המוסר הנלמד
מהתיאור של נגע הצרעת, אופן ההתנהלות של המצורע, והתהליך המורכב של ההיטהרות ממנה, מבינים אנו את עומק ההשגחה הפרטית האלקית, ומבינים אנו עד כמה יש להיזהר מחטאי הלשון, ומגסות הרוח, המביאים ולפגיעה בכבוד ה' ובכבוד הבריות, וסופם שמביאים לעבירות החמורות ביותר, ונרצה לדבר על הנקודות הבאות: הזהירות מטומאת הפה וחטאי הלשון, ההתחזקות באמונה בהשגחה פרטית, המוסר למי שחלילה מתייאש, והמוסר לכהנים.
הזהירות הנדרשת מחטאי הלשון
וכפי לשון הזהב של החפץ חיים (באר מים חיים, חפץ חיים, פתיחה -עשין, א'):
המרגל בחבירו וכו' עובר על ידי זה על מצות עשה זכור וכו'. זה לשון הרמב"ן מצוה ז' ממצותיו, נצטוינו לזכוד בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה, כדי שנתרחק מלשון הרע, ולא נהיה מאשר נאמר עליהם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, והוא אמרו יתברך ויתעלה זכור את אשר עשה וכו',
ולשון ספרי, זכור את אשר עשה וכו' וכי מה ענין זה אצל זה (פרוש להשמר דנגע הצרעת שכתב לעיל מזה), ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דיברה אלא שלא בפניו של משה, ולהנייתו של משה, ולשבחו של משה, ולבניינו של עולם, כך נענשה, המדבר בגנותו של חבירו ברבים על אחת כמה וכמה.
ושנינו בספרא זכור את אשר עשה וכו', יכול בלב בלבד, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד הרי שמירת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך פירוש שנשמור מנגע צרעת שלא תבואנו, והיא האזהרה ממנה כלומר מלשון הרע הגורם אותה, עם האזהרה ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כלומר שלא יקוץ בהרת, ואחר כך הזהיר בזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים גם בזכירת הפה.
והנה כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לך עמלק כדי לדעת שלא על חנם ימחה האל שמו רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו ושלא היה ירא ממנו יתעלה כך נצטוינו בזכירת מה שנעשה למרים להשמר מלשון הרע שלא יבואנו ככה עכ"ל הטהור בספר המצות, ועי"ש במגילת אסתר שגם הוא הסכים לדבריו שראוי למנותה במצות עשה מאחר שכן נמצא בספרי.
והרמב"ן בחומש פרשת תצא על פרשת זכור וכו' ג"כ כתב כזה, וזה לשונו: ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש כמו זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את יום השבת לקדשו, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה שלא דיברה אלא באחיה גמול נפשה, אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל. והביא על זה ראיה ברורה מספרי, וסיים על זה בזה הלשון: מכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה ולא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים, ואיך יתכן שלשון הרע שהיא שקולה כשפיכת דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמורה או לאו הבא מכלל עשה (מזה משמע מדבריו שהלאו דלא תלך רכיל אינה אזהרה רק לרכילות אבל מהרמב"ם בריש פרק ז' מהלכות דיעות לא משמע הכי והארכנו במקום אחר) אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק בין שאין מתכוין להזיק כלל, וזו היא מצוה מכלל תרי"ג מצות עכ"ל.
והסמ"ק מנה גם כן את זכור למצות עשה והרמב"ם אף על פי שלא הביאה בספר המצות אף על פי כן בספר המשנה תורה שחיבר הביא זה, וזה לשונו בסוף הלכות טומאת צרעת: וזה השינוי האמור בבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנות כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכן עליהם אם חזר בו וכו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא ליצנות ולשון הרע.
ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וסיכנה עצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא מה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה עניו מאוד ואף על פי כן נענשה מיד בצרעת קל וחומר לשאר בני אדם הרשעים והטפשים המרבים לדבר גדולות ונפלאות לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתם ומלדבר עמהן כדי שלא יתפש ברשת רשעים וסכלותם עכ"ל. הרי שמפרש פשטיה דקרא דזכור כהרמב"ן ואם כן ממילא מי שמדבר לשון הרע או רכילות בודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה (דאם לא ישכח ויעבור גרע הרבה יותר דהוא כמומר לדבר זה) ועובר להרמב"ן על זו.
