סודות הטהרה
חכמי הקבלה והחסידות מסבירים לעומקם את עניין הטומאה, ההרה והקדושה. הרמח"ל (דרך ה' חלק ג, ב, ט), מסביר את מציאות הטוב והרע בעולם: ה' שם בעולם קדושה וטומאה. קדושה היא קירבה אל ה' יתברך, וטומאה היא ריחוק מה' יתברך. והקרבה והריחוק מגיעים דרך כוחות רוחניים שה' ברא, יש כוחות רוחניים של קדושה, ויש כוחות טומאה, שמהם יושפע חושך וזוהמה, הגורמים ריחוק לקדושה והסתרת אור ה' יתברך. ולכן מגדיר את הטומאה כהיפך הקדושה.
וכמו שלכוחות הקדושה יש השפעה על האדם, כך גם לכוחות הטומאה (דרך ה', חלק ג, ב, ט): כמו שיכול האדם להשיג הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע, כך יכול האדם להמשיך חלילה חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבע, והוא טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקה התורה מהם, והם הריחוק הגדול ביותר מהקב"ה, והיפך הדביקות בו ממש. אבל כוחות הטומאה, למעשה גם הם פועלים רק לפי מה שה' מאפשר להם (דרך ה' חלק ד, ד, ה), וגם השיעור של החושך, הוא לפי מה ששיערה החכמה העליונה, שהוא נאות לפי הנרצה בעולם ומצבו, כך שלא תשלוט הטומאה כל כך שיטמא העולם לגמרי ויתקלקלו הבריות, אחרת צריך היה העולם כולו להימחות כמו שקרה בזמן המבול, אבל יש בכוחם של כוחות הטומאה להטעות את בני האדם (דרך ה', חלק ד, ד, ט), בכך שישפיעו עליו השפעות רוחניות שיבלבלו אותו, בין אם השתדל להתחבר לכוחות אלו, או שלא השתדל לכך, ולכן זקוק האדם לתמיכה והדרכה בעליתו המוסרית.
ובהקשר זה של כוחות הטומאה, מפרט ספר העיקרים (מאמר ג פרק ח) את הכוחות שיש לצד הטומאה, שמהם הרחיקה אותנו התורה, ואמרה "כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה (דברים י"ח), כי ה' יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים, ראוי שיתרחקו מכל הדברים המגיעים מצד רוח הטומאה, ולכן אסרה התורה על הטמא להיכנס למקדש, כי רוח הטומאה היא סיבה להסתלקות רוח הקודש מן המקדש, וכוחות טומאה הרי הם מרחיקים את האדם משלמותו.
מצאנו למדים, שהטומאה היא המשכת כוחות שליליים על האדם, והטהרה היא הסרת כוחות אלו: למעשה, הטומאה היא כח שלילי הנכנס לתוך מקום פנוי ומרחיק אותו מהחיבור לשורשו, ולכן, ככל שהכלי הכיל יותר קדושה, כך כשהקדושה יוצאת, הכלי נטמא יותר, וכפי שכותב הרקנטי (חקת ע"ז): "כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה, אז באה ושורה בו", והטהרה היא תיקון והרחקת הטומאה, באמצעות החזרת הדבר לשורשו ולמהותו הרוחנית, וזה יסוד כללי הטומאה והטהרה לסוגיהם.
השל"ה הקדוש מפרט שיש טומאה הצריכה טהרה בשלושה עניינים: טומאה רוחנית, טומאה גשמית, וטומאה אמצעית שהיא רוחנית וגשמית. טומאה רוחנית היא טומאה השורה על הידיים, וסרה בנטילה. טומאה ממשית, היא טומאה היוצאת מגופו, וטומאה ממוצעת, כגון מגע והסטת נבלות, ומגע שרצים, וטומאת מת, שהאדם נטמא כיוון שנגע בטומאה מעשית, אבל הטומאה לא דווקא בו ממש. וראוי לאדם להיות טהור, ולהרחיק את עצמו מהטומאה בכל מה שאפשר, ואשרי אדם המרגיל את עצמו תמיד בטבילת מקווה, שאז נזהר מכמה טומאות, והבא להיטהר מסייעין בידו. ובנוסף יש גם דבר רביעי, שאינו מצריך טהרה, אבל הוא מלוכלך ומטונף, שאמרה התורה, והיה מחניך קדוש.
כותב הרמח"ל (מאמר העיקרים בתורה ובמצוות), שבמעשי האדם שם הקב"ה כח לעורר את השורשים העליונים, שיהיו ממשיכים את אור שפע קדושת ה' יתברך, או את הזוהמה והטומאה: המצוות שהאדם עושה ממשיכות את הקדושה, והעבירות, ממשיכות את הזוהמה, ומי שהרבה להיטמא בזוהמה, נידבק בה ונידחה מן הקדושה, וכך האדם בכח מעשיו יכול לתקן את כל הבריאה דרך המשכת קדושה אליה, או חלילה לקלקל אותה ולהמשיך את הכוחות השליליים.
