו: ולתפארת. שיהיה כהן מורה נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו:
רבנו בחיי:
לכבוד ולתפארת. ע"ד הפשט שיתכבד ויתפאר בהם,
ולפי שהכהן הגדול מלאך ה' צבאות אצל היחידים בענין העבודה יצוה עתה להלבישו בגדי מלכות ולהיותו מלך נכבד ומפואר אצל ההמון ואז יהיה שלם בכל ...
וע"ד הקבלה לכבוד ולתפארת, יאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך שיהא משמש בהם לכבוד ולתפארת כלומר לכבוד ה' השוכן בתוכם ולתפארת ישראל, וכבר ידעת כי היה המשכן דוגמא למקדש העתיד...

מלבי"ם על שמות כ״ח:ב׳:א׳

ועשית בגדי קדש:
הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר ענינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים,
וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית,
ופי' ועשית בגדי קדש לכבוד, כי התבאר אצלנו בכ"מ שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקדש [כמ"ש למען יזמרך כבוד וכדומה] תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש,
וכבר ביארתי בפי' ישעיה (סימן ה') שיש הבדל בין כבוד ובין תפארת, שיכובד האדם גם במעלה טבעית אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית, ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה מצד מקור מחצבתה נקראת כבוד,
ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה נקראת תפארת, ושתי מדרגות אלה יתלבשו בבגדי קדש שיעשה להם משה, ר"ל שילמדם ויסייע אותם בזכותו להתלבש בלבושי יקר והדר ובזה יעשה בגדי קדש לנפש הנקראת כבוד ולנפש הנקראת תפארת…

העמק דבר:
באשר נדרש הענין שיהא אהרן מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ובפרישות נבדל מכלל ישראל. וזה אי אפשר אלא באופן שיהא נכבד בעיני הבריות שידעו ויבינו כי הוא במעלה עליונה מהם. ולא יחשבו זאת לרמות רוחא.
מש״ה היו הבגדים לתועלת שהיה בעיני ישראל לכבוד ולתפארת. והבינו מזה כי חפץ ה׳ ביקרו. וראוי להיות מרכבה לשכינה. וכן הוא בכל כה״ג.
משא״כ בגדי כהונה דכהן הדיוט לא היה לכבוד ולתפארת אלא המגבעות שעל ראשם כמש״כ להלן מקרא מ׳. אבל כה״ג היה ראוי להיות משונה בכל הליכותיו:

השפת אמת: כל בגדי כהונה שהיו להיות נדמה הכהן כמלאך ה'.
באופן כללי אנו רואים שמטרת בגדי הכהונה, להיות לבושי מלכות המתאימים לשרת בהם את מלך מלכי המלכים, כאשר הכהנים המשרתים נראים כמו מלאכי ה'.
וכך כותב הרמב"ם בספר המצוות: "ואע"פ שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד, והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש." כלומר מטרת בגדי הכהונה – עבודת ה', וכך כותב השפת אמת, כי הכהן בבגדי הקודש נדמה היה כמלאך ה'. יהי רצון שנזכה לראות בקרוב ממש כהנים בתפארתם ובכבוד מלכות שמים בבית המקדש בתפארתו, במהרה בימינו אמן.
ולסיום, נזכור גם את המשמעות החינוכית של בגדי הכהונה על הכהנים עצמם:
לפי ספר החינוך: בגדי הכהונה נועדו להשפיע על הכוהן- על הלך מחשבותיו וכוונותיו וברגע שהכוהן מתבונן בבגדיו ורואה עד כמה הם הדורים ומכובדים נזכר- לפני מי הוא עומד ומתפעל מעבודתו בפני בורא עולם.
ויחד עם זה, יש לבגדי הכהונה של הכהן השפעה על הסביבה, כי ברגע שיתבוננו בו הבריות- הדבר ישפיע עליהם וישובו אל ה'.

בהמשך, נפרט את פרטי בגדי הכהנים, את השפעתם הרוחנית כמכפרים על חטאי עם ישראל, את סגולותיהם הרוחניות להשראת שכינה, על פי מקורותינו.
Image 1
בגדי הכהן - מקור התמונה: אתר לשכנו תדרשו


Image 1
בגדי הכהנים - אילוסטרציה

בגדי הכהונה במספרים

8

בגדי כהן גדול

4

בגדי כהן הדיוט

72

פעמונים ורימונים במעיל כהן גדול

12

אבנים טובות בחושן


פרטי בגדי הכהונה

שלושה מערכות של בגדי כהונה משמשות את הכהנים בעבודת הקודש, כאשר עבודת הקודש נעשית על ידי הכהנים רק כאשר הם לובשים את בגדיהם המיוחדים לכך.
לכהן הגדול יש שתי סדרות של בגדים, סדרה של שמונה בגדים, הקרויה "בגדי זהב" אותה הוא לובש במהלך השנה וגם ביום הכיפורים הוא לובש אותה עבור קרבן התמיד והמוסף, וסדרה של ארבעה בגדים, הקרויה "בגדי לבן", כולם עשויים שש, אותה לובש הכהן הגדול עבור עבודת יום הכיפורים.
והכהן ההדיוט, כל כהן שאינו כהן גדול, לובש בעת עבודתו מערכת המורכבת מארבעה בגדים, העשויים משש (פשתן), למעט האבנט, שעל פי חלק מהדעות היה עשוי משש וצמר בצבעים שונים, כפי שנפרט בהמשך.

בגדי הכהונה הכרחיים לצורך עבודתם של הכהנים:
"כל זמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם וקדושתם קיימת בהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם"(מדרש הגדול)
"למדנו מזה שבגדי כהונה הם המקדשים הכהן לכהן להשם יתעלה, אבל בזמן שאין בגדי כהונה עליו אינו מקודש והרי הוא כזר שחייב מיתה" (רלב"ג).
וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן -- עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים (ספר החינוך).
בגדי הכהונה צריכים להיות מכובדים ומתוקנים:
"לכבוד ולתפארת; ואם לא היו בזה האופן , כמו שבלו או נקרעו וכיוצא בזה , הנה הם פסולים" (רלב"ג)
יש ללבוש את בגדי הכהונה לשם שמים:
ואע"פ שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד, והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. (ספר המצוות לרמב"ם)

להלן נפרט את שלושת סדרות בגדי הכהנים: בגדי כהן הדיוט, בגדי כהן גדול, ובגדי כהן גדול בעבודת יום הכיפורים.

בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים: כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר. (רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח א-ג) יש דעה שאבנט כהן הדיוט היה עשוי פשתן.
הבגד מראהו איור אילוסטרציה
כתונת חלוק ארוך מפשתן, ארוג בצורת משבצות כתונת
מכנסים קצרים, מהמתניים עד הברך, ארוגים מפשתן. את המכנסיים מהדקים אל הגוף ב"שנצים", מין שרוך שהיה מושחל בקפל, בחלק העליון של המכנסיים. מכנסים
מגבעת רצועת בד, אורכה 16 אמה, עשויה מפשתן. נכרכת ככובע. מגבעת
אבנט אורכו 32 אמה, ורחבו כשלש אצבעות. יש מחלוקת תנאים אם היה עשוי פשתן או עשוי שעטנז: מעשה רוקם של פשתן, תכלת, ארגמן, ותולעת שני, ולהלכה פוסק הרמב"ם שהיה עשוי שעטנז. אבנט

סדר לבישת הבגדים • לובש המכנסים תחלה
• וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו
• ואח"כ לובש הכתונת
• ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו (המרפקים)
• ומקיפו כרך על כרך
• עד שגומר וקושר:
• ואח"כ צונף במצנפת כמין כובע:
(משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו י, א-ב)

פרטים נוספים
• הכהן כורך את האבנט סביבו מספר פעמים.
• מחלוקת בין רבי לר' אלעזר בר שמעון לגבי אבנט של כהן הדיוט: רבי אומר שהיה של כלאים, ור' אלעזר בר שמעון אומר של בוץ (יומא י"ב:).
• מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד אם רשאי כהן הדיוט ללבוש את האבנט שלא בשעת העבודה, מפני שהוא כלאיים.

גם תרומת הדשן נעשית בבגדי כהונה, אך בבגדים פחותים מבגדי הכהונה הרגילים, וכפי שכותב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ב׳:י׳):
• הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן.
• וְהִיא עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹת כְּהֻנָּה.
• וּבִגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁתּוֹרֵם בָּהֶן הַדֶּשֶׁן יִהְיוּ פְּחוּתִין מִן הַבְּגָדִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶם בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ד) "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן".
• אֵינוֹ אוֹמֵר אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בִּגְדֵי חֹל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ פְּחוּתִין מִן הָרִאשׁוֹנִים. לְפִי שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ בִּבְגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ:




בגדי כהן גדול
והם שמונה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ.
ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם הוא, והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.
(משנה תורה, הלכות כלי המקדש פרק ח א-ג)

הבגד מראהו איור אילוסטרציה
מעיל בגד תכלת ארוך ללא שרוולים. בקצהו תלויים פעמוני זהב ורימוני צמר. מעיל
אפוד מעין סינר ארוך, ארוג מחוטי זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן. נקשר קדימה על ידי "חשב האפוד". על שתי כתפותיו משובצות שתי אבני שוהם שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. אפוד
חושן "ארכו של חושן שתי זרתות ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע וקבועים בו ארבעה טורים אבן וכל אבן ואבן היה מרובע, ומפתח שמות י"ב שבטים על י"ב אבנים." (רבנו בחיי) חושן
ציץ טס זהב, עליו חרוטות המילים "קדש לה'" (נקשר למצח הכהן הגדול בשלושה חוטי צמר צבוע בתכלת, שנים מכל צד ואחד כלפי מעלה ציץ
כתונת כנ"ל כתונת
מכנסים כנ"ל מכנסים
מצנפת רצועת בד, אורכה 16 אמה, עשויה מפשתן. נכרכת סביב הראש. מצנפת
אבנט עשוי מעשה רוקם מארבעה מינים – פשתן, תכלת, ארגמן, תולעת שני. אורכו 32 אמה, ורחבו כשלש אצבעות. אבנט


סדר לבישת הבגדים
• לובש המכנסים תחלה
• וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו
• ואח"כ לובש הכתונת
• ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו (המרפקים)
• ומקיפו כרך על כרך
• עד שגומר וקושר:
• כהן גדול אחר שחוגר באבנט לובש המעיל
• ועל המעיל האפוד והחושן
• וחוגר בחשב האפוד על המעיל מתחת החושן ולפיכך נקרא מעיל האפוד שחוגרו באפוד
• ואחר כך צונף במצנפת
• וקושר הציץ למעלה מן המצנפת ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת:
(משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו י, א, ג)


הלכות נוספות
(משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, י, ד-ו)

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר "ועשית בגדי קדש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות".
כהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש, שנאמר: "וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה": בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר "הקרב יומת".
כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך היתר בגדים, כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד, הרי זה מחלל העבודה וחייב מיתה בידי שמים:
תניא ביומא [דף ס״ט] בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור אלא לצורך גדול, כגון שמעון הצדיק כשיצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון, ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן.
כל בגד מבגדי כהונה שהתלכלך, אין מכבסים אותו, אלא מניחים לפתילות ולובשים בגד חדש במקומו. ובגדי כהן גדול שבלו, גונזין אותן.
(משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ח, הלכה ה')
מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד אם רשאי הכהן ללבוש את האבנט שלא בשעת העבודה, מפני שהוא כלאיים.

נאמר בבגדי כהונה "על בשרו ולבשם", מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים אפילו נימא אחת או עפר או כינה מתה, אם היתה בין בשר לבגד, הרי זו חציצה ועבודתו פסולה.
לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניח תפילין בשעת העבודה, מניח

הכיתוב על אבני השוהם באפוד:
על שתי כתפות האפוד של הכהן הגדול, נקבעו שני אבני שוהם, ועליהם שמות שבטי ישראל,
ככתוב (שמות כח, יב): 'וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן'.

על אבני השהם היו חקוקים שמות שבטי ישראל – "כתולדתם"'. באשר לסדר שמות השבטים על האבנים יש כמה דעות (סוטה ל"ו ע"א ע"ב):
א. בסדר לידתם – כמתואר בפרשת ויצא, זאת בשינוי אחד: יהודה בראש.
ב. כפי שנימנו בתחילת ספר שמות: בני השפחות באמצע.
ג. בסדר שעמדו בהר גריזים ובהר עיבל.
ד. בסדר לידת האימהות: לאה, בלהה, זלפה, רחל.
כאשר בכל מקרה, מנין האותיות בכל אבן צריך להיות 25 (סוטה ל"ו ע"א).