ומה שכתבנו בפנים דעובר היינו בד' אופנים הראשונים כמו שביררנו למעלה מהגמ' דגם על רכילות יש עונש צרעת ובין בפניו ובין שלא בפניו ורק המרגל לבד (באר מים חיים)
ההתחזקות באמונה בהשגחה פרטית
בעל ספר החינוך (ספר החינוך מצוה קס"ט), מדגיש את שורשי מצוות טומאת מצורע, בהתחזקות באמונה בהשגחה הפרטית של הקב"ה על כל אחד ואחד:
משרשי המצוה. לקבע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב (איוב לד כא): "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". ולכן הזהרנו לתת לב אל החלי הרע הזה ולחשב כי החטא גרם אותו.
וכבר אמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב) , כי בחטא לשון הרע יבא ברב ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן, שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו (ברכות ה א).
ולפעמים יסגר שני הסגרים שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו השם ברוך הוא קצת סימנין שיסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי.
וכל ענין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבות בהשגחת האל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על הענין מהיותו פינה גדולה בתורתנו....
ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החלי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשב מיד כי עונותיו גרמו וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרחק מרע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו ענין ההסגרין כמו שאמרנו.
הרב הירש, בפירושו על התורה, מדגיש את עניין התגלות ההשגחה העליונה דרך נגע הצרעת: כותב הרב הירש, שהצרעת היא עונש שנגזר משמיים, והיא מהווה סימן לרקבון פנימי הנגרם כתוצאה מחטא חברתי: מי שנועד להיות "אדם", יראה בנגע אצבע אלקים, ש"נגעה" בעור בשרו: הוא, שנברא למלא את רצון ה', להיות דומה לו בטיפוח האמת והצדק – הוא שהוזהר על ידי הנגע שפגע בו, שהרי אצבע אלקים פגעה בעורו, המעביר אליו את מעמדו בעולם. כך הוזהר על הניגוד הגמור – שבין חייו בעולם, לבין יעודו בעולם. וכך ההסגר מחוץ למחנה, תכליתו וטעמו: להחדיר באדם את התודעה על פחיתות מעלתו: ההסגר מורה למנוגע, שאצבע אלקים "נגעה" בו: הוא קיפח את הזכות לשהות בתחום החברתי של המקדש.
וכך מסכם הרב הירש:
תורת הנגעים, יש בהם מוסר גדול של ההשגחה האלקית הפרטית: במדינה היהודית האלקית יש עונש ותיקון גם לאותם חטאים חברתיים שהם מחוץ לסמכות דין בשר ודם. ה' בעצמו מקטרג ומעיד עליהם ומפרסם אותם ברבים. וכך אמרו בתורת כהנים "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: לאמר, יאמר לו הכהן דברי כיבושין: בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו'"
הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת (משנה תורה, טומאת צרעת טז, יג-יז) מפרט את שלבי ההתראה שבצרעת, ואת תקנתו של החוטא הלוקה בנגעים אלו, לעסוק בדברי תורה ובדברי חכמה, וכך לא לפנות אחר ההבל ולא להיתפס ברשת הרשים ובסכלותם:
הצרעת--הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה: שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם--אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.
שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית--משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.
ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת . . . זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך" (דברים כד,ח-ט): הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשוות אותו לשאר נביאים. והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד" (במדבר יב,ג). ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת.
קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם.
וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב); ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תיאלמנה, שפתי שקר: הדוברות על צדיק, עתק" (תהילים לא,יט); ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז); ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר "ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה' אלוקיהם" (מלכים ב יז,ט).
והרי הוא אומר "שתו בשמיים, פיהם; ולשונם, תיהלך בארץ" (תהילים עג,ט). מי גרם להם לשית בשמיים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסייות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר.
אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, ודברי חכמה; ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה--שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו" (מלאכי ג,טז).
המוסר בדבר הקשר בין עם ישראל לכהנים
התהליך של הטיפול במצורע, הסגרתו, החלטתו וגם תהליך טהרתו, מנוהל כולו על ידי הכהנים ובאחריותם. הכהן הוא שרואה את הבגד, הבית או האדם המצורע, ומחליט על מצבו. בתקופת הסגר של המצורע, היחיד שרואה אותו הוא הכהן, והכהן הוא גם זה המבצע את תהליך הטיהור של המצורע מטומאתו, אחרי שנרפא מהנגע.
המשך חכמה נותן שני טעמים לעניין:
א. כיוון שעניין הנגעים הוא נושא של טומאה וטהרה, לכן הוא מסור לכהנים.