שלושה סוגי טומאה יש, המשולחים משלושה מחנות: מצורע משולח ממחנה ישראל, זב משולח ממחנה לויה, ומת משולח ממחנה שכינה, ומסביר ר' צדוק (חלק ג דובר צדק עמוד כה) שהם כנגד שלושה מידות שליליות: קנאה, תאווה וכבוד. המצורע, מעשיו היו תולדות הקנאה, ולכן משולח ממחנה ישראל, כי אין זה ממידת ישראל, שהם רחמנים וגומלי חסדים. הזב, הוא המתאווה, ומשתלח ממחנה לויה, שהיא הממוצע וההבדל שבין קודש לקודש, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, שעניינה ההבדל וההפרשה מהתאוות. וטומאת מת, היא כנגד הכבוד, כמו שכתוב "אין שלטון ביום המוות", המיתה היא תכלית העדר הכבוד, וטמא מת משולח ממחנה שכינה, כי אין כבוד לפני ה' יתברך. וכיוון שכל טומאה היא מצד חסרון בנפש (חלק ד מחשבות חרוץ עמ' ל"ז), לכן הטהרה היא תיקון מידות אלו.
ומסביר ר' צדוק (פרי צדיק פרה ז), שטומאת צרעת, שבאה על לשון הרע, שהוא משנאת הבריות, היא כנגד קליפת עשיו, וטומאת זיבה, שבא על ידי תאוה, היא כנגד קליפת ישמעאל שהוא חמדות ואהבות זרות, וטומאת מת, כנגד קליפת הגאוה והכבוד, והוא שורש הסתת הנחש, שאמר "והייתם כאלקים", ומשלוש קליפות אלו, של עשיו, ישמעאל והנחש, הסתעפו ג' העבירות החמורות, שפיכות דמים, גילוי עריות, ועבודה זרה. וטומאת נבלה ושרץ, שאינה בגוף האדם, היא כנגד אדם שיש בידו עבירה, ומתוודה, ואינו חוזר בו, שהוא כטובל ושרץ בידו. ועל ידי טהרת הלב מהיצר הרע, על ידי זה יתבטלו כל הטומאות הבאות על ידי יצר הרע והקליפות, וטהרת פרה, שמטהרת את ישראל מכל שורש קלקול הנחש, מראה שיש טהרה לכל הטומאות, כולל טהרה מטומאת מת הנמשכת בעטיו של נחש, למרות שאין הדבר מושג בשכלנו, אלא הוא דרך חוקה. (חלק ד מחשבות חרוץ עמ' ל"ז), וקדושת שלושת האבות היא כנגד ביטול שלושת הקליפות והטומאות: אברהם אבינו ע"ה היה אוהב הבריות, וכנגד קליפת הקנאה. יצחק: כנגד קליפת התאווה, שעל ידי הפחד מה' ניצול מכל תאווה, ויעקב: כנגד קליפת הגאווה והכבוד, שהיה שפל בעיניו.
המהר"ל (גבורות ה' פרק כ"ז) מדגיש ואומר שהטומאה מגיעה מכוחות חיצוניים ולא פנימיים, והטהרה מגיעה ממקום עליון נסתר. ולכן כשמשה רבנו שם את ידו אל "תוך חיקו", היא נטהרה מצרעתה. הטומאה שולטת באדם רק בחוץ ולא בנסתר, כי בנסתר הכל טהור, ולכן בית הסתרים אינו מטמא. והידיים והרגליים צריכים טהרה נוספת, על ידי הכהנים בכיור שבחצר המקדש, כיוון שהידיים מתפשטות לחוץ יותר משאר האיברים, ושולטת בהן טומאה, והרגליים גם הם כאילו יוצאים מהאדם ולכן שייך בהן טומאה (נתיב העבודה ט"ז). כמו כן מבדיל המהר"ל בין פחיתות לבין טומאה: טומאה היא נבדלת ומרוחקת, ולכן הטמא אסור בכניסה למחנה שכינה, אבל הפחיתות, היא פחיתות בלבד. הטומאה והפחיתות הם הדין של האדם אחר מיתתו, והטומאה היא היפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חז"ל: "נשמה שנתת בי טהורה היא". ולכן הטומאה היא היפך הנשמה (נצח ישראל ה).