שיטת רש"י, בפירוש על שמות כ"ח י: "כתולדותם" - לפי סדר לידתם
ראובן גד
שמעון אשר
לוי יששכר
יהודה זבולן
דן יוסף
נפתלי בנימין



שיטת הרמב"ם: בני לאה "כסדרן" על שני אבני השהם, בני השפחות "באמצע", ובני רחל, "אחד מכאן ואחד מכאן". כשיטת רבי חנינא בן גמליאל
ראובן שמעון
לוי יהודה
יששכר זבולן
נפתלי דן
גד אשר
יהוסף בנימין

עוד על סדר השבטים באבני השהם ואופן הכיתוב, ראו בויקימקדש



עוד על החושן והאורים והתומים
• הכיתוב על גבי אבני החושן:
שמות השבטים היו חרוטים על אבני החושן, על כל אבן שם של השבט המקביל לאבן זו. אבל, כדי שיהיו על אבני החושן כל אותיות ה- א"ב, הוסיפו גם את המילים "אברהם יצחק יעקב" וכן "שבטי ישרון". (יומא ע"ג)
יש שתי דעות עיקריות איך התווספו מילים אלו:
או שהשלימו כל חריטה של כל אבן להיות בת 6 אותיות: לדוגמה, ראובן א, שמעון ב, לוי רהם, יהודה י, וכך הלאה. (רבינו בחיי, חזקוני, בעל הטורים).
• או שהמילים אברהם יצחק יעקב נחרטו על אבנו של ראובן, והמילים "כל אלה שבטי ישראל (על פי פסיקתא זוטרתי, שמות כח) או "שבטי י-ה" (על פי מנחת חינוך צט) נחרטו על אבנו של בנימין.
עוד על סדר השבטים באבני החושן ותוכן הכיתוב על האבנים, ראו בויקימקדש
• האורים והתומים: היה זה קלף קדוש, עם שמות קדושים שנמסרו למשה מהקב"ה, והוכנסו לתוך הכפל אשר בחושן.
• וכך מבאר רש"י על במדבר כ"ז כ"א:
"הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם (המפורש) לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב (של השם המפורש) הוא קרוי משפט, שנאמר, בעת מינוי יהושע בן נון לממשיכו של משה רבינו :"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה"

אופן השאלה באורים ותומים (משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו י, יא)
וכיצד שואלין?
עומד הכהן ופניו לפני הארון
והשואל מאחריו פניו לאחרי הכהן.
ואומר השואל: אעלה או לא אעלה
ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו
ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו
והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה:


בגדי לבן של כהן גדול: בהן הוא עושה את עבודת יום הכיפורים
הם ארבעה כלים שמשמש בהן כהן גדול ביום הכיפורים: כתנת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת. וארבעתן לבנים, וחוטן כפול ששה, ומן הפשתן לבדו הם.
ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים, אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים.
(משנה תורה הלכות כלי המקדש פרק ח א-ג)

ומדוע בגדי כהן גדול ביום הכיפורים היו בגדי לבן?
אומרים חז"ל (ויקרא רבה כ״א:י׳):
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר מִפְּנֵי מָה אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס בְּבִגְדֵי זָהָב, אֶלָּא אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר, כְּדֵי שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לַשָּׂטָן לְקַטְרֵג וְלוֹמַר אֶתְמוֹל עָשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב וְהַיּוֹם הֵם מְבַקְּשִׁים לְשַׁמֵּשׁ בְּבִגְדֵי זָהב

הסבר נוסף לבגדי הלבן ביום הכיפורים מביא השם משמואל (תצוה ג׳:כ׳):
והנה כ"ג ביוה"כ כשנכנס לפני ולפנים הי' בתכלית האימה ויראה, וע"כ הוצרך פרישה שבעת ימים מקודם, שפירש"י יומא (ח':) שזה פרישתו לקדושה לכנס למחנה שכינה וכו' שחלה עליו אימה בהבדלתו מן הבריות, ובפייט אתה כוננת הי' עומד באימה לפני א' עליון וסמך וכו', והיינו שתיכף שלבש בגדי לבן לצורך פנים לבש אימה ופחד, והרי אמרנו שלעומת היראה שבו, מתייראין ג"כ ממנו ע"כ הי' זה במקום בגדי זהב:


הבגד מראהו איור אילוסטרציה
כתונת כנ"ל כתונת
מכנסים כנ"ל מכנסים
מצנפת כנ"ל מצנפת
אבנט עשוי פשתן לבן בלבד, בלי צמר, בלי רקמה. אורכו 32 אמה, רוחבו כשלש אצבעות אבנט

סדר לבישת הבגדים
• לובש המכנסים תחלה
• וחוגר את המכנסים למעלה מטיבורו מעל מתניו
• ואח"כ לובש הכתונת
• ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו (המרפקים)
• ומקיפו כרך על כרך
• עד שגומר וקושר:
• ואח"כ צונף במצנפת כמין כובע:
בגדי לבן שעובד בהם ביום הכיפורים עצמו, אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר: והניחם שם והם אסורין בהנאה.

פרטים נוספים על עשיית בגדי הכהונה
כל מקום שנאמר בתורה "מעשה רוקם" (האבנט) הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג ו"מעשה חושב" (החושן) הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין פנים ואחור: (רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח, הלכה ט"ו)

סוגי חוטים שהיו בבגדי הכהונה (יומא ע"א ע"ב, רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט):

הבגד מס. הגידים בכל חוט סוג חוטים
כתונת, מצנפת, מגבעות, מכנסיים שש: 6 גידי פשתן פשתן
אבנט של כהן גדול, וי"א גם אבנט של כהן הדיוט 4 מיני גידים, מכל מין ששה גידים, סה"כ כל חוט עשוי 24 גידים. פשתן, תכלת, ארגמן, תולעת שני
מעיל 12 גידים בכל חוט. תכלת
רימוני המעיל משזר: 3 סוגים של צבעים, כל צבע שזור מ-8 גידים, סה"כ 24 גידים בכל חוט תכלת וארגמן ותולעת שני: כל מין שזור 8.
פרוכת שישה גידים מכל סוג: סה"כ 24 גידים בכל חוט פשתן, תכלת, ארגמן, תולעת שני
חושן ואפוד מחברים חוט זהב לכל 6 חוטים מאחד מסוגי החוטים (פשתן, תכלת, ארגמן, תולעת שני), וכך מקבלים חוט בעובי 7*4=28 גידים זהב, פשתן, תכלת, ארגמן, תולעת שני


אופן השמת הפעמונים לפי הרמב"ם: (רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט ד):
למעיל יש 2 כנפיים: כנפיים קדמיות וכנפיים אחוריות. אין לו שרוולים, והוא מחובר רק בפי המעיל, כנגד כל הגרון.
סה"כ תולים 72 רימוני צמר, 36 בכל כנף של המעיל, ובין כל שני רימונים תולים פעמון זהב, וכך מקבלים בשולי המעיל פעמון ורימון, פעמון ורימון, ובשני צדי שולי המעיל.

סדר הפעמונים והרימונים: 2 דעות:

יש דעה שבין כל 2 רימונים היה פעמון: לדעת רש"י, התוספות, והרמב"ם.
פעמון ורימון

ויש דעה שבתוך כל רימון היה פעמון: לדעת הרמב"ן והראב"ע.
פעמון ורימון



הסבר מפורט על בגדי הכהונה, מאת הסמ"ג:
מצות עשה קעג - שילבשו הכהנים את בגדי הכוהנים
מצוה עשה שיהו הכהנים לובשים בגדי כהונה לעבודה שנאמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי. ושלשה מינים הם: בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן.
בגדי כהן הדיוט
• הם ארבעה כלים: כתונת, ומכנסיים, ומגבעות, ואבנט.
• וארבעתן היו של פשתן, לבנים וחוטן כפול ששה,
• והאבנט היה בו כלאים שהיה רקום בצמר
• שבכולם כתוב בפ׳ פקודי שש וכתיב ואת והאבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם,
• וכן אומר רבא ביומא [דף י״ב ע"ב] כי אבנטו של כהן גדול שהיה של כלאים כל השנה זהו אבנטו של כהן הדיוט
• וכל מקום שנאמר בתורה שש [בפ׳ בא לו דף ע״א] צריך שיהא חוטין כפול ששה מפשתים ומקום שנאמר בד גם הוא מפשתים אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה
• ואין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. [שם במשנה]

בגדי זהב
• הם בגדי כהן גדול מוסף על הארבעה של כהן הדיוט והם: חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ.
• ובארבעה של כהן הדיוט יש שינוי כי מצנפת של כהן גדול קרויה מצנפת, ושל כהן הדיוט קרוי מגבעת,
• מפני שהמצנפת של כהן גדול היתה קצרה יותר
• כדאמרינן בזבחים [דף י״ט] שערו הי׳ נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין שהרי מקום יש בראש להניח שני תפילין והציץ והתפילין היו שם
• רק שהציץ לצד המצח והתפילין לצד המצנפת
• ומגבעות כהן הדיוט היתה מכסה את הראש לבד מקום תפילין אחרים לכך קרויה מגבעות
• כך פירש רבינו יצחק ברבי אשר הלוי [בתוספות דיומא דף י״ב בד״ה אלא ובסוכה דף ה׳ בד״ה ואל], [בדף ע״א דלעיל]

בגדי לבן
• הם ארבעה כלים שמשתמש בהן כהן גדול ביום הכפורים: כתונת, ומכנסים, ומצנפת, ואבנט.
• וארבעתן לבנים
• וחוטן כפול ששה
• ומן הפשתן לבדו הן.
• גרסינן ביומא [דף ע״ב] במתניתא תנא כל מקום שנא׳ בתורה מעשה רוקם הוא שיהו הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד באריג בלבד מפני שהן מעשה מחט
• ומעשה חושב הוא שתהא הצורה נכרת משני צדדין פנים ואחור מפני שהם מעשה אורג.

כיצד מעשה אפוד
• פי׳ רבינו שלמה [בפירוש חומש פרשה תצוה] וזה לשונו
• האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים
• וחוגרו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו
• רחבו כרוחב גבו של אדם ויותר
• ומגיע עד עקיביו
• והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג
• ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו
• והכתיפות מחוברות בחשב אחת לימין ואחת לשמאל מעשה מחט מאחורי הכהן לשתי קצות רחבו של סינר
• וכשזוקפן עומדות לו על שתי כתיפיו
• והם כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד ארוכות כדי שיעור לזוקפן אצל צוארו מכאן ומכאן
• ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט
• ואבני השוהם קבועות בהן אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאלו
• המשבצות נתונות בראשיהם לפני כתיפיו
• ושני עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשתי קצות רחבו העליון אחת לימין ואחת לשמאל
• ושני ראשי השרשרות תקועין במשבצות בימין
• וכן ראשי שרשרות השמאלית תקועין במשבצות האפוד שבכתף שמאל
• נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד מלפניו
• ועוד שתי טבעות בשתי קצות החשן בתחתיתו וכנגדו שני טבעות בשתי כתיפות האפוד מלמטה בראשו התחתון
• טבעות החשן מול טבעות האפוד שוכבין זה על זה
• ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחושן שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהיה נד ונבדל והולך וחוזר במעשה האפוד והחשן
• כתוב שיהו נעשים מזהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר
• וירקעו את פחי הזהב וקצץ הפתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב
• ולמד מכאן ביומא [דף ע״א] שכל ארבעת המינין שכפול כל אחד לששה היה חוט של זהב עם כל אחד ואחד מן המינין ואח״כ שוזר את כולן כאחד
• נמצא חוטן כפול עשרים ושמנה
• תניא ביומא [דף ע״א] דברים שנ׳ בהן שש חוטן כפול שש. משזר ולא שש חוטן כפול שמונה. מעיל שנים עשר׳. פרוכת עשרים וארבעה. חשן ואפוד עשרים ושמנה:

מעשה החשן
• הי׳ מחמשת המינין הללו ארוג מעשה חושב
• ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים
• נמצא זרת על זרת מרובע
• וכתיב ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים
• פירש״י [בפי׳ חומש דלעיל] הוא כתב שם המקודש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו.
• וביומא [דף ע״ג] אמר ר׳ יוחנן שהאותיות בולטות להשיב.
• ובמקדש שני היה החשן שאי אפשר להיות כהן גדול מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם
• ועל שם אותו כתב קרוי משפט שנאמר ושאל לו במשפט האורים את משפט ב״י דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות אם לא לעשות
• ולפי מדרש אגדה [בערכין דף ט״ז] שהחשן מכפר על מעוותי הדין על כן נק׳ משפט על שם סליחת המשפט.
• וקבוע בו ארבעה טורי׳ של אבן המפורשים בתורה
• כל אבן מהן מרובעת ומשוקעת בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבעה רוחותיו
• ומפותח על האבנים שמות השבטים כתולדותם
• ונמצא כתוב על אודם ראובן ועל ישפה בנימין
• וכותב בתחילה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב
• וכותב למטה מבנימן שבטי יה כדי שיהו כל האותיות מצויות שם
• כדמפרש ביומא [דף ע״ב]