ב. כיוון שמחלת הצרעת היא מדבקת, לכן ההתעסקות בכך היא ענין מסוכן, וצריך לזה השגחה נפלאה פרטית כדי שהעוסק יינצל ולא יידבק, ולכן בחרה התורה בבני אהרן, שנבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר.
והכלי יקר (הכלי יקר, ויקרא יד ב) מביא לכך טעם נוסף, והוא ההשפעה הרוחנית של הכהן על המצורע, כדי להחזירו בתשובה:
כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא"כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות.
והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא... והנה עכשיו והובא אל הכהן, בעל כרחו, לבקש ממנו דרך התשובה.
וזה"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת ואח"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע, אזי, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו.
ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו אע"פ שנעשית על צד ההכרח.
והרב ישראל אריאל (הרב ישראל אריאל, מה לכהן במקדש ולנגע הצרעת? אתר ישיבה), מביא את המוסר הנלמד עבור הכהנים עצמם:
הקשר עם העם יש לו חשיבות מרובה גם באשר לקדושת הכהן ומילוי תפקידו. לבל יחשוב הכהן כי הוא אדם נעלה ומיוחס, העומד לבוש לבן על גבי המזבח ומתהלך בהיכל הקודש, ואין זה מכבודו להימצא בין המון העם, החלכאים ונדכאים. הדבר מצוי רבות בין כהני דת בעמים אחרים. באה התורה במצווה זו לחנך את הכהן ולחבר אותו לאדם מן השורה, לחוש את כאבו ולהתייסר בייסוריו.
הכהונה בישראל מחייבת את הכהן לרדת אל העם, וכמובא באבות (א, יב): "הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"...
אל יאוש
עוד נקודה מופלאה יש בהלכות צרעת: אדם מצורע שעורו כולו הפך לבן, הרי הוא טהור, ורק כשיתגלה בתוכו עור חדש בריא, הרי הוא נטמא מחדש. ולכאורה, הרי אם אמנם עניין הצרעת, בדרך הטבע, הוא גם החולי המדבק שלה, כפי שמובא בחלק מהמקורות (אבן עזרא ויקרא יג ב, מורה נבוכים ג מז, משך חכמה ויקרא יג ב), ולפי זה, מה הטעם להגדיר כטהור את מי שעורו כולו הפך לבן?
אלא, כמו שהצרעת עצמה באה מסיבות רוחניות, בגלל פגמים רוחניים, כך גם כללי ההנהגה עם הצרעת הם לפי כללים רוחניים, וגם המציאות הזו, של "כולו הפך לבן – טהור הוא"
ומביא מכך רבינו נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד, יא) דברי חיזוק לאדם החוטא, דרך פרדוקס זה, שאם יש לאדם נגע לבן בגודל של גריס, הרי הוא טמא. ומאידך, אם הנגע התפשט על כל בשרו עד ש"כולו הפך לבן", דווקא אז "טהור הוא". ולכאורה היה נראה, שהדברים קל וחומר: ומה נגע כגריס מטמא, אם התפשט על כולו לא כל שכן שיטמא?!
וכך מובא בירושלמי (ירושלמי, סנהדרין י), ששאל קורח את משה רבנו: "בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול"
וכותב רבנו נתן מברסלב, שטעותו של קרח היתה, שסבר
שמי שהוא חס ושלום בדיוטא התחתונה, ונפל לבחינת הטומאה חס ושלום, כבר אבדה תקוותו מה' חס ושלום ושוב אין לו טהרה
אך לפי מה שלמדנו, אין הדבר כך, אלא מלמד רבנו נתן:
אפילו מי שהוא בדיוטא התחתונה בתכלית השפלות והפחיתות, אפילו בהיכלין דמסאבותא, גם שם אין קץ וגבול לאלקותו יתברך. וכמו שאין סוף לאלקותו במעלות עליונות, כי גבוה מעל גבוה וכו',
כמו כן ממש אין סוף ותכלית לאלקותו יתברך במדרגות התחתונות, כי גם במדרגות התחתונות בתכלית תכלית דיוטא התחתונה חס ושלום, אין מקום ואין טומאה שלא יוכלו למצוא גם שם את ה' יתברך, כי מלכותו בכל משלה וכמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל מזה כמה פעמים.