האלשיך הקדוש (בראשית יא א) מגדיר את הקדושה כאחדות, ואת כוחות הטומאה כמבטאות את עולם הפירוד. נשמות ישראל הן מהקדושה, ולכן הם גוי אחד, ונפשות עכו"ם הם מהחיצוניים, ומתייחסים לריבוי. כשישראל עושים רצונו של מקום, ניתן השפע לישראל, ומתמציתם נהנה העולם כולו, וכשאין עושים כן, להיפך, ונגרם חלילה צער לשכינה. וכך כותב גם הרמח"ל (מאמר הגאולה), שכוחות הטומאה הם פרודים, מפני הדין הקשה המתגבר בהם, ולא נמצא ביניהם אהבה ואחוה ולא ייחוד כלל, אלא כשהם מתחזקים לפעול, לא יצא מהם אלא מריבות ומדנים, וכך נאמר בתהילים (צ"ב י) "יתפרדו כל פועלי אוון", וכן נאמר "עת מלחמה ועת שלום", כי במקום ששם השלום בקדושה, שם המלחמה בטומאה. ומסביר השפת אמת (במדבר, חוקת, תרל"ד), שהטהרה היא נקיון: שלא להתלכלך במעשים שמביאים לידי טומאה ומביאים ביטול לאחדות, ועל ידי הטהרה מראה הקב"ה שאין דבר נפרד, כי על ידי ביטול הטומאה, חוזרים לטהרה, והיא ראיה על אחדותו יתברך.
שמירת הטהרה, היא המרוממת את האדם מעל ההיבט של כוחות הטבע, מחברת אותו אל הקדושה, ומביאה אותו לידי יראת הרוממות בקרבו אל הקודש.
מסביר בעל ספר החינוך (מצווה שס"ב), שהטומאה מחלישה את כח הנפש ומפריד בינה לבין השכל העליון השלם, והיא מופרדת עד שתיטהר, ולכן איש המלוכלך בטומאה, אין זה ראוי שיכנס למקום קדוש וטהור שרוח ה' נמצאת שם.
ההשפעה הרוחנית של הטהרה
הרב הירש (ויקרא י"א) מתייחס להיבט החינוכי של דיני טומאה וטהרה, וכך הוא כותב:
האדם החי, אין הכפיה הגופנית שולטת בו: הוא בעל טבע אלוקי השולט בעצמו בחירות, וכך יכול לקיים את התפקיד המוסרי של חייו. והטומאה גורמת לפגיעה מוסרית באדם ושוללת את חירותו הרוחנית.
בפרט, האדם חופשי מכל כפיית ההכרח הגופני, והוא מנהיג את גופו בחירות אלוקית כדי לקיים את מצוות תורת המוסר, ואלו האמיתות שיש להחדיר אותן לתודעת האדם החי.
המוות מזכיר את תמוטת האדם ואת כניעתו לכוחות הטבע:
טומאת גוויות מתייחסת למוסריותו של הגוף: והיא נגרמת על ידי אכילת מזון העוכר את טוהר הגוויה
טומאות היוצאות עליו מגופו: הם מראים את מות החירות המוסרית בעיצומם של החיים
נגע צרעת: מחלה, המורה על רקבון פנימי הפורץ כלפי חוץ, ובאה כתוצאה מגזירה אלקית מיוחדת,
ואילו האדם חייב לזקוף את קומתו – בעיצומו של העולם הגופי: עליו להתגאות בחירותו החיה, ועליו לחסן עצמו כנגד התורה המטאריאליסטית החותרת תחת כל מוסריות, והדולה את חכמתה ממצאי הגופות.
ועל הטבילה וביאת השמש, כותב הרב הירש, שהן מנתקות את הקשר שבין הטמא לבין רשות הטומאה, מבחינת מקום ומבחינת זמן, ומרימות אותו חזרה לתפקידו המוסרי: ולכן פירוש המילה "נטלא" – הרמה.
וכך מסיק הרב הירש על משמעות נטילת ידים לסעודה:
עלינו להעלות את סעודתנו מתחום ההנאה הגופנית החושנית, ולשוות לה אופי של מעשה אנושי קדוש. אכן, הקידוש המוסרי של כל מעשה גופני – הוא תנאי ראשון לקידוש החיים בישראל.
יונתן (הידברות) מביא חמישה כללים כדי לשמור על הטהרה: לשמור על טהרת הגוף והבגדים, לשמור על טהרת המקום בו האדם מתפלל, לומד או מברך, להתפלל על הטהרה בברכת "מעין שלוש", להקפיד על נטילת ידיים כדין, לטבול במקווה טהרה וכך הרי הוא כתינוק הנולד מחדש, ולהתבונן לפני כל מעשה: וכדברי המסילת ישרים: "להכין עצמו מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות". הקפדה כללים האלו מאפשרת לאדם לשמור על טהרתו, וכך לדבוק בה' יתברך ולזכות אי"ה להשראת שכינה.