הכיתוב על שני אבני השוהם
• על שתי אבני השוהם היה כתוב ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי על אבן אחת כתולדותם כסדר שנולדו
• ועל השנייה לצד שמאל גד ואשר יששכר זבולון יוסף ובנימין מלא
• שכך כתוב מלא במקום תולדותיו
• נמצאו עשרים וחמשה אותיות בכל אחת כך פי׳ רש״י [בפי׳ חומש דלעיל]
• ורבינו משה פירש [בפרק ט׳ דהלכות כלי המקדש] שכך היו כותבין כזה
• ראובן. שמעון. לוי. יהודה.יששכר. זבולון. נפתלי. דן. גד. אשר. יהוסף. בנימין.
• והיה כותב יהוסף בה״י להשלים עשרים וחמש אותיות
• ומחלוקת אמוראי׳ הוא סוטה [דף ל״ו]:

המעיל
• שהאפוד נתון עליו לחגירה היה כולו תכלת שאין מין אחר מעורב בו
• ופתיחת בית הצואר שלו כפול בתוכו להיות לו שפה
• וכפולתו היה מעשה אורג ולא מעשה מחט שנאמר ועשי׳ את מעיל האפוד כליל תכלת
• והי׳ פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג
• וכתי׳ ועשי׳ על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכה סביב פעמון זהב ורימון פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב
• ובעשייתו נא׳ ויעש על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר
• ואמרו רבותינו [ביומא דף ע״א] כל מקום שנא׳ משזר לבדו בלא שש חוטן כפול שמונה של כל מין ומין
• ועושה מהן כמין רימונים שלא נפתחו פיהם
• והפעמונים הם זגים עם הענבלים שבתוכם
• והיה בין שני רמונים תלוי פעמון אחד וכן סביב סביב:

מעשה הציץ
• כתיב ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳ ושמת אותו על פתיל תכלת והי׳ על המצנפת אל מול פני המצנפת יהי׳
• ותניא בסוכה [ד״ה] ובשבת [דף ס״ג] שהציץ הי׳ כמין טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאזן לאזן
• וכותב עליו שני שיטין קדש למ״ד למטה יו״ד ה״א מלמעלה
• אמר ר׳ אלעזר ברבי יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה׳ בשיטה אחת [בפרש״י דלעיל כל הסוגיא]
• הכתובין מכחישין זה את זה כאן הוא אומר על פתיל תכלת ובמקום אחר הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת
• ועוד כתוב כאן והי׳ על המצנפת ולמטה הוא אומר והי׳ על מצח אהרן
• וצריך לישבם
• כי בשחיטת קדשים שנינו [פ״ב דף י״ט] שערו הי׳ נר׳ בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין
• למדנו שהמצנפת בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה
• והי׳ הציץ נקוב בשני ראשיו ובאמצעיתו
• ובאותן ג׳ מקומות היה ששה פתילים פתיל מלמטה לצד הבשר ופתיל אחד מלמעלה מבחוץ
• וקושר כל ראשי הפתילי׳ מאחורי העורף
• ונמצאו בין אורך הטס והפתילין מקיפין את הראש
• נמצא פתיל האמצעי כשראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה
• נמצא עשוי כמין כובע ומחזק שלא יפול
• ועל פתיל האמצעי הוא אומר והי׳ על המצנפת
• ועל פתיל החיצון הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת
• ועל פתיל התחתון של צד בשר הוא אומר ושמת אותו על פתיל תכלת
• עתה נתקיימו כל המקראות:
כתונת
הציץ של כהן גדול, עם כיתוב בכתב עברי עתיק: הכין הרב צבי רוגין שליט"א



פרטי אבני החושן
רבנו בחיי (תצוה כח ל) מפרש את מהותה של כל אבן בחושן המשפט ואיך מסמלות האבנים את מהותם של שבטי ישורון:
ועשית חשן משפט מעשה חושב. כך היה מעשה החושן אורג בגד מעשה חושב מן התכלת ומן הארגמן ותולעת שני ושש, והיה לוקח חוט א' של זהב ונותנו על ו' חוטין של תכלת וכופל הז' חוטין כאחד וכן היה עושה חוט א' של זהב עם ו' של ארגמן וחוט אחד של זהב עם ששה של פשתן, וזהו שכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש כ"ח חוטין שכתוב (שמות לט) ויקרעו את פחי הזהב וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מלמד שחוט של זהב כפול בתוכם.
ארכו של חושן שתי זרתות ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע וקבועים בו ארבעה טורים אבן וכל אבן ואבן היה מרובע, ומפתח שמות י"ב שבטים על י"ב אבנים, ראובן היה מפותח על אבן אודם, שמעון על פטדה, וכן כולם.
ומלבד י"ב שבטים שהיו כתובים על י"ב אבנים הללו היו כתובים שמות האבות אברהם יצחק יעקב ושבטי ישרון.

סוגי האבנים, האבן לכל שבט, מהותן וסגולותיהן
השבט האבן הטובה הקשר בין השבט לאבן המייצגת אותו – עפ"י רבנו בחיי סגולתו – עפ"י רבנו בחיי זיהוי של האבן בימינו – עפ"י פרופ' זהר עמר שרטוט של האבן (AI)
ראובן אודם על שם שהאדימו פניו כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש טוב להריון, ללידה קלה. קרנליאן ראובן
שמעון פטדה ירוק, על שם שהוריקו פניו של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וכן כל מי שחטאו משבט שמעון בבנות מואב מקררת את הגוף אוליבין שמעון
לוי ברקת נוצצת כברק ומאירה. והוא אבן שתלה נח בתיבה ממה שכתוב "צהר תעשה לתיבה"... ונתנה ללוי מפני ששבט לוי היו מאירין בתורה כענין שנאמר (דברים לג) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", וכן משה שהיה משבט לוי כשנולד נתמלא כל הבית אורה ונאמר בו "כי קרן עור פניו" וכתיב (קהלת ח) "חכמת אדם תאיר פניו" מחכימת פתי ומאירת העינים מלבד שמשתמשין בעצם גופה כמו שמשתמשין באור הנר גרנט לוי
יהודה נפך האבן ירוקה ככרתי... ונתנה ליהודה על שם שהוריקו פניו במעשה תמר ונתגבר על יצרו והודה ולא בוש והוריקו פניו גם כן על שחשדו אביו על יוסף הוא שכתוב (בראשית לז) "חיה רעה אכלתהו", וכשבא לברך את בניו אמר לו (שם מט) "מטרף בני עלית" אז נעשו פניו זכים ומבוהקים כנפך הזה שזיוו מבהיק וכן כתוב ביהודה (שם) "ידך בערף אויביך" כל מי שנושא את האבן, אויביו הופכין לו עורף ולכך נקרא נפך אזמרגד יהודה
יששכר ספיר והוא מראה תכלת, ונתנה ליששכר לפי שהיו גדולים בחכמת התורה שנאמר (דברי הימים א יב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ולוחות התורה של סנפירינון היו, וכן מצינו במתן תורה (שמות כד) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". כסא הכבוד שראה יחזקאל: "כמראה אבן ספיר דמות כסא", צבע של ענווה ושפלות נאה לבחורים ונאה לזקנים, וזהו שכתוב (ישעיה נז) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח." טוב לאור העינים ולכך מעבירין אותו על העינים, וכן התורה מאירת עינים ואמרו האבן הזאת תועיל לכל כאב ונפיחה באיזה מקום שתהיה בגוף וכן התורה מרפאה לכל הגוף, וכן אמרו רז"ל חש בראשו יעסוק בתורה. לזוריט יששכר
זבולון יהלום לבנה כלה על שם שהכסף לבן והוא סימן לעשרו של זבולן שנאמר (בראשית מט) "זבולן לחוף ימים ישכון" מצלחת בפרקמטיא, מביאה שינה על האדם כלקדון ירוק זבולון
דן לשם נמצא בו פרצוף אדם מהופך על שם שהפכו שבט דן את הקערה על פיה והפכו לשם לסמל בפסל מיכה. ענבר דן
נפתלי שבו נתנה לנפתלי שהיא לשון חבור על שם (בראשית ל) "נפתולי אלהים נפתלתי." מושכת האדם על הרכב ומצלחת אותו בענין הרכיבה כל ימיו. על שהיא מחברת אותו אל הרכב נתנה לנפתלי שהיא לשון חבור על שם (בראשית ל) "נפתולי אלהים נפתלתי." הפרשים מתמידים לנושאה. מושכת האדם על הרכב ומצלחת אותו בענין הרכיבה כל ימיו. על שהיא מחברת אותו אל הרכב פחם מאובן נפתלי
גד אחלמה שכשם שאחלמה והוא קרישטא"ל מצוי הרבה אצל בני אדם והכל מכירים אותו, כך שבטו של גד היו מרובין והרוגיהם נכרין הוא שכתוב (שם לג) "וטרף זרוע אף קדקד" מחזקת את הלב שלא ירך בלכתו למלחמה ולכך נקראת אחלמה מלשון חוזק אוניקס־סרדוניקס גד
אשר תרשיש גוון שלה דומה לגוון השמן, ויש שפירשו שהיא האבן שצבעה תכלת ותרגומו כרום ימא שהרי גוון הים כעין תכלת, ומצינו ים ששמו תרשיש סגולת האבן הזאת לעכל המאכל, וכל שכן למי ששוחק אותה ומערבה במאכלו ונעשה בזה עב ושמן בריל אשר
יוסף שהם נקראת שהם, ויש בה אותיות השם, על שם (שם לט) "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח", וכתיב (שם) "ויתן חנו בעיני שר בית הסהר" סגולת אבן זה לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, ומי שנושאה בבית המלכות תועיל הרבה ויצליח ויהיו דבריו נשמעים קריסטל יוסף
בנימין ישפה היא כלולה מגוונים הרבה אדומה שחורה ירוקה. נתנה לבנימין לפי שנשתנה לבו לגוונים הרבה וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא ואעפ"כ נתגבר על יצרו והיה מעצור לרוחו ולא גלה הדבר לאביו, ולכך נתנה לו האבן הזאת, ונקראת ישפה שתי מלות יש פה, וזה יורה על מעלתו שאע"פ שהיה לו פה והיה לו לגלות הדבר שתק ולא גלה. וסגולת האבן הזאת לעצור הדם אופַל בנימין
ומסכם רבנו בחיי וכותב:
"אלה י"ב אבנים הקבועים בבגד החושן ואלה שמותם ושמות י"ב השבטים מפותחים בהם כסדר לידתן שבט ושבט כתוב על אבנו המיוחדת לו והכל בהשגחה גמורה וכוונה נפלאה"

כתונת
אבני החושן שאסף הרב צבי רוגין שליט"א


סוד בגדי הכהונה

כותב הבן איש חי:
"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך":
אמר לו שימשיך לו עליו ע"י כוונותיו כח גדול מן כתונת אור,
שהיא בגדי קודש שיאירו בו,
ואמר לו שיעשם לכבוד להאיר לנשמה שבו,
ולתפארת להאיר לגוף שבו,
כדי שבזאת ההארה שימשיך לו מן בגדי קודש הם כתונת האור,
יזדכך החומר שלו המתהווה מן ארבע יסודות שבגופו,
וכיוון שיהיה חומר שלו זך וקדוש,
אז אלה שמונה הבגדים אשר יעשו לו
יצא מהם פועל טוב,
שיהיו מכפרים בעד שמונה מיני עוונות.
ולכן בתחילה אמור לו "ועשית בגדי קודש" כי זה קאי על בגדים הרוחנים אשר ימשיך לו מן כתונת אור הרוחנית, וזה א"א להיות ע"י אחרים, כי אם רק ע"י מרע"ה היודע בסוד השי"ת וכוחו גדול ועצום.


וכך כותב המלבי"ם על בגדי הכהונה, שהבגדים החיצוניים מורים על מלבושי הנפש:
הנה הבגדים שציוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה,
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש,
ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית.
ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד" כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד" בכתבי הקודש (כמו שנאמר תהלים ל' י"ג "למען יזמרך כבוד") תעשה בגדי קודש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש.