אדרבא, לפעמים כשאדם בדיוטא התחתונה מאד מאד והסטרא אחרא והטומאה מתפשטין עליו מאד ורוצין לבלעו לגמרי חס ושלום, חס ושלום, אז דייקא הוא יתברך מרחם עליו ושולח לו טהרה וסיוע מלעילא כדי שיוכל להחיות את עצמו ולשוב אליו יתברך, או על כל פנים לא יאבד לגמרי, כי לא אמר ה' למחות שם ישראל, וכמו שכתוב כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו'. וכתיב ואביט ואין עוזר ואשתומם כי אין סומך ותושע לי זרועי וכו'.
וזה מרומז במצוה זאת של נגעים, שבהרת כגריס טמא ופרחה בכולו טהור, כי דייקא לפעמים כשבא לתכלית הירידה אז הוא תכלית העליה ונמשך עליו טהרה ותיקון ממקום שנמשך עליו, כי אין חקר לתבונתו יתברך ולגדולתו אין חקר ואי אפשר להשיג דרכיו יתברך.
כלומר, מההלכה הזו, של "כולו הפך לבן – טהור הוא", לומד האדם להתחזק בדעתו, ולא ליפול לזרועות הייאוש, כי גם אם חלילה הגיע לתכלית הירידה, הרי יכול הוא לחזור ולעלות ולטפס ולהגיע לתיקונו.
וכפי שהבאנו מדברי המעיינה של תורה, תהליך ההיטהרות מצרעת מכיל בתוכו גם רמזי חיזוק עבור החוטא, בתהליך היטהרותו, כמו שהבאנו את דברי המעיינה של התורה, בשם חכמת החסידות, על תהליך הטהרה של המצורע, שכולל בתוכו מים חיים וגם עץ ארז, כדי לעודדו ולחזקו במי הדעת של התורה, שנקראת באר מים חיים.
המוסר לכלל ישראל
גם על עם ישראל, באופן כללי, להתחזק בחזרה בתשובה בעוון זה של חטא הלשון, וכפי שכותב הכלי יקר (ויקרא יד ד) בדבריו על הצרעת:
ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא
כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י) ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לשון הרע כו' (ילקוט שמעוני אמור תרנז),
ובבית שני חזרו לסורם,
ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפה,
לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר
אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו...
ומתוך ההלכה של טהרת מי שכל עורו הפך להיות לבן, לומדים חז"ל (סנהדרין צ"ז ע"א):
אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות אמר רבא מאי קרא (ויקרא יג, יג) "כולו הפך לבן טהור הוא"
ומסביר הרבי מליובאוויטש, שדווקא דרך האבסורד הזה, של "כולו הפך לבן – טהור הוא", דווקא הרגע שבו הנגע מתפשט על הגוף כולו, והופך אותו למשהו אחר, זה רגע שדורש מאיתנו תשומת לב והקשבה. להבין שיש כאן משהו שמחביא בתוכו דברים גדולים מאוד, גדולים בהרבה שטובים פי כמה מיכולת התפיסה האנושית שלנו ומחכים להתגלות, כמו גרעין שחייב להירקב כולו באדמה כי רק אז הוא יוכל לנבוט ולהתחיל תהליך צמיחה מופלא של יצירת חיים חדשים ומיצוי פוטנציאלי מלא.
וכך כותב הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 82), שהפיכת המלכות למינות מורה שהעולם מתברר והולך:
כלומר, לפני ביאת המשיח יתברר ויתגלה מי שייך לצד הטוב ומי לרע, כנאמר (דניאל יב) "יתברו ויתלבנו ויצרפו רבים גו'". מובן אם-כן שעובדה זו, שכל מלכות שבעולם שאינה קשורה למלכות שמים הרי היא בגדר 'מינות', ורק בני-ישראל מאמינים ויודעים שה' אחד – היא חלק מהתהליך של "יתבררו ויתלבנו". ואז "בן דוד בא", ובני-ישראל יבררו ויתקנו את העולם כולו לעבוד את ה' שכם אחד.
ונסיים באיחוליה של אהובה קליין (אהובה קליין, פרשת תזריע: מה מסתתר מאחורי נגע הצרעת? (shabes.net)):
יהי רצון ועם ישראל יקיים את התורה ככתבה ולשונה
ויתרחק מעוון לשון הרע הגורם גם לשנאת חינם.
ומי ייתן וכולנו נתאחד כאיש אחד בלב אחד ונרבה רק באהבת חינם
ובע"ה נזכה לגאולה במהרה.