ומסביר הזוהר הקדוש (הזוה"ק, דף רי"ח ע"ב) לגבי הציץ:
בֹּא וּרְאֵה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ, שֶׁכָּל אוֹתָם עַזֵּי הַמֵּצַח שֶׁאֵין לָהֶם בּוּשָׁה, אֵין לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. כָּל עַזֵּי הַמֵּצַח שֶׁהָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּאוֹתוֹ הַצִּיץ, הָיוּ מְשַׁבְּרִים אֶת לִבָּם וּמִסְתַּכְּלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁצִּיץ הָיָה עוֹמֵד עַל אוֹת, וְכָל מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְלָכֵן הַצִּיץ מְכַפֵּר עַל אוֹתָם עַזֵּי פָנִים, עַזֵּי מֵצַח.
אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָיוּ חֲקוּקוֹת עַל הַצִּיץ, הָיוּ מְאִירוֹת וּבוֹלְטוֹת וְנוֹצְצוֹת. כָּל מִי שֶׁהָיָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹתָהּ הִתְנוֹצְצוּת שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת, נוֹפְלוֹת פָּנָיו מֵאֵימָה וְהָיָה נִשְׁבָּר לִבּוֹ, וְאָז הַצִּיץ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. כְּמוֹ זֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא גּוֹרֵם לִשְׁבֹּר לִבּוֹ וּלְהִכָּנַע מִלִּפְנֵי רִבּוֹנוֹ.

סוד אבני החושן, מתוך פירושו של רבנו בחיי על אבני החושן:
וכסדר הזה היו כתובים ראובן א' על אודם, שמעון ב' על פטדה, לוי רה"ם על ברקת, יהודה י' על נופך, יששכר צ' על ספיר, זבולן ח' על יהלום, דן ק' יע"ק על לשם, נפתלי ב' על שבו, גד שבט"י על אחלמה, אשר יש"ר על תרשיש, יוסף ו"ן על שהם, בנימין על ישפה,
הרי לך בכל אבן ואבן ששה אותיות להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בי"ב שבטים,
והיו באבני חושן ע"ב אותיות כי י"ב פעמים ששה הם ע"ב והם כנגד ע"ב אותיות של השם הגדול
להורות בזה קיום העולם שנברא בע"ב שעות
שהרי העולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וששת ימי המעשה ע"ב שעות יש בהם י"ב שעות בכל יום,
וזהו שאמר הכתוב (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה כמנין חס"ד,
ולמדנו מזה שהעולם שנברא בע"ב שעות מתקיים בזכות השבטים שבהם ע"ב אותיות
והנה בנימין שהיה מפותח על ישפה היה מלא ולא היה בו סמך אותיות מן האבות כשאר השבטים כי לא נשתיירו מבני בנימין במעשה פלגש בגבעה כי אם שש מאות בזכות בנימין שהיה מפותח באבני החשן ששה אותיות.
ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י"ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן.

השפעתם הרוחנית של בגדי הכהונה

כותב בעל ספר החינוך - מצות עשה קעג:
משורשי המצוה היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכונותיו,
והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד.
וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר.
ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל ענינו היה צריך גם זה.
ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה:) שנתחייבו להיות אורך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך (יומא עב:) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו,
והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברוב ההיקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים.
וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה.
וכבר כתבנו (מצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל ה'.
האור החיים על שמות כ״ח:ב׳:ג׳ מסביר על מהותם של בגדי כהן גדול כמכפרים את הפגמים שהגיעו למקום עליון, וכך מתקנים את עוונות בני האדם:
או יאמר, כי בא ה' לתת טעם למה צוה ח' בגדים - ד' לבן וד' זהב, ואמר: הטעם הוא - לכבוד ולתפארת, פירוש, על פי דבריהם ז"ל (הקדמת תיקונים) כי הח' בגדים ד' של בגדי לבן ירמזו אל ד' אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא, וד' בגדי זהב ירמזו אל ד' אותיות של שם אדנ"י. ודע כי שם הוי"ה ברוך הוא יתיחס אליו כינוי התפארת כידוע, ושם אדנ"י יתיחס אליו כינוי הכבוד, והוא אומרו: ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד, כנגד בגדי זהב; ולתפארת, כנגד בגדי לבן, וסדר הכתוב סדר הדרגות הקדושה זו למעלה מזו והקדים לכבוד. והבן. וצוה ה' עשות ח' בגדים שבאמצעותם יתכפר פגמים אשר יסבבו בני האדם אשר יגיע למקום עליון, ובזה יכופר העון ההוא.
ולדרך זה יש לתת טוב טעם למה הקפיד ה' על הבגדים באהרן ולא במשה, על דרך אומרם ז"ל (ערכין ט"ז) ח' בגדי כהונה מכפרים על ח' מיני עבירות שיהיה בבני ישראל, אשר על כן לא צוה ה' הדבר אלא להכהן העומד לשרת הוא ובניו כל הימים לכפר על בני ישראל, מה שאין כן משה שכל מה ששמש בז' ימי המילואים לא היה אלא לכפרת אהרן ובניו למלא את ידם לעבוד לפני ה', לא היה צורך למה שיכפרו הבגדים כנזכר, לזה שמש בחלוק וגו':

אומרים חז"ל (זבחים פ"ח ע"ב):
"ואמר רבי עיניני בר ששון:
למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה?
לומר לך:
מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין:
כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם
מכנסים מכפרת על גילוי עריות שנאמר (שמות כח, מב) ועשה להם מכנסי בד [לכסות (את) בשר ערוה]
מצנפת מכפרת על גסי הרוח מנין אמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה
אבנט מכפר על הרהור הלב, היכא דאיתיה
חושן מכפר על הדינין שנא' (שמות כח, טו) ועשית חושן משפט
אפוד מכפר על עבודת כוכבים שנאמר (הושע ג, ד) אין אפוד ותרפים
מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע
וציץ מכפר על עזות פנים בציץ כתיב (שמות כח, לח) והיה על מצח אהרן ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך

הרמ"א מביא את הסברו של בעל העקידה על הדברים:
ובעל העקידה כתב פרשת תצוה, ראוי לשום לב במה כוונה התורה, לכתוב זאת זכרון בספר, על בגדי כהונה המקודשים באפוד (שמות כח כט) "ונשא אהרן את שמותם לפני השם על שתי כתפיו לזכרון",
העניין מורה כי הבגדים כמו לזכור על ידן ענינים שכליים, והוא הדין בכל שאר כלי המקדש.
וכתב עוד שם הרבה ראיות בזה, על שענין הבגדים היו מורים על ענינים פנימיים,
וענין הבגדים כי מצינו ראינו בפי הלשונות, שהקנינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד מדו בד, מתחת למדיו, על פי מדותיו, בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
וכן מצינו בשאר הלשונות, כי הם מתייחסים זה לזה בשלשה דברים, כמו שהאריך שם בזה הרבה, וכתב בסוף,
ולכן אם שהבגדים של כהנים חצוניות היה לכבוד ולתפארת, בגדי קודש הם בפנימיותם, בקדוש מעשיהם ומחשבותיהם מכל פועל מגונה, ומכל הרהור ומחשבה פוגמת.
ולכן אמרו שחשן המשפט היה מכפר על המשפט, רצה לומר המתבונן בחושן, יתקן עצמו מאד בדבר המשפט, כדי שלא לחטא בדבר המשפט, או לשוב מחטאתו במשפט. וזה כי החוטא בדבר המשפט, הוא לאחד מארבע סיבות אשר התורה הזהירה עליהם במשנה תורה. והנה החושן מזהיר על ארבעתן,
• נגד שאמרה תורה (דברים א יז) לא תכירו פנים במשפט. שהוא סבה חזקה להטות בדין, היו בחושן כל השבטים, קטון וגדול שם הוא, לפי סדר תולדתן, בלא הכרת פנים,
• וכנגד מה שאמר (שם) כקטון כגדול תשמעון. שהכוונה בו שיהא עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, היו בחושן האבנים הטובות, שמקצתם היו טובות מאד, ומקצתן רעים, וכולן הוקבעו בשוה,
• וכנגד שאמרה התורה (שם) לא תגורו מפני איש. היו בחושן אורים ותומים, והוא השם המפורש, רצה לומר כי המשפט לאלקים ולא תגורו מפני איש,
• וכנגד מה שנאמר (שם) והיה הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו'. שהסבה היותר עצומה אל החטא בדין, הוא בלתי ידיעת המשפט, על כן היו האורים והתומים מורים ומאירין בתשובותיהם לכל שואל, בלי ספק שיסופק בהן,
הנה החושן היה מורה בכל עניניו על מניעת החטא בענין המשפט, על כן אמרו שהיה מכפר על המשפט.
וכן אמרו האפוד מכפר על עבודה זרה, וזה כי מלבוש האפוד היה מורה על ענין ע"ז, שכבר נתפרסם היות האפוד תכשיט לעבודה זרה, כמו שנאמר (הושע ג) ואין אפוד וגו'. לכן נאמר בענין מיכה (שופטים יז ה) ויעש לו אפוד.
ולזה צוה הא-ל לעשות לכהן אפוד, אך שיהא מושלך ותלוי לו מאחוריו, ולמטה במקום השפל שלו, והוא ודאי דרך בזיון.
ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כה ב) כל ליצנותא אסור חוץ מליצנותא דעבודה זרה, דשרי למימר לגוי טול עבודה זרה שוי בשין תיו שלך.
אמנם צוה שיהא האפוד נתלה משתי כתיפות האפוד בחושן, להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי עבודה זרה בבקשת צרכיהן, לכל עבודתן, מהנמצאים העליונים, כולו טפל הוא, ותלוי כחוט השערה מחושן אשר בו האורים ותומים, וכשנתבונן העניין זה מהאפוד, בודאי תתבזה ע"ז בעינינו, ולכן האפוד מכפר על עבודה זרה.
המעיל מכפר על לשון הרע, לפי שהיה המנהג בכל הדורות, ללבוש מלבושים מתייחסים ונאותים, איש לפי משפטו ומעשהו, והיה מפורסם שעטיית המעיל נתיחדה לאנשים החסידים והפרושים, כמו שנתבאר בשמואל, שנאמר (שמואל א' כח יד) ואיש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא.
ומן הראוי למי שיעטה המעיל, שיהיו מעשיו הפנימיים, כפי מה שיורה עליו מלבוש החיצון, לא שילבש ויעשה מעשה פרוץ, לזה צוה הקדוש ברוך הוא שהכהן יעטה מעיל, ושיהא שוליו מלאים פעמוני זהב, כלומר שיצא קולו ופרסומו ממין המלבוש.
והיו הפעמונים תוך הרמונים, להורות שאין להשמיע קול אלא בדברי שבח האנשים, ומהטובות שבהן, כעין הרמון, שדרשו ז"ל (ברכות נז א) שאפילו רקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, ולא ישמיעו קולו בדברי גנאי ולשון הרע.
הכתונת מכפר על שפיכת דמים, לפי שהאנשים הרשעים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם, מדרכן גם כן ללבוש בגדים לפי מעשיהם, וכל בגדיהם קצוצי פאה, ושוליהם לא יגיעו להם משוק עד ירך, כי בזה יקלו להשיג ולרדוף.
והיה הכתונת הפך זה, היה מגיע עד העקב, והלובש בו פסיעותיו מתקצרות, ויצרו צעדיו מלכת, ובזה הדרך הכתונת מונעת משפיכת דמים, אשר לפי זה אמרו שהיא מכפרת על שפיכת דמים.
מצנפת מכפר על גסות רוח כו'. אמר הכתוב (קהלת י ג) בדרך שהסכל הולך אמר לכל סכל הוא. במה שהסכל מפרסם סכלותו בדרך שהולך, אם בתנועותיו, או בתוך מלבושיו, ואחד מדרכיו לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגובה, נוגעת ואינו נוגעת, כמדומה לו שפורחת באויר, ויחשבה לעטרה לראש, כמנהג לרבים היום.
אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה, יספיק לו מאלה הדברים ההכרחיים לצורך כסוי ראש לבד, כדמות מצנפת של כהן גדול, שהיתה של שש,
על דעת רש"י ז"ל (שמות כח ד ד"ה מצנפת) היתה כובע קטן מהודק על ראשו, ומי הוא זה אשר לא יקח מוסר להרחיק הסכלות והגסות.
ואף אם כדברי הרמב"ן ז"ל (שמות כח לא) שכתב שהיה צניף ארוכה שהיה צניף על ראשו כפל על כפל, הנה מכל מקום היה משש ולא ממשי וארגמן, להורות על שפלותו.
אבנט מכפר על גובה הלב, לפי שהתכשיט הזה אינו רק חגורה אפודה לו על לבו, נראה בבירור שהאדם החשוב, יש לו להיות מזורז ומופרש, אפילו מהרהור הלב.
מכנסיים על גלוי עריות, שהיתה הערוה מכוסה בו שלא לגלותו.
הציץ מכפר על עזות פנים, כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו, וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו, עומד על מצחו, שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים,
ומשם יקח מוסר השכל, לכל איש השלם והחכם, כי אין ספק כי שם ה' נקרא עליו, וראוי לירא מפניו, ועל ידי זה היה הציץ מונע העזות פנים ומכפר עליו, עד כאן לשונו.
ושם האריך עוד וקצרתי, כי לא הבאתיו רק להזכיר דבריו, ולהעיר המעיין עליהם, והרוצה להעמיק בדבריו יראה משם ויבחר.

ועוד מפרט הרמ"א בתורת העולה פרק מ"ב-מ"ג, על כך שבגדי כהונה הן כנגד שמונה המצוות שנצטווה בהן אדם הראשון, שבע מהן לדורות, והן קרויות שבע מצוות בני נח.
אחר שנתבאר זה, נשוב לענין הבגדים שהיינו עליהן, ונאמר, כי שמונה בגדי כהן גדול היו, נגד שמונה מצות, שנצטווה האדם קודם שחטא, וחזר וקיים אותן, ונתלבש בהן, לאחר שחטא ועשה תשובה. וכמו שדרשו ז”ל פרק עושין פסין (עירובין יח ב), אדם הראשון בעל תשובה היה, מאה ושלשים שנה וכו'. ושמונה מצות אלו, הן מה שנאמר (בראשית ב טז) ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל וגו'. שהפשט אמת, שציווהו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ועוד נצטווה בשבע מצות בני נח, כמו שדרשו ז”ל במסכת סנהדרין (נו ב) ממקרא זה של ויצו אלקים וגו'. והם עבודה זרה, וברכת השם, ודינין, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל, ואבר מן החי והאריכו שם פרק ארבע מיתות בענין ראיותיהן על זה, ועל פי זה יתבאר לך, למה נקראו מצות אלו, שבע מצות בני נח, ולא נקראו שבע מצות בני אדם, מאחר שאדם נצטוה בהן, כי האדם נצטוה בשמונה מצות, ולא נשארו לדורות אלא שבעה. ומאחר שלא היה אפשר לתלותן באדם, תלאן בנח, שהוא היה האב הראשון אחר המבול...

ואחר שנתבארו עניו המצות שנצטווה בהן אדם, אומר כי נגד שמונה מצות אלו שנצטווה בהן האדם, נתלבש הכהן בשמונה בגדים לכבוד ולתפארת. וידוע כי מי שאינו מקיים מצות נקרא ערום, כמו שכתבתי לעיל (פרק מא) מדרשם ז"ל (ב"ר יט ו), במה שנאמר (שם ג) וידעו כי ערומים הם. ודרשו ז"ל (ילקוט שמעוני, יחזקאל רמז ב') כמה שנאמר, (יחזקאל טז) ואת ערום ועריה. ערום ועריה מן המצות, ולכן נקרא הרשע ערום, וכמו שהרשע נקרא ערום, כן הצדיק נקרא מלובש, כי המצות נקראו בגדים, וכמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדים לבנים. ודרשו ז"ל אלו ציצית, וכמו שהאריך בעל העקידה בזה, ונאמר בענין יהושע בן יהוצדק (זכריה יג) הסירו בגדים הצואים וגו' והלבש מחלצות. על ענין הסרת מדות המגונות והלבש מדות היקרות. ולכן היה הכהן מלובש בשמונה בגדים אלו, כלומר להורות שמקיימים המצות אלו השמונה שנצטוה בהן אדם, ובזה עולה זכרון ישראל לטובה לפני השם יתעלה.
כי כבר דרשו ז"ל (בבא קמא לח א) (חבקוק ג) ראה ויתר גוים. ראה שבעה מצות שנצטוו האומות ואין מקיימים אותן, עמד והתירן. ולזה לבש הכהן אלו הבגדים, להורות שישראל מקיימין אלו המצות, שלא רצו האומות לקיימן, ועל ידי זה זכרון ישראל לטובה, וזכרון האומות לרעה, עולה לפני השם יתעלה, ולזה נאמר (שמות כח ל) ונשא אהרן את שמותם לזכרון. להיות כי המצות שישראל מקיימין נזכרים על ידי אלו הבגדים, וכבר דרשו ז"ל (ויקרא רבה כא ה) (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן. כשהכהן נכנס מצות חבילות נכנסים עמו, שנאמר (ישעיה נו ב) וזאת התורה אשרי אנוש יעשה זאת. וזכרו במדרש רבתי (שם) הרבה דברים הנקראים זאת, שהיו נכנסים עמו, כל שכן שהיו נזכרים על ידי אלו הבגדים, ולכן אמרו במדרשן (זבחים פח ב) שהבגדים מכפרין. כאשר נתבאר (פרק מ)...

כבר כתבתי לך פרק ארבעים מדרש' ז"ל (זבחים פח ב) על מה היו הבגדים מכפרין, ונוכל לומר שכוונו אל דברינו, אמרו החושן מכפר על המשפט, להורות על מצות דינין שנצטווה בהן האדם. ומהות החושן וכל חלקיו היו מורין על הדינין, כמו שכתבתי לעיל (פרק מ) מדברי בעל העקידה. אפוד נגד עבודה זרה שנצטווה בה האדם. כתונת על שפיכת דמים, נגד מה שנצטווה על שפיכת דם. מכנסיים על גילוי עריות. הציץ מכפר על עזות, נגד ברכת השם שנצטווה בו האדם, כי אין עזות בעולם כמברך אלקיו, ולכן היה כתוב על הציץ קודש לה'. מעיל מכפר על לשון הרע, נגד מצות אכילת עץ הדעת, שעבר אדם הראשון, שנעשה העבירה על ידי לשון הרע שדבר הנחש, ושהוסיפה חוה לומר שנאסרו בנגיעת האילן. אבנט מכפר על הרהור, והוא איסור הגזל שנאמר ביה (שמות כ ד) לא תחמוד. והמצנפת מכפר על הגסות, נגד איסור אכילת הבשר הנכלל באבר מן החי. כי זה גרם גסות וגאוה, כמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. ואף כי ענין אכילת בשר הוא מצד מעלת האדם המדבר על בעל חי, ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט ב), מצד שאין לו מעלה עליו, וכמו שכתבתי לעיל פרק שלישי, ואם כן מאחר שהאדם כבהמה נדמה, למה יתגאה, זהו הנראה לי בכוונת הבגדים בדרך כללי. אמנם הפרטים, למה היו כאלו הצורות כבר דברו בו הראשונים זכרונם לברכה, דבור מספיק, לפי כוונת מאמר זה.

והכלי יקר מפרט על בגדי הכהונה ועל סדר הציוויים שלהם וסדר עשייתם:
שואל הכלי יקר: מדוע בפרשת תצווה הוקדם החושן לאפוד: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד" ובפירוט בגדי הכהונה הקדים האפוד, וכן בפרשת פקודי בשעת מעשה הקדים אפוד לחושן?
ומסביר הכלי יקר: הואיל האפוד בא לכפר על עבודה זרה, דהיינו על העגל שעשו, שגרם שבירת הלוחות שנשא משה על כתפיו, על כן בא האפוד על שתי כתפיו, והחושן, מכפר על הדינין.
ולכן הקדים הקב"ה חושן לאפוד, כי יותר הקב"ה מקפיד על קלקול הדינין ממה שמקפיד על עבודה זרה, כפי שרואים מדור הפלגה, שפשטו ידיהם בעיקר ולא נאבדו, ודור המבול ע"י שהיה חמס וגזל ביניהם נאבדו.
אבל, ישראל לכבודו של מקום ב"ה הקדימו עשיית האפוד כי חטא ע"ז חמור עליהם יותר מן קלקול הדינין לכך נאמר ועשו את האפוד כי לשון ועשו משמע גם הגדת עתידות לומר שכך יהיה שיעשו את האפוד תחילה,
ועוד כי הקב"ה בידו למחול ולוותר על ע"ז אבל לא על קלקול הדינין בדברים שבין אדם לחבירו כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות, אבל ישראל אמרו בידינו למחול ולוותר על מה שקרה לנו עוות על ידי קלקול הדינין אבל חלק גבוה מי יתיר לכך הקדימו מעשה האפוד.

ומסביר הכלי יקר על הפסוק "ובין כתיפיו שכן" (דברים לג, יב). כי צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון שהיו מונחים על כתיפות נושאי הארון. ועוד צמצם הקב"ה שכינתו בין שני כתפות הכהן נושא האפוד כי בו היה תלוי חשן המשפט אשר בו היו האורים ותומים כנגד לבו והיה השם המפורש חקוק בהם.
"לכפר על שתי אבני לוחות שנשתברו ושם נתפרדה החבילה בין ארבע אלו והם הש"י, והלוחות, ומשה, וישראל, וע"י הכפרה נתחברו כולם כי שתי אבני שהם כנגד שני אבני הלוחות, שהם, פירש רבינו בחיי שהוא אותיות הש"ם, והוא אותיות מש"ה, והיה חקוק עליו כל שמות בני ישראל, ומעתה נזדמנו ארבעתן אל פונדק אחד תחת אשר מתחילה שכחו אל מושיעם וגרמו שלעומת זה גם ה' שכחם, הנה אחר הכפרה שחזרו, ויזכרו כי אלהים צורם, אז גם המה יהיו על שתי כתפיו לזכרון."
ועוד ממשיך הכלי יקר ומציין את הרמז בכל אחד מבגדי כהן גדול, והקשר בין פרטיהם לבין העוונות שהם מכפרים עליהם, ובאופן כללי, מסביר הכלי יקר כי בגדי כהונה מכפרים על העבירות שמתוכן 4 העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם, ו-4 עבירות כלליות, שהן קלקול הדינין הגורם להשחתת העולם, גסות הרוח, הרהור עבירה ועזות מצח, והם כוללים כל העבירות והם מצויים ביותר.




בטבלה הבאה נפרט את עיקרי הכפרה הנעשית על ידי בגדי הכהונה, פירוט הדברים על פי הרמ"א בשם בעל העקידה, ובמקביל לשמונה מצוות שנצטווה אדם הראשון, והסבר על ההקבלה בין בגד הכהונה לבין הכפרה על ידי בגד זה, על פי דברי הכלי יקר:
הבגד מכפר על הרמ"א בשם בעל העקידה הרמ"א: בגדי כהונה כנגד מצוות שנצטווה אדם הראשון ההקבלה על פי הכלי יקר
מעיל לשון הרע מן הראוי למי שיעטה המעיל, שיהיו מעשיו הפנימיים, כפי מה שיורה עליו מלבוש החיצון, ולכן שולי המעיל מלאים פעמוני זהב, כלומר שיצא קולו ופרסומו ממין המלבוש. והיו הפעמונים תוך הרמונים, להורות שאין להשמיע קול אלא בדברי שבח האנשים, ומהטובות שבהן, כעין הרמון, שאפילו רקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, ולא ישמיעו קולו בדברי גנאי ולשון הרע. מעיל מכפר על לשון הרע, נגד מצות אכילת עץ הדעת, שעבר אדם הראשון, שנעשה העבירה על ידי לשון הרע שדבר הנחש, ושהוסיפה חוה לומר שנאסרו בנגיעת האילן. המעיל מכפר על לשון הרע – על כן היה כולו תכלת: כי תכלת דומה לים – וראוי לאדם ללמוד מן הים שאינו פורץ גדרו. ויש תועלת גם בהסתכלו בשמים ובכסא כבוד כי בסבה זו ימעט בדבור...
אפוד עבודה זרה מלבוש האפוד – תכשיט לעבודה זרה – וכאן יהא מושלך ותלוי לו מאחוריו, ולמטה, והוא ודאי דרך בזיון. אמנם צוה שיהא האפוד נתלה משתי כתיפות האפוד בחושן, להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות כולם טפלים ותלויים כחוט השערה מחושן אשר בו האורים ותומים האפוד מעשה חושב - כדי לכפר על ע"ז שהמחשבה בה כמעשה, ועיקר החטא ההוא תלוי בלב המאמין. חשב האפוד, עניינו "חבש", היינו חגור שחובשים בו, אבל הוזכרה לשון "חשב", המורה על המחשבה, לדרוש בו שהמחשבה בעבודה זרה היא כמעשה.
חושן דינין מצות דינין שנצטווה בהן האדם. ומהות החושן וכל חלקיו היו מורין על הדינין מניעת הטיית המשפט: כל השבטים מיוצגים בחושן בלא הכרת נים, האבנים הטובות הוקבעו בשווה, שם המפורש היה בתוך החושן, והאורים ותומים מאירים בתשובות מדויקות "מעשה חושב": כי הדינין מסורים אל לב הדיין. בכל טור 3 אבנים טובות כי אין בית דין פחות מ-3. האבנים זוהרות: תוכם כברם: כנדרש מהדיינים. האבנים קצתם יקרים וקצתם זולים: שיהיה לדיין שוה משפט של פרוטה כמאה מנה, והיו שמות השבטים חקוקים עליהם כתולדותם לרמוז שלא ישא פני איש כקטן כגדול ישמעון כאילו אין כאן יתרון לגדול שבשבטים על הקטן שבהם רק התולדה התלויה בשנים וזולת זה הכל שוין... ויש בו רמז ג"כ אל הדיין שלא יתנשא לאמר אני אמלוך כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, ובזכות שמרוב ענוה שבו לא נתקנא בשררת משה אחיו הקטן ממנו בתולדה זכה לחשן המשפט התלויה במדת הענוה והיו כתובים שמה השבטים כתולדותם וזה מדה כנגד מדה ממש. "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", שהיו מאירים – כנגד הדיינים שמאירים לעולם ולכן נקראו הסנהדרין עיני העדה.
ציץ עזות פנים הציץ מכפר על עזות פנים, כי מי הוא אשר יראה כהן בגדולתו, וציץ הזהב אשר שם המפורש חקוק בו, עומד על מצחו, שלא יכבוש פניו בקרקע מהביט אל האלקים, ומשם יקח מוסר השכל, לכל איש השלם והחכם, כי אין ספק כי שם ה' נקרא עליו, וראוי לירא מפניו, ועל ידי זה היה הציץ מונע העזות פנים ומכפר עליו הציץ מכפר על עזות, נגד ברכת השם שנצטווה בו האדם, כי אין עזות בעולם כמברך אלקיו, ולכן היה כתוב על הציץ "קודש לה'". הציץ מכפר על עזות מצח, ובפרט על עריות בגלוי בלא בושה, וזהו שמביא בגמרא (שם טז.) פסוק ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג, ג ( ולכך כתוב על הציץ קודש לה'. וכמו שהציץ מכפר על קדשים שנטמאו כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדושת האדם ועל כן היה כתוב עליו קודש לה'
כתונת שפיכות דמים דרכם של שופכי דמים ללבוש בגדים קצוצי פאה, כי בזה יקלו להשיג ולרדוף. והיה הכתונת הפך זה, היה מגיע עד העקב, והלובש בו פסיעותיו מתקצרות, ובזה הדרך הכתונת מונעת משפיכת דמים כתונת על שפיכת דמים, נגד מה שנצטווה על שפיכת דם. הגוף הוא כתונת של הנפש ומלבושו ואם כן יש דמיון ויחס לכתונת זה עם גוף הנרצח. והיה כולו שש דהיינו פשתן כי קין היה ראש לכל הרוצחים ונתגלגל הדבר על ידי שהקריב זרע פשתן ולא נתקבל קרבנו ונתקבל קרבן אחיו הבל על כן נתקנא בו והרגו, ועל כן היו שש ערי מקלט כי שש נופל על לשון ששה.
מכנסים גילוי עריות מכנסיים על גלוי עריות, שהיתה הערוה מכוסה בו שלא לגלותו מכנסיים על גילוי עריות המכנסים שבמקום צנעא מכפר על דברים שבצנעא, הוא ההולך אחרי העריות בצנעא וכיסוי, כמ"ש לכסות בשר ערוה
מצנפת גסי הרוח אחד מדרכי הסכל לפרסם סכלותו היא לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגובה, ויחשבה לעטרה לראש, אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה, יספיק לו מאלה הדברים ההכרחיים לצורך כסוי ראש לבד, כדמות מצנפת של כהן גדול, שהיתה של שש. הנה מכל מקום היה משש ולא ממשי וארגמן, להורות על שפלותו. והמצנפת מכפר על הגסות, נגד איסור אכילת הבשר הנכלל באבר מן החי. כי זה גרם גסות וגאוה, כמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. ואף כי ענין אכילת בשר הוא מצד מעלת האדם המדבר על בעל חי, ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מט ב), מצד שאין לו מעלה עליו... ואם כן מאחר שהאדם כבהמה נדמה, למה יתגאה. לפי שהמצנפת היה כמו עטרה המורה על השררה... והיה עשוי משש כי השש ראוי למי שעולה לגדולה.
אבנט הרהור הלב אבנט מכפר על גובה הלב, לפי שהתכשיט הזה אינו רק חגורה אפודה לו על לבו, נראה בבירור שהאדם החשוב, יש לו להיות מזורז ומופרש, אפילו מהרהור הלב. אבנט מכפר על הרהור, והוא איסור הגזל שנאמר ביה (שמות כ ד) לא תחמוד. אבנט מכפר על הרהור הלב לפיכך היה האבנט ל"ב אמה ארכו. והרהור עבירה קשה מן העבירה לפי שהמעשה עצמו אחר אשר כבר עשהו ישבע מעמל נפשו ונפשו קצה בו, אבל ההרהור דבק בו לעולם כאשר ידבק האזור אל מתני איש על כן בא לכפרה האבנט שהיה דבק בו כחגור



מסביר הרב הירש על מהותו המעשית של הבגד, כנותן כושר רוחני לתפקיד המיוחד לו:
בגדי כהונה: רק על ידם מתכהן הכהן ויוצא מתוך פרטיותו מלאת החסרונות. "בגד" קרוב ל"פקד", כושר רוחני לתפקיד. הבגדים מסמלים כושר מוסרי, שכן ניתנו לאדם מידי הבורא כדי להצילו מטעות בהמית. הלבישה מסמלת כניסת האישיות לתוך מעלה או אופי מיוחדים. בגדי הכהונה מבטאים אם כן את אופי הכהונה, ולכן איסור החציצה בהם, ושצריכים צביעה לשמה...
הבגדים מכשירים את הכהן לעבוד עבודת הקודש, והאומה היא המגישה אותם לו, לפיכך מבטאים בגדי הכהונה את התכונות, שמימושן נדרש על ידי מקדש תורת ה' בתודעת האומה, והם מסמלים את הקדושה שהמקדש משרה על האדם מישראל ומצפה שיתעלה אליה...
המכנסים מכסים בשר ערוה, והם עשויים מבד פשתן לבן שחוטיו קלועים "שש כפולה". הם מלבישים איפוא את כל הטבע הווגטאטיבי (צמחי) של האדם, (תזונה, פריה ורביה) בתכונה של טהרה ההולמת את תעודתו כיציר נברא... אופייני הדבר, שדוקא לגבי בגד זה המביא לידי ביטוי מובהק ביותר את הטוהר המוסרי, נזכר שמו של הפשתן "בד", וביומא ע"א ב' מתפרש השם הזה על פי התכונה המיוחדת של צורת הצמח, "דבר העולה מן הקרקע בד בד", ללא ענפים. צורה זו מסמלת את השאיפה לעלות ולהגיע אל המטרה היעודה בקו קבוע מראש וללא סטייה...
כתונת תשבץ מכסה את חלקו העליון של הגוף, הגב, החזה והזרועות, וכן הרגלים שאין המכנסיים מכסים אותן, היא מלבישה איפוא את טבעו האנימאלי (בעל חי) של האדם, (התחושה והרצון, הפעילות והתנועה), בתכונה של טהרה ההולמת את תעודתו כיציר נברא, וטהרה זו מצוינת במיוחד על ידי תשבץ, בשלילה והרחקה של כל דבר בלתי טהור וזר, כמשבצת העשויה לקבל אבן חן בלבד. הכוחות הבאים לידי ביטוי באיברים האלה מקבלים בכך את התפקיד להציע את עצמם ככלים המשמשים לדבר נעלה יותר...

אבנט, אין אנו יודעים את המובן המיוחד של מלה זו ואת סוג החגורה שהיא מציינת... החגורה ולבישתה מציינות בכל מקום מצב של כוננות עובר לעשיה. הוא עשוי מארבע חמרים, תכלת ארגמן ותולעת שני שזורים על בד לבן של שש... לסמל חיי עשיה בכל התחומים על יסוד טהרה מוסרית וחדורים רוח אלוקית...
המעיל מכסה את כל הגוף בצבע ברית ה'. המעיל מעלה את כל נפש האדם, ללא שיור, אל מדרגת מילוי חובתה, וזאת לאחר שטוהרה מכל דבר בלתי טהור (מכנסים), קיבלה את דבר התורה (כתונת), ונאזרה לקראת עבודת המעשים (אבנט)... בשוליו היו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני בלי שש, הם מסמלים שפעת זרע (גרעיני הרמון) של חיים הקשורים בברית עם ה'. מקום קביעת הרימונים בשולי המעיל, כשפניהם כלפי מטה, גם לו משמעות סמלית: לא למען השמים אלא למען הארץ יניבו הזרעים את פירות הקדושה האלוקית, עבודת ה' שבקיום המצוות, שכל נפש האדם תתקדש בה על ידי קבלת התורה מן המקדש, תזרע בארץ שיפעת זרע של חיים הקשורים בברית עם ה'... על ידי הפעמונים "ונשמע קולו", לא כיחיד ולא למען עצמו יגש הכהן הגדול לפני ה', אלא כבא כוח כלל הציבור ובשביל כלל הציבור... (שם מ, וראה שם עוד באורך)
ילבש על בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו (זבחים י"ט א'). משמעות בגדי הכהונה איננה כלפי חוץ, למראית עיני אחרים, אלא כלפי פנים לתודעת הכהן עצמו, עם לובשו את מדו יעטה טהרת קודש... (ויקרא ו ג)
כתונת בד קדש - בדרך כלל משמש הכהן הגדול בבגדי זהב, סמל לחיים הרוחניים המעודנים של ישראל, ביום הכפורים בקרבו אל קדש הקדשים לובש הכהן הגדול בגדי לבן, סמל הטהרה. מכנסים - טהרת החושניות, כתונת - טהרת הרצון, ואף האבנט, המדרגה הרצונית התחתונה גם היא שונה משל אבנט הדיוט. (ויקרא טז ד)


משמעות מיוחדת יש לבגדי לבן של כהן גדול ביום הכיפורים:
מביא הרב חיים זילבר שליט"א, בשם הרבי מליובאוויטש זצ"ל:
בתחילת פרשתנו (מצורע יד, ד) נאמר "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף".
מפרש רש"י: "מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטגור נעשה סניגור, אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ".
מדברי רש"י נמצאנו למדין:
א) שבגדי הלבן של הכהן גדול ביוהכ"פ הם אותם בגדי כהונה של כהן הדיוט.
ב) שבגדי לבן ביוהכ"פ הם רק לעבודות הנעשות בפנים (בקודש הקדשים), ולא לאלה שבחוץ.
לאידך, הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ריש פ"ח) כותב: "בגדי כהונה שלשה מינים: בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב ובגדי לבן", ובהלכות עבודת יום הכפורים (רפ"ב) כתב: "עבודות המיוחדות ליום זה – בבגדי לבן".
כלומר, שלדעת הרמב"ם:
א) בגדי הלבן של הכהן גדול ביוהכ"פ הם מערכת בגדים נפרדת ולא בגדי הכהונה של כהן הדיוט.
ב) בגדי הלבן מיועדים לכל העבודות המיוחדות ליוהכ"פ, ואינם קשורים דווקא עם עבודות הנעשות בפנים (בקודש הקדשים)*.
מבאר הרבי, שיש הבדל מהותי בטעם בגדי הלבן בין רש"י להרמב"ם:
לדעת רש"י – אין ענין חיובי ללבוש בגדי לבן ביוהכ"פ, כי אם שלילת בגדי זהב בפנים, מהטעם ש"אין קטגור נעשה סנגור"**. ולכן רק מסיר הכה"ג את בגדי הזהב כשנכנס לפנים ונשאר עם בגדי לבן ככהן הדיוט.
לאידך, לדעת הרמב"ם – יש מצווה מיוחדת שעבודת יום זה תהיה בבגדי לבן, ולכן הם בגדים מיוחדים )סוג שלישי של בגדים) ולכן חיוב זה כולל את כל "העבודות המיוחדות" ליוהכ"פ ואינו רק על דרך השלילה (ש"אין קטגור וכו')
ההוראה בעבודת ה' מפירוש רש"י זה:
כאשר יהודי רוצה לפעול על עצמו ועל הזולת "לפני ה' תטהרו" – עליו להכנס "לפני ולפנים" – לחדור לפנימיות נפשו.
ולצורך זה נדרש קודם כל לפשוט מעצמו את "בגדי הזהב"; כל זמן שהוא מרגיש את ה"לכבוד ולתפארת" שלו – הוא לא יוכל להכנס לפנים, לפנימיות הכוונה.
דווקא כשהוא מרגיש את עצמו ככהן הדיוט – בבגדי לבן דווקא – שמאיר אצלו עניין הפשיטות – אז הוא נעשה ראוי לפעול כפרה וטהרה על עצמו וגם על השני, עד ש"וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".


בהינתן תפקידם החשוב של בגדי הכהונה, נביא את דברי הראשל"צ הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א, על חשיבות אופן הכנתם:
" ומאחר וכל אחד מן הבגדים יש בו תיקון נפלא לעוונות בני ישראל ולחטאתם, ע"כ ודאי צריכים העושים בגדים אלו, להיות חכמי לב, ואשר מילאם ה' ברוח חכמה. וצריכים להכין לבם ולחשוב מחשבות הראויות, ולקדש עצמם בקדושה עליונה כדי שיהיה כוח רוחני בבגדים לפעול פעולתם. וכשלובש הכהן בגדים אלו ילבשם בכונה הראויה, אז מצטרפת מחשבתו הטובה, עם המחשבה שבה נוצר ונעשה בגד זה, ואז משיגים את הכפרה המיוחדת לאותו בגד, ונסלח לכל עדת בני ישראל. "

תפילות ושירים

אמת מה נהדר
מתוך מוסף של יום הכיפורים
אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן
כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים מַרְאֵה כֹהֵן
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד מַרְאֵה כֹהֵן
כְּזֵר הַנָּתוּן עַל מֵצַח מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן מַרְאֵה כֹהֵן
כְּטֹהַר הַנָּתוּן בְּצָנִיף טָהוֹר מַרְאֵה כֹהֵן
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן
כְּכוֹכַב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח מַרְאֵה כֹהֵן
כִּלְבוּשׁ מְעִיל וּכְשִׁרְיַן צְדָקָה מַרְאֵה כֹהֵן
כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ מַרְאֵה כֹהֵן
כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת מַרְאֵה כֹהֵן
כְּשָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ עַם קֹדֶשׁ מַרְאֵה כֹהֵן
כְּעֹז אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ טָהוֹר לַמִּטַּהֵר מַרְאֵה כֹהֵן
כְּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל מַרְאֵה כֹהֵן
כְּצוּרַת הַבַּיִת וּפָרֹכֶת הָעֵדוּת מַרְאֵה כֹהֵן
כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מַרְאֵה כֹהֵן
כְּרוֹאֵי זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ מַרְאֵה כֹהֵן
כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים מַרְאֵה כֹהֵן
כְּתַבְנִית כְּסִיל וְכִימָה מִתֵּימָן מַרְאֵה כֹהֵן
כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו
וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת
דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ
אוחילה לא-ל
מתפילות ימים נוראים
אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו
אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן
אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ
אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו
נצור לשונך מרע
תהילים
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה
סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ
כנפי רוח
הרב קוק
בֶּן אָדָם...
עֲלֵה לְמַעְלָה, עֲלֵה.

כִּי כֹּחַ עַז לְךָ,
יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ,
כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.

אַל תְּכַחֵשׁ בָּם,
פֶּן יְכַחֲשׁוּ לְךָ.

דְּרוֹשׁ אוֹתָם –
וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָּד.

התנערי
ביני לנדא
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ
וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'.

סיפורים על בגדי הכהונה

תרומתם של הנשיאים
בשעה שאמר משה "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'", הוא ביקש מכל עם ישראל להשתתף בתרומה לבניית המשכן.
אבל נשיאי ישראל לא אהבו את הקריאה הפומבית הזו.
מי היו נשיאי ישראל? היו אלו ראשי המשפחות בעם ישראל, שהיו מייצגים את ענייני משפחותיהם ושבטיהם.
והם ראו את הקריאה הפומבית להתנדבות כל העם כפגיעה בכבודם, ולכן אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסרו נמלא אנחנו".
וכך כותב הרב הירש: מחשבתם של הנשיאים הייתה ראויה לגנאי. שכן בדבר זה, במפעל הלאומי הגדול, הם ראו את עצמם כעומדים במדרגה גבוהה יותר מהעם, וכנציגי העם, במקום להיות בתוככי העם כבניו ואחיו האציליים ביותר. עקב כך, במקום ללכת בראש העם בנתינה נלהבת, הם היו האחרונים לתת.
אך מה קרה בפועל?
למעשה, כששמעו עם ישראל את קריאת משה, שמחו כולם, והביאו בשמחה ובזריזות כל נדבה, ותוך שני בקרים עם ישראל הביאו את כל הנדבה.
לאחר שני בקרים, רצו הנשיאים להביא את נדבתם, ולא יכלו, כי כבר ציווה משה לכל איש ואישה לא לעשות עוד מלאכה לתרומת הקודש, כי כבר הביאו די והותר.
הצטערו הנשיאים על כך שלא הזדרזו ולא זכו בנדבת המשכן.
אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, נתרום עבור בגדי כהן גדול,
ועל כך נכתב בפסוק: "והנשיאם הביאו את אבני השוהם" (שמות ל"ה כ"ז).
אמר הקב"ה: בני שנזדרזו, ייכתב שהביאו "והותר"
והנשיאים שנתעצלו, חיסר אות משמם, שכתוב "והנשאם" – חסר יוד.

למדו הנשיאים מכך מוסר השכל, וכשהושלמה מלאכת המשכן באו והביאו את קרבונותיהם בזריזות, שכתוב "ויקריבו נשיאי ישראל".
אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה כמעשה ידינו.
לכן כתוב: "ויקריבו נשיאי ישראל", שנתנחמו על מה שעשו בתחילה.



מדוע חשב עלי הכהן על חנה שהיא שיכורה?
מסופר בתחילת שמואל א':
אלקנה בן ירוחם היה תושב הר אפרים, ולו שתי נשים. לפנינה היו ילדים ולחנה לא היו ילדים. היה אלקנה עולה לרגל להשתחוות ולהקריב קרבנות במשכן שילה, והיה נותן מנות מהקרבן לפנינה ולכל ילדיה, ולחנה נתן מנה כפולה כי היתה עקרה, וכך עשה מדי שנה בשנה, אבל פנינה היתה מכאיבה לה על עקרותה, וכך היה מדי שנה בשנה בעת העליה לרגל לבית ה'.
היתה חנה מרת נפש, ולא רצתה לאכול.
אמר לה אלקנה אישה: "חנה, למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך? הלוא אנכי טוב לך מעשה בנים!"
אחרי אכילת הקרבנות, נכנסה חנה אל בית ה', ובכתה לפני ה', ונדרה נדר: "ה' צבקות, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו".
בכתה חנה והרבתה להתפלל לפני ה' עוד ועוד, רק שפתיה נעות, וקולה לא יישמע.
מסביר הגאון מוילנא, שכאשר ראה עלי הכהן את חנה מתפללת בלחש עוד ועוד, חשש שהיא שיכורה. שאל באורים ותומים, והאירו לפניו האותיות "ש כ ר ה".
לכן בא עלי והוכיח אותה:
"עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך".
ענתה לו חנה ואמרה: "לא אדוני, אישה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'... כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה".
מסבירים חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) שרמזה חנה לעלי שאין רוח הקודש שורה עליו, כי דן אותה לכף חובה, ואיך לא ידע שאישה קשת רוח היא ואינה שיכורה.
ומסביר הגאון מוילנא, שכיוון שלא שרתה עליו רוח הקודש, לכן לא הבין את משמעות המסר של האותיות המאירות באורים ותומים:
כי האותיות "ש,כ,ר,ה" שהאירו באורים ותומים, משמעותם "כ ש ר ה",
כלומר, חנה אישה כשרה היא.
קיבל עלי הכהן את דברי חנה, פייס אותה ובירך אותה שתתקבל תפילתה: "לכי לשלום, ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו".
ענתה לו חנה "תמצא שפחתך חן בעיניך", והלכה לדרכה ואכלה, ופניה לא היו לה עוד.
למחרת, השכימו בבוקר, השתחוו לפני ה', וחזרו אל ביתם.
ותפילתה של חנה נענתה במלואה, ולתקופת הימים ילדה בן, וקראה שמו שמואל, הוא שמואל הנביא, שאיחד את עם ישראל לעבודת ה', וייסד את המלוכה בעם ישראל.



סיפור: כיבוד ההורים של דמא בן נתינה
מעשה בגוי אחד באשקלון דמה בן נתניה שמו
והיו גזברין מבקשין הימנו אבנים לאפוד באלף דינרי זהב
ובא ומצא מפתח של אוצר תחת ראשו של אביו והיה נכנס ויוצא ולא הודיעו.
ואֵלו היו מוסיפין עד מאה אלפים דינרי זהב. אמרו: שמא להרבות הוא מתכוין.
כיון שניער אביו, נתן להם ולא נטל מהן אלא אלף דינר.
אמר להן: כשאיני מצער את אבי אטול מכם שכר? שישלם לי הקב"ה!
באותו היום נולדה לו פרה אדומה בביתו,
לשנה אחרת באו חכמי ישראל ובקשוה, אמרו בכמה? אמר להן במה אתם רוצים לפי שנאמנים אתם,
אמרו לו: בוא עמנו ללשכת הבית וטול את דמיה ובא עמהן,
כיון שפתחו לו את הלשכה מצאוה מלאה דינרי זהב והיו נותנין לו עד שהוא צווח ואמר דיי,
כיון שלא נטל, נדבקין כל דינרין זה בזה ואין כל בריה יכולה לטול מהן אחד אפילו בקרדום עד שנטלן כולן.
מיד נתן שבח והודאה לפני הקב"ה.

מקור: קידושין ל"א ע"א



סיפור: הנכרי שרצה להיות כהן גדול
מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש.
שמע קול סופר שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו - חושן ואפוד".
שאל: הללו למי?
ענו לו: לכהן גדול.
אמר אותו נכרי לעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.
בא לפני שמאי, ואמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו.
בא לפני הלל, וביקש להתגייר.
אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות!
הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' - אמר לו: מקרא זה, על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.
נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל", כתוב עליהם "והזר הקרב יומת"; גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה.
בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול, והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"?!
בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך, שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

מקור: מסכת שבת ל"א



סיפור: מקדשו של חוניו
בית חוניו – אנציקלופדיה יהודית
כשנפטר שמעון הצדיק, אמר שישמש חוניו בנו תחתיו.
שמעי אחיו, שהיה גדול מחוניו בשנתיים וחצי, וקינא בו.
אמר לו: "בוא ואלמדך סדר עבודה" (יש מחלוקת, לדעת רבי מאיר, שמעי אמר לחוניו, ולדעת רבי יהודה, חוניו אמר לשמעי)
הלביש אותו (כנ"ל, המשך של אותה מחלוקת מי הלביש את מי) במלבוש של אור ובאזור, והעמיד אותו אצל המזבח.
ואמר לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאישתו, שכשישמש בכהונה, ילבש את בגדי אישתו.
ביקשו הכהנים להורגו. (לדעת רבי מאיר, ביקשו להרוג את חוניו, ולדעת רבי יהודה, שביקשו להרוג את שמעי, והוא סיפר להם על מה שעשה אחיו, ואז ביקשו להרוג את חוניו).
נמלט חוניו מפניהם אל העיר אלכסנדריה שבמצרים, ובנה שם מזבח וכן בית בצורת בית המקדש.
לדעת רבי מאיר, העלה שם חוניו קרבנות לעבודה זרה, ולדעת רבי יהודה, העלה קרבנות לשם שמים. אמנם היה הדבר אסור, כיוון שחל איסור במות, אבל כתבו ראשונים שהוא לא הקריב שם קרבנות של ישראל, אלא נדרים ונדבות של בני נח.
מקדש חוניו היה קיים במקביל לבית המקדש השני, נחרב על ידי אספסינוס כמה שנים לאחר חורבן בית שני.



סיפור: ציץ כהן הגדול בותיקן
הרב דוד מנשה זצ"ל היה בצעירותו סטודנט בותיקן. הוא קיבל אישור להיכנס למרתפי הותיקן, וראה שם את הציץ של הכהן הגדול, ושם ה' עליו.
עלה רעיון במוחו, להחליף את הציץ בציץ אחר, ולהביאו ארצה.
לימים, הגיע אל הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, והתייעץ איתו האם לעשות כן.
השיב לו הרב שלא יעשה כך, כי הדבר יעורר מחלוקות, והמליץ שיניח למשיח שהוא יביאו.




מדוע נצטער רש"י
על צורת האפוד כותב רש"י: "ולבי אומר לי שהוא דוגמת סינר של נשים רוכבות סוסים".
ומדוע השתמש רש"י בלשון זו?
אלא, אירע פעם לרש"י הקדוש, שכשעבר ברחוב, שמע קול סוס דוהר כנגדו. הביט חוץ לד' אמותיו, וראה פתאום בלא מתכוון אישה רוכבת על סוס חגורה בסינר כזה.
הצטער רש"י מאוד על כך, מדוע ראה את המראה הזה.
עד שהגיע לפרשת "חושן ואפוד", והבין שהיה הדבר כדי שיבין בדרך זו את מעשה האפוד.
לכן אמר, "ולבי אומר", שכך היה מתיישב על לבו, שאחרת לא היו עיניו הקדושות רואות את האישה, אלא ודאי היה הדבר כדי להבין על ידה פרשה אחת בתורה.
מקור: מעיינה של תורה



המסע המרתק אל התכלת
המסע המרתק אל התכלת בסוף פרשת שלח, מופיע הציווי על מצוות ציצית:
"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.
וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֺתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹקֵיכֶם.
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם."
ציווי התורה הוא לשים פתיל צמר הצבוע בתכלת בין פתילי הציצית, בכל אחת מארבע כנפות הציצית.
לפי הרמב"ם: פתיל אחד מ-8 הפתילים שבכל כנף,
לפי הראב"ד: חוט התכלת הוא חוט שלם מארבעת חוטי הציצית, כך שלאחר כפילתם בכנף הבגד, שני חוטים מתוך השמונה הם של תכלת,
ולפי רש"י והתוספות: שני חוטים שלמים מארבעת חוטי הציצית צריכים להיות של תכלת, כך שמחצית החוטים הם צמר צבוע בתכלת.התכלת שבציצית, צריכה להיות מבעל חיים ימי מיוחד, שסימניו ניתנו בגמרא:
גם בתוך בגדי הכהונה, ובכיסויי כלי המשכן, נפוצה היתה הצביעה בתכלת. לדעת הרמב"ם, תכלת מחילזון התכלת היא הכרחית עבור הציצית, אבל אינה הכרחית עבור מצוות אחרות, כמו בגדי כהונה, שם ניתן גם להשתמש בצבע תכלת ממקורות אחרים. ואילו לדעת רש"י, "תכלת" בתורה, לכל הציוויים, היא תמיד תכלת המופקת מחילזון זה.
וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות ציצית, פרק ב', הלכה א':
"תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע
והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה
וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית רחל בת עז צמרה פסול לציצית."
הרמב"ם (שם, הלכה ב') מתאר את אופן עיבודה של התכלת:
"כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין ואח"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית."
כתוב בגמרא (מנחות מ"ד ע"א): "זיל טפי ת"ר חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים".
במשך תקופות היתה בעם ישראל נפוצה הציצית עם פתילי התכלת, כך, עד סוף תקופת האמוראים (מנחות מ"ג ע"ב), אבל הלכה והתמעטה.
בתקופה הביזנטית, השלטון אסר על הטלת תכלת פרט למצבעות של הקיסרות, וכך הלכה מסורת התכלת והשתכחה.
במהלך הגלות, במשך מאות מאות שנים, לא היתה התכלת ניתנת להשגה כלל, ולכן נהגו להשתמש בציצית ובה חוטים לבנים בלבד: כדברי רבנן (מנחות ל"ח ע"ב) וכפסיקת הרמב"ם (הלכות ציצית פרק א' הלכה ד'): "והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת."
בתקופת הגלות שמאז סוף תקופת האמוראים עד התקופה האחרונה, לא ידעו מהו בעל החיים הימי שממנו מפיקים את התכלת ולא ידעו איך להפיק אותה.
גילוי התכלת בימינו
בדורות האחרונים, רבים ניסו למצוא את אופן הפקת התכלת, ולא ידעו איך להפיקה:
האדמור מראדזין זצ"ל, חשב שהיא מופקת מסוג של דיונון, שממנה הוא הצליח להפיק צבע תכלת: אך רבים חלקו עליו.
הרב הראשי לישראל ה רב הרצוג זצ"ל חשב שהיא צריכה להיות מופקת מחילזון מסוג ארגמן קהה קוצים, על סמך מחקרים ביולוגיים וארכיאולוגיים, אך לא הצליח להפיק תכלת, ולכן ניסה להפיק תכלת מחילזון מסוג אחר, בשם סגולית (ינטינה), והציע זאת כהשערה.
ב-1983, הצליחה קבוצת חוקרים להפיק תכלת מחלזונות הארגומון קהה הקוצים: באמצעות חימום הבלוטה שמייצרת את הצבע, השרייתה בשמש, וטבילת חוט הצמר: ומתקבל צבע תכלת. הגילוי היה "במקרה": רק מה'!

עדויות ארכיאולוגיות ממקומות שונים בארץ (חוף דור, חופי חיפה, חופי לבנון), מצאו שרידים של חילזון זה, וכן שברי כלים ועליהם שאריו
מצבע החילזון, עדות לתעשיית הפקת הצבע. כמו כן נמצאו אריגים צבועים בצבע זה במדבר יהודה.
היהודי הראשון ששב ללבוש ציציות עם תכלת בדורנו, היה הרב אליהו טבגר, מייסד אגודת פתיל תכלת, מחבר הספר "כליל תכלת", ור"מ בישיבת תורת חיים במוסקבה.

גדולי ישראל, רובם חשבו שהתהליך של חזרת התכלת צריך להיות "בהתעוררות מלמטה":
מספר הרב מנחם בורשטיין: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
באחד הימים לקחנו את כל אשר כתבנו בנושא את החלזונות השונים ואת מוצרי הצבע שהופקו מהם ועלינו לפוסק הגדול מרן הגרש"ז אויערבך על מנת לבקשו להנחותינו מה לעשות.
ראשית, שטחנו בפניו את דבר מעשינו בספר ואת דברינו הנ"ל ושאלנו האם יש עוד משהו שעלינו לאסוף ולחקור על מנת שיוכלו לפסוק בנושא התכלת.
משנענינו שנראה שהכל ערוך ומוכן שאלנו את כבוד הרב - "אז מה מעכבו"?
הרב נעץ בנו מבט אבהי כאב המסתכל על בנו הצעיר ואמר - "צריך להיות יותר צעירים".
משהמשכתי לתמוה על תשובתו אמר ", הרי הינך עוסק בנושא כל כך חשוב ומכיר אתה את הפסקים ואת הדיונים ההלכתיים הרבים ואת מלחמתה של תורה בעקבותם. גם נושא זה מלבד התשובה ההלכתית צריך את הכח לעמוד איתן בקבלת הכרעתו".


כמו כן מספר עידו רט: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
שאלתי ממרן הרב הראשי הרב אא"כ שפירא לפני חנוכה תש"ס אם יש להטיל תכלת בציצית,
וענה לי מי שמטיל תכלת אינו עובר עבירה, וגם מי שאינו מטיל לא עובר עבירה כי התכלת אינו מעכב את הלבן,
אלא שגדולי הדור אינם לובשים תכלת כי אינם רוצים לחדש הלכה נגד הראשונים שלא לבשו,
ובפרט דבר כזה שיש בו מחלוקות ואינם רוצים להתקוטט על חינם כי יפריע להם לפסוק לכלל-ישראל בנושאים אחרים.
גדולי הדור מחכים שיהיה התכלת נפוץ בציבור מעצמו, ואז לא יצטרכו להתקוטט עליו כי כולם ילבשוהו .
ואמר לי שלכלל-ישראל יש כח של פסיקה יותר ממאה רבנים ואפ' יותר מאלף רבנים, והרבנים מחכים שכלל-ישראל יפסוק בזה, אבל וודאי מי שלובש תכלת אינו עובר עבירה.
היום יש מפעל "פתיל תכלת", באמצעותו ניתן לרכוש טליתות וציציות מוכנות, פתילי תכלת, ספרים ועזרים חינוכיים:
רבנים בני זמננו שמטילים תכלת:
רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי חיים פנחס שיינברג (הטיל תכלת בכ1% מציציותיו), רבי זלמן נחמיה גולדברג, רבי שריה דבליצקי, רבי משה מרדכי קארפ, רבי מאיר מאזוז, הרב בעדני, הרב רצאבי, רבי עמרם אופמן, רבי נתן רוטמןף רבי ישראל בלסקי, רבי צבי שכטר, הרב דוד קולדצקי, רבי יורם סרי, רבי חי"ד וייס מאנטוורפן, רבי נחום מאיר רוזנברג (בהג"ר שריאל), האדמור מערלוי, הרב רומפלר, הרב דוב ליאור, הרב שמואל טל, רבי גרשון מלצר, הרב כץ גאבד ווין בארה״ב, הרב פרבשטיין מחברון, רבי אליהו דוב וואכטפויגל, רבי חיים עוזר בן רבי משה שטרנבוך, רבי חיים קלופט, רבי ברוך גוטמן מב"ב, רבי ישראל לנדא, הרב דב קוק, הרב יצחק מאיר מורגנשטרן, הרב שרלין, רבי חיים רבי, רבי ינון מלאכי, רבי יעקב יוסף, רבי פסח מילר, חתן הגר"נ קרליץ - הרב גרוסברד מכולל חזו"א, הרב ליאור גלזר, ועוד

קישורים נוספים


הגדרות ומושגים על בגדי כהונה

  1. בגדי כהונה - ויקיפדיה
  2. בגדי כהונה - חב"דפדיה
  3. בגדי כהונה - אנציקלופדיה יהודית
  4. בגדי כהונה - המכלול
  5. בגדי כהונה - מושגים ביהדות - ערכים
  6. בגדי כהונה – 10 עובדות שאסור להחמיץ – הידברות
  7. מקורות על בגדי הכהונה לעיון נוסף

הלכות בגדי כהונה

  1. רמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ח – על בגדי הכהונה
  2. בגדי כהונה - מכון המקדש
  3. הלכות בגדי כהונה ומשמעותם
  4. ספר החינוך מצווה צט מצות לבישת בגדי כהנים
  5. סמ"ג - מצות עשה קעג - שילבשו הכהנים את בגדי הכוהנים
  6. ההלכות הנלמדות מבגדי כהונה
  7. הכנת בגדי כהונה בזמן הזה
  8. בעניין לבישת בגדי הכהונה שלא בשעת עבודה - עין יוסף ל"ג
  9. בגדי הכהונה לעתיד לבוא – אתר לשכנו תדרשו

סודות בגדי הכהונה

  1. האברבנאל על התורה (שמות כ״ח:ו׳:ט') על בגדי הכהונה
  2. שיעור על בגדי הכונה - הרב מנשה ישראל רייזמן
  3. בגדי הכהן הגדול - לכבוד ולתפארת - הרב ישראל אריאל
  4. אהרן הכהן הגדול לבש שמונה בגדי כהונה
  5. בגדי הכהונה מסמלים את שבעת הרקיעים, ועוד רמזים וגימטריאות לפרשת צו
  6. בגדי הכהן הגדול - הרב איתן שנדורפי
  7. לחיות עם פרשת השבוע – לחיות עם בגדי הכהונה - הרב יהושע ויצמן
  8. כפרת בגדי כהונה – כיצד?
  9. בגדי כהונה ומה הם מסמלים
  10. בו יבואר כיצד מכפרים בגדי הכהונה על העוונות - הרב שלמה משה עמאר שליט"א
  11. חשיבות הלבוש
  12. על מה כיפרו בגדי הכהונה
  13. לכבוד ולתפארת

החושן והאפוד

  1. החושן - ויקיפדיה
  2. חושן – ויקישיבה
  3. חושן – ויקימקדש
  4. חושן – המכלול
  5. החושן והאפוד – ערכים
  6. החושן הרבנית שרון רימון
  7. האפוד, אבני החושן והשמיר – פרופ' זהר עמר
  8. אבני החושן ומה הם מסמלים.
  9. שיעור של הרב יעקב עדס על אבני החושן
  10. אבני החושן – מכון המקדש
  11. האבנים המתגלגלות
  12. אבני החושן – מה הם ומה היה תפקידם
  13. חושן המשפט – חב"דפדיה
  14. 12 אבני החושן: 7 עובדות מפתיעות על האבנים היקרות בבגדו של הכהן הגדול – מוריה חן, הידברות
  15. האפוד – ויקיפדיה
  16. האפוד – ויקימקדש
  17. אפוד – המכלול
  18. אבני האפוד – ויקימקדש
  19. האפוד – הרבנית שרון רימון
  20. אבני השוהם וכיתוב השבטים עליהם

הכתונת והמעיל

  1. הכתונת - ויקימקדש
  2. המעיל - ויקיפדיה
  3. מעיל – המכלול
  4. הרב איתן שנדורפי – רמזי המעיל
  5. חידוש מצוות התכלת

הציץ

  1. הציץ - ויקימקדש
  2. הציץ – ויקיפדיה
  3. ציץ – המכלול
  4. הציץ – אנציקלופדיה תלמודית
  5. ציץ הזהב: על התכשיט שענד הכוהן הגדול על מצחו

האבנט

  1. האבנט - ויקימיקדש
  2. אבנט – המכלול
  3. אבנט – ויקימקדש
  4. מיקרופדיה תלמודית – אבנט
  5. אבנט – אנציקלופדיה יהודית
  6. אבנטו של כהן הדיוט
  7. דיון על אבנט כהן הדיוט – פורטל הדף היומי
  8. ניצוצון מהמקדש – ממה עשוי האבנט
  9. ארגמן עתיק – פרופ' זהר עמר
  10. תקוות השני תולעת השני של ארץ ישראל – פרופ' זהר עמר

הרצאות ושיעורים

  1. בגדי כהונה - הרב מנחם מקובר
  2. הכנת בגדי כהונה - המדרשה לידע המקדש
  3. הדגמת עבודת הכהנים
  4. הרב מקובר: שיעור על בגדי הכהונה
  5. שיעור של הרב יעקב עדס שליט"א על פרשת תצווה